|מאת חגי|
"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")
תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.
מי שעקבה בחודשים האחרונים אחר ההיערכות למצעד הייתה יכולה להבחין כבר מראשיתו שהמצעד הקרוב אורגן על ידי מי שהיו למושא הביקורת במצעד הקודם. במפגש התכנון שנערך במרכז הגאה לפני כחודשיים דיברו כדוברים מוזמנים יניב ויצמן (מטעם עיריית תל אביב), יאיר הוכנר (מייסד ומארגן פסטיבל הקולנוע הגאה) עידן בר אשר (מטעם "בלה דואגת" של הועד למלחמה באיידס) ושי דויטש (יו"ר האגודה). אורח הכבוד, בצורה מפתיעה, היה איציק שמולי, מראשי המאבק החברתי של הקיץ האחרון, ומי שמזוהה יותר מכל כמוביל הקו השמרני לאומי של המחאה. כמובן שכל אחד הדוברים הוא אדם בעל חשיבות ציבורית ולמעט שמולי אף קהילתית, ויש מקום לתת לו במה. ובכל זאת, היה משהו מקומם בעובדה שמארגני המפגש הרגישו שחשוב לשריין את קולותיהם של גברים הומואים בלבד, ולהותיר את המבקרות והמבקרים כמגיבים מהקהל. ההזמנה ל"כל אחת" לבוא ולהביע את דעתה, בשילוב עם האמירה המובהקת שדעתה תושמע מתוך עמדה של נחיתות, היא הזמנה משתיקה, ונדמית יותר כפעולה של הדרה. בצורה לא מפתיע במיוחד, צוות הקמפיין שהתגבש כולל חמישה גברים (יניב וייצמן, אדיר שטיינר, זיו שדה, יוני מייזלר ואימרי קלמן) ואישה אחת (נועם זדה). כולם יהודים. כולם סיסג'נדרים. ובזהירות הנדרשת, על פי שמות המשפחה, מתעורר החשש שהיחס בין מזרחים ואשכנזים בצוות הוא, לכל הפחות, לא מייצג.
כמובן, אין בהעדר המגוון שהופגן בפגישה משהו חדש או ייחודי. העדר מפגש זה משקף את הזהות של "ראשי הקהילה". יו"ר האגודה, שי דויטש, הוא גבר הומו. יו"ר איג"י, אבנר דפני, הוא גבר הומו. מנהל המרכז הגאה, יובל אגרט הוא, גבר הומו. יניב ויצמן, נציגנו בעיריית תל אביב, הוא גבר הומו. ניצן הורוביץ, חבר הכנסת הגאה השני, הוא גבר הומו, כמו גם עוזי אבן לפניו (מרשה פרידמן, שקדמה להם בכנסת, יצאה מהארון רק לאחר סיום כהונתה). איתי פנקס, הנושא בשלל תפקידים בעלי משקל כנציג הקהילה, הוא גבר הומו. אבל אפילו בשדה הצפוף ועמוס הגברים של הנהלת ארגוני הקהילה ניתן למצוא נשים, לסביות, ביסקסואליות וטרנסג'נדריות, וכאלו שיש להן מה להגיד, דוגמת אירית צביאלי אפרת, מנכ"לית חוש"ן ואפרת רותם, יושבת הראש, אלינור סידי, מנכ"לית הבית הפתוח בירושלים, וכמובן נורה גרינברג, לשעבר יו"ר האגודה, דורית אברמוביץ, פעילה בעלת שנים ארוכות של עשייה, שירי אייזנר, ממובילות המאבק הביסקסואלי ועוד רבות וטובות. ובכל זאת, גם השנה, ארגון המצעד נעשה בלי נשים, בלי טרנסג'נדרים, בלי ביסקסואליות, בלי ערביות, בלי מזרחים. ברוח חזונו של גל אוחובסקי, זהו מצעד ה"לא ממורמרים".
ואז מתחיל המהלך האנטי ביקורתי המופלא לפעול. בשונה מבשנים קודמות, השנה, עד כה, לא פתחו מנהלי המצעד בהתקפה על כל מי שמעזה לבקר אותו. הפתרון הוא אחר, מתוחכם יותר, וכולל שני שלבים. השלב הראשון הוא הטיעון "כל אחת מוזמנת". אם לא באת אין לה מה להתלונן. יכולת להשמיע את קולך. הטיעון הזה הוא שמשמש שנים קבוצות הגמוניות. זהו הטיעון של שיוויון ההזדמנויות. טיעון כוזב לא רק בגלל ששיוויון ההזדמנויות לא מוביל לשיוויון בסיכויים, אלא בגלל שלא פעם בפועל גם ההזדמנויות לא שוות, וברגע הבחירה הזהות בין ההנהלה הקיימת לבין שיעתוקיה מובילה להדרת הקבוצות המוחלשות שמסומנות כ"שונות". השלב השני של הטיעון הוא זיהוי הביקורת כעניין של טעם אישי, ונטרול המימד הפוליטי חברתי שלה. כשקלמן אומר שמנסים לקלוע לטעמים של הקהילה, יש תחושה שהדרת נשים מהמצעד זאת סוגיה שוות ערך למוסיקה שתבחר למסיבה בסופו, או לשעת היציאה לדרך. זהו מהלך להפיכת הטיעון העקרוני לטיעון לוקאלי, צר, ולהציגו כבלתי פתיר שכן לכל אחת יש טענות ומענות שונות ומשונות וצריך מבוגרים אחראיים שיקבלו את ההחלטות בצורה המיטבית.
לצד שני רבדים אלו של הבעיה, שהפכו כבר לשקופים אחרי שנים רבות בהם הם שולטים בשיח, השנה החליטו המארגנים להתקדם צעד נוסף, ולנטרל את הביקורת על ידי חיבור בין הזהות המינית והמגדרית למאפיינים לאומיים. גם אם הרעיון היה קיים ברקע למצעד מזה שנים, בחירת הסיסמא "כל הארץ דגלים דגלים" כסיסמת הקמפיין מעלה אותו לפני השטח. זהו משחק מילים לא מתוחכם ביותר, שקושר בין דגל ישראל לדגל הגאווה. מתחת לדגל מוצגות תמונות "מחיי היומיום" של הקהילה.
הומו אוכל פלאפל, דראג קווינס בפקק תנועה, לסביות עם הילדים בפארק הירקון. שובה של ארץ ישראל הטובה והיפה?
אף שטרם פורסם הקמפיין במלואו, נדמה לי שעבור רבים מהקהילה בישראל תמונה של זוג לסביות בפארק הירקון, או דראג קווינס בפקק, אינה תמונה מלאה של חיי הקהילה. משום מה יש לי תחושה שלא תהיה בקמפיין תמונה של פליט שמוכר שירותי מין בתחנה המרכזית עם רקע של דגל הגאווה, או לסבית חרדית עם דגל הגאווה או של זוג מתנחל ופלסטיני המתנשקים על משני צדדיו של הקו הירוק בעוד דגלי הגאווה מתנופפים מעל לראשם (למרות שעל פי דף הפייסבוק עתיד להופיע בקמפיין חאדר אבו-סייף, ודי מסקרן לראות כיצד תעוצב תמונה זו).
החיבור בין להט"ביות לבין לאומיות הוא חיבור שהופך להיות מקובל יותר ויותר בשנים האחרונות, במובן מה צועדת הקהילה עם רוח הזמן. אם בעבר, לפחות מבחינת החזון, המסר של הקהילה היה מסר אוניברסלי, שאינו קשור בלאום זה או אחר, פתאום אנחנו עוברים למצב של סחר חליפין – תוכיח שאתה ישראלי "אמיתי" ותקבל זכויות. תגלי שאת לסבית רדיקאלית ותיוותרי בחוץ. וראוי עוד לציין שאל תוך המשוואה הצרה ממילא הזו חודרת המשוואה הקודמת הדורשת התנרמלות של הקהילה (הטרונורמטיביות) בתמורה לזכויות. אם כך, ההיררכיה של הקהילה היום מתחילה בזוג במערכת יחסים ונילית וסגורה של הומואים יהודים שעושים מילואים ביחידות קרביות ושלהם ילדים מפונדקאות. משם נגזרים כל הלהט"בים ה"פגומים", בין אם על רקע חוסר השתלבות במערכת ההטרונורמטיבית ובין אם על רקע חוסר השתלבות במערכת ההומו-לאומית.
על הומו לאומיות אפשר וצריך לכתוב עוד (פוסט על "יוסי", סרט ההמשך של "יוסי וג'אגר" יועלה בקרוב). אפשר לשאול האם יש אין סתירה בין אידיאולוגיה להט"בית לבין רעיון הלאומיות. אבל במקרה של מצעד הגאווה, נדמה לי שלכל הפחות ניתן לדבוק ברעיון שאין קשר הכרחי בין הדברים. יכול להיות הומו לא ציוני ועדיין הוא יהיה זכאי לשיוויון. יכולה להיות לסבית שלא עשתה צבא ולא תהיה בכך הצדקה לפגיעה בזכויותיה בלסבית. יכולים להיות טרנסג'נדרים שפשוט לא רוצים שמצעד הגאווה ידרוש מהם להפוך למי שמזוהים באופן זה או אחר עם המערכת הפוליטית, ורוצים להפריד בין זהותם הפוליטית לאומית לבין זהותם המגדרית.
אני מניח שיש מי שיחשבו שמדובר בפוסט אנטי ציוני. לא מדובר בפוסט שכזה. הציונות, כבודה במקומה מונח, ואפשר לנהל דיונים אין ספור אודות נחיצותה בימינו או משמעותה. ובכל זאת, נדמה שלחברות הקהילה יש את הזכות לבקש שלא ידחפו להם את דגל ישראל לחדר המיטות. שיותירו להן להיאבק על זכויותיהם מבלי להידרש להצהרת נאמנות. שיראו אותם כמו שהן רוצות להיראות.
"הביקורת היא לגימית ואנו בהחלט מקשיבים לה", בהקשר הנוכחי, היא אמירה מעליבה. הקמפיין של מצעד הגאווה 2012 משקף היעדר הקשבה והיעדר רגישות. אבל עוד לא מאוחר מידי. גם אם הקמפיין כבר נבחר, ויש דברים שפשוט קשה לשנות, לא מאוחר מכדי לפנות לפעילות ופעילים מכלל המגזרים בחברה ולנסות לשפר עד כמה שניתן את הקמפיין הזה. לא מאוחר מכדי לשלב לסביות בהנהגת הקמפיין, ולא רק באופן ייצוגי. לא מאוחר מלקבוע שמעתה ואילך ישוריין יצוג הולם לערבים בכל פורום קהילתי. לא מאוחר מכדי לפנות באופן אקטיבי לארגונים שכבר פועלים בציבור הלהט"בי הערבי ישראלי, ולראות כיצד ניתן לשתף פעולה מבלי לותר על מגוון הדעות מחד, ומבלי לרמוס את הדעות שאינן הגמוניות מאידך.
העובדה שיש מחלוקות אידיאולוגיות ופוליטיות בתוך הקהילה אינה מפתיעה. המפתיע הוא שדווקא הקהילה, שסובלת תדיר מדיכוי של השיח ההגמוני, בוחרת לאמץ דפוסים של הדרה והשתקה. להחליף דיאלוג פתוח ושיוויוני בקבלת החלטות בחדרי חדרים ובשקיפות מדומה. במובן זה, נדמה לי שהבחירה להזמין את איציק שמולי להרצות במפגש התכנון למצעד הולמת ביותר.
meandiscourse.wordpress.com 
פוסט חד וחכם ומחכים. והשאלות של לאומיות והומואיות (ופינקווש) באמת דורשות עוד התייחסות. הקציר, מתי פרק ב'?
יש כאן כמה סוגיות שאולי כדאי להפריד ביניהן.
האחת היא ייצוג, והרי לא מדובר בבעיה חדשה. אולי הגיע הזמן למצוא מקבילה להט"בית לשיטת הרבעים של ויקי שירן. ואולי גם כאן שווה לעבור משלב הביקורת לשלב החרם – אין סיבה שאירוע גאווה שלא מייצג אף אחד מלבד גברים הומואים יהודים לא ייתקל באותן תגובות שזכה להן כנס גינקולוגיה נטול נשים.
הסוגייה השנייה היא השילוב של נטייה מינית ועמדה פוליטית, בפרט יחס לציונות. אישית, גם מזווית לא ציונית, התמונות בקמפיין (כמו שאתה מתאר אותן – לא יצא לי לראות אותן) נשמעות בסך הכל לסבירות ולא מתריסות. הן אולי לא מייצגות, מה שמחזיר אותנו לשאלה הקודמת, אבל גם לא "פרובוקציה ציונית".
ברור לי שמתוך תפיסה רדיקלית וראיית הקשר בין מאבקי שחרור שונים, לנטייה מינית *יש* קשר לעמדה פוליטית, והיא אמורה להשתלב בהשקפת עולם מסוימת מאוד. אבל נטייה מינית היא לא רק בחירה פוליטית (ובטח לא חייבת להיות בחירה פוליטית מודעת). היא קודם כל ומעל הכל נטייה מינית. כהעדפה "אסתטית" ולא אתית היא לא מחייבת אותי להתנגד לכיבוש, להימנע מצריכת בשר, להגן על הסביבה או להתנדב באמנסטי.
אפשר להחליט שמצעד הגאווה הוא אירוע פוליטי רדיקלי, ושהכיבוש הוא חלק מהתוכן שלו לא פחות מקוויריות ואפליה וזוגיות (ובמצעד בירושלים זו לפעמים התחושה). יכול להיות שהמאבק בכיבוש חשוב מספיק ושווה את הפגיעה במסר אחיד, כללי שקשור ללהט"ב ולא כולל התייחסות לכל הרע שבעולם. אבל המסגור של האירוע צריך להיות הולם, מוצהר וגלוי, ואז אין מקום לתלונות וגלגולי עיניים על זה שאין שם לסביות ימניות, ושארגוני ימין לא תומכים בזכויות גייז.
רוב מעגל החברות שלי נמצא פחות-או-יותר בקצה השמאלי של המפה הפוליטית, אבל גם אני מכירה נשים (וגברים) שלא מגיעות למצעד הגאווה כי זה אירוע שמאלני ואין להן מקום בו. יכול להיות שהחיבור בין להט"ביות לבינלאומיות, וביטויים אנטי-ציוניים של החיבור הזה במצעד הגאווה, מצדיקים מצעד גאווה שבו אין מקום ללסביות ימניות. אבל אז הוא כבר לא מצעד שמכיל את כולן.
לגבי שיטת הרבעים- אני מודה שאני גם מנסה לשחק עם הרעיון. יש קושי מסויים באימוץ גורף של השיטה. לא מוכר לי תקדים שלה שהצליח, והרבה פעמים יש באמת מחסור בא/נשים רלבנטיים. חוץ מזה, בקהילה יש גם הרבה קבוצות קטנות. למשל, טרנסג'נדרים הם בערך 10% מהקהילה, האם צריך לעבור לשיטה של עשיריות. נדמה לי שכלל קשיח מידי יכול לחנוק את הפעילות, ומצד שני, היעדר יצוג הוא מאוד בעייתי (התייסתי לשאלה גם בתשובה לאימרי). בכל מקרה, אני חושב שחרמות פנימיות הן נקודה שממנה מאוד קשה להתפתח.
לגבי הפוליטיות של המצעד – אין לי שום קושי עם מצעד לא פוליטי שבו לסביות ימניות יצעדו עם דגלי ישראל והומואים פלסטינים עם דגלי פלסטין. אני ממש בעד. הקושי הוא שהנהלת המצעד מראש מכתיבה סדר יום לאומי למצעד. אם מדובר במצעד לא פוליטי, כמו שגופי הקהילה טוענים מזה שנים, אז אפשר לותר על הסממנים הלאומיים (כמו שלא שרים את התקווה בסיום המצעד). אני לא חושב שהאמירה הזאת מדירה ימניות מהמצעד.
כאמור, פוסט על הסרט "יוסי" בשלבי כתיבה. אני עוד צריך לחשוב מה עמדתי בהרבה מהסוגיות של הומולאומיות. כמובן שאת מוזמנת, כפי שעשית בעבר, לשלוח לנו פוסטים אורחות 🙂
מה זה התואר הזה אורח כבוד.מצעד הגאווה התחיל כהפגנה שהיו לה אנרגיות אלימות.סליחה אני לא מבינה את התואר הנפוח הזה. כול שנה המצעד בתל אביב פשוט מאבד מערכו יותר ויותר. המצעד בתל אביב ובכול מקום בו הוא מתקיים צריך לשמש דוגמה ותקווה לכול אותם נשים וגברים טרנסיות וטרנסים בי סקסואליות ובי סקסואלים לסביות והומואים אשר בארון לכול אותם ילדים ובני נוער שחשים את המצוקה הסוגרת ורוצים לצאת לחופשי. במקום זה אין פניות כזו מה גם שמעניקים תואר פלצני מנופח שאין לו מקום והמצעד הזה בתל אביב יהיה מצעד של בשר בלי שום ערך ואם כבר יהיה לו ערך אז הוא יהיה זעום. זעום כול כך שאחרי שעה אף אחת ואחד לא יזכרו מה נאמר מבחינה ערכית.
דבר נוסף הוא הסלוגן שלכם חברים. סליחה ועם כול הכבוד אתם חוצפנים בלי גבולות. תל אביב היא עיר בישראל. תל אביב היא לא המדינה ובתאריך והשעה בה נערך מצעד הגאווה בתל אביב הוא לא תאריך ארצי כולל. המצעד בתל אביב הוא אכן אירוע מרכזי אבל הוא מקומי בתל אביב. מה שמביא אותי למשפט הסלוגן שבחרתם כול הארץ דגלים הוא פשוט דוגמה לאיך אתם מנהלים את העניינים אתם מנכסים הכול בלי להניד עפעף מתנהלים כהגמוניה בדרכה הנוראה. לא ייתכן סלוגן כזה ולא ייתכן תצלום כזה כמייצג התמונה והסלוגן הקמפיין אמור להיות מכיל יותר הנוגע לכולם וכולן השייכים ושייכות לקהילה.. ההגמוניה ההומואית במה שקשור לארגונו והקמתו של המצעד חייבת להיפסק היא מסרסת את הקהילה היא מכעיסה ומפלגת הייצוג חייב להכיל את כול פניה של הקהילה ללא יוצא מין הכלל. אני פונה מכאן לאנשי הקהילה הגאה בתל אביב תעשו פעולות לאיחוד ולא לפירוד
הדר
פוסט מעולה.תמיד שמח לקרוא עוד התייחסויות לנושאים האלה (הקמפיינים של מצעד הדומואים ויחסי הכוחות בקהילה) שתמיד נראה שלא זוכים למספיק ממנה.
מוזמן למצעד הגאווה בפתח-תקווה
אני מבין את חוסר הרצון ללכת למשהו שמלכתחילה מובנה בצורה מסוימת של מי מנהל אותו ומי רוצה רק להגיב. אבל אני תוהה האם בסוף ההעדרות הזו לא משכפלת את עצמה. ושאלה טובה לגבי הנשים שהזכרת שממלאות תפקידים, האם הן לא הוזמנו/לא באו? כי ברור שאנשים עם פריבלגיות משתלטים על הזירה, אבל לעתים אני חש שגם משאירים להם אותה. אולי אם כול מי שמתנגד לקו הזה היה מתארגן ובא לשם היה קורה משהו אחר? (סימן שאלה). לגבי ארגונים להטב"ים פלסטינים, אלא יסרבו לשתף פעולה עם כל אירוע כזה, אולי בצדק – אבל בכל מקרה הם יסרבו. הבחירה ב"כל הארץ" פשוט כאילו נכתב לתסריט של ההומולאומיות….
נראה לי ששווה להפריד בין התגובה הראויה לאירועים ופורומים מדירים, בין אם חרם בין אם השתתפות, לבין הביקורת על עצם המבנה של הפורומים האלה. כמובן שאם לא הייתי חושב שאפשר לשנות כלום לא הייתי טורח להגיב, אבל אני חושב שיש אפשרות לשנות את עצם המבנה של ארגוני הקהילה התל אביביים כך שישקפו בצורה טובה יותר את כלל הפעילים והפעילות.
ונכון, כמו שכתבתי לאימרי, אני חושב שאם נעשה מאמץ כן למצוא פעילות מגוונות שמוכנות להיות מעורבות ולא נמצאו כאלו, הביקורת היא הרבה יותר חלשה. אני פשוט לא בטוח שמאמץ כזה נעשה, וכל מקרה, נדמה לי שהיה אפשר לעשות מאמץ רציני יותר. דרך אגב, לגבי מעורבות של פלסטינים, אולי יש מקום לבחון מחדש את המוסכמה בנושא. אני מניח שיהיו כאלה שלא ירצו לשתף פעולה, אבל לא בטוח שכולם. נדמה לי שיש לא מעט ערבים ישראלים שמוכנים, בהקשרים שונים, לפעול בקואליציה עם יהודים-ישראלים, מבלי להסכים על הכל.
זה כמו לדפוק את הראש בקיר. ב"קהילה" תמיד מדלגים עליי. פעם ראשונה כי אני אישה. פעם שנייה כי אני בי ולא לסבית. פעם שלישית כי אין לי עניין לחקות את דרך החיים הסטרייטית.
כל קמפיין או מצעד אני מקווה שאולי הפעם….
אני פשוט צריכה להשלים עם זה שאני לא עומדת בקריטריונים, שאני לא חלק מה"קהילה", שאני לבד.
לי, אני לא חושב שאת צריכה להרגיש לבד. זאת הקהילה שלך לא פחות משל מי שרוצה שלא תהיי בה. אף שיש לי הרבה ביקורת על התנהלות חלק מהגופים, יש רבות ורבים בקהילה עם נאמנות אמיתית לרעיון של חירות בזהות המינית והמגדרית, ואפשר למצוא אותם. אין סיבה להשלים עם הקריטריונים, אנחנו עוד נשנה אותם יחדיו.
פוסט מעולה.
נקודת מבט מעניינת.
תודה.
אם הפורום שבו נשמעים הקולות המגוונים היה פורום שגם מחליט אז הביקורת סביב "לא באו – בעיה שלהם" הייתה מעניינת כדי לדון עליה. אבל מכיוון שהפורום הזה הוא רק מועד בו אפשר להפריח קולות מגוונים לאוויר וההחלטות השונות כבר התקבלו או עתידות להתקבל על ידי צוות מצומצם שלא מחויב "לקולות המגוונים" הדבר לא רלוונטי.
פוסט מרתק. נהניתי לקרוא זווית התבוננות חכמה ומאתגרת לאופן שבו מתקבלות ההחלטות לגבי ייצוגה של הקהילה אל מול הציבור הרחב והאופן שבו הקהילה "מנוהלת" על ידי נבחרת הגמונית ולא מייצגת.
בתור מי שמצוטט בכתבה לא פעם, הייתי שמח כמובן לקבל את האפשרות להגיב לדברים כדי להביע עמדה רחבה יותר מזו שצוטטתי בה בתשובתי לשאלה ספציפית בעכבר העיר. אני מקווה מאד שבתור אנשי דעת ורוח אתם לא חושבים שדעתי והשקפתי בנושא מסתכמת ב20 מילה.
לתחושתי האישית, מהות הבעיה המשתקפת בדברים שלהלן היא שמצעד הגאווה הפך לפני מספר שנים לאירוע עירוני. המצעד ממומן על ידי העירייה, מופק על ידי גורמים עירוניים ומתוקשר על ידי גורמים עירוניים. הקשר בין מסדרונות העירייה לבין פוליטיקה וממסד הוא לא שקוף ולא מתחת לפני השטח ואין ספק שסל המסרים שהעירייה רוצה להעביר, הוא לווא דווקא סל המסרים שחברי הקהילה הגאה היו בוחרים בו.
(יש לציין שהסיבה לכך שהאירוע הועבר להפקת העירייה היא חוסר הצלחתה של האגודה להפיק את האירוע לפני מספר שנים).
יחד עם הייתרונות הרבים שיש לחיבור הזה של המצעד והעירייה (מימון והיקפי פעילות- המצעד בשנה שעברה היה הגדול בהיסטוריה הקצרה של מצעדי הגאווה בתל אביב) יש לכך גם חסרונות ברורים. המסרים צריכים לעבור אישור של לשכת דובר העירייה (משמע מסר שעלה ואני אהבתי במיוחד – "מפגינים גאווה" – לא אושר בפורום הנ"ל).
צוות המתנדבות והמתנדבים (שאני שמח וגאה להמנות בתוכו) עושה את התפקידים במטרה שהמסר שייבחר ויוביל את הקמפיין לא יהיה פרי החלטה בלעדית של לשכת הדובר (יהיה אשר יהיה), אלא מסר שנבחר מתוך פורום מייצג של הקהילה, תוך שמירה על אינטרסים קהילתיים במהלך הפקת הקמפיין והמצעד, בעוד שהאירועים עצמם מופקים כולם על ידי סטרייטים וסטרייטיות, נחמדים מאד, עובדי עיריית תל אביב.
(במידה והצוות לא היה קיים, שם המצעד היה יכול להיות "גאווה על הבר" / "תל-גאווה" / "שרים בגאווה").
הפורום כנראה לא מייצג, זה ברור כשמש.
אבל זה משתפר. אם בשנה שעברה אחוז הנשים והטרנסקסואלים/יות בפורום הפתוח עמד על כ-10 אחוז, השנה הוא עמד על 20. ואם בשנה שעברה לא הצלחנו לגייס יותר מ10% מהמצטלמות והמצטלמים שיהיו לסביות או טרנסיות/ים, השנה הייצוג של טרנסקסואליות/ים בקמפיין עומד על 25% וייצוג של נשים עומד 50% מתוך התמונות בקמפיין. אגב, חשוב לציין שגם צוות ההפקה כולל גם ייצוג נשית (הסטייליסטית המתנדבת המקסימה) וייצוג טרנסקסואלי (המאפרת המוכשרת של המקפיין), לצערי השמטתם אותה בפוסט. וכנראה גם שהן הושמטו בשאר הכתבות, בטעות, או שלא בטעות.
אהבתי ביותר את האופן שבו סיכמת את הפוסט- עוד לא מאוחר! יש עוד מקום לערב בתוך העשייה והיצירה מוחות רבים ו(א)נשים מוכשרות ומוכשרים.
אני בטוח שאני מדבר בשם כל הצוות – אנא פנו אלינו כדי לקחת חלק מאחורי הקלעים של הקמפיין ושל הפקת המצעד, יש הרבה עבודה..
אימרי קלמן – 0547686525
היי אימרי,
מאוד שמחתי לקרוא את התגובה שלך, לרבות הנתונים בדבר הצוות המעורב, שאמנם אינם משמחים במיוחד, אבל עצם העובדה שהם על השולחן היא חיובית. הייתי שמח אם תוכל להרחיב האם יש גם חברות קהילה מגוונות ביתר הצמתים של קבלת ההחלטות, ולא רק במעורבות בפן היישומי.
אני מתנצל אם נפגעת מהציטוט, ואני מניח שכמו תמיד הדברים בכתבה המקורית הוצאו מהקשרם (את שמות חברי הצוות לקחתי מהכתבה, לא ראיתי אותם מפורסמים במקום אחר). אני גם מאוד מסכים לבעייתיות מצד אחד ולצורך מצד שני שבשיתוף פעולה עם העירייה (אם כי, גם בעבר, ההדרה של נשים וקבוצות אוכלוסייה נוספות הייתה קיימת ולא מדובר בבעיה של השנים האחרונות בלבד). עוד בנוגע לעירייה, אני חושב שכדאי לשים לב שיכולת ההשפעה שלה היא מוגבלת. ספק בעיני אם יש לה סמכות חוקית להכתיב את אופן הביטוי כתנאי לתמיכה, כל זמן שהביטוי אינו פוגעני, גזעני או מסית. הזכות לחופש ביטוי היא זכות של הקהילה, גם כאשר היא נתמכת כלכלית על ידי העירייה (תמיכה שכיום יש לה גם בסיס של חובה חוקית).
בהמשך לכך, כמו שאמרתי בעבר, זאת אחת הסיבות הטובות לצורך של הקהילה לתמוך גם במצעד הרדיקאלי לצד המצעד הממסדי, גם אם לא כל הקהילה תומכת בכל תוכן ותוכן שמובע במצעד הרדיקאלי.
באופן אישי, אני מצטרף לקריאה להצטרף לפעילות. החשש הוא שכמו בעבר, יהיה קשה להשמיע קולות חדשים בפורומים המובנים של הקהילה, אבל לפחות לדעתי זאת לא סיבה שלא לנסות. יחד עם זאת, צריך לחשוב על אופן שבו גם קולות לא מקובלים יזכו לבמה.
אני ממליץ, בשביל לשפר את המצב (וגם להקל את הביקורת בעתיד), לקבוע מדיניות מראש של יצוג הולם, ככל הניתן. כמובן שכאשר יש קבוצות שלא מצליחים להגיע אליהן אין מה לעשות. מצד שני, בהרבה מקרים לא נעשים מאמצים של ממש. העיקרון של יצוג הולם, או של העדפה משווה (המוכרת גם כ"העדפה מתקנת") אינו שתמיד חייבים יצוג, אלא שצריך להראות שנעשה מאמץ רציני ליצירת היצוג הזה. אם תוכלו להחליט שמעתה, לצד קביעת מדיניות באשר לאופן קביעת היצוג, גם תפרסמו הן את זהות הנפשות הפועלות, הן את אופן הבחירה בהן, זה יקטין במידה רבה את הביקורת.
וגם המקום להוסיף ולציין, כמו שציינתי בעבר, שהביקורת אינה במקום הכרה בחשיבות הדברים הטובים שנעשים. היא נועדה רק לשפר.
אם הקהילה תתמוך במצעד הרדיקלי הוא כבר לא יהיה רדיקלי ובמקומו יקום מצעד נוסף רדיקלי יותר (?), זה טבע הדברים והקריאה לתמוך במצעד רדיקלי היא ריקה מתוכן לטעמי.
לא אחריב לגבי 'העדפה משווה' שהיא לטעמי לא יותר מאשר אפליה מתקנת, ואני מתנגד לכל סוג של אפליה.
פוסט מרתק. תודה.
הקשר בין לאומיות ומיניות או בין לאומיות ונטייה מינית הוא לדעתי מרתק במיוחד. בנוגע להיסטוריה של הולדתה ותחימת גבולותיה של הלאומיות האירופאית ככזו הכרוכה בתהליך של משמוע מיניות נורמטיבית, אני מאוד ממליץ על הספר של ג'ורג' ל' מוסה "לאומיות מיניות באירופה המודרנית". במידה מסוימת, אני חושב שראשית הטיעון שעולה בפוסט בנוגע להומולאומיות מהווה פיתוח מעניין של התזה של מוסה.