אנחנו לא (תמיד) נחמדות

14 פבר

|מאת חגי|

אחד הטיעונים החוזרים בשיטתיות במסגרת ביקורות על תנועות לשינוי חברתי היא הטענה שהפעילים לא נחמדות, שהן נוטים לרידוד והשטחה של הסוגיות, שהקשב שהם נותנות למבקרים ולדיאלוג מוגבל, וזאת, למרות שהן רוצים ליצור חברה טובה יותר. יתר על כן, לא פעם הדרישה לנחמדות מופנמת מספיק בשביל להוביל לצנזורה עצמית, שלרב גוררת בפני עצמה ביקורת, והפעם על כך שהטענות הן לא קוהרנטיות.

לדוגמא, מזה זמן ארוך אני מוטרד מהאיסור על תרומות דם של הומואים בישראל. האיסור הזה, עליו כתבתי בהרחבה כאן, הוא כבר מזמן לא מדעי, ומבוסס בגלוי על התנגדות פוליטית של גופים שונים לשינוי הסטטוס קוו. כמו כן, האיסור מעלה שאלות משפטיות ופילוסופיות רציניות ביותר, ולכל הפחות ראוי לדיון משפטי. ובכל זאת, גם אלו שהשתכנעו לגופו של עניין שהאיסור במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, חששו מלעתור כנגד פרקטיקה זו. הטיעון ששמעתי היה "הציבור לא מוכן לזה", "זה יפגע בתדמית של הקהילה" או במילים אחרות "שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים".

כמובן, אין לי שום התנגדות לשיקולים טקטיים במהלך לשינוי חברתי. אלו שיקולים חשובים ביותר. הבעיה היא שמגיע הרגע שהם הופכים לשיקול הכמעט יחיד. יכול להיות שיש בין הקוראות כאלו שמסכימות שהמאבק על תרומות הדם יוציא אותנו לא נחמדים. ברגעים כאלו אפשר להיזכר שאם זה היה תלוי בארגונים לשינוי חברתי, גם התביעה של יונתן דנילוביץ' לא הייתה מוגשת לעולם. גם לדנילוביץ' אמרו שהתביעה שלו תיתפס כקטנונית ולא נחמדה. והנה, בשם טיעון הנחמדות כמעט נמנע התקדים החשוב ביותר בהיסטוריה המשפטית של הקהילה בישראל (בערעור בעליון האגודה לזכויות האזרח כן יצגה אותו).

 

*

למעשה, גם בפוסט של עלמה שפורסם אצלנו, נטענה אותה הטענה, מכיוון אחר: למה הנשים הללו לא סולידריות? למה השפה שלהן קלישאתית? למה להשתמש בסיסמאות? והאם לא ניתן לייצר סיסמא מכילה יותר?

אני חושב שאפשר לענות לשאלות האלו בכמה מישורים.

המישור האחד הוא שהמוחות מאוד סולידריות. כמו שעלמה ציינה בפוסט, המוחות הן אלו שמובילות את השיח בתחום על בסיס יומיומי, ורבות מהם פעילות בקרב הזונות עצמן לצמצום התופעה ולמתן סיוע.

אם זאת ההנחה שלנו, אז הביקורת היא לא על הפעילות ופועלן, אלא על השפה של המחאה. לכאורה, מדובר בביקורת הוגנת. על מי שבוחרת את הסיסמא הנטל לבחור את הסיסמא המדוייקת ביותר. חשיבה נוספת על הסוגיה מעלה שלא כך הדבר. הנטל שמוטל פה על הפעילות הוא לא הוגן ואף בלתי אפשרי. ההפגנה האמורה, כמו פעילויות אחרות שפונות לקהל הרחב, צריכה לדבר בשפה שגם הקהל הרחב מדבר. האמירה שחשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם היא אמירה מובנת. פוסטר שיסביר שחשפנות, זנות וסחר בבנות חווה הן כולן פעולות המצויות על הספקטרום הפורנוגראפי, המהוות ביטויים שונים של החפצת האישה ולפיכך גילויי אלימות לא יקרא על ידי איש. פעילה שתגיד משפט שכזה בתכנית בוקר תאלץ להעביר את שארית הראיון בניסיון להסביר למנחים, שלרב נעות בין עויינות ללגלוג, מה זאת החפצה, מה הכוונה בספקטרום וכדומה.

במילים אחרות, ההנחה היא שיש קהל שחפץ לשמוע. על פי ההנחה הזאת, כל מה שאת צריכה לעשות זה להעלות את הטיעון המשכנע, והשומע תם הלבב יודע בצדקתך וילך להפיץ את התורה הלאה.

הנחה זו היא לרוב שגויה. אם נחזור שנייה לסוגיית החשפנות והזנות, בדרך כלל הבמה המועטת שניתנת לסוגיה מעוצבת כזירת התגוששות, שהיא במקרה הטוב מאוזנת, ובמקרה הסביר מוטה לטובת העמדה הרואה בחשפנות כ"בחירה חופשית". יתר על כן, אותן פעילות ספורות נדרשות שוב ושוב להופיע ולטעון את אותן הטענות, כי אין אף אחת אחרת, והן מצופות להיות אדיבות ונחמדות שוב ושוב לכל אחד שמחזיק בדעה נחרצת, אף שמעולם לא למד את הנושא.

המציאות היא שפעילים ופעילות חברתיים מצויות, בבואן לזירה הציבורית, בעמדת נחיתות מובנית, מעצם רצונם לפעול עם ובשם קבוצה מוחלשת. נקודת החולשה הזאת מתבטאת בזלזול מוחלט בכל ידע שיש להן בנושא, תוך דרישה מתמדת להבאת נתונים ותוך התעלמות מהם. זאת הסיבה שלא פעם נדרשים פעילות לטענות שנשמעות כסיסמאות. זאת הסיבה שתמיד מעלים את סוגיית זנות הנוער ואחוזי האונס בקרב זונות, ונמנעים מדיון פומבי על פורנוגרפיה במסווה של תוכניות לכל המשפחה בערוצי הדרמה והריאליטי. זאת גם הסיבה לטיעון המפורסם "מה היית אומר אם אחותך הייתה עוסקת בזנות?", טיעון שמניח שיש לך איזו עמדת פטריארך ביחס לאחותך. זאת הסיבה שמדגישים תמיד את העובדה שרב הזונות לא באמת נהיות עשירות, למרות שגם זְנות צמרת מעוררת קשיים לא זניחים.

והנה מגיע המלכוד המופלא. מי שבוחרת שלא לשחק את המשחק, שבוחר לחשוף את הפטריות והמחלות, את המצוקה, את האלימות הכרוכה בריקוד על זקפה מזדקרת מג'ינס של נער בתהליך חניכה, או גבר מזדקן, או חתן מיועד, היא לא נחמדה. אי אפשר לדבר על הפרקטיקות של חשפנות בתוכניות בוקר. אי אפשר לקחת מצלמה ולשדר מהחדרים האחוריים. מותר לדבר על זה רק בעקיפין, בתיאור פסאדו מדעי. מי שרוצה להגיד – כולנו חשפניות, להגיד "כל מגישת טלביזיה שמחוייבת לישר את התלתלים ולשים איפור כבד היא חשפנית" או "כל אישה שנשארת עם בעלה כי אחרת לא תהיה לה פרנסה היא זונה" היא לילית אסורה. מגונה. רדיקאלי.

אז נדרשת בחירה. בחירה באמצעים שישקפו את העמדה המורכבת והלא פשוטה של הפעילה החברתי, ובו בזמן שיהיו ברורים ואפקטיביים. האיזון העדין הזה יכול לנטות יתר על המידה לכיוון האחד או האחר וראוי יהיה לבקר אותו. יכול להגיע הרגע שהמאבק, בשם האפקטיביות, ישכח את הפרטים בשמם הוא נאבק. יכול להיות רגע שהשיח של הפעילות יהפוך להיות כל כך פנימי, עד שלא יהיה אפשר להבין אותו כלל מבחוץ.

וחלק מהכלים, אולי מהחשובים שבהם, הם להיות לפעמים נחמדים להגמוניה. להציע דברים שאפשר לתפוס, לדבר בשפה שאפשר להבין. לנסות ולשכנע. חשפנות, זנות וסחר בנשים באמת מצויים על הרצף הפורנוגראפי, עליו גם נמצאות תוכניות כמו 24/7 והישרדות וחלק ניכר מתחפושות הפורים של הילדות בישראל. ובכל זאת, האלימות בעולם הסחר בבני אדם גלויה וחשופה יותר, וניתן להסביר אותה ביתר קלות. האם המאבק יסתיים כשתמוגר הזנות? לא. אבל האם יהיה שיפור? בהחלט כן. 

 

*

אם המישור האחד של התשובה הוא שאנחנו ממש ממש נחמדים, פשוט מנסים להיות נחמדים גם למי שאנחנו מנסים לשכנע, המישור השני הוא שממש לא מקובלת עלי הטענה שחלה עלינו חובה להיות נחמדים.

מי אמר שאם מישהו רוצה זכויות אדם הוא צריך להיות נחמד? למעשה, הנחת המוצא של דורשי הנחמדות היא שפעילים חברותיות, כמו גם חברי קבוצות מוחלשות, הם פחותי ערך אבל ראויים לסובלנות. ומי שמבקש סובלנות צריך לתת אותה בחזרה.

האמירה "למה אתם לא נחמדים" היא העמדה הפטרונית שמאשרת את המאבק החברתי כל זמן שהוא מתוחם בגבולותיה שלה. האמירה "למה אתן לא סולידריות" מכילה את ההנחה שתמיד צריך להיות בקו אחד עם כל מי שאיכשהו דומה לך בשביל שתהיה לך זכות לדרוש להיות מוכר כבן אנוש.

כמובן, מדובר בדרישה מצויינת, וראוי שכל אחת ואחד יחשבו בכל עת על כל מי שאינו הן. לו הדרישה הזאת הייתה מופנית לכולן, הייתי קונה אותה. אבל היא מופנית רק למיעוטים, ודווקא על ידי ההגמוניה. כן, יכול להיות הומו שוביניסט. אולי זה הופך אותו לחרא של בן אדם, אבל זה לא מצדיק פגיעה בו בגלל שהוא הומו. יכולה להיות פמיניסטית גזענית. ועדיין, עצם היותה אישה לא יכול להצדיק פגיעה בזכויותיה, למרות שהיא ממש לא נחמדה. ויכולים להיות אנשים שהם סתם אנשים מגעילים, קיצוניים, טיפשים או כל דבר אחר, ובכל זאת, הם זכאים למלוא הזכויות.

באחד הטורים החריפים יותר אודות סוגיית האאוטינג כתב ד"ר ישי בלנק: "למעשה, מי שחושב שזה עניין של סובלנות חושף את האנטי-הומואיות העמוקה שלו, כיוון שלכאורה אני עושה משהו מגעיל, דוחה או משונה עד כדי כך שהוא, "הסובלן", נדרש לגייס כוחות ותעצומות נפש ולהפגין את סובלנותו המוסרית. אז זהו, שלא. ומכיוון שאני לא דורש מאיש להיות סובלן כלפי, אלא להתייחס אליי כפי שמגיע לי, גם אין לי בעיה לא להיות סובלני כלפי כל מיני טיפוסים וכל מיני התנהגויות. למשל, אני לא סובלני כלפי מי שרוצה להמשיך ולדכא אותי. מותר לו לחשוב מחשבות דכאניות כנגדי ואפילו לבטא אותן, אבל לי מותר לומר שהוא גזען ושונא הומואים." 

פורנוגרפיה, זנות, חשפנות, תרבות הניתוחים וההלבנות, הצנזורה על תלתלים וההתמכרות לחדרי כושר הם תופעות חברתיות. מי שמאמינה, כמוני, שהתופעות הללו הן שליליות עבור כל החברה אינה מחוייבת לקבל את הסכמת כל מי שעוסק בפרקטיקות הללו בשביל להאבק בהן. לכל אחת יש זכות לדרוש שלא ניתן יד לחברה בה מסתכלים עליה כחפץ. הזכות הזאת אינה תלויה בשאלה האם היא נחמדה. היא אינה תלויה בסולידריות.

מודעות פרסומת

21 תגובות to “אנחנו לא (תמיד) נחמדות”

  1. עלמה כץ פברואר 14, 2012 בשעה 11:07 am #

    חגי, תודה על הפוסט תגובה.
    נראה לי שלא לחלוטין הבנת את הטענה שלי ונראה לי שאי ההבנה הזו הובילה לרדוקציה של הטענה. אני לא טענתי שהבעיה היא רק בשפה. אני לא חושבת שאפשר לטעון טענה כזו. הבעייתיות בשפה מצביעה בהכרח על בעייתיות בתפיסה שעומדת מאחוריה. אתה צודק, אין במה לאלו שמבקשות להעלות את סוגיית הזנות, מה שנכון גם לאלו שמבקשים להעלות נושאים אחרים הקשורים לזכויות אדם, אך זו אינה סיבה מספקת לשימוש בסלוגנים פוגעניים. טענת כי כדאי לפעמים להיות נחמדות גם להגמוניה. לדעתי זו עמדה מתנשאת בעצמה שאינה מובילה לשינוי מהותי כלל וכלל, היא מותירה אותנו באותן עמדות דיכוטומיות לא מורכבות שחוטאות לאמת. אני חושבת שההתנהלות הזו היא קיצור דרך בעייתי מאוד. הזדהות היא היא הדרך להוביל שינוי, הזדהות עם האחר – עם השוביניסט, עם ה"זונה" וכד. אין דרך אחרת מלבד הדרך הזו. וכשאני אומרת הזדהות אינני מתכוונת ל-להיות נחמדה. יוסי יונה כתב בספרו, "בזכות ההבדל", "הנכונות להקשיב לסיפורו של האחר נושאת בחובה את הנכונות לשנות את סיפורנו שלנו." הכוונה שלי בפוסט הייתה דרישה להסתכלות פנימה והכרה בהשפעה של התבנית הדיכוטומית *זונה* ו*משוחררת* על הראיה שלנו את עצמנו. הרי זנות היא חלק מהיסטוריה הנשית בין אם נרצה בכך ובין אם לא, איננו יכולות לברוח מהעובדה הזו. היא תרדוף אותנו מהר יותר וחזק יותר ככל שנברח, נגעל ונפחד ממנה.

    • רוני פברואר 14, 2012 בשעה 11:38 am #

      אני לא עונה בשם חגי עכשיו, כמובן, אבל אני עומדת מאחורי מה שהוא כתב ודי הבנתי את המסר שרצית להעביר (נראה לי). אני לא חושבת שמדובר בסלוגן "פוגעני", כמו שאת כותבת. ולכן אני לא רואה שם את חוסר הסולידריות לכאורה שעומדת מאחורי הסלוגן. כשחגי כותב שצריך להיות נחמדות להגמוניה, הכוונה היא – נראה לי – לא להיות נחמדות במובן המוכר של המילה, אלא להיות נגישות. ושלפעמים, זה בא על חשבון מסר מאוד-מאוד מורכב, שמייצג באופן המדויק ביותר את כל רבדי הדיכוי השונים. כאמור, פוסטר צריך להעביר מסר אחד, וזה יכול לבוא על חשבון דיוק. זה לא מיד אומר שכל אי-דיוק הוא פוגעני. לפחות בעיניי. מה גם שאם להתייחס למה שכתבת על כך שהקשר בין השפה למה שעומד מאחוריה הוא הדוק – הרי דווקא בתוך החוגים הפמיניסטיים, השיח מדייק, יורד לפרטים הכי קטנים, נותן מקום לכל תופעה, ומעניק מרחב בטוח לדיבור על חוויות שונות מאוד של מין כפוי (לדוגמה). כך שהסלוגן שקראת כפוגעני, גם ככה לא מייצג את מה שקורה בשיח הפנימי.

      אני גם לא חושבת שמדובר בעמדה מתנשאת. תמיד כשמנסים להעביר מסר לקהל גדול, בוחרים בקו מסוים שאיננו מעיד על כל מורכבות התופעה/מוצר שאתה מנסה להעביר. כמובן שהסטנדרטים, מבחינתי כפמיניסטית, הם גבוהים מאוד ולכן אני אחשוב מיליון פעמים לפני שאפריח סיסמאות לאוויר. אבל שוב, אני חושבת שהסיסמה "חשפנות היא זנות היא סחר בנשים" היא יעילה עד מאוד כדי להעביר מספר מסרים שונים, ואני לא רואה בה משהו לא סולידרי. אני עומדת גם מאחורי התגובה של קרן לפוסט שלך.

  2. עלמה כץ פברואר 14, 2012 בשעה 12:25 pm #

    רוניק, הבנתי את הדברים של חגי כשהוא אמר: "להיות לפעמים נחמדים להגמוניה. להציע דברים שאפשר לתפוס, לדבר בשפה שאפשר להבין", ואני עומדת מאחורי התגובה שלי – זוהי עמדה מתנשאת בעצמה. הפיכת המסר ל*נגיש* יותר למעשה אומרת במילים יפות: הפיכת המסר ל*פשטני* יותר ובעצם לקל יותר להבנה מצד אותם כסילים שהם ההמון אותו אנחנו מבקשות לשכנע. בכדי להטמיע מסרים מורכבים (שאינם מורכבים כלל לכשעצמם, הם דווקא פשוטים מאוד. פשוט שונים מתבניות המחשבה הרגילות שלנו ולכן דורשות התעמקות) בחברה, בהגמוניה, יש לדבר באופן שמתייחס לנושא שבו מתעסקות ברצינות ובכנות הראויה. הסיסמה שנבחרה אינה עושה את זה. קרן נתנה פרשנות לפוסטר, כזו שבעיני, עושה הנחות לאלו שהובילו אותו. הסלוגן "חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם" מניח זהות בין הזונה לחשפנית ולא יחס מורכב. התחלה של שיח חדש דורשת סבלנות. האמרה – גם ככה אין לנו במה אז בואו נהפוך אותנו ליותר אטרקטיביות באמצעות סלוגן "סקסי" יותר – היא אמרה מסוכנת, לא נכונה ולא פמיניסטית בהקשר שבו אנחנו עוסקות. היא חוטאת באותה התנהלות שאנחנו מוקיעות והיא אינה מביאה איתה סולדיריות שפירושה אינה נחמדות ופטרונות אלא מאבק משותף באמת, הדרך היחידה לייצר שינוי.

    • רוני פברואר 14, 2012 בשעה 12:39 pm #

      אין לי בעיה עם התפיסה שלך שהפוסטר לא מעביר מסר מדויק, אבל יש לי בעיה עם המשמעויות שאת מייחסת לפוסטר הזה, ועם החזרה שלך על אמרות כגון "יש לדבר באופן שמתייחס לנשוא שבו מתעסקות ברצינות ובכנות הראויה" או "התחלה של שיח דורש סבלנות" או שזו אמרה "סקסית" ו"מסוכנת", "לא נכונה" ו"לא פמיניסטית" (שזה משהו שממש ביאס אותי שכתבת גם בהתחלה בפייסבוק, ואני לא מבינה איך חזרנו לדבר במונחים האלה). את אומרת דברים מאוד-מאוד קשים על פעילות פמיניסטיות שעושות ימים כלילות כדי להבין את המצב לעומקו ולפעול בשביל נשים רבות. זה ממש חוטא לאמת של מה שהפעילות מנסות לעשות – הן *כן* מתעסקות בנושא בכנות וברצינות, הן *כן* סבלניות והן ממש *לא* ניסו לעשות את זה "סקסי", אלא לומר את האמת שלהן כפי שהן רואות אותה. זו הבעיה שלי עם הדברים שאת אומרת.

      בעניין הנגישות – נגישות היא ממש לא מילה גסה, ואני לא מבינה למה את הופכת אותה לכזו. נגישות גם אינה דווקא פשטנות. הקמפיינים הכי מוצלחים שמעבירים מסרים לקהל רחב, הם אלה שמצליחים לתפוס את עינינו ולהעביר לנו מסר מדויק באופן נגיש, בלי לזלזל בשום אינטליגנציה של אף אחד. זה ממש שיווק 101 – בכל התחומים.

      תגובתך האחרונה מכעיסה אותי, כי את מסמנת את כל מי שמסכימה עם הסלוגן בפוסטר הזה כלא סולידרית, לא פמיניסטית, לא מדייקת, לא סבלנית, לא מתעסקת ברצינות ובכנות, ורואה את כלל החברה כ"כסילים". ההכללה שלך כוללת גם אותי. וזה מוזר מאוד בעיניי.

  3. ניר מלר פברואר 14, 2012 בשעה 12:39 pm #

    אני לא מסכים עם הדרך שבה אתה מציג את ה"עימות" בין הפעילים החברתיים ל"הגמוניה", ואת סוגיית ה"נחמדות" באופן ספציפי. התגובה של עלמה כאן למעלה מבטאת חלק נכבד ממה שהרגשתי כשקראתי את הדברים, ונושא ה"הזדהות" הוא לדעתי המשמעותי ביותר פה (בייחוד כששואפים בכנות לסולדריות חברתית).

    כתבת בעצמך שהפעילים נמצאים בעמדת נחיתות לאור העובדה שהם מייצגים קבוצות מוחלשות. עמדת הנחיתות הזו תקפה גם לקבוצות מיעוט פחות מוחלשות, הומואים למשל, מעצם היותן קבוצות מיעוט. לכן, על מנת שיתקיים שיח כלשהו בין אותן קבוצות או נציגיהן לבין ה"הגמוניה" – הכרחי שתהיה סובלנות כלפי קבוצת המיעוט.

    אני לא חושב שיש כאן משהו מחדש (למרות הציטוט שהבאת ובו ההתכחשות לעובדה שנטייה מינית ייחודית היא ייחודית יחסית..), אבל יש כאן סוגיה שדורשת מענה מצד ה"פעילים החברתיים" – האם הכלי לשינוי ולהטמעת ערכי שיוויון וחופש הוא אך ורק "כפייה" משפטית, או שיש צורך לקיים שיח (שיח) חברתי משמעותי יותר בסוגיות שעל הפרק.

    ברור שפעמים רבות יהיה ניסיון להשתיק – בבוז, בלגלוג וגם באלימות – כל קול שמפריע לנחת ושלוות ה"הגמוניה", אבל זאת גישה מעט פשטנית וצדקנית. אני מאמין שחלק גדול מ"אי הנחמדות" שמיוחס לפעילים החברתיים נובע מהתחושה הם לא מותירים מקום לשיח ערכי ותרבותי, ולא מאפשרים לבן השיח שלהם לגבש בעצמו (בעצמו) את עמדתו המוסרית ביחס לסוגיות שבדיון. האווירה המשתלחת חסרה כלכך את אותה הזדהות שעלמה הזכירה, את הנכונות לקבל את מוצאו ומקומו הנוכחי של בן השיח (ולעיתים אפילו של מוצא השיח).

    ה"נחמדות" לא צריכה להיות כלי להחדרת רעיונות מלאכותיים ל"הגמוניה", אלא גישה סולידארית (אמיתית) שמבקשת לעורר דיון ערכי בקרב ה"הגמוניה" (ולצערנו או לשמחתנו עליה להתבסס בין היתר על סובלנות כלפי האדם שקורא לשינוי).

    כולנו (ואני ביניהם כמובן) חוטאים במידה מסוימת בהבנת הדרישה ל"נחמדות" ולקונפורמיות -אולי זאת אחת הסיבות שאנחנו לא כלכך מצליחים.

    • חגי פברואר 14, 2012 בשעה 4:14 pm #

      היי ניר

      עניתי די באריכות לעלמה, אז אני עונה בקצרה.
      אני מודה שאני לא ממש מבין את הקשר בין הטיעונים שלכם. בעוד שעלמה מפנה את החיצים שלה בעיקר לחלק הראשון, אתה מפנה את החיצים שלך לחלק השני.

      כמובן שאני בעד נחמדות ודיבור וסולידריות. אני אפילו מוכן לעודד אנשים להיות סובלנים כלפי דברים שהם לא אוהבים ואולי מגנים. יחד עם זאת, אני לא פועל בשם הדרישה לסובלנות. אני פועל בשם הדרישה לשיוויון, לחירות. הטענה שלי לא מבוססת על סובלנות, ולפיכך לא מקימה לי חובה להיות סובלני. ושוב, החשיבות של כבוד הדדי ודיאלוג היא תמיד נכונה. יתר על כן, יכול להיות שברמה הטקסטית, למיעוטים אין ברירה והם צריכים להשען על זה (יש יופי של מאמר של אלון הראל על הסוגיה – "בתי משפט והומוסקסואליות – כבוד או סובלנות?"), פשוט לא נראה לי נכון לדרוש אותה יותר מפעילי זכויות אדם.

  4. עלמה כץ פברואר 14, 2012 בשעה 12:57 pm #

    אני מדברת גם על עצמי. וכן, זה אולי מוזר. והמילים אולי חריפות. אבל אני חושבת שאנחנו שוכחות לבקר את עצמנו, שוכחות שאנחנו לא נקיות מגזענות ומפטריארכיה שוכחות שאנחנו לא יכולות להבדיל את עצמנו עד כדי כך מהסובייקט שאנחנו מבקשות להעצים. אני לא מוקיעה ויוצאת נגד כל פעילות שעוסקת במיגור הזנות ומתן סיוע לזונות, אני מבקשת להאיר נקודה חשוכה שמפחיד לדבר אותה, נקודה שעוסקת בשטחים האפורים של הגירויים המיניים שלנו ושל ההתבטאויות שלהן. אני מדברת גם על עצמי כשאני מבקרת את התפיסה הדיכוטומית והמצמצמת שלנו את המציאות. בהקשר הזה, בהקשר המגדרי, אני להוטה להרחיב את החירות ואני יודעת שאת שותפה להוטה גם כן

    • רוני פברואר 14, 2012 בשעה 1:04 pm #

      שוב, אין לי בכלל בעיה עם ביקורת עצמית, ניסיון להבין תפיסות דיכוטומיות וכו'. ביקורת עצמית זה אחלה. אבל לצד העובדה שברור שכולנו נגועות בגזענות ופטריארכיה, אני אישית לא פוחדת להעביר על עצמי ביקורת בהקשרים האלה, ואני לא רואה את המילים החריפות כמוצדקות לעניין. יש להן משמעות מרחיקת לכת, שהיא לא פחות ממעליבה בעיניי. עזבי מוזרה – מעליבה ולא מדויקת, אם להפנות אלייך את חיצי הביקורת שלך עצמך. אני לא חושבת שהתפיסה שלי היא דיכוטומית ומצמצמת את המציאות – זו הקריאה שלך. כך שכשאת כותבת שאת מדברת "גם על עצמך", אין לי בעיה שתדברי רק על עצמך, אבל אני לא חושבת שהביקורת שלך בהכללה, היא מוצדקת.

  5. חגי פברואר 14, 2012 בשעה 2:40 pm #

    עלמה, דווקא נדמה לי שהבנתי לא רע את הפוסט שלך, על שלל גרסאותיו, בין היתר נוכח העובדה שדיברנו עליו. נראה לי שברור שכשאני כותב שהקושי הוא בשפה, הטענה היא שלא מדובר בקושי ספציפי של אותה קבוצת נשים, אלא בקושי של אופן התפישה שלנו את הנושא. באופן די שיטתי עמדתי בבלוג על הזיקה שבין שפה לבין אופן ההכרה (למשל:
    פה דנתי די בפירוט במתח שבין הצורך להיות בהיר לבין החשיבות של המורכבות והמגוון בהקשר של מצעד הגאווה-
    https://meandiscourse.wordpress.com/2011/06/09/the-radical-lgbt-parade/
    בפוסט הזה דנתי באופן שבו שפה מבנה ומשקפת תפישות חברתיות בעייתיות בהקשר של הגדרות מילוניות
    https://meandiscourse.wordpress.com/2010/10/31/perverse_sexuality/
    בפוסט הזה דנתי בבעיית היצוג של נשים בקולנוע
    https://meandiscourse.wordpress.com/2010/11/19/culture_discourse_and_the_female_representative_dilemma/
    ועוד ועוד).

    בכנות, אני מאמין שאת גם מכירה אותי באופן אישי טוב מספיק בשביל לדעת את זה.

    בכל מקרה, נוכח ההבהרה הנוכחית, אני חושב שאפשר לענות לך בטיעון שלך עצמו. ההנחה שלך היא שהציבור לא מסוגל לקרוא מסר פשטני, כנהוג בהפגנות (או בעיתונות), ולפתח אותו או להבינו בצורה מעמיקה. אני לעומת זאת מניח שרב הציבור לא כל כך מתעניין בנושא, ולא יטרח ללמוד אותו יותר לעומק. לא נראה לי שזאת הנחה מתנשאת. לפחות, נראה לי שהיא הרבה פחות מתנשאת משלך.

    לדוגמא, אני לא מתעניין כל כך בהנדסה סביבתית, ולכן אין לי עמדה מגובשת בנושא של טיהור מקורות מים מזוהמים למרות החשיבות של העניין. אני צריך בנושאים כאלה שמומחים שאני סומך עליהם ינסחו את הסוגיות המרכזיות שעומדות על הפרק, יציגו את עיקרי הטיעונים לכל כיוון, ובהמשך שאף יוציאו את התוכנית לפועל. האם אני אבין את מלוא מורכבות הסוגיה? כנראה שלא. וטוב שכך כל זמן שיש לי מספיק מידע בשביל לגבש דעה רלבנטית.

    ואולי דוגמא יותר קונקרטית – הרבה מדברים בזמן האחרון על חזקת הגיל הרך. מדובר בסוגיה מורכבת מאוד, שצריך בשביל להבין אותה מומחיות כלשהי בדיני משפחה, כמו גם הכרות עם מודלים מקבילים מהעולם. מרבית הציבור לא מוכן, ובצדק, לעשות את המאמץ הנדרש בשביל ללמוד את הסוגיה. אין משמעות הדבר שלציבור לא צריכה להיות דעה בנושא. כל המשמעות היא שכדאי שמי שעוסקת בנושא תציג, בצורה הטובה וההוגנת ככל הניתן, את עיקרי הדיון לציבור, ועל בסיס זה הציבור יחליט. ברור שכל הצגה של הנושא תשטיח ותרדד אותו. ברור שצריך לחשוב איך לעשות זאת בצורה היעילה וההוגנת ביותר, תוך פגיעה מינימאלית במורכבות הנושא. מכל מקום, אני עדיין לא ראיתי חלופה אחרת.

    יתר על כן, גם מהתגובות שלך אני לא ממש מבין מה את מציעה. כמו שציינת בפוסט שלך, יש חשיבות אדירה להבלטת הקשר ההדוק, לפחות בישראל, בין חשפנות וזנות, והחפיפה בין שני התחומים. האם כל חשפנית היא זונה? לא. האם יש בעיה בעובדה שזונות נתפשות כגורם שלילי וסובלות עקב כך מסנקציות חברתיות נוספות? כן. האם הסלוגן של ההפגנה מחזק או מעצים את המסרים הללו? לדעתי – לא. כל מה שההפגנה הזאת עושה הוא למקד את המבט בהיבט אחד של הסוגיה. במקרה הכי גרוע, ניתן לפרש את הסלוגן כפוגעני על רקע התפישה החברתית הרווחת. ברור לי מעבר לכל ספק כי האופן שבו את מפרשת את הסלוגן אינו האופן שבו הפעילות שארגנו את ההפגנה מפרשות אותו. המטען שאת בוחרת להשליך על הסלוגן הזה לא נובע ממנו, אלא מהשיח שבתוכו את מצויה.

    וכמובן, בכל אחד מההקשרים הללו, אני תמיד בעד נכונות של הציבור להיכנס לעובי הקורה ולברר, ותמיד צריך שתהיה האפשרות הזאת. יצאתי בעבר כבר נגד העמדה של "המבוגר האחראי" שמחליט בחדרי חדרים (למשל בפוסט הזה-https://meandiscourse.wordpress.com/2011/08/01/hallucinatory-and-ego-tripped/). אבל גם בעולם של מעורבות פוליטית וחברתית, עדיין כמות הנושאים והמומחיות שצריך בשביל להחזיק בדעה שלמה, מגובשת ומורכבת על הכל גדולה מידי.

    אבל מה שבאמת עורר אותי לכתוב את פוסט התגובה הוא לא הביקורת על השפה ועל האופן שבו היא מבנה את ההכרה (שברובה מקובלת עלי, כפי שציינתי גם בפוסט הנוכחי). הקושי שלי עם הפוסט הוא שמבין המילים הלא מתחייבות הפוסט הוא למעשה התקפה ספציפית על נשים מאוד ספציפיות. את כותבת שאת מתכוונת לכולנו. האמנם? למעשה את לוקחת את אלו שמקדמות בצורה המובהקת ביותר את העקרונות שאת מחזיקה בהם ושמה אותם כמוקד להתקפתך. הרי מה הכוונה בלציין שיש בעיתיות בשיח, מבלי לטעון שמעצבות השיח הן האחריות לה? איך את יכולה באותה נשימה שצריך לשנות את השפה, אבל להגיד שהביקורת היא כללית?

    ברור וגם אין כל מחלוקת שכל אחת ואחד צריך להיות קשוב לקהלים שהוא רוצה לקדם, ועדיף להיות קשוב ככל הניתן. למיטב היכרותי, הנשים אותן את תוקפת הן כמעט היחידות שעושות את זה. ועדיין, נכון, לא כל פמיניסטית מדברת עם כל אישה ואישה על כל נושא ונושא. בהקשר הזה, סוג הביקורת שלך, שהוא מאוד נפוץ, הוא בעצם וריאציה על הטענה המוכרת "אבל מי שמכן?" או "מי מינה אתכן לייצג משהו". במילים אחרות, הטענה שלך היא בדיוק אותה טענה שהושמעה כלפי הלוחמות למען זכות הבחירה לנשים (אבל הרבה נשים חושבות שלנשים לא צריכה להיות זכות הצבעה), היא הושמעה כלפי אלו שביקשו שיוויון זכויות להומואים (כי הרבה הומואים חושבים שזאת מחלה, ולא רוצים זכויות), היא מושמעת מאז ומעולם כנגד כל מי ששואף לערער על הסדר החברתי הקיים.

    ואולי מה שהכי מקומם אותי (לקראת סיום) הוא העובדה שהביקורת שלך היא פשוט לא הוגנת. אם ההפגנה הייתה מדברת בשפה פוסט מודרנית היית נושאת את הדגל שאומר "תדברו לבנות אדם", הרי החשפנית הממוצעת לא קראה את פוקו. אם ההפגנה מדברת בשפה המתוייגת כ"רדיקאלית" את מבקרת אותה כי היא לא פוסט מודרנית מספיק. אם היו מדברים שם בשפה ליבראלית היית תוקפת אותן על כך שהן לא באמת מתייסות להבדל בין זנות לבין כל מצוקה אחרת. אם הפעילות והאקטיביסטים, כמו שהן עושות, מקיימות את מגוון רחב של פעילויות, בעלי אופנים שונים, שמייצר במות מורכבות ורמות שונות שיח, התלוי בין היתר במידת הנכונות של הציבור הרלבנטי להשתתף, אז זה לא רחב מספיק או שזה לא ממוקד מספיק, זה לא מאוחד מספיק או שזה לא מפולג מספיק, ובכלל, למה בעצם פמיניזם זה הנושא, הרי יש גם רעבים באפריקה, ובעולם שעדיין יש בו עבדות תאגידית, מה פתאום מסיטים את הכסף לעבר שיוויון בתנאי השכר של נשים ממעמד הביניים?

    העמדה שלך לא עושה שום הפרדה בין אקטיביזם מסוגים שונים, ומתעלמת לחלוטין מההקשר של ההפגנה או מהדמויות הפעילות בה. במילים אחרות, את משטיחה את ההפגנה כולה בשביל להטיח בה ביקורת שלדעתי אין לה אחיזה של ממש במציאות. בהקשר הקונקרטי, למרות שאת מבחינה את עצמך מחסידי ה"רצון החופשי" אחרי שקראתי ושבתי וקראתי את הפוסט שלך, ואת התגובות שם וכאן, איני מצליח לראות של הבדל של ממש. התחושה האישית שלי היא שבעצם קצת התחשק לך לנגח את הסטראוטיפ של האקטיביסטית הפמיניסטית ופשוט הלכת על זה.


    אחרי תגובה – שבתי וקראתי את התגובה וחשבתי האם כדאי לצנזר או לעדן אותה. אני מודה שהפוסט המקורי ובעיקר התגובות פה עוררו את זעמי, והתגובה יצאה בהתאם. החלטתי לא לצנזר ולא לעדן, כי יש לי תחושה שחשוב להגיד את הדברים כמו שהם, לפחות בראייתי. אני מקווה שאת לא נפגעת.

    • קרן פברואר 14, 2012 בשעה 3:49 pm #

      היי, בתור מישהי שמסכימה עם חלק ניכר מהנקודות של שני הצדדים, נראה לי שאתן מנהלות כאן שיחת חרשים שנובעת מזה שאתן מבינות אחרת את ה"תפיסה שעומדת מאחורי השפה" של הסלוגן של ההפגנה.
      עלמה רואה אותו בתור התייחסות שממש מאבייקטת את החשפניות, וחגי ורוני בתור משהו שקצת מרדד את המסר. אז חגי ורוני מתרעמות על זה שעלמה מדקדקת בקטנות (אבל זה לא מה שהיא עושה), ועלמה מתרעמת על כך שחגי ורוני מנסות לטשטש משהו משמעותי (אבל זה לא מה שהן עושות).
      או בניסוח אחר, אם היתה הפגנה תחת הכותרת "למרות שחשפניות הן מופקרות צריך להגן עליהן", נראה לי ששלושתכן הייתן מסכימות עם העמדה של עלמה. ואם הייתה הפגנה נגיד תחת הכותרת שהציע חגי, "חשפנות וזנות הן ביטויים של החפצת האישה", נראה לי ששלושתכן הייתן מסכימות עם העמדה של רוני וחגי.

  6. עלמה פברואר 14, 2012 בשעה 3:39 pm #

    למה לא מופיע השם של הכותב בפוסט, כמו בדרך כלל? לקח לי זמן להבין מי הכותב.
    חוצמזה, הפוסט מעניין וקשור גם, כמובן, לסערה שהייתה בעקבות מירב מיכאלי והמילים שלה על איילה חסון. ממליצה על הפוסט הזה בנושא: http://interspem.wordpress.com/2012/02/06/%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%9C%D7%91%D7%93-%D7%97%D7%95%D7%9B%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%97/
    השאלה של כמה נחמדות ולא נחמדות להיות היא שאלה מאוד קשה ומאוד אקטואלית עבורי באופן אישי. העניין הוא שלהיות נחמדות צריך לא רק בגלל שאנחנו רגילות להיות צריכות למצוא חן, אלא גם בגלל שאנחנו יודעות שלא יסכימו להקשיב לנו אם לא נעטוף את זה בצלופן של ממתק.

  7. עלמה כץ פברואר 14, 2012 בשעה 5:05 pm #

    לא נפגעתי כלל. אני עומדת מאחורי הדברים שלי ושמחה לנהל את הדיון הזה אתכן, אתן חברות שלי, אנחנו מנהלות שיחות ממן זה כבר זמן רב ולכן אני לא נעלבת מהתגובות. אני מצטערת אם העלבתי ולא מבינה למה אנחנו לא יכולות לנהל דיון ענייני על הסוגיה. הכוונה שלי היא לא לתקוף מישהי או נשים ספציפיות בניגוד להתעקשות שהצגת מעלה, אני תומכת במאבק הפמיניסטי בכל לבי ובדיוק מכיוון שאני מרגישה כך אני רואה לנכון לבקר כשלים שאני מזהה בו. אני לא מבינה למה אתה מתעקש לייצר פרות קדושות. אני לא דורשת את הבלתי אפשרי, יש דרכים מעניינות ומחכמות מאוד לייצור ססמאות. . ניתן לייצר בחכמה וברגישות ססמאות שאינן סותרות את הרעיונות שלנו וויתור על כך הוא ויתור על הרבה יותר מאשר כמה דקות בטלוויזיה. גם נשים שלא קראו פוקו מסוגלות להבין את העמדות שלנו, שלא תטעה לרגע. מה שכן, הרבה יותר קל להבין ולהכיל אינפורמציה שמיועדת לך בניגוד לכזו שאינה פונה אלייך כלל ושלמעשה קובעת עובדות נחרצות מאוד על חייך.

    • חגי פברואר 14, 2012 בשעה 7:38 pm #

      עלמה, הקושי שלי לנהל איתך את הדיון הזה הוא בכך שאת ממהרת מאוד לקבוע קביעות סופר נחרצות, שלפחות לדעתי הן לא משמעותיות במיוחד. לדעתי, האמירה שכל תשלום עבור גוף הוא סוג של סחר בנשים היא לא אמירה בעייתית. אני מבין את הביקורת שלך עליה, ולדעתי היא נובעת מפרשנות, ולא פרשנות מחוייבת המציאות. יתר על כן, לדעתי, הנשים הספציפיות שהיו מעורבות בהפגנה, כמו גם השיח הפמיניסטי הכללי, מודע לביקורות האלו.

      חוסר הנוחות שלי מניהול הדיון הזה הוא העובדה שאני כל הזמן מנהל את הדיון הזה. התשובה הראשונה לכל דבר היא "למה אתם לא בודקים את עצמכם?". לכל הפחות בענייני הקהילה, שלה יש לי גם השתייכות זהותית ולא רק אידאולוגית, אין לי כח לנהל את הדיון שוב ושוב. התשובה שלי לפחות היא – אני משתדל שכן. אפילו שלרוב אנחנו משתדלים לבדוק את עצמנו. ונכון, יש כאלה שלא. יש לי ביקורת עליהם (שהבמה המרכזית לה ניתנה פה בבלוג). גם להם יש ביקורת עלי. סוג הטיעון הזה תמיד מסיט את הדיון. וודאי שהוא צריך להתקיים, אבל לדעתי, לפחות במקרה הספציפי שבו התמקדת, זה זניח. ואני מסכים לחלוטין עם קרן – אם הביטוי היה כולל במובהק אמירה פוגענית, כנראה שהייתי מסכים לתת לו משקל רב יותר. הביטוי הנוכחי לא עושה את זה לטעמי, לא במובהק, וכמעט שלא אף במסר הסמוי שבו.

      ואולי אני אגיד עוד דבר אחד – לא ברור לי מה הכוונה ב"אני תומכת במאבק הפמיניסטי בכל ליבי". נראה לי שעצם האמירה הזאת משקפת את הבעיה. המשפט הזה מניח, עד כמה שאני מבין אותו, שיש מאבק "אחד". שיש עמדה של "הפמיניסטיות" ועמדה חיצונית לה. את מניחה שאת ואני מחזיקים את אותם הרעיונות ולכן אפשר לדבר על "הרעיונות שלנו". כמובן שברמה מסוימת זה נכון, ויש הרבה דברים שאנחנו בוודאי מסכימות עליהם. אבל יש הרבה שלא. וכך זה גם בכל המקומות שפמיניסטיות פועלות בהם.

      ברמה האישית, אני חושב שרוני ואני קצת חווים עכשיו בדיוק את מה שקומם אותי ביחס שלך להפגנה – זלזול. לכן אני לפחות קצת מתקשה להמשיך את הדיון הזה. ביטויים כמו "שלא תטעה לרגע" הם דמגוגיים ואלימים. יתר על כן, אני סמוך ובטוח שיש לך הרבה מאוד ידע על המציאות של נשים, לרבות נשים מוחלשות. ובכן, גם לנו יש קצת ידע בנושא. נכון, לא ראיתי ודיברתי עם מאות זונות, אבל כן ישבתי בסלון עם זונות מבוגרות שבורות והרוסות. יצא לי גם לנסות וליצור קשר עם העוסקים בזנות באזור התחנה המרכזית. אני גם נוטה לקרוא לא מעט על הנושאים הללו (אני בטוח שרוני יותר). באופן כללי, בין היתר בגלל הבלוג, מיני חומרים הקשורים למגדר נוטים להגיע אלי בכל מיני דרכים. כמובן, זה לא הופך אותי ליותר ידען. בוודאי לא כשהידע הוא ידע אישי. אבל זה מאפשר לי להגיד שמעבר לעובדה שאני חושב שלא צריך למהר לזלזל בעמדה של אף אחד, את העמדות שלי אני משתדל שלא לבסס על אוויר בלבד.

  8. עלמה כץ פברואר 14, 2012 בשעה 5:42 pm #

    התכוונתי בסוף לקובעת עובדות מאוד נחרצות וקשות על עצמך וחייך

  9. מרית בן ישראל פברואר 14, 2012 בשעה 6:55 pm #

    אני לא חושבת שזאת שאלה של נחמדות. לאוזניים הרגישות שלי חשפנות זה זנות נשמע קליט אבל פנאטי. זה לא השבבים שניתזים ודברים כאלה. פנאטיות מוחקת הבדלים ובנות אדם. מניסיון.

    • רוני פברואר 15, 2012 בשעה 7:18 am #

      אם זה פנאטי, זה באמת מוחק הבדלים. אבל אני וחגי ועוד רבות, לא חושבות שזה פנאטי, ועל כן – לא מוחק הבדלים.

  10. איתי_85 פברואר 15, 2012 בשעה 9:09 pm #

    הפוסט הזה מעניין אותי.
    לפני שלוש שנים היו לי רק שיחות על פמיניזם עם חברים. מאז גדלה כאן קהילה די גדולה של פמיניסטים. יש לה אפילו סלבס (יונה ובן-דיין? על כל פנים, הן הכי חכמות).
    הפוסט הזה הוא אולי אבן דרך.
    בשני מובנים —
    בכך שהוא מבצר את היקום הזעיר שנוצר כאן בשפה שלחלוטין יחודית לו. אני מדבר על התחושה שהולכת וגוברת אצלי, שפיתחתי יכולת להרכיב ולפרק את הצופן השפתי של תת-הבלוגוספירה הזו. ושלא מדובר בעניין פשוט.; —
    ובמובן השני, והוא שהפוסט בונה בניין טיעונים עד לנקודה שבה הוא מוריד מערכה של ההערבות (או: הסולידריות) — במילים אחרות, היקום הזעיר בוצר ועכשיו יחסיו עם החללים החיצוניים לא חייבים להיות כשהיו. לא חייבת להיות ערבות למצבן של עובדות המין. העקרון המנחה הוא השתתה של הסדר האדיאולוגי של מקינון ופראלי. מוסר. צורה. מבנה. אפשר לראות יחס דומה למציאות גם בפוסט של יונה וסודאי, מהבלימה של ביקורת עממית כדיבור של מיעוט זניח של 'זונות מאושרות' (דמות פיקטיבית לגמרי), ועד ההתעסקות בסוגים שונים של דמיונות אוטופיים וכל מיני מיתוסים תוצרת מכון 'תודעה'.
    אני חושב שלומר שסולידריות היא לא העיקר, זה אמיץ ונכון מאוד בנקודה הזו של התפתחות הקהילה.

    בקיצור, תסלח לי על המבט המרוחק, הדיסאסואציה… זה הצורה היחידה שבה אני מסוגל לשוחח עם הטקסטים האחרונים שצמחו בתת-הבלוגספירה הזו.

    • חגי פברואר 16, 2012 בשעה 6:30 am #

      איתי, אני מודה שלא הצלחתי להבין מה אתה מנסה להגיד. אם תחדד את זה קצת אני אנסה להתייחס.

Trackbacks/Pingbacks

  1. הקלישאה העתיקה בעולם « האחות הגדולה - פברואר 14, 2012

    […] אנחנו לא (תמיד) נחמדות (יחסי מין) […]

  2. על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות « - נובמבר 22, 2012

    […] כמובן, גם בהקשר הזה הדברים הולכים ומסתבכים. האם מותר לרוסים לדבר על מזרחים? האם מותר למזרחיות לדבר על ערבים? האם מותר להומואים לדבר על נשים? המהלך האופנתי של כניעה לאלימות המופנית אליך בשם זכותו של המוחלש לדבר נדמה לי כפריבילגיה מתקרבנת. אין בין זה לבין ויתור על פריבילגיית ההשתקה שהייתה נתונה לך מראש דבר וחצי דבר. כן, ראוי שאשכנזים ידברו על יחסי אשכנזים מזרחים בישראל מתוך ההבנה שהיכרותם על החוויה של להיות מזרחי בישראל היא מוגבלת. ראוי גם שאשכנזים יכירו בכך שהסדר החברתי הקיים נותן באופן מובנה במה כמעט אך ורק לאשכנזים, ולכן ראוי לתת במה גם למזרחים. אבל דווקא מצב בו אליטה אקדמית אשכנזית נותנת לגיטימציה לאלימות של אליטה מזרחית כדי לאזן את האלימות של אליטות אשכנזיות נגד מזרחים נדמה לי כשימור אולטימטיבי של ההיררכיה החברתית. כל שהשתנה הוא שכעת קבוצה קטנה של מזרחים טיפסה לעמדת הפריבילגית של בעלי יכולת ההשתקה, ושבין הנפגעים מהריקושטים של האלימות יש קצת יותר אשכנזים. הסדר החברתי של השתקה נותר על כנו (וכמובן, אין בכל כדי לטעון שיש חובה שהצד המוחלש יהיה נחמד או עדין, כפי שכתבתי כאן). […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: