"אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות

12 פבר

*פוסט אורחת*

|מאת עלמה כץ|

"חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם", זו הכותרת שניתנה להפגנה שנערכה בכיכר אתרים מול מועדון חשפנות חדש שנפתח. ההפגנה ביקשה להבליט את הקשר בין זנות וחשפנות ולהתנגד לדרישתם המוצהרת של בעלי המועדון, להפוך את ה"בילוי" במקומות כמו שלהם ללגיטימי.

כשהוזמנתי לאירוע בפייסבוק, ראיתי את כותרתו ומשהו במלים שהוצגו גרם לי להרגיש אי נוחות . לא הצלחתי להסביר את חוסר השייכות האינטואיטיבי שחשתי לאירוע, אבל ידעתי שמקורו בשימוש שנעשה בשפה, במסר שביקשו להבליט. לקח לי כמה רגעים להבין שהכותרת הזו אינה פונה אל הזונות והחשפניות עצמן ושהנשים הללו אינן נמצאות במרכז השיח. 

הנשים שארגנו את ההפגנה ואלו שהשתתפו בה, פעילות למען המאבק הפמיניסטי זמן רב וחלקן מתנדבות עם נשים שעובדות בתעשיית המין ופועלות למען שיפור מצבן.  אין לי ספק כי הפעילות מייחסות חשיבות רבה לנשים שאיתן הן עובדות. מתוך הכרה בעובדה זו אני מבקשת לפתוח דיון ביקורתי על הכותרת שנבחרה להפגנה ועל משמעותה.

חשפנות וזנות הן אכן ביטויים של סחר בבני אדם, הסחר נעשה בגוף בין אם בתיווכו של סרסור ובין אם לא. רוב הביטויים של עיסוקים אלו מופיעים בזירות בהן האלימות שמופנית כלפי נשים היא איומה. האחוזים של מקרי האונס בקרב נשים שעוסקות בזנות רחוב, זנות שמתרחשת בבית ובחשפנות, גבוהים פי כמה מאחוזי האונס בקרב נשים שאינן עוסקות באלו. ככל הנראה, רוב מועדוני החשפנות מתפקדים כבתי בושת ואני רואה חשיבות גדולה בהבלטת הקשר בניהם. אך בעיני כותרת ההפגנה מצביעה על בעיתיות במחשבה שעומדת מאחוריה, בעיתיות שמתבטאת בחוסר ההבחנה שבין חשפנות לזנות.

המילים זונה וחשפנית אינן מייצגות את אותה פעולה ולדעתי נשים העוסקות בזה מייחסות משמעות עמוקה להבדל ביניהם. הכותרת של ההפגנה והפוסטר שההתנוסס בה, מייצרים פער בין הנשים המפגינות לבין הנשים שעוסקות בחשפנות ובזנות, אלו שנגד ניצולן מחתה ההפגנה.

זנות וחשפנות הן תוצרים של אותה בעיה, של אותו יחס פורנוגרפי אל הגוף הנשי. כולנו ספוגות וספוגים בו במידה כזו או אחרת. הכותרת של ההפגנה מעמידה את הנשים העוסקות בזנות ובחשפנות ביחס דיכוטומי לאישה משוחררת ובכך היא חוטאת בסטראוטיפיזציה. הסטריאוטיפ עושה הפשטה ומעלים את הסובייקט שבו הוא מבקש להתרכז.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושבת שאם היו בוחרות בנוסח שונה, נשים שעוסקות בחשפנות ובזונות היו מצטרפות מכל עבר לזעקת הלבבות בכיכר אתרים. אך ברור לי שבכדי שהמאבק הפמיניסטי יצלח הוא חייב לעבוד על ההקשרים האלו בדיוק. אנחנו, שיש לנו את הפריבילגיה למחות, צריכות לעבוד יחד עם אלו שאין להן את אותה פריבילגיה.

אני לא מאמינה שקיים הבדל גדול בין החזקת אקדח לראשה של אשה, ובין העמדתה בבחירה בין רעב לבין זנות ואני איני דוגלת בטיעון הטבע ההיסטורי והביולוגי שאומר כי משחר האנושות התקיימה זנות, ולפיכך, זוהי תופעה הכרחית, בלתי ניתנת למניעה (חגי כתב על זה כאן). אך המציאות שבה אנו חיות היא תוצר של ההיסטוריה הזו ולכן יש לה השפעה הכרחית עלינו, הרי אנחנו התוצרים שלה.

רובנו מכירות את המילה זונה כשם גנאי שניתן לנשים שאינן מוכרות את גופן תמורת כסף.  קבוצה גדולה של נשים שאינן מיישרות קו עם התפקיד המיני שהפטריארכיה הכינה להן סופגות את הכינוי כעלבון. נשים שמתלבשות בצורה "חשופה מדי", נשים ששוכבות עם "יותר מדי" גברים וכדומה. העולם בו אנו חיות מלמד אותנו להתנתק מהגוף שלנו, לשנות אותו באלימות כדי שיעמוד בסטנדרטים מעוותים. כולנו נפגעות תפיסה מינית דכאנית וכולנו מתמודדות עם סוג של פוסט טראומה. המציאות היום היא תוצר של כל אלה. תוצר של היסטוריה ארוכה מלאה בדיכוי מגדרי. יחסי המין שלנו עם האחר(ת) ועם עצמנו סבוכים ומהולים באותה היסטוריה ואלו פני הדברים. המציאות מורכבת ודרכי ההתנגדות יצירתיות ומעוררות מחשבה.

אין דרך אחת "נכונה" לקיים בה יחסי מין, הדרכים מגוונות. יחסי הכוח והביקורת עליהם חלחלו לנימים שלנו וייצרו דרכי גירוי שונים ומגוונים. אנחנו לא חיות בעולם שבו נשים מתאימות לאחת משתי קטגוריות, אישה זונה או אישה משוחררת.

במובן רגשי עמוק אני לא מצליחה להאמין כי ישנה אפשרות לנהל יחסי מין בעד תשלום מבלי שתיקרע נפשך לשתיים, ודעתי בנוגע לחשפנות אינה שונה בהרבה. קשה לי להאמין שכשאשר אישה, לצורך עניין זה, מציגה את גופה כמוצר על מדף ומעריכה אותו בשווי כספי, היא אינה מתרחקת מגופה שנות אור. אך עצם העובדה שאני לא מסוגלת לדמיין נשים שבוחרות לקחת חלקבפרקטיקות כאלו מדליקה אצלי נורת אזהרה.

אני חושבת שיש צורך להביט באומץ אל תוך עיניי הנשים שעוסקות בזנות ובחשפנות, לתת למחשבות שלהן לגיטימציה ולנהל איתן דיון. אני לא מאמינה כי אם התנאים המטריאלים והפסיכולוגים של הנשים הללו היו אידיאלים, הן היו עובדות בעבודות מסוג זה. אך זו אינה סיבה מספקת להדרה של קולן מהשיח הפמיניסטי הרווח, או להצגת עמדה זו כמנוגדת, נפרדת ושונה מהעמדה של האישה ה"משוחררת". בחוגי הפמניזם הרדיקאלי, נשים העוסקות בזנות זוכות לקול ובחוגים הקווירים הסוגיה נמצאת תמיד על השולחן. אך אלו קולות שוליים.

הגירויים המיניים העמוקים שלנו הן תוצר חברתי שלעיתים אינו מתיישב עם תפיסת החיים שלנו. כפי שטענתי קודם הפטריאריכה מחלחלת לחדר המיטות וכך גם הביקורת עליה. אני לא בטוחה שקיימת חיה כזו ששמה 'סקס פמיניסטי', ונראה לי כי המקסימום שאנחנו יכולות ויכולים לחוות, היא הכלאה בין אלו לבין יחסי מין פטריארכלים.

אני חושבת שיש קשר בין אי היכולת לדבר עם נשים שמאמינות בבחירה לעסוק בזנות, או על נושא הבחירה בכלל, לבין הקושי לדבר על אורגזמה נשית. איננו מסוגלות לדמיין איך האורגזמה הנשית הייתה מתבטאת לולא הייתה עוברת דרך גילגולי פטריארכיה הסטוריים.

השיח הפמיניסטי מבקש להיות מקום בו ניתן יהיה לעסוק במיניות ובמיניות נשית בפרט, באופן מורכב. המבט המתחסד והדיכוטומי על יחסי מין ועל נשים רק או כזונות או כמשוחררות אינו מכיל בתוכו את המורכבות שמחייבת כל שיח פמיניסטי ולמעשה מונע מאיתנו להביט פנימה בכנות ולגלות ביטויים חדשים של מין ושל הנאה מינית. 

הסירוב של רבות ורבים מאיתנו להישיר מבט אל אותן נשים מונע אפשרות אמיתית לסולידריות נשית ומנטרל כל נסיון שלנו להכיר את עצמנו. עלינו להפסיק עם המבט המפוחד והמפצל על נשים שעוסקות בזנות ובחשפנות. עלינו להתחיל לשלב אותן בשיח בחכמה וברגישות ואין מקום טוב יותר להתחיל בו מאשר בשפה.

אקטיביזם אמיתי נובע מסולידריות בין המוחה לבין זו שסובלת מהעוולה באופן ישיר. באקטיביזם שנוצר מתוך ההפרדה בין השתיים יש משהו שגוי ופטרוני מאוד, הוא אינו יכול להעצים את האוכלוסיה שלמענה הוא פועל. לכאורה יש כאן סתירה עם העובדה שאיני מאמינה כי זנות צריכה לעבור מיסוד. איך ניתן לחוש הזדהות כנה עם אישה שאת מכתירה, בעצם חקיקת חוק כנגד הפעילות שלה, כקורבן וכעוברת על החוק?

זהו ויכוח עתיק יומין שכנראה ימשך עוד זמן רב. אך עלינו להמשיך ולהתעסק בו. לצערי איננו יכולות למחוק את ההשפעה העמוקה של ההיסטוריה הזו על כולנו. ועלינו לבחון את השיח שדרכו אנחנו מדברות על עצמנו מכיוון והוא השיח שאנחנו מקוות שיוביל אותנו לשחרור הנשים כולן.

* אודות ההפגנה האמורה נכתבו לא מעט טורים – תמר זנדברג ריכזה חלק מהם כאן ומומלץ לעיין.

מודעות פרסומת

19 תגובות to “"אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות”

  1. apileofilth פברואר 12, 2012 בשעה 2:51 pm #

    זה מורכב.

    לי לא קשה לדמיין אשה שבוחרת לעבוד בזנות, או שאוהבת את העבודה שלה בתור חשפנית.
    אני מאמינה ש"התנאים הפסיכולוגיים" שלי, התנאים בהם גדלתי ומצבי הכלכלי הם מהטובים שאדם בישראל של 2012 יכול לבקש, ובכל זאת – לו הייתי יכולה לעשות זאת בלי שאצטרך להתמודד עם השלכות הסטיגמה החברתית שהבחירה הזו היתה כופה עלי, כנראה שהייתי בוחרת לעבוד כחשפנית.

    מהצד השני אני מאמינה שיש ניצול ופגיעה בעובדות בתחום. אני מאמינה שיש נשים שמגיעות אליו מתוך מצוקה, וניזוקות מכך מאד.

    מהסיבות האלה אני נוטה לחשוב שהסדרה של התחום מהווה פשרה טובה בין הרצון (הלגיטימי) של אנשים מסויימים לסחור במיניות שלהם, לבין הצורך להגן על העוסקים בכך.

    לגבי ההפגנה – אני מוצאת טעם לפגם בכך שמנהלים הפגנה מול מקום עבודתן של חבורת נשים שעליהן כביכול מבקשים להגן. יש במעשה הזה משהו מאד פטרוני, והוא ממש לא מעורר סימפטיה כלפי המאבק.

  2. Asaph Kotzin פברואר 12, 2012 בשעה 5:30 pm #

    מאוד מעניין. ומאוד נכון. מסכים איתך שההפרדה הזו צורמת.
    מנוסח (ומנומק) היטב 😉

    עם זאת, הייתי מעמיק את הדיון בהבדל (או בחוסר ההבדל לדעתך..) בין החשפנות לזנות.
    ואולי גם בהבדל בין "למכור את הגוף" לבין "למכור את מיניות הגוף" – עבדות פיזית לעומת עבדות מינית?

  3. רוני פברואר 12, 2012 בשעה 9:40 pm #

    עלמה, את כבר יודעת – אינני מסכימה עם הטענה בפוסט. חד וחלק, אני חושבת שאקטיביסטיות פמיניסטיות פועלות כבר שנים, ועדיין פועלות כיום, בסולידריות מלאה עם נשים העוסקות בזנות. נכון שקשה לשים תחת כותרת "נשים שעוסקות בזנות" את כל המקרים שאנו רואים לנגד עינינו כשבוחנים דברים לעומק – זנות שנובעת ממצבים מורכבים ושונים. אבל הניסיון לראות את כולם, ולהבין כי רוב-רובן של הנשים העוסקות בזנות, "בחרו" בעיסוק זה בגלל נסיבות חיים קשות ובלתי ניתנות להתעלמות, וכי רוב-רובן רוצות לעזוב את העיסוק אך מתקשות לעשות זאת, מובילות להכללות שאינן מדויקות במאה אחוז, אבל מאוד-מאוד קרובות.

    בנוגע לתגובות פה ובמקומות אחרים – אינני חושבת שצריך לעשות לגליזציה לעוול אנושי-חברתי. זנות היא עוול אנושי-חברתי. נשים שבאות מרקעים קשים, מנוצלות על ידי גברים – סרסורים ולקוחות – המרוויחים על גבן סיפוק מיני וכסף. הן – מכורות לרוב לסמים קשים כדי להקהות את הכאב והטראומה שבמין כפוי והשפלה. את זה לא צריך להסדיר בשום חוק, וחוק לא יעזור להפוך את זה מ"שוק שחור" ל"שוק חופשי" לגיטימי. האלימות הגלומה באקט המיני הקנוי, לא תיעלם כי היא מעוגנת בחוק.

    • רוני פברואר 13, 2012 בשעה 7:22 am #

      ד"א, התגובה של עדי בפייסבוק גרמה לי לחשוב שאני רואה מאוד את נק' המבט שלך/שלה (אני חושבת שהיא ביטאה דברים דומים למה שכתבת פה), אבל שאני עדיין לא מסכימה, אני משערת. הפטרונות שהיא כתבה עליה, וחוסר הסולידריות המסוים שעולה מהטקסט בפוסטר ומהפעילות סביב ההפגנה הזו בכלל – יכול להיות שהן קיימות, אך בעיניי באופן שולי מאוד. כלומר, אני באמת יודעת ומאמינה שהנשים שיזמו את ההפגנה ואת הסיסמה הזו, מכירות ופועלות עם נשים שעוסקות/עסקו בזנות, ולא בנפרד מהן.
      אגב, הנה נק' מבט נוספת מעניינת, של ארגון שעוזר לנשים בזנות, ומתנגד לחוק הפללת הלקוח, מטעם כך שהנשים עצמן אומרות שזה "יפגע" ביכולת היחידה שלהן להתפרנס. על כך אני עונה, שכמובן שחוק לבדו אינו עומד, וכי יש צורך בפעילות חברתית נרחבת שתאפשר לנשים אלה (ולרבות אחרות) לקבל את ההזדמנות לעסוק במקצועות אחרים במהלך חייהן, ולקבל את התמיכה הסביבתית-שיקומית שחסרה כ"כ היום:
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4188677,00.html

  4. עלמה פברואר 13, 2012 בשעה 8:20 am #

    שכפול תגובתי בפייסבוק: הייתה לי פעם שיחה ארוכה עם חברה שעבדה בחשפנות לתקופה מסוימת, בנסיבות שלא היו קשורות בכלל למצוקה כלכלית. היא עבדה במדינה שבה החשפנות חוקית, במקום שהקפיד להגן על העובדות מפני נסיונות הטרדה. היא מתארת את העבודה הזו כחוויה מורכבת שהיו בה היבטים קשים, אבל גם כחוויה של שחרור מיני והתגברות על פחדים וסטיגמות. בסופו של דבר היא מאמינה שזה עשה לה טוב. אני בטוחה שהמקרה שלה לא מיצג מבחינת המצב הכלכלי והנסיבות שהובילו אותה לעשות את הבחירה הזו;.. אבל אני גם די בטוחה שהמחשבות של חברתי אודות העבודה שלה הן לא עד כדי כך חריגות, ושהרבה חשפניות לא מתיחסות לעבודה שלהן כענין טראומטי, משפיל ואלים. וכמו שלא הייתי חולמת לומר לה שבבחירה שלה היא הניחה שישפילו וינצלו אותה, לא הייתי חולמת לעמוד תחת הפוסטר שמפרסם את ההפגנה הזו.
    אני מסכימה עם מה שנאמר כאן על הפוריטניות של דיבור פמיניסטי מסוים. עלמה מתיחסת בפוסט שלה לניגוד הדיכוטומי בין זונה לאישה משוחררת. צריך לזכור שהניגוד הזה הוא צאצא ישיר של הניגוד הישן והטוב בין זונה לבין אישה הגונה = אישה נשואה. חלק עצום מההשפלה והבושה של שירותי המין קשור לא רק בעובדה שהגוף הופך לסחורה, אלא בכך שזה טאבו חברתי ומוסרי ואישה שמוכרת את גופה נחשבת פסולה לכל קשר אחר. גם אני הייתי רוצה לחיות בחברה שאין בה מקום לזנות או למועדוני חשפנות, ושבה יחס פורנוגרפי כזה לנשים יהיה לא לגיטימי. אבל גם הייתי רוצה לחיות בחברה שבה אנשים לא עובדים בניקיון בשביל 20.5 ש"ח לשעה, וזה ממש לא נותן לי את הזכות לומר שחיו של עובד ניקיון אינם חיים, או שחשפנות וזנות הם סחר בבני אדם.

  5. עדי סברן פברואר 13, 2012 בשעה 9:36 am #

    שכפול תגובה א' מהפייסבוק, בתגובה לארקדי שטען שמדובר בפטרנליזם, שצריך לעשות לגליזציה ושהוא היה רוצה לראות מחקרים לגבי הטראומה המדוברת.

    *

    אני מסכימה עם מה שאתה מדבר עליו מבחינת פטרנליזם, אבל משם לקפוץ למסקנות על העליזות שבתחום תעשיית המין זו חתיכת קפיצה. אומנם, לא מאמינה ברעיון של להפגין מול מקום העבודה של חשפניות או זונות בלי נשים עצמן כי זה מעמיק את הנתק בעיניי (כמו מה שעלמה אומרת). אני מאמינה גדולה באמנות אירוטית מסוגים שונים. לדעתי זה גם נכון שיש קושי נפשי רב בלעבוד בתעשיית המין היומיומית. זה משהו מעבר ללחץ של הטאבו החברתי. אני רואה את זה כסוג שונה של קושי שקשור בלחצות את הגבולות האישיים של עצמך. גבולות כאלו נחצים גם בעבודות שירות מסוגים שונים. כאן זה גבול מסוג ייחודי לגוף, לאיברי המין שלך, לאיברי החישה שלך. שאלה טובה, האם צריך שמשהו יקרה כדי שתסכים לחציית הגבולות הזו שרוב אנשים לא מוכנים לה. ייתכן ולא. אפשר לתפוש את החיים שלנו מזווית של קשר בין מיניות לפרטיות לנפש. אפשר גם לתפוש את זה כפוריטניות. תהייה אמיתית ובלתי פתורה, שכל אחד מאיתנו עונה עליו בפני עצמו.

    בעניין הידע האובייקטיבי שאתה דורש כדי שאתה תאמין לטענות של רוני, או מסוג זה בכלל: יש סטטיסטיקות ומחקרים רחבים לגבי כמות הפגיעה הנפשית שנדרשת או נגרמת על ידי עבודה בתעשיית המין; אם כי דבר זה מדיד באופן יחסי. זה גם בגלל שיש מגוון של חוויות בתעשייה וזה גם בגלל שזה לא משהו שקל לדווח עליו או לחקור. בקורס שעשיתי עם נעמי לבנקרון, עו"ד שמתעסקת הרבה בנושאי זנות וסחר בנשים, היא סיפרה איך שאוהבים להשתמש בסטטיסטיקות כי הן נשמעות טוב, אבל בתכלס קשה לדעת מה ההיקף האמיתי כי יש כל כך הרבה שנשאר מתחת לפני השטח.

    אז נכון, יש מגוון חוויות בתעשייה. זה שיש מגוון חוויות לא מבטל את זה שחלק, אולי ניכר (אני באמת לא יודעת) מהחוויות האלה הוא שלילי. אל תבטל חלק אחד רק כי השני קיים. כמה שזה אולי מפתה.

    נ.ב. לגבי עניין הפגיעות הגופנית- לא צריך להיות גאון כדי להבין למה זונות יותר פגיעות לפגיעה מינית.

    נ.ב.2. אצלי בראש יש הפרדה בין להיות אמנ/ית מופע ארוטי כהעצמה (מה שאני בהחלט רואה למשל בבורלסק, קרקס, פטיש או מופעי דראג) לבין חשפנות כעבודה יומיומית. לא יודעת למה.

    • איתי_85 פברואר 13, 2012 בשעה 11:41 am #

      ל:נ.ב.2 . — ההפרדה המלאכותית הזו היא הפרדה מעמדית, תדמיתית, ראוותנית. בין דוגמנית לבין חשפנית, בין סרוגייט לבין זונה, בן נערת ליווי ובין אשת האוליגרך… וכן הלאה והלאה… אין שום הבדלה מהותית.

  6. עדי סברן פברואר 13, 2012 בשעה 9:40 am #

    שכפול תגובה ב' מהפייסבוק, בתגובה לזה שארקדי לא האמין שקרימינליזציה משפרת את המצב, אלא שהיא יוצרת יותר פוטנציאל לאלימות ע"י לדחוף הכל מתחת לפני השטח, לעומת פשוט לשים מאבטחים; ובתגובה לזה שזה לא ענייני להתעסק במוטיבציה של אנשים לעיסוק בזנות.

    *

    א. הנקודה שאנחנו דנים עליה היא לא רק אונס שמתבצע במסגרת העבודה (שאגב מאבטח לא יכול בהכרח למנוע אותו, כמו שאי אפשר בהכרח למנוע הדבקה של זונות באיידס; פעמים רבות סרסורים יאלצו או הנשים עצמן לא ירגישו שהן מסוגלות לומר ללקוח לא, או שישים קונדום. אם נשים היו יכולות לעשות מה שהן רוצות בסקס של זנות אז זה לא היה זנות.) אנחנו דנים על טיב העבודה עצמה, שהוא שונה וייחודי. אני גם לא מדברת על עבודה בזנות כתאוות בצע ושבגלל זה אני מוקיעה את התחום. אני מדברת על חציית גבולות שהיא קשה. אולי תתייחס למה שכתבתי שם? נכון, באופן עקרוני אין לי מה לדחוף את האף ל"עניינים שהם לא שלי", חוץ מהעובדה שאני חלק מהחברה ושלחברה הזאת יש משמעויות פוליטיות שכולנו שותפים להן. גם העבדות בארה"ב לא הייתה עניינו של אפאחד. גם הזכויות של עובדים זרים. גם דלות, דיור, כיבוש וכל מיני דברים כאלה, שהם לא עניינו של אפאחד.

    ב. אני מסכימה שצריך להעלות דברים על פני השטח וזאת כדי להיטיב עם הנשים והגברים שעובדים בתחום בתנאי עבודה, שיהיה להם קול. אבל לגליזציה היא לא הדרך היחידה לעשות את זה. היא דרך אחת, שאגב, כפי שהוכח בשוודיה, לא מובילה בהכרח להורדת הצריכה בזנות (=שינוי המערכת הכלכלית בה זו אופציית עבודה מתבקשת ולגיטימית, גם עבור גברים, אבל במיוחד עבור נשים). מעניין ועצוב לומר שבשוודיה לגליזציה הביאה דווקא לתופעת סחר מאוד גדולה בנשים, מה שמדגיש כאן אולי את החשיבות ביחסי כוח, את זה שלא מדובר בסיטואציה ניטרלית.

    ג. כאמור, אני מסכימה שיש מגוון חוויות. אבל שוב אתה מרחיק את הטענות של רוני ממך עם "דרמטי" כי ככה זה קל לא להתייחס אליהן. שוב, אין לא ספק שיש מגוון חוויות בתעשייה. גם אין לי ספק שיש פער עצום בין זונות צמרת לזנות רחוב בתחנה המרכזית, שמשום מה אנחנו לא בדיוק מכירים א/נשים שעובדים שם. אני אישית מאמינה שצרכנות של זנות, כמה שקשה להיאבק בה, הוא חולי חברתי וכלכלי.

    ד. רוצה מחקרים? מה הבעיה, תפתח גוגל.

    http://www.prostitutionresearch.com/c-prostitution-facts.html

    http://en.wikipedia.org/wiki/Social_effects_of_pornography

    http://www.prostitutionrecovery.org/

    ועוד קצת חומר קריאה בעברית

    http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m01632.pdf

    http://www.hotline.org.il/hebrew/pdf/The_Legalization_Of_Prostitution_Hebrew.pdf

    http://www.tdil.org/index.php?option=com_content&view=article&id=70%3A2009-08-31-20-33-47&catid=1%3Aarticles&Itemid=4

  7. עדי סברן פברואר 13, 2012 בשעה 10:00 am #

    נ.ב. אחד אחרון וחשוב: יש הבדל בין קרימינליזציה של מקצוע הזנות, לקרימינליזציה של צרכנות זנות. אני מאמינה גדולה בסוג השני בכיוון של אקטיביזם בחלק של הגברים הצרכנים. אני חושבת שהסוג הראשון מביא הרבה להיטפלות לזונות אבל לא ללנסות לבדוק את הבעיה החברתית ביסודה, שהיא הביקוש, לא ההיצע. אני חושבת שהחוק לא יכול להיטיב מאוד עם הנשים ללא טיפול משלים, שהוא להתייחס לשורש הבעיה שם- יסוד כלכלי רעוע והסללת חיים ללא הרבה אפשרויות בונות.

  8. איתי_85 פברואר 13, 2012 בשעה 11:23 am #

    ההירהור במקום!
    ישנה סתירה גדולה בין העמדה הפוריטנית לבין הפרקטיקות השיתופיות היעילות.
    כשפמיניסטים מוצאים את עצמם מדברים עם נשים שעוסקות בסחר במין, ופועלים ביחד איתן (ולא נגדן), הם עוברים טרנפורמציה ומשנים את דעתם על הנושא. אז הם גם מגלים כמה שקרים יש בכל הנושא הזה של מחקר על עבודת מין — ערמות גדולות של כזבים עצובים.

    את צודקת מאוד כשאת אומרת: 'אקטיביזם אמיתי נובע מסולידריות בין המוחה לבין זו שסובלת מהעוולה באופן ישיר. באקטיביזם שנוצר מתוך ההפרדה בין השתיים יש משהו שגוי ופטרוני מאוד, הוא אינו יכול להעצים את האוכלוסיה שלמענה הוא פועל.'

    מדובר כאן בסוגיה עתיקת-יומין. היא דומה — אם לא ממש זהה — לסוגיה הפמיניסטית-בורגנית של 'איך נגרום לנשים דתיות להוריד את הרעלה?'…
    והשאלה, כשעוקבים אחריה עד לתומה, נושכת את עצמה בזנב: לא צריך לגרום לאף אחת לעשות שום דבר בניגוד לרצונה, אבל כשמקשיבים באמת לאנשים, הם מספרים על הקשיים שלהם, ואז אפשר להושיט להם יד.

    • עדי סברן פברואר 13, 2012 בשעה 5:14 pm #

      איתי- מאוד מעניין לי כל תגובותייך ומסכימה מאוד עם העמדה השיתופית, מעורר מחשבה. לגבי ההפרדה שלי שטענת שהיא מלאכותית ומעמדית: ייתכן מאוד וכן, צריכה לחשוב על זה. אני רק יודעת ששנה שעברה נחשפתי באופן אישי מאוד לקבוצת בנות שעושות מופעי בורלסק ובאמת שקשה לי לראות את המופעים האלו, ספציפית, כמשהו משפיל. הן בונות מופעים משלהן בהם הן מתבטאות יצירתית ופוליטית (גם בענייני מגדר), לא בשביל להתפרנס (למרות שכן הביעו את הרצון שזו תהיה הפרנסה העיקרית שלהן. ובכל זאת, המופעים זולים ועיקר ההכנסות הולכות נראה לי להפקות שאחרי, זה לא בדיוק תעשייה שמגלגלת מליונים.) אני לא רואה את המופעים האלה כמייצגים את המתרחש בתוך מועדוני חשפנות (לכן גם לא מייצגים לרעיון של מה זה אומר להיות חשפנית בשטח).

    • danalubinsky פברואר 13, 2012 בשעה 10:48 pm #

      אתה מעלה פה ברשימה שילוב של נושאים מעניינים ומגוונים, העיקרי בעיניי זו עצם הלגיטימציה למחות כנגד דיכוי נשי, שלגביו חלק מה(א) נשים לוקות במה שאפשר לקרוא לו או חוסר מודעות או חוסר הסכמה. באותו אופן, ניתן לומר כי מחאה על היותן של נשים שהן עקרות בית ושטוענות כי הן אוהבות להיות כאלה ועושות זאת מבחירה, מייצרת דיכוטומיה בין נשים משוחררות לנשים מדוכאות. אני מסכימה שזה בעייתי, ובכל זאת, לא הייתי רוצה שזה יבטל את האפשרות לעורר שיח ודיון לגבי האם וכמה דרגות חופש יש פה בבחירה. כשמדובר בחשפנות כמובן שהדבר חמור ורלבנטי פי כמה.

      לגבי הדקויות- על אף חשיבותן, בא לי לצטט בהקשר הזה את ג'ודית באטלר שכאשר דיברה בארץ על נישואי להט"בים אמרה שעל אף התנגדותה האישית לשכפול יחסי כוח הגמוניים, כאשר מתגלגלת לידה עצומה, היא מוחלת על הדקות הזאת וחותמת. במובן הזה ההפגנה הזאת לא שונה בעיניי.

      ונקודה אחרונה, אני כן חושבת שיש סקס אחר (כמו יונה) ושראוי לחתור לגילויו

      • איתי_85 פברואר 14, 2012 בשעה 7:57 am #

        אני בהחלט חושב שבהרבה פעילות פמיניסטית נוצרת דיכוטומיה בין 'מדוכאות' ו'משוחררות', ואני גם חושב שזו דיכוטומיה כוזבת לגמרי, ושהיא בעלת ערך רק למי שמייצר אותה. לשאר, היא מנטרלת עוצמות. אני גם חושב שאפשר (ורצוי!) לדבר על דרגות של חופש, ועל מובנים שונים של חופש, אבל לא כש'רווקה אשכנזיה ובורגנית' היא הסמן האדיאלי של הספקטרום וכל שאר הדמויות נמצאות בסטטוס נמוך ממנה, אלא מתוך דיאלוג אמתי בין אנשים וסולמות הערכים שלהם. בעצם אני לא אומר כאן שום דבר שהפמיניזם השחור לא אמר: ההפך של אבסולוטיזם מוסרי הוא לא רלטיביזם מוסרי… הוא רב-שיח. את אומרת שהעיקר מבחינתך הוא למחות נגד דיכוי של אנשים חסרי מודעות. בשבילי העיקר הוא להבין איך אנשים סובלים ואיך אפשר לסייע להם. בגלל זה אין לי שום עניין אידאולוגי להוביל מהלך נגד מועדון חשפניות, אם החשפניות לא משתתפות בו.

  9. אחת מכאן פברואר 13, 2012 בשעה 12:33 pm #

    עלמה יא עלמה,
    פוסט כדורבנות. כתוב יפה ולא מתלהם ומרכז את הרעיונות בצורה בהירה ומורכבת.
    תו"כ, עלתה בי מחשבה בנוגע לסקס פמיניסטי ולאפשרות התממשותו. או בקיצור, בא לי רעיון: להעלות על הכתב את כל מה שעובר בראש בזמן האקט- מחשבות – מעובדות יותר ופחות, דימויים, רגשות, עוצמות, מקומות בגוף, כאבים, זכרונות. אולי להתייחס לזמן המין כזמן חלימה (אם לקחת באופן פרוע את המושג מהתפיסה האבוריג'ינית של זמן והיסטוריה). אומרים (אין לי הפניה לאף מאמר אבל כתבו על זה מלא) שנשים שעברו טראומה מינית הרבה פעמים לא זוכרות מהארוע, המוח מוחק או מעביר לזמן שיש עליו הינומה, או כמו התעלפות (כך חברה פעם סיפרה על החוויה שלה). זה מעניין לחשוב כמה זמן המין הוא זמן שבו הראש פחות עובד, אבל ממשיך בו זמנית לעבוד. וגם הגוף. זה זמן של חוויה משולבת. המילול של הזמן הזה – לא העיבוד, לא הדיבור על, נשמע לי כמו אפשרות להתחיל מהלך של שינוי, אולי לקראת שחרור. על איך כדאי לעשות את תהליך העיבוד אולי יבוא לי ניצוץ השראה בעתיד. ואתן – נשים יקרות – מוזמנות לשתף אם הרעיון נוגע לכן היכנשהו ויש לכן עוד רעיונות, תובנות, הרגשות ביחס אליו.

    ולסיום, אם לחזור לנושא המרכזי, בואו נחשוב רגע על הרעיון הזה ואיך היה נראה הטקסט שאישה שעוסקת בזנות. כי הסולידאריות, שאני כל כך מסכימה שהיא בסיס לפעולה, מקורה בעיני ביכולת האמפטית שלנו. זה לא אומר שצריך לחוות את זה בעצמנו, אלא להצליח למצוא בתוכנו את הנכונות לשים את עצמנו במקום הזה. ומשם, בעיני, יותר מכל מקום אחר נובעת הסולידריות והאפשרות לפעולה שלמה ומלאה ואולי גם אפקטיבית

  10. קרן פברואר 14, 2012 בשעה 9:57 am #

    אני רק הערה פרשנית מעצבנת, ברשותכן.

    עלמה, נדמה לי שאת קוראת את המשפט "חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם" בתור "אין שום הבדל בין חשפנות וזנות, בשתיהן אין לאישה שום סובייקטיביות או בחירה או רצון, ואם מישהו חושבת שהיא כן עושה את זה מרצונה זה כי יש לה תודעה כוזבת", ואת זה את מבקרת בצדק בתור תפיסה לא-סולידרית ומייצרת תהום ושלא מוכנה להכיל את מורכבויות המציאות וכו'.

    אבל נראה לי שמה שהכותרת התכוונה, או לפחות איך שאני קראתי אותה, זה "חשפנות, כמו זנות, היא פרקטיקה שבה בני אדם הופכים למוצר צריכה וזה רע", וזו תפיסה שהיא (בעיני) לא בלתי-סולידרית או מייצרת-תהום או לא-מוכנה-להכיל-מציאות-מורכבת.

    • רוני פברואר 14, 2012 בשעה 10:18 am #

      היי,
      קראת את פוסט התגובה של חגי?

  11. arbib מרץ 4, 2012 בשעה 1:29 pm #

    אני מאד לא אוהב את הצהרות ה"X אמיתי הוא Y", בעיקר כשזה נוגע לאקטיביזם אבל גם כשזה נוגע לגבריות, לנשיות ולאנושיות כללית, זה בכלל לא משנה מה X או אם אני מסכים או מתאים להגדרה של Y, עצם יצירת ההגדרה היא הדרה של רוב האוכלוסיה בעולם כי רובנו לא Y כל הזמן, ורובנו לא רוצים להיות X כל הזמן, אבל אקטיביזם הוא אקטיביזם, אם אני לובש חצאית ונחשף לאלימות הרחוב שמופנית בדרך כלל כלפי נשים אני לא חייב להיות אישה כדי להיות אמיתי או כדי לסבול ממנה.

    אני מסכים שהכותרת בעייתית, שחשפנות וזנות וסחר בבני אדם הם לא אחד שווה אחד שווה אחד אלא תופעות מקבילות שמהוות מתאר של אותה בעיה חברתית, אני לא צריך לסחור בבני אדם או להיות סחורה אנושית כדי למחות על התעשייה האדירה הזו בישראל כמו שאני לא רואה צורך מהותי להיות חשפנית או לצאת עם אחת רק כדי להבין את הבעייתיות של המקצוע, השונות העיקרית שאני רואה בין שלושת הדברים האלה היא בצרכן, לא אותו אדם קונה את הסחורות השונות גם אם אותם אנשים מוכרים אותן, הסחורה שנמכרת עם האישה או הגבר המיובאים (בין אם מהשטחים או ממזרח אירופה או מאסיה) היא שליטה מוחלטת על כל היבטי החיים של האדם הזה, אדם בין אם גבר או אישה שנמכר בצורה הזו לא יכול יותר להחליט אם הוא רוצה להשתלב בחברה, למעשה זכות ההחלטה ניטלה מאנשים אלו ברגע הרכישה המקורית עוד במקום המוצא.
    הסחורה הנרכשת אצל הזונה משתנה בין לקוח ללקוח אבל בדרך כלל היא כוללת סיפוק רגעי רגשי כלשהו.
    לעומת זאת הסחורה הנרכשת במועדון החשפנות גם כאשר הוא לא בית זונות בעצמו היא ההתרגשות בחשיפה לגוף אנושי שיש לו תכונות שהחברה מפארת דרך מיתוסים שונים ואפשר לקנות את המיתוס גם אם רק לרגע.

    פניה ללקוחות כקבוצה כוללת פוגעת באפשרות שהם יקבלו את הטיעון, ההולך למועדון חשפנות יבטל את הטיעונים נגד זנות וסחר, מי שקונה לעצמו אישה יבטל את הבעיות של מי שהולך לזונה ואולי אפילו יספר לנו שהוא בכלל מציל את האישה שהוא קנה מחיים קשים בארץ המוצא שלה, וההולך לזונה מבטל את שני האחרים בטיעוני ההסכמה, זו הבעיה שלי עם ההכללה, לא בגלל שזה מבזה את העוסקות, אלא בגלל שזה בעיני לפחות פוגע בטיעון.

Trackbacks/Pingbacks

  1. אנחנו לא (תמיד) נחמדות « - פברואר 14, 2012

    […] גם בפוסט של עלמה שפורסם אצלנו, נטענה אותה הטענה ממש. למה הנשים הללו לא סולידריות? למה […]

  2. הקלישאה העתיקה בעולם « האחות הגדולה - פברואר 14, 2012

    […] "אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות (עלמה כץ, יחסי מין) […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: