לשבור את הקרטל

21 אפר

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

המכללות שאינן ממומנות, ביסודן, נועדו למי שידו משגת (פעם תהה פרופ' רייכמן מדוע צריכים מעדיפים להוציא 100,000 ש"ח על רכב ולא על השכלה, מבלי לשים לב לכך שהוא מתייחס לקבוצה מצומצמת ביותר של צעירים שיכולים להוציא 100,000 ש"ח על כל דבר שהוא). גם אם יפתחו המכללות מערך של סיוע ומלגות, מערך זה תמיד יהיה השולי והחלקי, שאם לא כן המכללה תהפוך ללא רווחית. חסידי החינוך הפרטי תמיד מתייחסים למערך הלימודים בארצות הברית כמודל שמצליח. יחד עם זאת, ספק אם האוניברסיטאות בארצות הברית באמת מערערות על הסדר הכלכלי, ומאפשרות לשכבות סוציו אקונומיות נמוכות להתקדם. משכך, הנטייה המוגברת להעצמת המכללות היא, הלכה למעשה, יצירת עוד מנגנון שישמר את הסדר החברתי הקיים. חשוב להדגיש, למרות שיש ניסיון להציג את המכללות כמכלול אחד, למעשה גם בתוך עולם המכללות ישנה היררכיה, בין המכללות שמיועדות לאליטה הכלכלית, וטוענות לרמת הוראה גבוהה יותר (ובראשן המכללה הבינתחומית) ומכללות שמיועדות לפריפריה, למיעוטים וכדומה, דוגמת מכללת ספיר או מכללת כרמל, אשר נתפסות כאיכותיות פחות.

בהקשר הזה, מנסה נוימן להראות כי ההשכלה הציבורית לא צפויה להיפגע, מאחר שמדובר במל"ג ולא בות"ת (שאחראית על תקצוב מוסדות החינוך). על פניו, מדובר בטענה של ממש. אלא שיש דברים בגו. חיזוק מעמדם של אקדמאים מהמכללות במל"ג משמעותו השפעה ישירה על העצמאות של ההשכלה האקדמית. בשונה מהאוניברסיטאות, המכללות מושתתות, לצד תשלומי שכר הלימוד, על קשרים עם העולם העסקי (אמנם, לצערי, גם האוניברסיטאות נדרשות להיעזר בתרומות לא פעם, אך יש להן בסיס תקציבי קבוע שאינו תלוי בשוק). קשרים אלו, בשילוב העובדה שהשכר במכללות הוא דיפרנציאלי ושלמרבית המרצים אין קביעות, מוביל להשתקה של קולות ביקורתיים. הנה, רק לאחרונה נפתח ברייכמן בית הספר לאיכות הסביבה על שם "כימיקלים לישראל". מוסד שכזה, המושתת על תרומות של יוצרי מפגעים סביבתיים, מוגבל מיסודו ביכולת לבקר את הסדר החברתי הקיים. בעלי ההון יכולים, בדרך זו, להשפיע על ה"ידע" לא רק בעקיפין (למשל, בעזרת העסקת סוללות של אקדמאים כיועצים), אלא אף במישרין. הידע, מעתה, קשור בהון, וידע שקשור בהון, מטבעו לא יכול להיות עצמאי. הצפייה כי מי שמקבל את שכרו בבוקר מבעל הון יוכל אחר הצהריים לשבת כחבר אובייקטיבי במל"ג, וכי המסגרת שממנה הוא פועל לא תשפיע על שיקול דעתו, היא ציפייה מופרכת.

יתר על כן, בעוד שהאוניברסיטאות הן גופים ציבוריים, וחשופים לביקורת ציבורית, המכללות אינן, והיכולת לבקרן היא מוגבלת לכל היותר. אף אם ניתן להטיל רף מסויים של אחריות על המכללות, רף זה נמוך בהרבה מהרף שניתן להטיל על האוניברסיטאות. המכללות, תחת התכסות ברעלת הפרטיות, יכולות, בדרך זו, למנוע את חשיפת התנהלותן לאור השמש, תוך שכירת יועצי ציבור ככל תאגיד וככל בעל הון, יועצי ציבור דוגמת עו"ד יניב.

וכמובן, עלייתן של המכללות קשורה אף לדעיכת הרוח. מקצועות שאינם "רווחים" כלל לא נלמדים במכללות רבות. ספרות, מגדר, פילוסופיה או מדעים תיאורטיים הופכים, באחת, לנטל כלכלי. נקודת המבט על מקצועות אלו היא מזווית של "צריכה וביקוש". וכמובן, שהביקוש לתואר בספרות בעלות של עשרות אלפי שקלים נמוך ביותר בעולם בו המשכורת הממוצעת של בוגר תואר לספרות נמוכה בהרבה.

מדעי הרוח - פשוט לא משתלם

אז בוודאי, אין בחיזוק המכללות שום דבר שמכוון ישירות נגד ערביות, אתיופים, מזרחיות או עניים. אבל זאת התוצאה שקשה אם לא בלתי אפשרי למנוע (על המחשה למנגנון זה כתבתי כאן). וכמו בתחום אחרים, דוגמת שירותי הרפואה, מרגע שהאליטות מקבלות השכלה נפרדת ויקרה, צפויה ההשכלה הציבורית לדעוך בהתאמה. וככל שעניינם של מי שידם משגת באוניברסיטאות ירד, כך צפויה לרדת איכות ההוראה ואיכות המחקר, ולהוביל לביקוש מוגבר אף יותר למכללות.

המעניין בכל הסיפור הזה הוא לא העובדה שגורמי הכוח רוצים לשמר את מעמדם (ובהחלט צריך לצרף למשוואת ההון-שלטון את האקדמיה, ובפרט האקדמיה הפרטית). המעניין הוא כיצד השיח הביקורתי הופך להיות כלי שרת לשם שימור הכוח. במסגרת הביקורת על המחאה בקיץ, רבים טענו שהבעיה היא בכך ששפיר וחבריה דורשות שיח פתוח, מסרבות לדבר בשם אחרים, מסרבות לקבל את מרותם של המבוגרים האחראיים. הסירוב להתייחס לכלכלנים, פקידים ועורכי דין כנושאי האמת נבע, במידה רבה, מתוך הידיעה שהשפה היא גמישה (על החשיבות שבדינמיות של השפה המהפכנית ראו כאן). בניגוד לתחושה הרווחת, אין לשיח ההגמוני שום קושי לאמץ את הביקורת ולמשמע מחדש את המציאות כאילו הופנמה הביקורת, מבלי לשנות דבר בפועל. ממש כפי שמושגי החירות והשיוויון יכולים לשמש כטיעונים לתמיכה בזנות, הומופוביה, פורנוגרפיה ועבדות מודרנית (בדמות מהגרות העבודה), יכולים המושגים החברתיים כלכליים לשמש כלי בכדי לחזק את החזקים, והכל כתלות בעמדה הפרשנית שמחזיקים אותן כלכלנים, פקידות ומשפטניות (ראו את הטור של רוני בנושא כאן ומשהו קודם שכתבתי אני בנושא כאן). מובן שברגע שמכונני השיח ופרשניו ה"מוסמכים", ובראשם אקדמאים ונשות תקשורת, מקבלים את משכורתם מבעלי ההון, המרץ הפרשני שלהם עובד שעות נוספות. כאשר החצי השני של הפרשנים המוסמכים כפופים לשלטון, אם השלטון אינו עצמאי, זווית ההתבוננות שלהן היא אותה הזווית בדיוק.

ישנה אמירה מוכרת שבכל משפחה צריך אח אחד שיעשה את ההון ואח שני שיסביר למה התעשרותו של הראשון תורמת לחברה כולה ומוצדקת (לאחיות אין מקום בסיפור הזה). שילובם המורחב של נציגי המכללות במל"ג, ברוח זו, אינה באמת שבירת הקרטל כי אם יצורו. זהו אמצעי אחד מיני רבים לשיפור יכולתם של קבוצות הכוח להכתיב את סדר היום האקדמי. זהו כלי להדיר את כל מי שאינם רצויים על בסיס עמדותיהם, ובעקיפין, גם על בסיס נקודת הזינוק החברתית כלכלית שלהם, וזאת, הן מהאקדמיה הן מהשוק עצמו, השוכר את בוגרי המוסדות להשכלה גבוה. גם אם יהיו נשים, הומואים, ערבים, אתיופיות וקבוצות אחרות חלק ממערך ההשכלה הפרטית, הם יהיו מחוייבים להפנים את הסדר החברתי, ולהימנע מלערער עליו, אותו סדר חברתי המותיר אחרים המצויים בנקודת הפתיחה בה הן היו הרחק מאחור. 

מודעות פרסומת

9 תגובות to “לשבור את הקרטל”

  1. Oz אפריל 21, 2012 בשעה 2:04 pm #

    היי חגי, תודה על טור מעניין.

    החלוקה שאתה מנסה לעשות לפיה יש "אקדמיה", או "מדע" ושם הידע הוא לשם עצמו, או חף מאינטרסים, ויש את "השוק" – שם הידע מוכפף להון, וכיוצא בזאת מאבד את עצמאותו, היא (כמובן) מלאכותית, אך השאלה שלי היא – האם היא עוזרת? היא מזכירה לי את הניתוח של קרל מנהיים את מושג האידיאולוגיה של מרקס (http://en.wikipedia.org/wiki/Karl_Mannheim) וטענתו כי האקדמאים הם המעמד העצמאי האמיתי, חף מאינטרסים של האצולה ושל הבורגנות, ולכן הידע שלהם הוא לא אידיאולוגי; טענה שאיני סבור כי אתה מאמץ.

    ניתן לחשוב על מקרים בהם "השוק" סיפק את האפשרות לרעננות מחשבתית – כמו במקרה של 'המכון למחשבה כלכלית חדשה, (נכון, נשמע כמו אינדוקטרינציה סובייטית, אני יודע) (http://ineteconomics.org). הידע שם ממומן ע"י גורמים פרטיים, וניתן לטעון כי בגלל זה אפשר לראות שם ניסיונות חדשים להתעסקות עם הכלכלי, כאלה שהממסד האקדמאי (הרשמי) חוסם דרך מערכת הקידום הפנימית שלו והקיבעון הדוגמטי בכתבי העת הכלכליים (אפשר לצייר תמונה היסטורית שתסביר מדוע ההון הגדול בארה"ב אחראי לקיבעון הזה, אבל לדעתי זה לא מספיק).

    מה שאני מנסה להציע (בעקבות לאטור?) הוא שהשימוש בעמדה ביקורתית, אותה אתה מזהה עם שמירה של גורמי כוח על מקומם באמצעות הכלה של השיח הביקורתי והצמדתו למטרותיו (מה שניתן לקרוא בצורה נהדרת בEmpire של נגרי, או לצפות בצורה נהדרת לא פחות בפרק השני של Black Mirror), הוא זיהוי נכון, אבל השימוש הזה מתרחש בדיוק בגלל שהוא עובד; הוא אפקטיבי.

    מה שמעניין לשים לב הוא שהטיעון "תנו לשוק החופשי לעבוד" הוא טיעון שאפשר אכן להעלות כטיעון בעד החלשים דווקא בגלל שיש דברים בגו (כמו שאתה מזהה, הגברת הכוח של המכללות אכן יסייע לקבוצות שכרגע מודרות מהאקדמיה, יחד עם דברים שאתה טוען כי יעשה). השרטוט מחדש של "כאן אקדמיה" ו"כאן שוק" רק משרת את היכולת להמשיך ולהעלות טיעונים ביקורתיים במסווה הגמוני, שכן השרטוט הזה הוא-הוא שמביא לכך שהטיעונים הביקרותיים יהיו נכונים: התחימה של ספרות תשאיר תמיד מישהו בחוץ, ומישהו אחר יוכל לטעון בשמו כי פתיחה של הספירות תדאג לאותו מישהו שבחוץ. לכן, הניסיון לשרטט מחדש ולהצביע על "החדירה" לספירות משמרת את האפשרות להפעלת השיח הביקורתי במסווה הגמוני.

    אשמח לקרוא מה אתה חושב על כך. שבוע טוב

    • חגי אפריל 21, 2012 בשעה 3:11 pm #

      היי עוז

      אני בהחלט חשדן ביחס לאקדמאים מהאוניברסיטאות, והאחרון שאטען שהשיח האקדמי באונ' לא משקף שעתוק של השיח הקיים במידה רבה. בוודאי שצריכה להתקיים ביקורת על השיח האקדמי, ועולה השאלה אלו מנגנונים יבטיחו אותה. מצד שני, הפרטה של ההשכלה הגבוהה, אותה מבקשים להציג כמנגנון ביקורת, היא למעשה חניקת הביקורת. בוודאי שידע יכול להתגבש גם בספירה החוץ אקדמית. הדוגמא הטובה ביותר לדעתי היא ארגוני המגזר השלישי, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית או, לצורך העניין, האגודה לשמירת זכויות הפרט, שתוקפים את הנחות היסוד של השיח האקדמי. במובן הזה, היחס שלי לאוניברסיטה, כמו לשירות הציבורי בכללותו הוא של כבדהו וחשדהו.

      הנקודה היא כפולה. ראשית, כמו הרגולטור ביחס לשוק, גם לאוניברסיטאות ביחס ל"שוק הרעיונות" יש תפקיד משמעותי של הכנסת שיקולים לא שוקיים. גם אם יתברר שאין תמריץ לחברות התרופות לפתח תרופה לאיידס, השיקול הזה הוא שיקול לא רלבנטי לאקדמיה. לעומת זאת, ברגע שהחברה שמוכרת את הקוקטייל תמנה את סגל המחקר בחוגים הרלבנטיים, השיקולי הכלכלי יהפוך להיות מרכזי, תוך החצנת הנזקים על הציבור. במובן הזה, אפילו במסגרת של כלכלה קלאסית יש הצדקה לא רעה למתן מעמד בכיר לאוניברסיטאות.

      ברובד עמוק יותר, אני חושב שיש חשיבות לשמירת של הידע הציבורי מחוץ לשיח הכלכלי. אני יודע שזה יקומם כלכלנים, אבל אני חושב שקשה מאוד לכמת את הערך של לימודי רוח או לימודים גבוהיים בכלל, ואלו לא צריכים להיבחן במסגרת הצרה של תרומה לצמיחה.

      לגבי הנקודה הספציפית – אני לא מבין למה אתה חושב שזה נותן קול לקולות מודרים. תלמידי המכללות החזקות, דוגמת רייכמן, היו מאז ומתמיד כוח דומיננטי באקדמיה, כמו שהאליטה הכלכלית תמיד זכתה לשירות רפואי יותר טוב ותנאים טובים יותר מטעם כלל המוסדות המדינתיים. לכן, במידה מסויימת, הפקולטאות למדעי הרוח במצב קשה הרבה יותר מהחוג לכלכלה או הפקולטה למשפטים. אבל אם פעם נדרשה אותה אליטה לעשות זאת מתוך מתוך האוניברסיטאות, תוך צורך לכבד את הכוחות האחרים שפועלים במוסד, ואת הסטודנטים שאינם בני עשירים, עתה נפתח הפתח ליבוש הזיקה הזאת. אפשר לכבוש את השיח האקדמי ללא שום צורך בדיאלוג עם קבוצות אוכלוסיה אחרות, בגלל שאלו כלל לא נכנסות למוסד.

      אני מקווה שזה עונה, אבל אשמח להמשיך את השיח אם תמקד אותי לכיוונים שיותר מעניינים אותך

  2. ponetium אפריל 21, 2012 בשעה 2:42 pm #

    אכן אכן.
    מקומם להראות שכל התקדמות שלכאורה נעשית היא גם שניים אחורה על ידי בעלי הכח.

  3. itamars אפריל 21, 2012 בשעה 8:18 pm #

    היי,
    כתבת :"תר על כן, בעוד שהאוניברסיטאות הן גופים ציבוריים, וחשופים לביקורת ציבורית"
    זה לא מדויק. מלבד חלוקת דיבידנדים ומכירת נדל"ן, האוניברסיטאות פרטיות לחלוטין: העובדים קובעים את השכר של עצמם, את גיוס העובדים, הקריטריונים, הדרישות ואת כל שאר הדברים. אשמח לשמוע על סממן אחד של האוניברסיטאות המראה על שליטה ציבורית.
    הזכרת את מבקר המדינה, בדוחות עבר נכתבו דברים מאוד קשים על הניהול. נכתב שהסגל לוקח לעצמו כסף בניגוד לתקנות, שנדל"ן הועבר ליידי עמותות פרטיות ללא כל מכרז, התקשרויות עסקיות פסולות ועוד הרבה דברים.. וכלום לא נעשה בנידון.
    שורש הרעה נמצא בחוק המל"ג – החוק קובע שההרכב יגיע מהמלצות סגל האוניברסיטאות, כלומר שיש ניגוד עניינים מובנה בועדה. האנשים היושבים בוועדות, וקובעים מי ישב בות"ת, אח"כ נהנים מהפנסיה אותה קובעים חבריהם.
    לכן הדיון על ציבוריות ההשכלה הגבוהה בישראל כלל לא רלוונטי – ההשכלה הגבוהה היום פרטית לחלוטין, וכל אזרח ישראל מחויב להעלות כ 1,000 ש"ח מס בשנה לתחזוק הארגון ופרנסת אנשיו.

  4. economydummy אפריל 22, 2012 בשעה 11:34 am #

    מסכימה מאוד. טור מעניין!

  5. דנה אפריל 24, 2012 בשעה 10:11 am #

    חגי, אני מסכימה עם רוב מה שכתבת אבל התעלמת מנקודה משמעותית מאד: האוניברסיטאות היוו ועודן מהוות אחד המנגנונים המרכזיים לשימור הכוח של האליטה. שנינו ישבנו באותה כיתה מול חבורת האשכנזים לובשי רלף לורן וחבורת המעודדות הצמודות. לא זכור לי שישב איתי אתיופי בכיתה. אני גם לא ראיתי עדיין מרצה מזרחי בפקולטה בת"א. וזאת למרות שמדובר במוסדות ציבוריים. אם כבר, הסבסוד בשכר הלימוד ניתן לאלו שממילא יש להם. כל עוד העוול הזה לא מתוקן קשה לבוא בטענות לאליטה החדשה

    • חגי אפריל 24, 2012 בשעה 6:18 pm #

      אני לגמרי מסכים איתך. אני חושב במיוחד בפקולטאות ה"מיוחסות", כמו משפטים וכלכלה, אין הבדל מאוד גדול בין תלמידי האוניברסטאות והמכללות המובילות (לפחות כיום, עד שהאוניברסיטאות ייובשו סופית). אני לא לגמרי מסכים איתך שכל זמן שיש עוולות במערכת הציבורית אי אפשר לבוא בטענות למערכת הפרטית. ראשית, בגלל שאני חושב שהמערכת הפרטית מקדמת את ה"ערכים" האלו בצורה אלימה ומוחלטת יותר, ושנית, בגלל שאחת המשמעות של המעבר למערכת פרטית היא שמעכשיו אפילו לא תהיה זכות לטעון שמשהו לא בסדר, כי זה פרטי, ואם לא מתאים, אל תבואו. מזרחים שלא מתקבלים ללמד באונ' תל אביב מופלים לרעה, מכללה שאין בה במקרה מזרחים מממשת את זכות כגוף פרטי לבחור סגל כראות עיניה.

      • דנה אפריל 26, 2012 בשעה 10:43 am #

        אמרתי קשה, לא אמרתי שאי אפשר. בשורה התחתונה- כך או כך אותן אוכלוסיות נדפקות אז למה שמישהו מהם יצטרף למאבק שלך? (אני אומרת "שלך" אבל מתכוונת להרבה מאבקים דומים). אפשר לתהות מה יותר גרוע- שמישהו פרטי מפלה אותך, או שהממסד מפלה אותך? אני בכלל לא בטוחה שהתשובה ברורה.

  6. תחיה אפריל 25, 2012 בשעה 5:55 pm #

    נראה לי שיש בפוסט ערבוב בין מכללות מתוקצבות לבין המכללות הפרטיות שיש להן רק שני נציגים (http://www.pmo.gov.il/PMO/Secretarial/Decisions/2012/02/des4312.htm) לעומת אחד במל"ג הקודמת (פרופ' זוהר גושן). דווקא הנסיון של האוניברסיטאות לחסום את התפתחות המכללות המתוקצבות הוא זה שמשמר את הדרת המיעוטים שהרי הן פותחות דלתות בפני מי שהפסיכומטרי המוטה-חברתית חוסם את דרכו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: