האני המיני – מיניות גברית בצל הפורנוגרפיה

*פוסט אורח*

|מאת מתן|

בזמן האחרון אני מבצע רפלקציה  כדי לחשוב מחדש על מה שמעסיק אותי בשנה וחצי האחרונות, המיניות שלי. לצערי זה לא עיסוק שנובע מתוך עונג או הנאה. מדובר בעיסוק שנובע מתוך הרצון לקיים את המיניות שלי בלי שזו תהיה מקושרת בפגיעה וניצול. לכאורה מטלה פשוטה, אבל בעצם כזו שהתבררה כמסובכת. בפוסט הזה אני מנסה להבין קצת יותר את ההתפתחות שלי בנושא כדי להבין מדוע אני נמצא עדיין במבוי סתום במובנים רבים.

מה שהנחה אותי מההתחלה במסע שלי להבין ולשפר את המיניות שלי, היו הנחות היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, בעיקר אלו של קת'רין מקינון ואנדריאה דבורקין, שגורסות שמיניות הטרוסקסואלית כיום מבוססת על פטישיזציה של כוח: נשים נתפסות כאובייקטים מיניים שעליהן מופעל כוח וגברים מגורים מינית מאותה הפעלה של כוח. לפני יותר משנה כתבתי את המילים הבאות כדי לתאר את המיניות הגברית: "הגבר זקוק לתחושת שליטה מוחלטת המבססת את כוחו כדי להגיע למצב של שפיכה. עליו לבצע ניתוק רגשי בין הנפש של אהובתו שנתפס כדבר זך, טהור ולא מיני בעליל לבין גופה המפתה ככלי פיזי כדי שיוכל להגיע לאורגזמה. המשגל מבחינתו הוא מופע סולו שלו בו הוא מפעיל ומתמרן את גופה של האישה כדי לבטא את כוחו עליה וכך להגיע לשפיכה". מעניין שכתבתי אז בגוף שלישי, לא היה לי האומץ להנכיח את עצמי בטקסט אבל ללא ספק המילים מופנות כלפיי. כבר מההתחלה היה לי ברור שאני מבצע בנשים שאני שוכב איתן תהליך דה-הומנזיציה כדי שאני אוכל לגמור: אני מפריד בין הקיום שלהן בעולם לבין הקיום שלהן בזמן המשגל. בזמן המשגל הן אך ורק גוף, ובשאר הזמן הן בנות אדם שלמות – גוף, נפש, רגשות.

אז מדוע בעצם קשה לי להמשיך מעבר לזה? מדוע מאז שהגעתי לתובנות הללו, לא הייתה לי חוויה מינית אחת שאני יכול להגדיר כטובה, בריאה, אפילו אעיז ואומר – מתקנת? אני חושב שיש דבר אחד מהותי שפספסתי מכיוון שעדיין לא הסתכלתי פנימה מספיק. אז מה פספסתי?

בתקופה האחרונה נולד אצלי תסכול עמוק מכך שאני לא מצליח להשתחרר מהחרדות שהתפתחו אצלי בקשר למיניות. הבנתי שאני חרד, חרד מכך שכעת משאני מודע לכך שהמיניות שלי מושתתת באופן ניכר על הצורך באלימות, אני מפחד להפעיל אותה. אבל הרי אם אני מודע לאלימות, נדמה כי אני אמור להיות מסוגל להתנתק ממנה. עם זאת, המאמצים שלי להתחבר ברמה אנושית, אינטימית למי שמולי תמיד נתקעו בשלב מסוים. מראש קשה להגיע למצב בו מתקיימת סיטואציה מינית תוך קיום דיאלוג. זה נשמע פשוט, אבל זה לא. ולמרות הקשיים הללו, היה לי ברור שלא שם הבעיה. משהו אצלי עדיין לא בסדר, משהו לא עובד שם. החלטתי לחזור אחורה, אל השורש.

אני יוצא מתוך נקודת הנחה שמה שאני חווה היא לא חוויה אישית שלי, אלא שמדובר במשהו כללי שמשותף לגברים בני אותו מעמד, מוצא ותקופת התבגרות כמו שלי. כולנו התחנכנו על פורנוגרפיה אחרי הכל. אנחנו לא זהים, אבל מעניין אותי לדעת אם הניתוק הזה שהבנתי על עצמי חל גם עליכם. את זה אשמח לשמוע מכם.

כתבתי הרבה ודברתי הרבה על פורנוגרפיה. על ההשפעה השלילית שלה, הפצעים שהיא הותירה בי. למעשה אני חושב שדיברתי יותר על פורנוגרפיה בשנתיים האחרונות, בהן התנתקתי ממנה, מאשר בכל התקופה שצרכתי אותה. הפורנוגרפיה הייתה סוכנת החברוּת העיקרית שלי בכל מה שקשור למיניות. ממנה למדתי, אותה שאפתי לחקות. היא כל מה שהיה לי בכל מה שקשור למין, לעונג, מיניות, הנאה.

 לאחרונה התגברה אצלי ההרגשה שאני צריך לחזור לרגע ולצפות בעצמי ובתגובה שלי לפורנוגרפיה בעיניים מפוכחות, אחרי נטישה שנמשכת כבר שנתיים. רציתי לחזור אל השורש ולהבין מה בדיוק קורה שם. להביט שוב במקור של הזהות המינית שלי כפי שאני מכיר אותה היום. אז זה מה שעשיתי. תקראו לזה ניסוי אם תרצו.

פתחתי את המחשב שלי, שכל כך התפארתי והתגאיתי בכך שהוא נקי מפורנוגרפיה, והתחברתי שוב אל אותם תכנים. החלטתי שאני הולך עם זה עד הסוף. צפיתי בסרטים, וכל אותו זמן שמרתי על מבט חיצוני על עצמי מהצד. הייתי מופתע איך אני מסוגל כאילו להביט על כל המתרחש מהצד בניתוק מוחלט ועדיין לחוות זקפה, לחוות התרגשות וגם לגמור. אני חושב שזה מה שהכי הפתיע אותי בכל הסיפור. מיד אחרי, הגיע האימפקט הרגשי – בכיתי, כעסתי, התאכזבתי ואחר כך כשנרגעתי, התחלתי לחשוב על מה שקרה שם בעצם.

ואז גם התחילו לחזור אליי זיכרונות יותר חדים של ההתחלה שלי עם פורנוגרפיה, של שפיכה ראשונה, של רגשות אשם. אז הבנתי גם שהדיסוציאציה שלי לא מתחילה מבנות הזוג שלי, היא מתחילה ביני לבין עצמי. אני לא חווה את עצמי כאדם אלים, אלא כאדם רגיש, אדם אוהב. ככה אני תמיד מנסה להיות. ובכל זאת הפנטזיות המיניות שלי מבוססת על אלימות, על רצון להכניע, על הנאה מהשפלה, התמקדות חולנית בעצמי. הבנתי שזה מתקיים ביחד כי אני מנותק מעצמי ברמות שונות: כשאני נכנס לסיטואציה מינית, אני נכנס למצב דיסוציאציאטיבי, מנותק, וחלק אחר בי מנהל את ההצגה, במנותק מחלק נכבד מהרגשות שלי כלפי עצמי וכלפי נשים. כשהבנתי את עומק הניתוק, הצלחתי פתאום ליישב כל מיני סצינות מהעבר שלי שלא יכלתי לפרש עד עכשיו. הבנתי כשלונות שהיו לי להגיע לזקפה, הבנתי פעמים שלא הצלחתי לגמור. משהו השתבש באותם רגעים, החוטים התקצרו והיה מפגש בין שני חלקים נפש שקיימים בי בו זמנית, אבל לעתים רחוקות נפגשים בזמן סקס: החלק המיני שלי, שלא יודע לעבוד עם חלק אחר, אנושי, שהם בגדר רגשות מנוגדים.

כך הבנתי שהשאיפות השאפתניות שלי לכונן תקשורת ישירה בסיטואציות מיניות, התרסקו תמיד כי כשלתי להבין שיש דיאלוג שבור בתוך עצמי. הדה הומניזציה מתחילה בתוכי. הבנתי שבשביל להנות ממין, אני צריך קודם כל לראות את עצמי כאובייקט פיזי נטול רגשות רבים, קרובים ללבי, ובמקביל להשליך רגשות של כעס, אלימות ושליטה על גוף האישה שנמצא מולי. ייתכן שזה בגלל שכבר מההתחלה כשאתה רואה פורנוגרפיה הגוף הגברי המבצע על המסך הוא לא שלך ומראש אתה לומד לחוות משגל כסוג של תאטרון בובות. בנוסף, כנראה שכשאני משליך כעס ואלימות החוצה, אני נמצא תחת האשליה שאני יכולה להרחיק ממני את כל אותו "לכלוך" של אלימות והכנעה.

בגדול למדתי שהדיסוציאציה מתחיל בתוכי ושם היא צריכה להיפתר, הרבה לפני שאוכל להגיע לפתרון ברמה הבין אישית. אני עוד לא יודע איך אעשה זאת. אני שמח שהצלחתי להתעמת עם העבר הפורנוגרפי שלי ולא רק לברוח ממנו. זה בהחלט נתן לי חווית סגירה ושמחתי לגלות כמה ריקה ולא מספקת החוויה הייתה בשבילי. אני באמת ובתמים שואף למשהו אחר. עכשיו רק צריך לצקת תוכן מהותי לאותו משהו אליו אני שואף. צריך לאחד חזרה את המיניות שלי שתהיה שלי, ולא איזה חלק נפרד וחשוך.

 

עוד פוסטים בנושאים דומים:

הבנאליות של הפורנו

הסיפור הלא כל כך פשוט של הירשל – המלנכוליה המגדרית של כולנו