לו הייתי אי ירוק בים

12 נוב

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ישנתי אצל סבי וסבתי בירושלים. הייתי צריכה להיות נוכחת בועדת ערעורים בבית המשפט השלום מוקדם בבוקר למחרת, אז החלטתי לנסוע לילה לפני. סבי בן ה-84, פולני שברח ברחבי מזרח אירופה וניצל מהשואה, וסבתי בת ה-73, עיראקית שהוברחה לישראל בדרך לא דרך בהיותה בת 12 בלבד, גרים ברמת בית הכרם, בסמוך לרוב בני משפחתה של סבתי, הגרים בבית הכרם. רוב משפחתו של סבי נספתה בשואה, ואלה שנותרו והגיעו לארץ נפטרו. דור ההמשך מתגורר בצפון הארץ.

בבוקר התעוררתי לארוחת בוקר סטנדרטית בבית סבתי– לחם בהכנה ביתית, גבינה בהכנה ביתית, ריבה בהכנה ביתית, ביצים וקפה. סבי עלעל בעניין בספר שהבאתי איתי – "המהגרים" מאת וינפריד גיאורג זבאלד – ספר שמספר ארבעה סיפורי חיים של יהודים, שחייהם בתקופה מסוימת באירופה גזרו עליהם בעל כורחם להפוך למהגרים בארצות שונות. סופם הטראגי של הארבעה מוכרע על ידי עול הזכרונות הכאובים, שלא משים מהם במהלך חייהם.

בעוד סבי מעלעל בו, נפלה מתוך הספר מדבקה שמשמשת לי סימנייה: "אני ♥ לימודי מגדר". כמה ימים לפני, לקחתי כמה עשרות כאלה מהמזכירות של החוג ללימודי מגדר. "מה זה לימודי מגדר?" סבא שלי שאל אותי. "מה שלמדתי בשלוש השנים האחרונות," עניתי לו. "זה מה שנקרא לימודי ספרות?" הוא תהה. בעצם, מעולם לא טרחתי לספר לו שבנוסף לספרות, אני לומדת מגדר. זה פשוט היה נראה לי מסובך מדי, מעורר שאלות ומחלוקות רבות מדי.

אבל סבי לעולם לא מותיר תעלומה בלתי פתורה, וביקש להבין מה זה מגדר. ניסיתי להסביר. הסברתי על זהויות, על מיניוּת, על מין, על חברה ותרבות. סבתי האזינה מהצד. החלטתי לתת כדוגמה את יובל טופר, שתמונותיו וסיפור חייו הופיעו במוסף שבעה ימים שבוע שעבר – יובל הוא טרנסקסואל שנכנס להריון, כי על אף שהוא מזדהה כגבר, הוא שמר על אברי הרבייה הנקביים שלו. סבתי הכירה את הסיפור והפטירה, "מסכן הילד." אמרתי לה שהוא לא מסכן. היא לא הסכימה. "זה יותר מדי בשביל ילד להבין," היא אמרה. אמרתי לה שאני יכולה להסכים שזה יותר מדי בשבילה להבין, אבל ילד מבין רק אם אוהבים אותו או לא. והשארתי את זה ככה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את סבתי, אבל מזמן הבנתי שבנוסף לעוד הרבה אופנים בהם אני חיה את חיי, גם בתחום הזה, הדעות שלי ושלה חלוקות. לפעמים עדיף לוותר מראש של ויכוח, לקחת מסל הפירות כמה אבוקדו בשלים, ולצאת לדרך עם חיוך ונשיקה.

*

אמי ואני עלינו על הרכבת הקלה למרכז העיר. עם כל תחנה שנכנסנו אליה, הוכרז שם התחנה בעברית ואז בערבית. "יפה שאומרים גם בערבית," אמי אמרה. "ברור שאומרים גם בערבית," עניתי, "חצי מהמשתמשים ברכבת הם ערבים." הסתכלתי עליה. "עדיין, בימינו זה לא מובן מאליו," היא סיכמה. רציתי להגיד שזה כן, אבל לאחר רגע של מחשבה הבנתי שהיא צודקת – בימינו, זה כבר לא מובן מאליו.

כשהגענו לבית משפט השלום, מיד הזדקפתי מפאת המתח שמקומות כאלה משרים עליי. בדרך כבר חלפנו על פני בית המעצר במגרש הרוסים, על כל גדרות התיל, הבטון, והשוטרים עם הרובים הגדולים, שלא הותירו אותי נינוחה. בכניסה לבית המשפט עברנו בידוק בטחוני, במהלכו לקחו ממני את התיק שלי והתחילו לפרק אותו מכל תכולתו על שולחן במרכז אולם הכניסה. אני, אמי ואבי הבטנו בעוד התיק שלי נפתח ולאט לאט נשפכים ממנו הארנק שלי, היומן, הספר, הפיג'מה, ובטרם הספקתי לומר משהו – גם התחתונים שלי נשלפו מהתיק. "סליחה," חצי-צעקתי, "זה באמת הכרחי להוציא את כל הבגדים שלי מהתיק?" שתי מאבטחות ומאבטח אחד הביטו בי בשלווה ואדישות. "אלה הנהלים," ענתה אחת מהן, בעוד אנשים רבים חולפים פנימה והחוצה על פני התחתונים והפיג'מה הוורודה שלי. דמעות של השפלה עמדו בעיניי, בעודי נזכרת בטור של סייד קשוע מסוף השבוע הקודם, על הבדיקה המשפילה שהוא נאלץ לעבור לא פעם ולא פעמיים בחייו. חוסר האונים שקשוע תיאר הכה בי במלוא הכוח, גם מתוך הבנה שזוהי לא מציאות חיי הרגילה, ושיש מי שעובר את ההשפלה הזו יום-יום, שעה-שעה.

חווית בית המשפט לא הקלה על מצב רוחי שנעכר. מזה שנים רבות שאני מנהלת מאבק משפטי כמעט חסר תקווה נגד צה"ל, שהתרשל באופן קיצוני במתן שירות רפואי הולם למצבי בתקופת שירותי. בעקבות רשלנות זו, מחלת הסרטן שהייתי חולה בה אובחנה באיחור של חודשים רבים, בעוד אני סובלת סבל פיזי ונפשי מתמשך (קצת על מה שהיה – כאן). אך כמו האזרח ק' ב"המשפט" של קפקא, מערכות המשפט לא תמיד הופכות את הצדק לזמין עבור מי שמגיע לו לזכות בו. לפעמים המערכות האלה עושות צדק, כמו שקרה השבוע, ויכולנו לנשום קצת לרווחה. אך אני, פעם אחר פעם כבר חזיתי בעורכת דין אלימה שנשכרה מטעם צה"ל, צועקת ומזדעקת כנגד כל בקשה שלי לזכות ולו במעט פיצויים על מה שעבר עליי. כך, בדלתיים סגורות, שתי עורכות דין, שופט ושני רופאים מומחים, דנו בי פעם נוספת תוך התייחסות אליי בגוף שלישי בנוכחותי, מבלי שלי יש אפשרות לומר משהו על מצבי.

לכן, כשיצאתי מבית המשפט לרחוב, כמעט ורצתי על פני המדרחוב הירושלמי אל עבר מונית השירות שתיקח אותי הביתה. בדרך, אירופאים במכנסיים קצרים ובירה משתזפים בשמש, וירושלמים זקנים עטויי מעילים כבדים סוחבים עגלות-שוק עמוסות. הרכבת הקלה חולפת בנסיעה כמעט חרישית הלוך ושוב, וכמה מלצרים משועממים עומדים בפתח ארומה, קפה הלל, מאפה נאמן.

*

כשהגעתי לתחנת מוניות השירות ברחוב הרב קוק, המון אדם חיכה למונית. כשהגיעה לבסוף מונית, הצלחתי להשתחל פנימה ולתפוס מקום. במונית היינו אני, גבר שחור, גבר פיליפיני, ושמונה ערבים – זוג עם ילדה קטנה, וחמישה גברים צעירים**. תוך דקה יצאנו לדרך ושמחתי על ששפר מזלי ולא חיכיתי למונית הבאה. מאחור נותרה משפחה אתיופית שלמה, שתי תיירות בריטיות וצעירה משועממת ששלפה סיגריה מהתיק.

יצאנו לדרך, ובעוד אנחנו מעבירים את הכסף קדימה, והנהג מצידו מחזיר עודף, לפתע החליט הוא להפטיר הערה גזענית כלפי הגבר הפיליפיני. "אלה, הפיליפינו, לא יודעים איך לספור כסף ומבזבזים את הזמן," הוא אמר ספק לעצמו ספק לשאר הנוסעים. אף אחד לא הגיב, אך הגבר הפיליפיני הרים ראשו וקימט את מצחו. "נהג," הוא פתח בעברית, "זה ממש מגעיל איך שאתה מדבר – הכסף שלי שווה בדיוק כמו שלך וספרתי אותו נכון." הבטתי בו, הנהנתי לעומתו כאומרת, נכון, עזוב את הנהג הזה, אבל הגבר הרגיש מושפל והמשיך לדבר אל הנהג. "זה גועל נפש איך שאתה מדבר, יש לי אזרחות, אני חי פה בדיוק כמוך!" הנהג מצידו לא נשאר חייב ואמר, "הופה, התחלתם לדבר אתם, התחלתם להרים את הראש… אנחנו עוד נוריד לכם אותו!"

ניסיתי להגיד לנוסע שיעזוב, הנהג הזה אידיוט. גם הגבר השחור שלצדי דיבר אליו ואמר לו שהנהג מטומטם ושלא יתייחס אליו, אבל שומדבר לא פייס את הנוסע המבוזה – הוא ביקש לרדת מהמונית עוד לפני שיצאנו מרחוב יפו. הנהג מצידו לא הסכים להחזיר את הכסף. בשלב הזה, אחד מהבחורים הערבים פנה גם הוא לגבר הפיליפיני ואמר לו שינסה להירגע, כי הנהג לא שווה התייחסות. אבל כנראה שבשלב הזה גם הוא כבר חש נגעל.

הבחור הערבי פנה לנהג ואמר לו, בהתחלה בהיסוס, "זה באמת מגעיל איך שאתה מדבר, תסלח לי שאני מתערב." הנהג ענה לו, "למה מי אתה שתגיד לי מה אני – אלה הדעות שלי מאז אני ילד, אני נולדתי כאן וזה המקום שלי, לא שלכם." הבחור הערבי, שכבר התחיל להתחמם, אמר, "אני ערבי, וגם אני נולדתי כאן, ואיך שאתה מתנהג לא מוסיף לך כבוד – אתה איש מבוגר, צריך שיכבדו אותך! אבל מה שאתה אומר לא עושה את זה. דוחה!" אך הנהג המשיך בשלו, "אתה ערבי מלוכלך והמקום לא שייך לך."

בשלב הזה לא יכולתי אני להבליג יותר, וצעקתי, "גם אני נולדתי כאן, ואני לא לוקחת שומדבר ממה שאתה אומר על עצמי!". הנהג צחק בהנאה גלויה, "את! את מאלה – 'שלום אחר כך' – אני יודע מה את עושה, זורקת אבנים שם על יהודים טובים." כבר כעסתי כל כך. "נכון!" עניתי ולא יכולתי להתאפק, "זורקת עליך." הנהג המשיך לצחוק ואמר, "אני יודע מה את עושה בלילה עם ערבים," ואני מצידי צרחתי מלוא הגרון, "עדיף מאשר עם יהודים כמוך!" (ותודה לאליסון, חברתי שגרה ברמאללה בשנה האחרונה, ששמעה לא פעם את הביטוי "מזדיינת עם ערבים" מצד חיילי צה"ל בהפגנות נגד הגדר בימי שישי, ולימדה אותי את המשפט הזה – על נוסחיו ה"נקיים" יותר ופחות – כתגובה הולמת.)

בינתיים נרגע הנוסע הפיליפיני, כשהבין שהוא לא לבד במערכה. הבחור הערבי עוד המשיך בחילופי מילים קשות עם הנהג כמה דקות, עד שהחליט לוותר גם הוא. אני, הוא, הגבר הפיליפיני והגבר השחור שלצדי החלפנו מבטים של הזדהות, הבנה, והתנגדות לדבריו של הנהג. הבחור הערבי הנהן אליי ואמר, "בושה." עניתי "בהחלט". ועוד לפני שחלפנו על פני גשר המיתרים, יכולנו לפנות איש ואישה לעיסוקיה.

לפתע מישהו טפח על כתפי. הסתובבתי אחורה, ומאחורי המשענת צץ ראשו של נוסע ערבי נוסף. "Excuse me", הוא אמר, "Do you speak English?" עניתי שכן, והוא ביקש לדעת מה קרה ומה נאמר בכל חילופי הדברים בין הנוסעים לבין הנהג. הסברתי בקצרה, ניסיתי לא לדבר בבגוף שלישי על יתר הנוסעים באופן מביך. הוא בתגובה חייך, אמר Thank you, ופנה להסביר לחבריו בערבית את אשר התרחש. מספר מילות הבנה ביניהם, ואז השתרר שקט במונית.

*

הייתי נסערת. כל זה באמת קרה עכשיו, הייתי צריכה להגיד לעצמי – התקשיתי להכיל את מלוא המשמעות של הדברים. הנהג הגביר את הווליום ברדיו. התנגנו שירים ישראלים, חוה אלברשטיין, דנה ברגר. הוצאתי את הספר של זבאלד בניסיון להסיט את מחשבותיי, אך מיד הבנתי שלא זה הספר שיסיט את המחשבות הכבדות מראשי באותו רגע. התוכן שלו הקשה עליי להירגע: חוויות הכאב של ההגירה היהודית באירופה של שנות מלחמת העולם השנייה מסופרות על ידי זבאלד ברגישות ובדיוק רב, ומותירות בי כאב של צער ואבדן עם כל קריאה. הבטתי בגבר השחור לצדי, בגבר הפיליפיני, בילדה הערבייה שנרדמה בחיק אמה, וסגרתי את הספר.

נזכרתי באין-ספור שיחות עם סבא שלי, שהתקשה לקבל את העובדה שאני עובדת בארגון זכויות האדם בצלם בשנה שעברה. מצד אחד הוא תמך בי ובמטרות שקידמתי, ומצד שני – לא תמיד ראה מעבר לסטיגמות הרווחות על הארגון ופועלו. סבי איננו מתייחס לערבים או לכל מי שאינו יהודי, כאל אנשים שונים ממנו, ואיננו בעד אפליה ובטח שלא בעד אלימות. הוא מוקיע מכל וכל את מפעל ההתנחלות, ורוצה שייקבעו גבולות ברורים בינינו לבין הפלסטינים. אבל כמי שחווה את השואה ואת האלימות שהופנתה כלפיו כיהודי, כילד צעיר באירופה, המחשבה על ויתור על מדינה יהודית, נניח, איננה באה בחשבון. כאשר היו ארגוני BDS ישראליים ובינלאומיים קראו לחרם על ישראל, סביב אירועי המשט ובהזדמנויות נוספות, הוא שאל אותי אם גם אני מצדדת בחרם כזה. כשעניתי לו שאינני יודעת מה עמדתי בנושא, הוא ראה בדבריי תמיכה בחרם – כלייה שנייה של היהודים, לדבריו – וצעקותיו הפגועות הגיעו עד לב השמיים. לא היה משהו שיכולתי לומר שינחם אותו.

*

הדרך לתל אביב חלפה על פניי מבעד לחלון מונית השירות. ברקע יעל לוי שרה, "אי ירוק בים / אי ירוק בים / הוא רק של שנינו / שלי ושלך." זמזמתי לעצמי. כשהגיעה השורה "אי של אהבה / חלום ושלווה / שם נוכל להיות / לעולם ביחד." שרתי את המילים כשפתאום שמעתי שמישהו נוסף במונית שורק את המנגינה בדיוק רב, במקביל לזמזום השקט שלי. לקח לי רגע אחד להבין שרק מישהו אחד במונית יכול להכיר את השיר הזה טוב כמוני, וזה הנהג.

 

———————-

**ההתייחסות שלי לנוסעי מונית השירות דרך המוצא שלהם / המראה החיצוני, נעשה משום החשיבות של אלה למקרה הספציפי שבו נמצאנו כולנו.

מודעות פרסומת

20 תגובות to “לו הייתי אי ירוק בים”

  1. עמרי נובמבר 12, 2011 בשעה 9:07 pm #

    בעע. כתבת נהדר, ובדיוק היום ציטטתי משהו מ"אוסטרליץ", אבל באמת באמת שבעע. בעע.

  2. Brownies נובמבר 12, 2011 בשעה 9:18 pm #

    קראתי בנשימה אחת, למרות שכבר הכרתי את הסיפור. קראתי בנשימה נעתקת ולכן לא נותרו עוד מילים. (אני חושבת שזה גם הפתיח). [ואני בכל זאת קוראת בסיפור הזה, במונית שירות, הרבה חמלה, וסולידריות אנושית בסיסית. יותר מאשר כעס.]

  3. חד נובמבר 12, 2011 בשעה 9:46 pm #

    השבוע המתנתי לטרמפ בכניסה למכללה למינהל בראשון לציון. היה שם דוכן של הרשמה לכרטיסי אדי. אחת הבחורות שעברה במקום אמרה לחברתה שהיא בחיים לא תעשה כזה כי אז אולי ישתילו את האברים שלה לאיזה ערבי. שתקתי – כי זה הכי קל רק להגיד לעצמך בלב שהיא טיפשה. מעריך אותך על הבחירה להתערב.

  4. brightchessi נובמבר 12, 2011 בשעה 11:16 pm #

    עצוב ומרגש תודה על השיתוף

  5. Mirka Breen נובמבר 13, 2011 בשעה 6:52 am #

    Oy Vey Roni- you are fighting all the battles , the big ones, the little ones, the family ones, the ones with strangers, the existential ones, and finally- the ones about identity… and all in the space of a day and one taxi ride. You are brilliant, girl. {{{hugs}}} from one who knew your Saba and Savta when they were not yet~~~

  6. תרצה נובמבר 13, 2011 בשעה 6:55 am #

    ביום-יום יש אלפי מקרים כאלו. תודה שתעדת אחדים מהם. הגבת יפה כשלא נכנסת לויכוח עם סבתך.
    תודה.

  7. עלמה נובמבר 13, 2011 בשעה 9:23 am #

    איזה פוסט מדהים. במיוחד הסוף איכשהו. וגם התחושה שדברים כאלה נמצאים כל הזמן סביבנו אבל אי אפשר לקרוא עליהם.

  8. avivamishmari נובמבר 13, 2011 בשעה 9:28 am #

    רוני, אני קוראת ונחצית. מצד אחד מסתייגת יחד איתך, ומצד שני מסרבת להזדעזע ולצרוח יחד איתך: האם זה באמת לא ידוע שיש בישראל אנשים שמחזיקים בהשקפות כמו של הנהג? אנשים שגדלו והתחנכו על אמונות כאלה, וכנראה שכבר ייקחו אותן איתם אל הקבר? הם קיימים באלפיהם וברבבותיהם, קוראים "ישראל היום" והם לא הולכים לשום מקום.

    יכול להיות שאם היה אפשר להקשיב לו ולנשום ולא לצרוח, ולענות בשלווה אסרטיבית, הוא היה נהיה קצת יותר קטן מהממדים שקיבל כשצרחת עליו. ולא היה נכנס איתך לפינה הזו של "מזדיינת עם ערבים", שהיא הלא טיעון הגנתי ולא התקפתי. ויכול להיות שבמצב כזה הייתם גומרים בחיוך הדדי, או איזו בדיחה שמלכדת את כל יושבי המונית, והוא היה חושב בינו לבין עצמו שכל האנשים האלה שהשמיץ הם דווקא בסדר גמור. ומוסיף עוד נדבך להתנסות האנושית שלו. האם זה לא שיעור חשוב יותר ללמוד, עבור כולם?

    בדומה, יכול להיות שאם השמאל היה יכול להכיל יותר את העובדה שלא את כל האנשים אפשר לשכנע להחזיק בעמדות מוסריות והומניות, אבל אפשר לשאוף לכך שהמדינה תתנהל בצורה הכי פחות לא-מוסרית, ואפשר לשאוף בה ליחסי אנוש תקינים *במקביל*, הוא היה מצליח להיכנס יותר לחיים האמיתיים, להתערבב בעם, ופחות להישאר בגדרותיו. באותה דרך מובנת מאליה שבה את וסבתא שלך מקבלות זו את זו, בלי לוותר על עצמכן, ובה סבא שלך מבקש בצורה הומנית כל כך לדעת מה את לומדת, ומבליג על הדעות הנחרצות שלו (שהן הומניות לא פחות משלך, גם אם פחות ליברליות) כי הוא מתעניין בך כאדם.

  9. avivamishmari נובמבר 13, 2011 בשעה 9:31 am #

    ואני לא מייעצת לך לרגע להקטין את עצמך ואת דעותייך, חלילה. אלא לוותר על היומרה לחנך את כולם לאורן. ותחת זאת פשוט לחיות אותן.

  10. ponetium נובמבר 13, 2011 בשעה 10:21 am #

    התיאור של המקרה הזה (שכתוב באופן חי ועשיר מאוד, אגב) גרם לי להרהר בנושא במשך זמן מה. אם הייתי במקומך, הייתי רוצה להגיב באותו אופן – למרות שלכאורה איני שמאלית. מעשה מכוער שכזה שבו אדם כבר אינו יודע להבדיל בין בני אדם לסטריאוטיפים שהוכנסו אליו, ורואה רק את הסטריאוטיפים – הוא טראגי, ובמידה מסויימת הוא קללת הלאומיות.
    (הידעת שישנו שבט בדרום אמריקה שיש להם 2 מינים בשפה – אכיל ולא אכיל. לקטגוריה אכיל, נכנסים בני השבט השכן, למרות שאינם נאכלים?)

    על שאלות כמו "מה, את מזדיינת עם X?!" לפעמים מתחשק לענות במחשבה ב"לפחות יש לי עם מי להזדיין", אבל – כידוע דברים כאלו רק יחמירו. כרגיל יש עוד אדם שרואה סטריאוטיפים – ומראה נפילה לכל הרעות החולות של ערכים שעליהם גודלו בני אדם – לאומנות, שוביניזם והחשיבה ש"אני הכי טוב".

    שולחת חיבוק וירטואלי – כי נשמע שהיה קשה.

    • ponetium נובמבר 13, 2011 בשעה 10:24 am #

      למען הסר ספק – תגובה למען בני אדם שעולבים בהם אינה מעידה על השתייכותו הפוליטית של האדם. התכוונתי למסגרת שהנהג ניסה לשים אותך בה. סליחה על הסטריאוטיפיות שעלולה להשתמע מדבריי.

      • רוני נובמבר 13, 2011 בשעה 12:07 pm #

        אל דאגה – הבנתי את דברייך! תודה על התגובה והחיבוק 🙂

  11. רוני נובמבר 13, 2011 בשעה 11:49 am #

    תודה לכולן על התגובות!

    אביבה – מעניין שפתחת את תגובתך בהצבעה על תמימות שיש בי לכאורה, כמו שכתבת "האם זה באמת לא ידוע שיש בישראל אנשים שמחזיקים בהשקפות כמו של הנהג?", ואז פנית לפתרון שהוא בעיני לגמרי תמים כדרך פעולה אפשרית מול אנשים מהסוג הזה. אמנם, לא היית בסיטואציה ולכן קשה לעמוד בנעליים שלי, אבל עדיין, אני חייבת לדחות את הפתרון שהצעת כדרך חלופית לאופן שבו הגבתי.

    ראשית בנוגע לשאלת הזעזוע שהבעתי בפוסט – כמובן שאני יודעת שיש אנשים כמו הנהג של המונית. אך האם הידיעה הזו עוזרת לי להיות יותר שוות-נפש בסיטואציות כאלה? אני חושבת שכל חוויה כזו היא כמו בּום לפנים שקשה להבין מאיפה הוא הגיע. כמו שלעולם לא אתרגל להערות מיניות שנהגים צועקים לי ממכוניות חולפות כשאני הולכת ברחוב, כך גם גזענות בצורותיה השונות כנראה תמיד תמשיך לזעזע אותי עמוקות. וזה לא נובע ממקום של אי-הכרת המציאות. הייתי באמת מזועזעת ונרעשת בעקבות החוויה הזו, מבחינה רגשית מאוד. זה השפיע עליי, הכאיב לי ופגע בי. הידיעה ההגיונית שישנה גזענות בסביבה שלי, לא השפיעה במובן הזה, מכיוון שיש פער בין ידיעה באופן הגיוני ובאופן רגשי כמובן.

    בנוגע לאופן שבו הגבתי – ההבנה שלך כי התיימרתי לחנך, איננה נכונה. הדבר האחרון שרציתי, היה לחנך את הנהג הזה.תחילה לא הגבתי, כפי שכתבתי בפוסט: חשבתי שעדיף לנו כולנו להתעלם מהנהג שעלב בנוסעים. אך כאשר יותר ויותר אנשים ניסו לדבר איתו (כפי שגם כתבתי – הבחור הערבי ניסה לדבר איתו בהתחלה בנעימים ובנימוס), הנהג רק הלך והתלהט, ועשה הכל כדי להוציא את כל הגזענות שלו החוצה. בנקודה הזו אינני חושבת שאני צריכה להיות המבוגרת האחראית או זו המנסה לפייס. לנהג לא היה שום רצון בדיאלוג, וגם לי יש קווים אדומים – והאופן שבו הוא דיבר אל הנוסעים האחרים השפיע גם עליי. הרגשתי את העלבון שלהם, ולא הייתי חיצונית לסיטואציה. אני חושבת שחשוב ביותר להציב את הגבולות האלה – מתי אפשר לנהל דיאלוג עם מישהו, ומתי צריך לומר רק דבר אחד: "לא." האופציה האחרת היתה להמשיך ולשתוק. לדבר אי אפשר היה, ולא בגללי.

    אז בחרתי – עם כל ההבנה שלי שאני לא אכנס לדיאלוג פורה עם הנהג – לזעוק "לא" גדול וברור. לא בשביל הנהג, ולא בשם דיאלוג, אלא בשביל הנוסעים האחרים, שהרגשתי שהם מופקרים לחלוטין מול אדם שחושב שהוא שליט הארץ הזו. רציתי לומר לאחרים – "אני גם אתכם, לא איתו." זה היה המסר שלי. אני חושבת שדווקא אם הייתי מנסה "להכיל" את עמדותיו של הנהג, היה מדובר בפגיעה קשה כלפי אלה שלא היו בעמדה להכיל אותו. ממקום ההזדהות שלי עמם, לא הייתי מוכנה להיות המתווכת של הנהג. גם אם היינו מתבדחים בסופו של דבר (קשה לי להאמין), את חושבת שהנוסע הפיליפיני היה צוחק? ובכל הדיבור שלי על ההזדהות, כבר כמעט ושכחתי כבר שגם אני נפגעתי מאוד, באופן אישי לגמרי, ושומדבר בשיח של הנהג לא היה נראה לי כמו פתח לדיון אמיתי. מבחינתי החוויה היתה דומה להטרדה מינית – הנהג חצה קו אדום ברור מבחינתי, ועם מי שמטריד אותי כך, אני לא מתבדחת.

    באופן דומה, אני חושבת שגם בשיח הפוליטי יש אנשים שלא צריך לנהל איתם דיאלוג, כמו גם בשיח המגדרי. עובדתית, מי ששולח לי תגובה לבלוג בנוסח "אונס זה פנטזיה של נשים", אני לא אאשר את התגובה הזו וגם לא אכנס עם האדם הזה לדיון. כשבני ציפר כותב שאין כזה דבר אונס בכלל (כפי שניסח באופן מזהיר בטור שלו על הרשעת קצב), כל שאני יכולה לעשות זה לשתוק או לצעוק "לא". אני בוחרת להגיד "לא". לא, לא ושוב פעם לא. אלה אינם אנשים שרוצים לדבר איתי, אלה אינם אנשים שאני רוצה לדבר איתם. הקווים האדומים האלה חשובים מאין כמותם, ואסור לנו לבזבז אנרגיות של דיון והכלה וניסיון פיוס עם אנשים קיצוניים כ"כ לטעמי. אני מעדיפה לקרב אליי רבים אחרים שלפעמים חושבים כך ולפעמים אחרת, לפעמים חושבים שיש משהו בדברים שאני כותבת, ולפעמים לא מסכימים. אבל הם מוכנים לדבר איתי באמת, ולא לצעוק עליי שאני בעצם פשוט זונה.

  12. avivamishmari נובמבר 13, 2011 בשעה 6:43 pm #

    רוני, חשבתי על התגובה שלי אחרי ששלחתי – אם השתמע ממנה שאני מנסה לנהל לך את הרגשות, אז לא זו היתה הכוונה. כאמור, אני מזדהה לגמרי עם ההתקוממות שלך, וגם מעריכה את ההתעמתות. עדיין אני חושבת שמעבר לדעות הקשות והפסולות נמצאים בני אדם שלא תמיד חשבו עד הסוף על הדעות שעליהם התחנכו. לפעמים שווה להגיע אליהם ולמצוא עוד שכבה מתחת לדעות האלה. לפעמים לא שווה להגיע אליהם. לא תמיד יודעים.

    • רוני נובמבר 13, 2011 בשעה 6:54 pm #

      אביבה, אני מקבלת את מה שאת אומרת, ומסכימה איתך בגדול שהמצבים האלה לא תמיד ברורים. באמת לפעמים שווה לבדוק מה יש מתחת לפני השטח ולפעמים לא. יש מצבים שנמצאים על קו התפר. אבל מבחינתי, הנהג הזה היה עמוק-עמוק בתוך האזור האסור, זה שאין לי שום רצון לפשפש בו ולדון בו. אני מאמינה בכל לבי שאם היית בסיטואציה הזו, היית מרגישה כמוני, שכן הדינמיקה במונית באותו רגע לא אפשרה משהו אחר. הייתי גם האישה היחידה, חוץ מהאישה הערבייה עם הילדה (שלא ידעה עברית וגם לא ניסתה להתערב), והרגשתי שלא בא לי לתפוס את המקום המפייס והמשכין-שלום לשם שינוי: זה תפקיד שאני נמצאת בו הרבה, לא רק מעצם היותי אישה, אלא מעצם היותי אני. אבל באותו רגע רציתי לתת ביטוי לכעס, לכאב, להשפלה. אני לא עושה את זה הרבה, ואני שמחה שנתתי מקום לתחושות האלה באותו יום, ושלא נשארתי בשתיקתי, ולא ניסיתי לעדן.

      בכל מקרה, כנראה שזה דיון שיש לו פנים רבות, והרבה פעמים אני מוצאת אנשים שלא מסכימים איתי. שירה, חברתי הטובה והכותבת בבלוג הזה, למשל, הרבה פעמים ניגשת למקומות של עימות ומחלוקות באופן שמנטרל את האלימות ואת הכעס ומאפשר מקום לדיון. אני מאוד מעריכה את זה, ולרוב אני והיא מסכימות. אבל יש מקומות שאני אומרת בהם "די", ושירה לא – היא מוכנה לדבר. אני חושבת שחגי ואני נמצאים בערך באותו מקום, ושירה במקום קצת אחר. אי ההסכמה הזו הופכת את הבלוג הזה גם למה שהוא, לשמחתי 🙂

  13. sagi yudovich נובמבר 18, 2011 בשעה 3:55 pm #

    היי רוני,

    אני ממש גאה בך על תגובך במונית, וקולך שם היה חיוני ביותר, ואף הקללות של הנהג כלפייך גרמו לנוסעים הערבים במונית להרגיש שיש מי שמגן עליהם בחברה הישראלית ובפרט במונית.
    סבך ובני דורו שמחו וודאי כשגרמנים לא יהודים קמו להגנתם בעת שהם היו נרדפים.
    אני רואה צד של תקווה בפוסט הזה. נכון שמוניות השירות הללו הפכו להיות מקום המפגש לקבוצות המוחלשות באוכלוסיה, אך מצד שני יש כאן סוג של חיים משותפים בין אנשים מקבוצות שקופות, שהרי גם הנהג בסך הכל שייך לקבןצה מוחלשת. התקווה היא בכך שעדיין יכולים לנסוע במוניות שירות יהודים וערבים, עובדים זרים ומלח הארץ, נשים וגברים. אז אולי, אולי פעם הרכב כזה של נוסעים נוכל לפגוש גם בקו 480.

    בנוסף לכך, הפוסט הזה מוסיף בריאות, ולמה?
    ביום רביעי השבוע בתוכנית "מה בוער?" בגלי צה"ל סיפרו בקול מלא עלבון ופליאה, רזי ברקאי והכתבת אילאיל שחר על איך באירלנד שונאים את ישראל ומנסים לטרפד פסטיבל תרבות ישראלי במקום. הכתבת סיפרה בזעם קדוש כיצד בפרלמנט האירי ובתקשורת האירית דנים בהרחבה ביחס המשפיל כביכול, לו זכן בארץ פעילי השלום האירים שנעצר על ידי חיל הים הישראלי. אחת הבדותות, הוא הוסיפה, היא שאנשי הבטחון הישראלים דרשו מהפעילים להתפשט. מדובר בדבר מופרך כמובן, אמרה אילאיל שחר, אם זה היה קורה, אז בארץ היינו כמובן שומעים על זה. ואז נזכרתי בפוסט הזה וביחס שקיבלת באולם בית המשפט מאנשי הביטחון.האמת שמרוב עצבים, פרצתי בצחוק על תחשות ההתקרבנות הנלעגת של התקשורת הישראלית הממוסדת, שגלי צה"ל הינה בית ספר מעולה להקניית תחושה זו. והצחוק כידוע, יפה לבריאות.

  14. ayalook נובמבר 26, 2011 בשעה 2:23 pm #

    רוני יקרה,
    בכל פעם שאני קוראת אחד מהפוסטים הנהדרים שלך אני מתרגשת.
    אני מתרגשת מאופן הכתיבה,
    אני מתרגשת מהסיפורים,
    אבל אני גם מתרגשת מנשים. הטקסטים שלך, עבורי, הם עוד הוכחה לדומיננטיות הגברית בעולמו, עוד הוכחה לחשיבותם של עשרות חוגי מגדר בפקולוטות שונות ברחבי הגלובוס. אני מתרגשת כי יש לך יכולת נדירה, ובעיני נשית ביותר, לטעון טיעונים רציונאלים לצד טיעונים אמוציונאלים, להרכיב טקסט מכיל ומקבל המצליח להיות כמה דברים בו בזמן, ולאתגר את שקר הבינאריות שהפטריארכיה משקרת לנו כבר מאות שבשנים.
    את הורסת ובונה אותי וכל זאת מבלי להכיר כמעט….
    3> איה.

  15. רוני נובמבר 26, 2011 בשעה 9:02 pm #

    תודה לכולן על התגובות! מצבים כאלה אף פעם לא ברורים, כפי שאפשר גם לראות מההתכתבות שלי עם אביבה בתגובות פה מעל, וכל מקרה לגופו. זה מקומם, זה מכעיס, ולפעמים גם יש אור של סולידריות בחיים (כמו שהיתה במונית) וגם בתגובות שלכן. וזה מחמם לי את הלב לדעת שאני לא לבד בטירוף המתחולל שם בחוץ.

  16. מרית בן ישראל דצמבר 2, 2011 בשעה 12:22 pm #

    השבוע דיברתי על ספרי ברחובות. חזרתי לתל אביב במיניבוס אחרי עשר בלילה. קצת לפני אזור (שנמצאת משום מה במסלול) עמדה אישה עם שני ילדים קטנים. המיניבוס היה מלא. הנהג שאל אם מישהו יורד באזור (כן, בחור אחד), ואמר לאישה "בואי, תעלי". היא אמרה שאין לה כסף, והוא התעקש, "בלי כסף, תעלי". האישה אמרה שהיא צריכה עזרה עם העגלה (הילד, כבן חמש, עמד לצדה, והילדה כבת שלוש ישנה בזרועותיה). תוך כדי שיחה התברר שהאישה ערבייה (הנהג לא היה ערבי, על מנת להסיר ספקות). בזמן שאחת הנשים ירדה להעלות את העגלה האישה וילדיה התיישבו בכסאה. כשהנוסעת החדשה הבינה שאין מקום היא רצתה לקום, אבל האישה לא הניחה לה (כמובן). איש אחר התעקש לפנות את מקומו לאישה שפינתה את מקומה, ואחר כך השתופף (לפי בקשת הנהג שחשש מדו"ח) עד שהגענו לאזור. הכל קרה בענייניות ובחסד. משום מה הרגשתי צורך לספר את זה פה.

Trackbacks/Pingbacks

  1. קללת הפלורליזם « הלא אנושית מהר כרוב - דצמבר 6, 2011

    […] דעה, וגם חשפה אותם, במקומות אחרים. בעיקר חשפו אותם הבלוגים שהיו היחידים שבאמת אמרו מה שחשבו. וכאשר אנשים אומרים […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: