זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

19 יול

|מאת חגי|

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

 

*

ביקורת פמיניסטית משמעותית שהופנתה כלפי תיאוריות ליבראליות הייתה שכאשר מדברים על "האדם הסביר" או "האדם הממוצע" מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אישה המבקשת שיוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט גברי זה, שכן הגברי הוא ה"נורמאלי". בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האישה הלבנה. לפי קשייה של האישה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהם של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מהגבולות של המאבק הפמיניסטי. האישה השחורה הייתה אישה וגם שחורה בעוד שהאשה הלבנה הייתה פשוט אשה. בדומה, אותן נשים לא עמדו אף בחזית המאבק של הקבוצות האחרות אליהן הן משתייכות, שכן "נשים שחורות" נתפסו כתת קטגוריה של "שחורים" באופן כללי, ובעיותיהן אינן נובעות אך מרק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

הקהילה הלהט"בית, במידה רבה, סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט"ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשות נוספת). לסביות הם הומואיות פלוס נשים. לכן בעיות של מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות בה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינם בעיות של הקהילה הגאה, כי אם בעיות של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחיים. לכן, הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים) ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, שכן הקהילה אדישה לעדתיות. גם הבעיות של טרנסג'נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן מבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הם נובעות מהשילוב של טרנסג'נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.   

 

*

גם ברחובות המוגנים של מרכז תל אביב אנחנו חווים אלימות. קריאות גנאי מרכבים חולפים אינם תופעה נדירה ופעם בפעם מתגלה גם אלימות פיזית. אז נזהרים. יודעים שבגן מאיר בלילה עדיף שלא ללכת קרובים יתר על המידה. יודעים שעדיף שלא ללכת ברחוב אלנבי לפנות בוקר. כמובן שאתה פחות נראה, ככל שאתה "עובר" יותר כ"גבר", כ"סטרייט", כ"ישראלי" הסיכון פוחת. כל מה שצריך לעשות זה להיות קצת פחות מה שאתה רוצה להיות. כל מה שצריך לעשות זה להפנים את הפחד. 

 

*

לקראת מצעד הגאווה נתלים דגלי הגאווה ברחבי תל אביב. עיריית תל אביב, העירייה היחידה שתומכת מרצון בפעילותה של הקהילה הגאה, מנכיחה את הזהות הלהט"בית ומספקת את האמצעים לצעידה המונית מגן מאיר לחוף גורדון. דגלי הגאווה מתנופפים אף צפונה מזה, עד לחוף הילטון, ומזרחה, עד לדרך נמיר. שנה אחר שנה אותו מסלול קבוע ומתוחם מאומץ. אותם שכנים מאותן המרפסות מריעים ומעודדים. שנה אחר שנה מרביתה הגדולה של העיר תל אביב אינה נחשפת למצעד. הוא לא עובר בשכונת התקווה וביד אליהו. הוא לא עובר ברמת אביב, בצהלה או ביפו. בתפישה של עיריית תל אביב המצעד צריך להתקיים במקום הנוח ביותר. במקום בו הוא אינו מאתגר את הסדר החברתי, אינו מפריע לאיש. הוא המצעד של הצעירים, הסטודנטיות, של כל אלו המסוגלים ורוצות לחיות במרכז תל אביב.

מצעד הגאווה התל אביבי

לפני זמן לא רב, באחת מערי הלוויין של תל אביב, ניסו להקים קבוצה של ארגון הנוער הגאה. העירייה סירבה להקצות מקום לפעילות, אבל הסכימה להקצות אוטובוסים שיובילו את הנוער לקבוצה התל אביבית. התופעה הזאת, של הרחקה גיאוגרפית של "האחר" הלהט"בי, אינה תופעה חריגה. כך לדוגמא, אותו שמעון פרס שנאם באירוע הזיכרון להרוגי ה"בר נוער" היה ממתנגדי קיום מצעד הגאווה בירושלים. גם הנואמים האהובים על הקהילה התל אביבית דוגמת ציפי לבני שהתניע את המצעד התל אביבי בעבר, ובנימין נתניהו שביקר בסניף התל אביבי של האגודה, לא הביעו נכונות ללכת כמה עשרות מטרים ולנאום בעצרת שסיימה את המצעד הירושלמי מול רחבת הכנסת.

ההתנגדות למצעד בירושלים

 

הפוליטיקה המרחבית הנחשפת היא פוליטיקה המבוססת על שתי הנחות פשוטות ומשלימות. ההנחה הראשונה היא הנחת השונות. משמע, ההנחה המהותנית, שיש משהו שונה ביסוד בין להט"בים והטרואים, שהוא חשוב וחזק יותר מכל זיקה אחרת שיכולה להתקיים ביניהם. ההנחה השנייה היא הנחת הזהות, משמע, ההנחה שכל חברי הקהילה הלהט"בית הם אותו הדבר בדיוק. כל התכונות, הדעות, הרצונות והשאיפות הפרטניות, כל ההבדלים בין קבוצות שונות בקהילה הגאה, כל המגוון הוא חסר משמעות ואינו דורש התייחסות.

על בסיס שתי הנחות אלו פועלת הפוליטיקה הליברלית של הפרדה והדרה. הקבוצה ההגמונית בוחרת כיצד לחלק את המרחב ומקצה ל"אחר" הלהט"בי שטח מתוחם בתוכו מותר לו להתקיים בגלוי. מרגע שישנה חלוקה במרחב, מתערערת הביקורת בדבר חוסר יצוג או נראות, וישנה הצדקה לדחיקת הזהות הלהט"בית מכל יתר האתרים הציבוריים, אותם אתרים בהם לא נוח שיראו להט"בים. למעשה, זוהי תפישה של separate but equal. ההקצאה, כמובן, נעשית על פי הסטנדרטים של ההגמוניה הכללית. משמע, ככל ש"האחר" דומה יותר ל"אני", כך זכאותו עולה. ככל שהשפה המשותפת, החוויה היומיומית והתפישות הבסיסיות דומות יותר, כך גדלה השפעתו של הפרט להיות אותו "אחר" שזוכה לשלוט במרחב המופרד. במילים אחרות, שם המשחק הוא דומה אבל שונה. עליך להוכיח בו בזמן שאתה זהה לרב בכל פרמטר למעט הנטייה המינית. עליך להוכיח שהנטייה המינית שלך שונה באופן מוחלט, בלתי הפיך ובינארי.

אבל פרויקט של נפרד אבל שווה אינו יכול לפעול, כשלהט"בים פזורים במרחב. הדרישה לטרנספר רצוני נתקבלת בקשיים מובנים. קשיים כלכליים של להט"בים שאינן יכולות להגר לשמורת תל אביב, וקשיים מהותיים, של להט"בים המבקשים להיות חלק מהקהילה בה צמחו וגדלו. ההומו הדתי שרוצה להוסיף ולהתפלל בבית הכנסת שלו. הלסבית הערבייה שרוצה לחיות בקהילה בה השפה הערבית היא שפת האם.

ואז מתחילה התופעה המדהימה לפעול.

באחת, הופך המרחב למטא-נרטיב, סיפור מסגרת הכורך בתוכו ומגדיר את האידיאל. אופן השליטה במרחב מפסיק באחת להיות כלי לשליטה בפרט הלהט"בי, והופך לרכיב מהזהות הלהט"בית. גבולות המרחב, אופן הפעולה בו, ובעיקר, אופן מתן המשמעות לו על ידי הפרט, הופכים לרכיב מרכזי בין שלל הביטויים והמופעים של להיות להט"ב (פרפורנס).

ראשית, נדרשת הפרט הלהט"בי לידיעה. ידיעה של המותר והאסור. של מקומות הבילוי ה"ידידותיים", של המקומות ה"קהילתיים", של המקומות האחרים. הידיעה אינה סוד. היא גלויה. היא מפורסמת ברבים. מפות של העיר מחולקות ומסבירות – לכאן מותר לך ללכת. לשם – לא כדאי. אלו הן המסיבות הבטוחות. זהו החוף הנכון. גם בתוך מרכז תל אביב, במקומות רבים זוג לסביות מתנשקות יזכו לתגובות לא אוהדות. והנה, האתרים המוגנים מעוצבים בדמותו של האב טיפוס הלהט"בי. חוף הילטון הוא חוף ההומואים, ללסביות אין חופים. טרנסיות וביסקסואליות יכולות להשתלב במרכז הגאה. הן רצויות במרכז הגאה. אבל תמיד כתוספת. תמיד כמי שמבקשות מאליטה גברית שתתן להן מקום, שתקצה להן תת-מרחב, בו יכלו לנשום בחופשיות. מועדונים וחדרי כושר הם אתרים בהם יכולה להתקיים זהות להט"בית גלויה. בתי כנסת, בתי ספר, מתנ"סים, מקומות עבודה, אינם אתרים כאלו. אף שאלו המרחבים בהם מבלות רב הפרטים בחברה את מרבית שעותיהם, אלו הם מרחבים אסורים לזהות הלהט"בית, אלו הם מרחבים החורגים מהשטח שהוקצה לקהילה הגאה.

באחת, נמחקת הלגיטימציה לזהות להט"בית באותם מרחבים שאינם קהילתיים "מטבעם". בו בזמן, המרחבים ה"מוגנים", הופכים לאתר לא ידידותי ללהט"ב הלא גנרית. אתרים אלו, לרבות אלו הממומנים מסיוע ציבורי, מעוצבים על ידי כללי השוק החופשי, תוך התעלמות מיחסי הכוחות החברתיים, הפועלים גם בתוך כתלי הקהילה. לצד ההסבר הקבוע, המאשים את הלהט"ב השונה בכך שאינו יוזם דיו ובשל כך אינו מצליח לעצב את הסביבה הלהט"בית, נוסף הצורך, המובהר שוב ושוב, בדבר שיח עם הקבוצה ההגמונית. קצין בכיר במילואים המצוי במערכת יחסים זוגית יציבה יהיה מסוגל לדבר בצורה "טובה יותר" עם החברה הכללית. הוא יוכל לייצג טוב יותר את האינטרסים של הטרנסג'נדרית הדרוזית ממנה עצמה.  

ועל הבסיס הזה, של יכולת הייצוג הטובה יותר, נבחרים הערכים. כי ייצוג נכון יכול להתקיים רק במקום בו כל המחלוקות המשניות מוצאות מהדיון. הערכים הנבחרים נהיים הערכים האוניברסאליים. ערכים המתרחקים מהמקומי, ומזהים את היסוד המשותף ללהט"ב באשר היא להט"ב. ההצלחה נמדדת במונחים חיצוניים לאלו של חברי הקהילה עצמה. וכך נוצר ההומו הגלובאלי המדומיין, החולש על אופן הפעולה במרחב. זהו דימוי העל המגדיר את מידת הביטחון והפתיחות הקיימת בשמורה המוגנת. כך פתאום, נוכחות של תיירים הומואים במצעד הגאווה הופכת להוכחה לפתיחות הקיימת בעיר, יותר משאלת רווחת של חברי הקהילה הגרות בעיר. כך הופכת תעשיית תיירות זו, התורמת לצמיחה הכלכלית של הציבור הכללי למדד משמעותי יותר משאלת יכולתן של חברי הקהילה להשתלב בצמיחה זו. כך, שאלת מספר המסיבות המתקיימות בכל רגע נתון חשובה יותר מהשאלה כמה מקלטים יש לנוער להט"בי בסיכון.  

ועם השתנות הערכים, שב ומשתנה המרחב. כך לדוגמא, עצם הרעיון של גן העצמאות, אתר הקרוזינג ההיסטורי, הופך לרעיון מגונה, לרעיון שאינו משתלב באידיאל הגלובאלי. התייר הגאה לא הולך לחפש מפגשים בשיחים של הגן. גם ההומו ההגמוני לא עושה זאת. הצרכים של אותם ציבורים המחפשים אתר ציבורי משותף, אלו שלא יתקבלו באתרים הקהילתיים המורשים, דוגמת להט"בים בארון, אינם עוד צרכי הקהילה. המשמעות החיוביות של אתר ציבורי לא מסחרי למפגש נמחקות, והוא הופך למוקצה, אסור וטמא. הרעיון של הגן כאתר של אלימות מינית מועלה על נס, ועצם הרצון בשמירה על דיסקרטיות מוקע. המטרה אינה לצמצם את האלימות המינית וסיכויי הפגיעה בחברי הקהילה. אלו לא מצומצמים כלל. חלק מהאתרים חלופיים בהם מוצא הניצול את מקומו זוכים להאדרה (כך לדוגמא, אתרי ההיכרויות מהווים, ולא פעם באופן גלוי, כר פורה לזנות וניצול קטינים). חלק אחר מאתרים אלו מורחקים מהעין ומועברים לפאתי העיר (דוגמת אזור התחנה המרכזית הישנה). וכמובן, גם באתרים המורשים מתקיימת תעשיית הניצול במלוא עוצמתה הקודמת. גבר מבוגר שמנצל נער במסיבה אינו שונה בשום צורה מגבר שעושה זאת בגן ציבורי. ההבדל הוא רק במתן המשמעות. כאשר הניצול נעשה במועדון סגור או באתר אינטרנט, הנער, שנכנס למרחב מרצונו, אחראי על שקורה לו. כאשר מדובר על גן ציבורי או על הרחוב, האשם הוא על המנצל.   

 

*

אנחנו אנשי הלילה. אנחנו יוצאים למסיבות במועדונים קבועים. אנחנו שותים. שותים הרבה מאוד. בפנים אנחנו יכולים לנשום. לפעמים אנחנו רואים גם נשים. לרב הן מגיעות בתור שחקניות חיזוק להומואים מתחילים, כאלו שמפחדים. אותם פנים שראינו בחדר הכושר, באתר ההיכרויות, שראינו אתמול, שראינו לפני שנים. יש כאלו שרוקדים בלי חולצה. אין לנו את הגוף החלק והשרירי שמאפשר לעשות את זה. אנחנו חופשיים לחלוטין. עתה, אנחנו במקומנו הטבעי בהיררכיה.

 

*

כמובן שאין שום פסול באידיאל ההומואי. אין פסול בתרבות חדרי הכושר. אין פסול במסיבות. אין פסול ברצון להפוך לזוג תל אביבי שגר בדירה קטנה עם שני ילדים וכלב. הבחירה של הפרט לקיים אורח חיים כרצונו, במידה רבה, היא החזון של המהפכה הלהט"בית.

הקושי נובע מהנכונות של הקהילה להפוך לסדן עליו מוטח פטיש ההגמוניה. עיצובה של השמורה הקהילתית באופן המצמצם את הלגיטימציה של המגוון האנושי בתוכה, על ידי אימוץ מערכת ערכית עיוורת לפערים, הן בהון הסימבולי הן בהון המטריאלי, בין קבוצות שונות, סוגר את הדלת בפני כל מי שאינם רוצות או שאינן יכולים להיכנס לתבנית שהולכת ומתקשחת. מחיקת הזהויות השונות על מנת להתיישר עם מודלים גנריים של אדם "נכון", על מנת לקבל הכרה, לא רק שמונעת מהקהילה להכיר את המגוון שבתוכה, אלא אף נותנת לגיטימציה מטעם הקהילה לדחיקת של אותן זהויות מגוונות מהמרחב הציבורי הכללי. בחירה של הנהגת הקהילה בתל אביב לתת לגיטימציה לפוליטיקאי המשתף עימה פעולה, אף שאותו פוליטיקאי ממש מסרב לשתף פעולה גם הקהילה בירושלים, בחדרה או בקריית אונו, היא בחירה שלא להכיר בזכות של הומו מירושלים, ביסקסואל מחדרה או לסבית מקריית אונו להתקיים כלהט"בים במרחב בו הם בוחרות לחיות. הבחירה לשתף פעולה עם עיריית תל אביב, מבלי לדרוש ממנה לפעול להגנה על חברי הקהילה שלא חיים במרכז תל אביב, היא בחירה למחוק את הסולידריות בין להט"בים שגרים בסביבת הסנטר לאלו שגרים בשכונת שפירא.   

 

*

אין מצעד גאווה ביפו. אין מצעד גאווה בבני ברק. אין מצעד גאווה בבת ים. אין מצעד גאווה בחולון. אין מצעד גאווה בצהלה, בסביון, במודיעין, ביהוד, בנצרת. מצעד הגאווה המרכזי של ישראל, בתל אביב, המנוהל ברובו על ידי גברים הומואים אשכנזים תל אביביים, לא מייצג אפילו את כל קבוצת הגברים ההומואים האשכנזים התל אביביים. המצעד, המאורגן סביב העיקרון של אי יצירת מחלוקות, עמוס במסרים צרכניים ודל באמירה נורמטיבית. כל שאומר המצעד בתל אביב הוא "אם תבואו לכאן, אם תהיו כמונו, אם תסכימו להעלים כל רכיב אחר בזהות שלכן, יהיה לכן מקום איתנו". במקום לערער על הסדר הקיים, מבקש המצעד לשלב בצורה טובה יותר את אלו שקרובים לראש הפירמידה בראש הפירמידה. הוא מבקש, באותה נשימה ממש, לממש את שני עקרונות העל, הסותרים זה את זה – להגיד עד כמה אנחנו דומים, להדגיש עד כמה תמיד נהיה האחר.

 

*

הומואים, לסביות, ביסקסואלים, טרנסג'נדריות נשארים תמיד זרים בביתם. במרחב הפיזי, במרחב הסימבולי. טרנסג'נדרים, ביסקסואליות, לסביות והומואים, בשיח התל אביבי ליברלי, יכולים לזכות לשיוויון רק אם יזהו את עצמן בתור השונים, כרחוקים, כזרים, כתמונת הראי לחברה ההטרואית, ויפעלו בכל כוחן למחוק כל סממן של שונות וזרות. הן לא יכולים להיות חלק משום קהילה, למעט הקהילה הלהט"בית. מחוץ לגבולותיה של הקהילה הלהט"בית עליהן להשיל כל זכר לנטייתן המינית, לזהותם המגדרית.

ביסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים, הומואים, תמיד זרים בשמורתן. במרחב הפיזי, במרחב הסימבולי. לסביות, טרנסג'נדריות, הומואים, ביסקסואלים, בשיח התל אביבי ליברלי, יכולים לזכות בשיוויון רק אם יזהו את עצמם בתור השונות, הרחובות, הזרות, כתמונת הראי לקהילותיהן, לתרבותם, למרחב בו הן חיים, ויפעלו בכל כוחן למחוק כל סממן של שונות וזרות. הם לא יכולים להיות חלק משום קהילה, למעט הקהילה הלהט"בית. בתוך גבולותיה של הקהילה הלהט"בית עליהם למחוק כל זכר לביתם.

—-

הטקסט פורסם במקור בגיליון כתב העת "ערב רב" בדפוס, בעריכת יונתן אמיר ורונן אידלמן, להם נתונה תודתי על הבמה כמו גם על העריכה הלשונית והגרפית של הטקסט. גרסה מקוונת של הגיליון השלם ניתן למצוא כאן.

מודעות פרסומת

5 תגובות to “זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית”

  1. Oz יולי 19, 2012 בשעה 6:08 am #

    טור חשוב המציג ניתוח נהדר של הדינאמיקה מול ההגמוניה הליברלית בכל הנוגע לזהות. תודה

    רציתי להוסיף עוד משהו, שאפשר להבין אותו אולי כצעד הלאה בניתוח.

    אתה כותב כי
    "כל מה שצריך לעשות זה להיות קצת פחות מה שאתה רוצה להיות. כל מה שצריך לעשות זה להפנים את הפחד." וזה מופיע במובן שהפרט הלהט"בי אינה יכולה להיות מה שהיא רוצה, קרי היא רוצה להיות משהו אחר מהמודל שהגמוניה המגדרית מציבה בפניה כאידיאל. זה משפט חשוב מאוד, אני חושב, בעיקר בשל מה שאכתוב מטה. אל מול זה אתה מנתח, בצורה משכנעת, את צמצום המגוון בתוך הקהילה, על משמעויותיו, וכיוצא בזאת את ה"זרות" הבלתי נמנעת של הפרט הלהט"בי גם בתוך הקהילה.

    אני מסכים, וחושב שבשל תחושת הזרות הפנים-קהילתית, וכאן אני עושה ספקולציה (הרמנויטיקה אפילו?), המצב היחיד אינו מצב של "זרות" לגבי הכל, אלא גם הופעתה של דחיקה חזרה אל ההגמוניה ויישור קו עם הסדר המגדרי הליברלי -מרצון. באיזה מובן? אי-היכולת להזדהות עם האידיאל ההומואי הגלובאלי החולש על המרחב הקהילתי כולו בא לידי ביטוי *דווקא* בתחושת הזדהות עם האידיאל הנגדי, המגדרי, הסטרייטי, הגברי.
    אפשר לומר שזה חמור ממה שאתה מציג, שכן ישנם פרטים להט"בים שאינם צריכים להיות קצת פחות מה שהם רוצים להיות, אלא הם כבר רוצים להיות משהו אחר – חזרה 'לא-הומואים'. היעדר היכולת לתת ביטוי אישי ל'מה שאתה' בתוך הקהילה יכול להביא לשינוי זהותי, ולא רק למתח בין פרקטיקה לזהות. אגב, לא חייבים להניח כאן גרעין אותנטי של זהות אישית, אלא פשוט לקבל את מחיקת האפשרות לאקספרמנט זהותי בתוך המרחב של הקהילה כמה שמסדר מחדש את העולם באופן בינארי על בסיס קטגוריות קשיחות; ובעולם כזה, אנשים כבר רוצים להיות 'מה שהם לא'.

    עכשיו, יכול להיות שבכלל לזה התכוונת ואז שוב קראתי מהר מידי.

  2. ponetium יולי 19, 2012 בשעה 11:08 pm #

    אכן, כתוב להפליא.
    הצגה נאה של סולם הפריוולגיות. מה גם שלעיתים אנשים שוכחים שאנשים שיש להם עוד ועוד תוויות כאלו, נעשים למעשה פגיעים אפילו יותר, אולי גם באופן אקספוננציאלי, כי ה"תוויות" האלו לכאורה מגבירות אחת את השניה.

Trackbacks/Pingbacks

  1. מאורגנות « האחות הגדולה - יולי 22, 2012

    […] זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית (חגי, יחסי מין) […]

  2. על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות « - נובמבר 22, 2012

    […] זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית […]

  3. אין לנו שום דבר נגדכם, כל עוד אנחנו לא שומעים עליכם | הלא אנושית מהר כרוב - אוגוסט 4, 2013

    […] הים ונוזפים בכל גבר שהולך בלי חולצה ברחוב כי חם לו?) ועל זה שכל אחד יעשה מה שטוב לו, אבל בין ארבע קירות ביתו. הנה, הם עושים את זה בביתם הפרטי (רק שוכחים לספר לנו שהם […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: