"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

23 נוב

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.

כל אחת מהנשים שדיברו, העלתה פן אחר של אלימות נגד נשים. אפרת אופנהיימר הדגישה מהי אלימות מינית, כיצד ניתן לזהות אותה, ומהן הפעולות שיש לעשות ברמה החברתית, כדי לנסות ולצמצם את התופעה. נורה גרינברג דיברה על המורכבות של האלימות המופנית כלפי חברי קהילת הטרנס בכלל, וכלפי טרנסג'נדריות בפרט, שנתפסות גם כנשים (ולכן נופלות קורבנות לאלימות ככל הנשים), וגם כמי שבגדו בזהותן הגברית (ולכן נופלות קורבנות גם לאלימות שמופנית אליהן על רקע זהותן המגדרית, שאינה מקובלת חברתית). תמר זנדברג דיברה על הפעילות שלה בתור חברת מועצת העירייה, וכיצד היא מקדמת הטמעה של חינוך מגדרי במערכת גני הילדים בעיר. וענבל וילמובסקי דיברה על הדוקטורט שכתבה על אלימות מינית שמתרחשת בדייטים, ועל אתר הכצעקתה, שמהווה במה בטוחה ותומכת עבור נשים שחוו הטרדות מיניות במרחב הציבורי, ורוצות לספר על כך. מדבריהן ומדברי רבות אחרות שחוקרות פנים שונים של אלימות נגד נשים, עולה פסיפס מורכב ורחב-יריעה, שקשה לתחום אותו בקווים ברורים. ברחוב, בבית, במקום העבודה. על ידי זרים, על ידי קרובי משפחה, על ידי צעירים ומבוגרים. בדייטים, במפגשים חבריים, במקומות אפלים.

בקיץ האחרון, מחאה חברתית רחבת-היקף הרימה את ראשה. לא נטלתי בה חלק פעיל, ולכן "פספסתי" את האקסטזה ששטפה חברים ומכרות רבים במהלך הקיץ. הצטרפתי בסוף, או אולי דווקא בהתחלה של תקופה אחרת – האוהלים נעלמו משדרות רוטשילד, כל מי שיש לה בית חזרה הביתה, וכולן התחילו לשאול, "ומה עכשיו?". אז עדיין אין תשובות חותכות, וכנראה שרק עוד זמן ועוד פעילות חברתית אקטיבית יניבו את מה שאנחנו כל כך סקרנים לדעת, אבל דבר אחד ברור לי: אנשים התחילו לדבר על צדק. על צדק חברתי. על אפליה. על קבוצות מוחלשות. יותר אנשים מבקשים לדעת, אפילו בסביבה המצומצמת שלי. הדברים מונחים על השולחן.

נדמה שעוולות חברתיות שממשיכות לצוץ מכל עבר, בחסות הממשלה הפירומנית הנוכחית של מדינת ישראל, אך כעת הן מקבלות במה יותר גדולה ממה שקיבלו בעבר. אם כאשר פתחנו את הבלוג הזה, בספטמבר 2010, בקושי מצאתי במה פמיניסטית-וירטואלית אחת לרפואה, עכשיו יש כותבות, ויש מי שמדבר ומשתף לינקים ורעיונות, ויש מי ששואלת יותר מבעבר. יש רצון גדול יותר לדעת, יש רצון להפסיק ולהתעלם.

ולעניינינו: אלימות נגד נשים. גם זה, הרי, צדק חברתי. התקופה האחרונה טמנה בחובה אלימות הולכת וגוברת כלפי מיעוטים וכלפי נשים (שאינן מיעוט, כמובן, אך מופלות כאחרונת קבוצת המיעוטים בישראל), וחקיקת חוקים אנטי-דמוקרטיים בעליל. יחס לנשים בישראל מתבטא לאחרונה באופן מובהק דרך הדרת נשים ממרחבים ציבוריים.

בירושלים זה כבר בון-טון לחסל את הימצאותן של נשים או דימויים נשיים בכל מרחב ציבורי אפשרי. כשקם קול מחאה כנגד ההפרדה הבלתי-חוקית בין גברים לנשים ברחובות מרכזיים במאה שערים, במהלך חג הסוכות האחרון, מגיבים ומגיבות רבים פטרו את הנושא בכך שמדובר בפטרונות תרבותית, שחילונים מתערבים לחרדים בעניינים הפרטיים שלהם. זאת כמובן זמן רב אחרי שהוחלט כי נשים וגברים יופרדו באוטובוסים ציבוריים "מרצון" (רצון של מי?), שאמנם עוברים בשכונות חרדיות, אך גם בשכונות חילוניות, וחילונים וחילוניות צריכים להתכופף אל מול החוק המפלה הזה. חברת המועצה רחל עזריה, שניסתה לפעול למען ביטול ההפרדה במאה שערים על ידי הגשת בג"ץ רשמי בנושא, פוטרה על ידי ראש המועצה, ניר ברקת.

אז לחרדים אסור להתערב. אבל מה עם המרחב הציבורי שמשרת חילונים וחרדים כאחד? אד"י הגדילו לעשות לאחרונה, ועל מנת לנסות ולפנות ללבם של החרדים לתרום איברים (שכן רובם מתנגדים מטעמים הלכתיים שמתפרשים באופן שלא בדיוק ניתן ליישב), פרסמו על גבי אוטובוסים בירושלים כרזות שמציגות גברים בלבד. זאת לאחר שחברת הביגוד "הוניגמן" כבר הסירו את סנדי בר מפרסומות שמיועדות לרחובות ירושלים, מחשש להשחתה ותגובה עוינת מצד הציבור החרדי. גם ברכבת הקלה החליטו שבפרסומות שלה יוצגו גברים ובנים בלבד, וגם הם רק בעלי חזות יהודית-אשכנזית.

צה"ל לא נמנע מלהצטרף לחגיגת הדרת הנשים, ולאחרונה כמה תקריות בודדות הפכו לתופעה מדאיגה של ממש. בספטמבר, ארבעה צוערים הודחו מקורס קצינים כי יצאו מטקס בו שרו נשים, מפני שלטענתם, האמונה הדתית שלהם אינה מאפשרת האזנה לנשים שרות, בחזקת "קול באישה ערווה." זה לא מנע משתי נשים דתיות לפחות להגן על הצוערים: יעל משעלי טענה כי "קול באישה ערווה" זו בעצם מחמאה גדולה, וטלי פרקש כתבה כי צה"ל צריך להחליט אם הוא מעדיף חיילים דתיים או נשים (התשובה לפי פרקש: חיילים דתיים, דא!). בטקס רשמי של שמחת תורה מטעם צה"ל, חיילות הופרדו מהחוגגים הגברים, ו(תודה לאל) נטשו בזעם – שמו את החיילות בלא פחות ולא יותר ממתחם מגודר.

סגן שר הבריאות של ישראל כנראה קופץ על הגל של האווירה המאיימת כלפי נשים, והחליט גם הוא לעשות מעשה: בטקס ממשלתי רשמי מטעם משרד הבריאות, לא הוזמנו לבמה שתי נשים שזכו בפרס מטעם משרד הבריאות. כמו כן, הן הופרדו משאר יושבי האולם והושבו ביציע צדדי עם שאר הנשים שנכחו בטקס. ליצמן טען שמדובר ב"טקס תורני, הלכתי." אופס, טעות: מדובר בטקס רשמי של מדינת ישראל, שמצהירה על עצמה כמדינה דמוקרטית. מצד שני, אולי ליצמן מקדים את זמנו, והוא נמצא כמה צעדים לפנינו – אולי לא רחוק היום בו נהפוך למדינה תורנית-הלכתית, והנושאים האלה כבר לא יהיו על השולחן.

התגובות לפעולות האלימות הללו לא איחרו לבוא. נשים וגברים הלכו למחות כנגד ההפרדה במאה שערים. כנגד הדרת נשים מהמרחב הצה"לי והציבורי, קמה מחאה כלל-ארצית של נשים שרות, שאורגנה על ידי הבלוגרית מואן דר גראף אחותך. נשים בירושלים התחילו לפתח יוזמות שמנכיחות אותן במרחב הציבורי: נשים רבות התחילו להדפיס פוסטרים עם תמונתן ותמונות חברותיהן, בנותיהן וקרובות משפחה, כדי לתלות על בתים, על מרפסות, ולהתנגד להסרת תמונות נשים מחוצות ירושלים. בפייסבוק הוקמה קבוצה בשם נשים בלי פנים, שגם היא נועדה כדי לקדם תלייה של פוסטרים ביקורתיים המציגים דמויות נשים שפועלן הפך לאבני היסוד של התרבות הישראלית, עם ראשן כרות. מנהלות סטודיו למחול הממוקם בלב ירושלים החליטו, כאקט של מחאה, להפסיק להגיף את חלונות הסטודיו הפונים לרחוב, ולאפשר לעוברים ושבים להתבונן ברקדניות בעת שהן מתאמנות בריקוד. בלוגריות כמו נעמה כרמי הקדישו פוסט אחד או יותר להדרת נשים, עיתון הארץ הקדיש בסוף השבוע האחרון את כל המוסף לתהליכים אנטי-דמוקרטיים שתופסים תאוצה בישראל, וביניהם הדרת נשים, נשים התחילו לגזור את כרטיסי אד"י שבארנקיהן ולוותר על הזכות לתרום מאיבריהן (גם) לגברים שלא מוכנים להסתכל עליהן, ואם שכחתי עוד יוזמות וכותבות שהרימו את ראשן בזמן האחרון – הגיבו והזכירו לי!

הדרת נשים מהמרחב הציבורי הולכת ותופסת תאוצה, והמגמה הזו מדאיגה, ועלולה להשפיע על מעמדן של נשים כאזרחיות שוות-זכויות בישראל. נכון שגם היום האפליה חיה וקיימת, הרגרסיה שאנו רואים כיום עלולה בהחלט להחריף את מצב העניינים. מגמת ההדרה גם תופסת כותרות, ונשים וגברים מקימים קולות מחאה כנגד ההדרה המתמשכת של נשים ממרחבים ציבוריים. נדמה כי נושא זה מדאיג נשים רבות, שלא שותקות ובוחרות להתעמת בגלוי ולומר: אין לנו במה להתבייש, לא חטאנו בדבר, ומגיע לנו להיות פה בדיוק כמוכם.

אך מה עם הנשים שמתביישות, שמרגישות שחטאו, שנותרות עם הסוד האפל שלהן לבד? אלימות פיזית ומינית הן עדיין תופעות נרחבות, שכפי שציינתי – אינן מקבלות במה. נשים שחווות תקיפה פיזית או פיזית-מינית, חשות בושה, אשמה, וחווות טראומה שהולכת איתן יד ביד כל חייהן. מעטות אוזרות אומץ לקום ולדבר, מעטות מצליחות להתאושש כדי לומר "אין לי במה להתבייש, לא חטאתי בדבר, ומגיע לי לחיות חיים בלי פחד." מעטות ומעטים גם מוכנות לדבר עבורן, לדבר איתן, לשמוע אותן. גם נשים כמו א' מבית הנשיא, שכבר מגיעות למקום של מיצוי הדין עם מי שתקף אותן, נתונות ללינץ' חברתי רחב-היקף, מזוויע, מצמית.

באתר המרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ניתן למצוא טבלאות שמפרטות נתוני פנייה לקווי הסיוע, על פי חלוקה לפגיעות מסוגים שונים. להלן טבלה שמפרטת את נתוני הפניות בטווח זמן של חצי שנה בלבד, בחצי הראשון של שנת 2010:

אלימות מינית ינואר-יוני 2010

הנתונים, לכשעצמם, מדהימים. אני לא יודעת אם למיותר לציין כי רב הנסתר על הגלוי, ועל כן אכתוב: על כל פנייה שמגיעה למרכז הסיוע, ישנם מקרים רבים שלעולם לא ידווחו לאף גורם – לא למשטרה, לא למרכז סיוע, ולפעמים גם לא לאף אדם אחד ויחיד. ועוד לא דיברנו על הנתונים הקשים שחוזרים ועולים מדי שנה, של נשים שנרצחות על ידי בני זוגן, הגברים הקרובים אליהן ביותר (ויצ"ו ככל הנראה הוציאו הודעה לעיתונות בדבר הנתונים העדכניים ביותר, אבל מבין אתרי החדשות הגדולים, רק Ynet פרסמו את הנתונים, ב"מבזק": כתבה הכוללת שתי שורות יבשות).

לאור נתונים כאלה, אני עדיין חלוקה בדעתי בנוגע למחווה שחלקו נשים ישראליות בשבת האחרונה לאמנית המצרייה עליא מאג'דה אל מהדי, שהצטלמה בעירום כאות מחאה נגד גל האסלאם הקיצוני השוטף את ארצה. התקשורת הישראלית עטה על הסיפור, וכמעט כל גוף תקשורת הקדיש כתבה נרחבת ליוזמה הישראלית, שכן בישראל עירום אמנם מעורר הדים רבים, אך למזלנו עדיין לא מהווה עילה חזקה לרדיפה, ומאפשר מחווה פוליטית. יותר מכך – גופים נשיים עירומים, חשופים ומוצגים בתנוחות מיניות, עדיין מהווים כלי פרסומי כשר, והגוף הנשי אינו רק מודר ממרחבים ציבוריים מסוימים, אלא נוכח באותם מרחבים ממש בצורה מחפצנת, מבזה, ולעתים אף אלימה כלפי נשים. לכן לא מפתיע ש-Ynet דיווחו על היוזמה הישראלית תחת הכותרת הצצה: עשרות נשים ישראליות התפשוט לאות הזדהות עם "הבלוגרית העירומה". עם כל הרצון הטוב של היוזמת והמשתתפות, זה כבר מזמן יצא מהידיים שלהן: התקשורת צמאה לגוף הנשי העירום, וכך, מעבר למחווה, אנו נותרות עם ייצוג המשלב הצצה, גוף של נשים, התפשטות, ובלוגרית אחת עירומה, ששמה לא צוין. במילים אחרות, סקופופיליה ופטיש לגוף נשי עירום עשו יד אחת, ואיפה המחאה? נסו למצוא אותה בין השורות.

הנשים שהצטלמו בעירום זכו לחשיפה שאין שנייה לה במסגרת הניסיונות המתמשכים להעביר מסרים פמיניסטיים, לרוב ללא הצלחה. אך האם אפילו המסר הבודד הזה עבר בהצלחה? אני לא יודעת. מה שאני יודעת זה שהמחווה היפה לכשעצמה, נעשתה עבור מסר בעייתי – הזכות להתפשט. כאשר בחברה החילונית בישראל (ולא רק), ה"זכות" להתפשט ניתנת לנו יום-יום, שעה-שעה, אבל הדבר האחרון שאנחנו זוכות לו זה חופש. בהקשר הזה, מעניין  לצפות בטריילר של הסרט   Miss  Representation (שנכון לכרגע, עדיין איננו מופץ באופן מסודר בארץ). הסרט עוסק כולו באופן בו נשים מוצגות במדיה דרך גופן ומיניותן בלבד, ורק גוף ומיניות נתפסים ככוח שנשים מחזיקות בו. אותו "כוח" מדומה, שמחזיר אותנו במעגל אינסופי לזכור שגופן של נשים הוא עדיין הפקר בחברה שלנו.

הפוסט הזה איננו פוסט אופטימי במיוחד. אפשר לומר שאני אפילו קצת מבוהלת מאז החלה המתקפה הציבורית על התנהלותן של נשים במרחב הציבורי – הנה, חשבתי, זה עוד רגע ייקח ממני את מה שכבר יש לי. אבל ביום שני האחרון בבית העם ראיתי עשרות נשים וגברים שבאו להאזין לנושא לא פשוט, שרבים ורבות, גם בתחומי הצדק החברתי וקידום זכויות האדם, לא רוצים לשמוע עליו או לדעת עליו. על גוף מחולל. על ביזוי. על השפלה .על דברים שקורים בבית ליד. נכנסתי לבית העם וציפיתי (מודה על האמת) להתאכזב, לראות כמה נשים ספורות. אבל הגעתי וראיתי במו עיניי שאנחנו עדיין מסוגלות ליצור מסה קריטית ולעמוד כתף אל כתף במאבק הזה שאינו נגמר. להקשיב, לדעת, ולא לעצום עיניים. או כדברי רוזה פארקס הגדולה, יהיו הנסיבות אשר יהיו, "עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק". 

5 תגובות to “"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים”

  1. איתי קנדר נובמבר 23, 2011 בשעה 10:09 pm #

    סוג של פוסט מקבץ ומאסף, לא? קשה להגיב על ככ הרבה דברים. כמו לרשום את הגוון של כל פיקסל. יותר מדי. אני משער שאלו שני הצדדים של הרעיון הזה, שיחסי המגדרים חודרים להכל ונוגעים בהכל. בכל זאת…

    את מעלה כשאלה את ערך תמונותיה של אל-מהדי. הרבה לדעתי טמון בזה. יש נשים שרוצות להראות בעירום (אליע ופמן), וכאלו שרוצות לעשות כסף מהעירום שלהן (נערות וובקאם לדוג'), לצד כאלו שרוצות לשים רעלה וללכת ראש בראש עם כמעט כל העולם החרדי (מה שמכונות בזילזול 'נשות הטאליבן').

    ובתוך כל הסמטוחה הזו, האלימות כנגד נשים היא הדבר הכי 'קונקרטי' שיש. בעוד כל מיני דברים — כמו יצוגיות, נראות ציבורית, שאיפות פוליטיות כאלו או אחרות, וכו' — משתנים בין בת אדם אחת לאחרת, האלימות הזאת היא סוג של ריצפה תיאורטית: כולם דוחים אותה, אפילו אנשי בידיאסאם. היא חלק במציאות שאין הרבה עוררין עליו. ודווקא בגלל זה, היא נשארת במחתרת תודעתית. דווקא בגלל שיש כאן משהו קשיח, כמו עוני ורעב. דווקא בגלל זה — זה לא צף אל פני השטח, ודווקא בגלל זה — הכוח הכי חזק בא להסיט את העיניים מהטבלה שהבאת כאן.

    אני הקטן וחבריי מהאוניברסיטה, שייזכו לחיים ארוכים, הרמנו שנתיים ברצף ב-24 לנוב' את פרוייקט 'הכביסה המלוכלכת' בקמפוס הר-הצופים של האוניברסיטה העברית. השנה אני לא סטודנט כבר, ובהעדר ממשיכי דרכנו, העניין הזה חי בעיקר בזכרונות. הרעיון של הפרוייקט הזה היה לתת לאנשים לכתוב את חוויות הפגיעה המינית שלהם בכיכר העיר. חפשי את זה בגוגל אם את מתעניינת. על כל פנים, אני מקווה שכמו שהיו אירועי שירת נשים, וכמו שהיו הפגנות זעירות בי'ם נגד השתקת קורבנות אונס, ככה גם העניין הזה יתפרץ במלוא כוחו החוצה. הכוח לגמרי נמצא שם, הוא רק צריך נקב לצאת דרכו החוצה.

  2. שקד נובמבר 23, 2011 בשעה 11:15 pm #

    1. מסכימה עם איתי באופן כללי, ובפרט מוקירה את פרוייקט הכביסה המלוכלכת הזכור לי לטובה ככזה שאכן עורר שיח חשוב: אפילו סטודנטיות – חילוניות, ליברליות וכו' – לא תמיד בטוחות שכך וכך שקרה להן פעם זו אמנם הטרדה מינית ושזה באמת לא היה באשמתן.

    2. הכתבה היום ב'הארץ' העלתה בי חשש שאולי היא דווקא מעוררת את התגובה ההפוכה מהמבוקש. מי שלא מודע/ת מספיק לנושא ההטרדות המיניות עלול/ה להגיד "טוב, מה הן מתבכיינות (גם מדובר על תלאביביות אז בכלל)- אז נעצו בהן מבט או שרקו להן ברחוב, אפשר לחשוב…". נראה לי שדיון בסוג כזה של הטרדות חייב להיות מלווה בהסבר על האיום שהן יוצרות, כמאסה, לנשים במרחב הציבורי.

    3. אין לי עוד הרבה מה להגיד חוץ מלהסכים שהחשיבות של הנושא עצומה ורק הערה קטנה- המשפט "ולעניינינו: אלימות נגד נשים. גם זה, הרי, צדק חברתי" סותר את המסר של הפוסט…

    • איתי קנדר נובמבר 25, 2011 בשעה 9:58 pm #

      בקשר לכביסה המלוכלכת… זה היה מגנט של שיח עירני ומשנה-מציאות. היו שם נערים דתיים שדיברו על תקיפה מינית במסגרת הישיבה, נערות מוסלמיות שדיברו על הדיכוי הכפול כפלסטיניות וכנשים, וכמה בחורות אמיצות בצורה בלתי רגילה, שחשפו את הסיפור שלהם בלי שום טיפת בושה. זו הייתה סערה של אמת.

  3. תמר נובמבר 24, 2011 בשעה 4:01 am #

    יש אירוע שירת נשים ביום שישי שמאורגן על ידי "ישראל חופשית". הנה הפרטים:

    המחאה החילונית חוזרת לרחובות – נשים ישירו ברחוב בירושלים במחאה נגד הניסיונות למנוע שירת נשים

    לאחר שנים של הפוגה, המאבק נגד הכפייה הדתית חוזר לרחובות ירושלים: ביום הבינלאומי נגד אלימות נשים, ה- 25.11 יתכנסו זמרות ירושלמיות להופעת חוצות שמארגנת תנועת "ישראל חופשית" כמחאה נגד הניסיונות של הסיעות החרדיות בעיריית ירושלים למנוע הופעת נשים באירועים הממומנים ע"י העיריה: "סתימת פיות – זו אלימות נגד נשים"

    מחאה ייחודית נגד הניסיונות להגביל את חופש הביטוי של נשים ולמנוע שירת נשים במרחב הציבורי: זמרות ירושלמיות יופיעו ברחוב, למול עיני הציבור הרחב, במסגרת אירוע ייחודי שמארגנת תנועת "ישראל חופשית" במטרה לשמר את זכותן של נשים לשיר.

    אירוע המחאה ייערך ביום הבינלאומי נגד אלימות נשים, כדי להמחיש שהניסיונות למנוע שירת נשים הם אקט אלים שנועד לפגוע בזכותן של נשים לשיוויון, לחופש הביטוי ולמימוש עצמי.

    האירוע הפתוח לציבור הרחב יתקיים תחת הכותרת "שיר לשיוויון", יערך ביום שישי הקרוב, ה- 25.11, ב-11 בבוקר ברחבת המשביר הישן בירושלים (בסמוך לגן הסוס), בהשתתפות הזמרות רונית רולנד, שירה ז. כרמל, מיכל לוטן, ולהקת טרנטינה.

    בנוסף ינאמו באירוע חברות מועצת העיר ירושלים – לורה ורטון (מרצ), רחל עזריה (ירושלמים) ומירב כהן (התעוררות(. יו"ר האופוזיציה, ח"כ ציפי לבני, הוזמנה לנאום באירוע אך טרם אישרה סופית את הגעתה.

    האירוע מהווה עליית מדרגה נוספת במאבק שמנהלת תנועת "ישראל חופשית" נגד הניסיונות להגביל את חירותן של נשים במרחב הציבורי, לאחר שלפני שבועיים התקיימה שירה בציבור מעורבת כאקט מחאה הרחובות של ארבע ערים ברחבי הארץ.

    מיקי גיצין, מנכ"ל תנועת ישראל חופשית: "בכל יום אנו שומעים על צנזור והשחתת פרסומות עם תמונות נשים, על אלימות המופעלת כלפי נשים בקווי האפליה ועל חיילים בצה"ל המסרבים לשמוע שירת נשים.

    בירושלים, נחשפנו לניסיונות מכוערים של הסיעות החרדיות במועצת העיר למנוע שירה והופעת נשים באירועים הממומנים על ידי העירייה וכספי משלם המיסים. שלא יהיה ספק: סתימת פיות היא אלימות נגד נשים.

    אנו רואים בעצם הדיון על לגיטימיות הנוכחות הנשית במרחב הציבורי פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית, בה כל האזרחים שווים בפני החוק ללא הבדלי דת גזע ומין."

Trackbacks/Pingbacks

  1. מהנעשה בישראל – בסימן היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים « האחות הגדולה - נובמבר 26, 2011

    […] עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק, פוסט מיוחד לרגל היום ה… (רוני, יחסי מין, הגיגים של (א)נשים על מגדר) […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: