"ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האוהב עד כלות"– על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן

11 דצמ

 |מאת עדי|

מעולם לא שמעתי על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן. באופן כללי, לא הכרתי שירת נשים ערביות. בתור בת אדם העוסקת בכתיבה ואשר השירה היא עולם ומלואו עבורה, זה כמעט לא הגיוני שרק כעת כשאני בת 33, אני קוראת שירת נשים ערביות. שלוש שנים בחוג לספרות לא הניחו לפניי אפילו קצה של מידע על שירת ערב. בחיפושיי אחר קול הנשים מארצות ערב, מצאתי אנתולוגיה (כמעט יחידה מסוגה) שנקראת 'קולות מן הים האחר' בעריכת עמי אלעד- בוסקילה.

האנתולוגיה מכנסת יחדיו שירת נשים ערביות (תימן, מצרים, סוריה,לבנון,ירדן,ישראל, הגדה המערבית, מאוריטניה, טוניס ועוד). דפדפתי והתענגתי, נגלה לי עולם שלם שלא ידעתי שאני מחפשת. אחת המשוררות באנתולוגיה היא פדווא טוקאן. נמשכתי לחקור על אודותיה בעיקר משום שקול נשי פלסטיני בשירת ערב הוא נדיר מאין כמותו.

המשוררת נולדה ב-1917 ונפטרה ב-2003. טוקאן הייתה בת למשפחה מכובדת, ותיקה ובעלת אמצעים בשכם. מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים. יש הרואים בה את המשוררת הלאומית של פלסטין. ספרי השירה שלה לא תורגמו לעברית, אולם ניתן למצוא מספר שירים בודדים בעברית בכתבי עת ישנים. חלק קטן משיריה עוסק בסכסוך הישראלי פלסטיני ועל "העט הפוליטי" שלה עוד ארחיב בהמשך. באוטוביוגרפיה שלה, "דרך הררית" (ספרה היחיד המתורגם לעברית), מתארת טוקאן באופן גלוי ומעורר התפעלות את הסביבה המשפחתית הדכאנית בה גדלה, שהותירה בה חותם מצולק שלא ניתן להסרה. טוקאן מתארת את הקושי העצום הכרוך בלגדול כאישה בחברה ובמשפחה אליהם השתייכה. הבית מתואר ככלא נשים, מקום תחום שרק בו מותר לנשים להיות: "תבנית הפלדה החברתית שאל תוכה נולדים, הכללים והמנהגים שקשה לשברם, המסורת חסרת ההיגיון השומרת על הבת בתוך בקבוק הקסמים של התפלות. תמיד השתוקקתי לפרוץ אל מחוץ למסגרת המקום והזמן: הזמן הוא ימים של דיכוי וכפייה והתפוגגות אל תוך החידלון, והמקום הוא הבית שהוא כלא". (עמ', דרך הררית, מפרש 1993)

 על פי טוקאן, הנשים היו יוצאות מהבית רק באישור הבעל או האח, אסור היה להן כמעט להוציא מילה מפיהן, על לשיר אין מה לדבר. כשהיה מגיע גבר אל הבית, על הנשים היה להסתתר. טוקאן מתארת את הנשים כתרנגולות שכל תפקידן הוא ללדת אפרוחים, כמי שמתחנכות לשכוח את המילה לא ולחזור על המילה כן כמה שיותר. בספר יש ביקורת של המשוררת על החברה הערבית. כנערה, אחיה יוסף לא הרשה לה לצאת מהבית משום שנער מבית הספר נתן לה פרח. הפסיקו את לימודיה שכה אהבה והיציאה מהבית נאסרה עליה כליל. טוקאן יוצאת נגד נישואין בשידוך וטוענת לבחירה על פי צו הלב. אחת המסקנות בסוף קריאת האוטוביוגרפיה היא, שכל עוד לא יתחיל שינוי ביחסים הקשים כלפי נשים בתוך המשפחה והחברה, לא יוכל להתחולל שינוי לאומי.

פדווא טוקאן היתה אחותו של המשורר הלאומי של פלסטין, איברהים טוקאן. איברהים הוא הדמות היחידה בעולמה של טוקאן שראה אותה כאדם עם שאיפות ובערה פנימית. הוא לימד אותה שירה בבית ולמעשה, תחת חסותו (של גבר משכיל ובעל מעמד), הצליחה טוקאן לעשות את הלא ייאמן ולהשמיע את קולה כמשוררת אישה בחברה כל כך פטריאכאלית ודכאנית. בתחילת דרכה, כתבה טוקאן שירים בחרוז ובמשקל. אך מאוחר יותר החלה מאמצת כתיבה חופשית. שיריה נכתבו מתוך עולם פנימי עשיר, שירי אהבה וטבע השופעים ליריות. אולם, בתקופה כל כך קריטית כמו זו שבה חיה המשוררת (מנדט בריטי, קום מדינת ישראל, כיבוש יוני 1967), החלה להשמע ביקורת על כך שהמשוררת לא משתמשת בכישורי הכתיבה שלה לצרכי העם הפלסטיני ולמאבק הלאומי להתנגדות. טוקאן טענה להגנתה כי היא כותבת  שירה פוליטית אך זו איכותית ולא כמותית. ששון סומך במאמר "לב אישה מהמזרח" (קשת, 1973), כותב שגם שירתה הפוליטית שכן נכתבה, היתה פובליציסטית, מתלהמת, תוקפנית וסיסמתית, כמו כל השירה הפוליטית בת הזמן, וקולה הייחודי נעלם בשירה מעין זו. 

באוטוביוגרפיה שלה, מתייחסת טוקאן לדרישה ממנה, להשחיז את העט למאבק. היא מתארת את הקושי שלה להרגיש חלק מהמצב, משום ששנים ארוכות לא הייתה לה כל גישה למרחב הציבורי, לישיבות ומפגשים חברתיים פוליטיים. האוטוביוגרפיה מסתיימת ביוני 1967 שם כותבת המשוררת: "נפלה החרפה על האדמה הערבית.הובסנו. נוצחנו במלחמה. צערנו כבד מנשוא. דגלים לבנים מתבדרים ברוח על גגות הבתים. נכבשנו בידי הצבא הישראלי…. אני עצובה עד מוות". "חלף חודש מאז הכיבוש. אנני יכולה לכתוב אפילו בית שיר אחד".

מספר חודשים אחרי יוני 67 החלה טוקאן לכתוב כמות רבה יותר של שירים פוליטיים, אולם תמיד ספגה ביקורת על חוסר מעורבות במאבק. ביקורת זו הגיעה גם ממשוררים ישראליים דוגמת אלמוג בהר שכתב בשירו "שכם 67" מתוך "חוט מושך מהלשון": "…הנה פַדְוַוא טוּקָאן שותקת שירים/ בִפנים ביתה הנַאבְּלוּסִי./ הצבא חונה בְחצרה/ והיא מנופפת מִחלונה/ שירים של דיו לבנה."

התמונה שמצייר בהר בשירו מכאיבה בעיניי, ולא בשל אי התערבותה כביכול של טוקאן במצב, אלא בכך שהשורה "בפנים ביתה הנאבלוסי", מדגישה שוב את העובדה שהאישה שגדלה בדכאנות ובכליאת נשים בביתן פנימה כדרך חיים, נשארה כלואה שם לתמיד באופן מסוים. את הדרך החוצה מהשתיקה ומהכליאה עשתה טוקאן בדרכה שלה, בקולה ובשירתה. ההתערבות החיצונית עבור המשוררת בנושאים שתכתוב עליהם, בעיתוי ובטון שעליה לכתוב, יש בכך משהו כוחני וכפוי, נגוע בציווי גברי רווי בפטרונות פטריארכלית. אני מזדהה בכל ליבי עם תחושת ההתנגדות הפנימית של טוקאן, לבצע את שמבקשים ממנה- לפעול בקול לאומי גברי ואכזרי שתמיד פעל נגדה ונגד שכמותה. הקריאה להיות חלק מקבוצה עם חוקי משחק גבריים בלבלה את טוקאן ושוב איימה על החופש שלה כאדם, ליצור כל שיעלה על דעתה, מתי שיעלה על דעתה. איני יכולה שלא לחשוב על לאה גולדברג, שגם ספגה ביקורות קשות על "כתיבתה האישית", ומההימנעות שלה לכאורה מכתיבה פוליטית בזמני מלחמה ומשברים לאומיים. נדמה כי ישנו רגע בו המשוררת העושה לעצמה שם, בולטת מספיק ועוברת טרנספורמציה מיוחדת, שאחריה מגיע השלב שבו הופכת לדמות ציבורית, ועכשיו נדרש ממנה לכתוב כתיבה הנוגעת לעניינים פוליטיים. היא נכנסה ל"משחק" משום שקולה נשמע, ומי שקולם נשמע חייבים להיות גברים. המרחב הציבורי שייך גם לנשים, וביכולתן  להעלות על המגרש הציבורי כל שהן חפצות, בין אם זו ציפור בשמיים, לב דואב, בדידות, מלחמות או פרח אחד. 

ששון סומך במאמרו, טוען שלבסוף טוקאן נכנעה ללחצים ולחששות מכך, ששירתה תיעלם אם לא תתייצב באותה שורה עם שאר הכותבים למען המאמץ הלאומי. טוקאן אכן כתבה גם שירה פוליטית תוקפנית וגם שירה פוליטית כאובה ועצובה כמו בשיר "עירי העצובה" בתרגום ששון סומך: "העצב בעירי זוחל במערומיו \ ופסיעותיו צובעו בדם \ השקט בעירי ימשול \ השקט כהרים ירבץ \ כלילה מסתורי \ עומסת הדממה \ עומסת הרג ותבוסה \ הוי עירי הדוממה הנעצבת".

השיר שיסגור את הרשימה, הוא "מאחורי החומות שלהם", תורגם מאנגלית מתוך הספר "לבדי עם הימים" 1952:

 מאחורי החומות שלהם\פדווא טוקאן

יד בלתי הוגנת בנתה אותן

והן נשארות בגודלן

כסבל אינסופי

 –

התבוננתי אני בקירות המלנכוליה

שחוקים ומתפוררים מן המאות הארוכות, צועקים:

הסרתם ממני את האור והחירות

אך לא תוכלו לכבות

 את ניצוץ התקווה מתוך ליבי

 –

מקוללים תהיו לחנוק כל  חלום

המתעורר מחדש כאשר הוא ניזון

ליבי לעולם לא יפסיק  לחלום

 גם אם תא זה סגור יהיה לעד

 –

גם אם יכבלו אותי אלף שלשלאות 

אותו מספר כנפי פלא ינסכו בי מעוף

אקלל כל אדם גם את העתידיים, ככל שאוכל

לא אתכופף, לא אשתוק לעולם

אל מול הזעם

 –

לעולם לא אחדל להיות חופשייה

אשיר את תשוקות רוחי

אם תרסקו אותי בכבלים

שירי יגעש מן העומק

השיר העצוב הזה נוגע באכזריות של דיכוי. דיכוי של אדם בתוך קבוצה, בתוך חברה ובתוך עם. טוקאן מכניסה את כל הסוגים שמהם עשויים חייה לתוך השיר: הפרפורים של הרצון להשתחרר והזעם העצום שנולד בתוך נפש שבה מתעללים עוברים ברטט לאורך כל השיר. אבל הבקיעה של השיר מתוך הסובייקט חזקה מכל דורסנות. אמנם, פדווא טוקאן, שמעט מאוד ישראלים מכירים, הייתה "בת מזל" באופן יחסי לנשים בחברה בה חיה: העושר, המעמד המשפחתי והחסות של אחיה ,סייעו לה להשתחרר מהעול ולהיות חופשייה באופן די נרחב. היא לא הייתה זקוקה לתמיכתו הכספית של גבר ויכלה לבחור שלא להינשא. ודאי יש נשים רבות בעולם שמסתובבות חנוקות ורמוסות ואפילו אינן יודעות שמה שבוער בתוך נפשן הסוערת היא שירה טהורה שלעולם לא תצא החוצה אל האוויר הפתוח.

מודעות פרסומת

6 תגובות to “"ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האוהב עד כלות"– על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן”

  1. ponetium דצמבר 12, 2011 בשעה 2:52 pm #

    מהמם.

    סקרנת אותי באשר למשוררת ובאשר לביוגרפיה שלה. הציטוטים כאן מעלים דברים קשים מפיה, וממעט המילים שלה שתורגמו הנה אפשר לחוש בנפש חופשיה אחת, שהצליחה להשתחרר, חלקית.

  2. יגאל דצמבר 14, 2011 בשעה 10:21 pm #

    מעניין.
    חבל רק שההתמקדות הוא ב"כיבוש" ה"נורא" (לכאורה)
    במקום בבעיה האמיתית וזה הדיכוי הנורא של נשים בעולם הערבי – פאן אחד מהסיבה המרכזית שאין שלום: הברבריות והפרימיטיביות הערבית.

    • רוני דצמבר 15, 2011 בשעה 6:19 am #

      בעיניך הכיבוש הוא נורא "לכאורה" – בעינינו ובעיני רבים שסובלים ממנו, הוא נורא באמת. דיכוי נשים קורה כמעט בכל חברה בעולם, גם אלה ה"מתוקנות", גם בחברה הישראלית החילונית, החרדית וכו'. אני חושבת שלא צריך לחפש יותר מדי כדי להגיע למסקנות דומות על החברה הישראלית, שהיא ברברית ופרימיטיבית – כלפי נשים, מיעוטים ועם שלם שנכבש על ידיה.: די לנו לראות את פעולות תג המחיר כלפי ערבים ופלסטינים, הדרת נשים בפנים החברה הישראלית ועוד. רק שכולנו יודעים שיש עוד הרבה יותר מכל התופעות האלה, כך שהעם הגזענות שלך קשה להסיק מסקנות שמתקרבות לאמת כלשהי בעולם.

  3. אריק דצמבר 17, 2011 בשעה 2:52 am #

    וואו, איזה יופי. תודה!

Trackbacks/Pingbacks

  1. מהנעשה בעולם « האחות הגדולה - דצמבר 17, 2011

    […] […]

  2. אז למה לך מילים? | - אפריל 13, 2013

    […] שירה / ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האוהב ללא כלות: על המשוררת הפל… […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: