יונים שיכורות עד אופק הנהר (דיווח אישי ממצעד הגאווה בבלגרד)

7 נוב

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

א.

כל הדיבורים לקראת מזכירים לי יותר נסיעה להפגנה מאשר נסיעה למצעד גאווה. אנחנו מסכמים שאם יקרה משהו אז בלי להתחכם, וישר לנסות לחזור לנקודת המפגש. אנחנו מסכמים שנלבש נעלים נוחות, סגורות. מישהי מספרת על שוטרים שהרביצו לה כשהפגינה בויסקונסון, מישהו מספר על כך שנעצר בהפגנות שמאל בארץ. אנחנו מתלוצצים בבדיחות קצת לחוצות, ואומרים שיהיה בסדר.

מצעד הגאווה בבלגרד הוא היחידי באיזור, מקור להרבה חילוקי דעות והרבה מאוד התנגדות. בשנה שעברה הגיעו נאצים ופעילי ימין מכל אירופה, כדי למחות נגד המצעד. מאה חמישים איש נפצעו. הנזק לעיר היה יותר ממליון יורו: השחתת רכוש, בניינים, ניפוץ חלונות. גם הרבה פעילים מן העבר השני של המתרס הגיעו. אנשים מארגוני זכויות אדם ונציגים מכל מיני מקומות ביבשת.

יום לפני הנסיעה ואנחנו עדיין מנסים לברר איך לנסוע. רשיונות הנהיגה שלנו לא תקפים. אף אחד מהחברים שלנו כאן שגדל באיזור הבלקן לא מוכן לנהוג. הם אומרים שיהיה אלים מידי, שיהיה נורא ואיום. אני שולחת אי-מייל לאחד המארגנים מבלגרד, כדי לשאול אותו אם הם הולכים לבטל. יש שמועות. הוא עונה לי שלא מבטלים. אנחנו מזמינים מקומות במיניבוס.

ב.

במיניבוס שלנו: שני ישראלים, שתי אמריקאיות, בריטית אחת, שוודית אחת. רוח חמה ושדות שרצים מולי בחלון. האווירה טובה, מתרגשת, יש אוכל. השעות עוברות והמילים שלנו מתגלגלות בסיפורים וזכרונות. החיים שהביאו אותנו לכל מיני מקומות, והביאו אותנו עכשיו לכאן, ביחד.  


ק' מספרת לי על המעבר מקליפורניה, שבה גדלה, לקירגיסטן, שבה התגוררה בשנים האחרונות. "ההשלכות של להיות לסבית", היא אומרת לי, "כל כך שונות במקומות האלה. לצאת מהבועה המוגנת שבה חייתי לעולם שבו לסביות מבוזות, מוכות, נאנסות, מוכחשות. גם בשכונה שבה גרתי (היא קוראת לזה "גייברהוד"), כמובן, יש אלימות והומופוביה, אבל היא נעשית בדרכים אחרות, אולי. סן פרנסיסקו היא הגטו ההומו-לסבי הגדול של ארה"ב, וזה מאוד מוזר להתרחק משם ולהיזכר על מה כל הרעיון הזה של גאווה מבוסס בכלל, ושברוב העולם, רוב הזמן, נשים כמוני צריכות להתבייש במה שהן ולספוג כל כך הרבה אלימות. ואני מתלבטת איך לפעול, בהרבה מהמקרים, מה נכון. הארון הוא לא אותו ארון בכל מקום בעולם, ופרקטיקה כמו מצעד,היא לא אותו דבר בסן פרנסיסקו ובבלגרד. אסור להניח מראש שמה שעובד במקום אחד יעבוד גם במקום אחר. אסור להניח שאנחנו אותה הקהילה, בכל העולם, כי המעמד הפוליטי שלנו שונה ממקום למקום."

"ואת יודעת מה," היא אומרת לי, "גם אני לא יודעת אם זה נכון לעשות מצעד דווקא בקייב ובבלגרד ובסרייבו. אנחנו באים לכאן, ומחר כבר נהיה בדרך חזרה. האוכלוסייה המקומית היא זו שתצטרך להישאר ולהתמודד עם ההסלמה במצב, עם גלים חדשים של אלימות והומופוביה, ואני אסע בבטחה עם דרכון אמריקאי החוצה מכאן. אבל אם הזמינו אותנו, אנחנו באות. את ההתלבטויות עדיף לעשות בדרך."

ג.

בעל האכסניה מברך אותנו בבואנו, מוזג כוסית של רקיאה לכל אחד. הגוף ניצת בבת אחת בחום ברור וצורב. שמש חזקה של צהרי היום, הראש נעשה כבד וצמיגי. אני אומרת, זה מזכיר לי ודקה, אולי זה מזכיר לי פאלינקה. אתה יודע, רקיע בעברית זה שמיים. הוא צוחק. הפה שלי נעשה יבש והמחשבות פחוסות, העיר האפורה מתחילה לנוע. יונים שיכורות חגות עד אופק הנהר. הכוס מתמלאת ומתרוקנת.

אני וק' צופות אל היונים מן המרפסת, מגלגלות שיחה שטותית, הדיבור שלי איטי ויש לי תחושה שגלים חמים של רקיאה נושפים לי מילים מהפה. בואי נכתוב ספר מדע בדיוני, אני אומרת לה, על ייסודה של האומה ההומוסקסואלית. הרפובליקה הפמיניסטית של ואגינסטן, הומואית-ודמוקרטית. דגל כבר יש, השאלה היא מה יהיה ההמנון. הומואים, כמו יהודים, נשנאו באופן מסורתי בכל מקום, והיו פזורים בכל מקום בתוך קהילות קטנטנות, לעיתים סודיות, תפוצות. אז מה אם פעם אחת הם החליטו להיאסף, ליצור את האומה ההומוסקסואלית, במדינה קטנה כלשהי שגם כך נמצאת הרחק מתשומת הלב העולמית, למשל אוגנדה, כן. הומואים ולסביות חמושים, בפעם הראשונה בהיסטוריה, יגרשו את האוכלוסיה הילידית. ואיך האליטה השולטת של גברים לבנים מסן פרנסיסקו ומברלין תדיר ותדכא את המהגרים שיאספו מהפזורה האסייתית והמזרח אירופאית של "התפוצות".

ק' צוחקת, הרעיון מוצא חן בעינייה. היא מתחילה למנות את הבעיות האפשרויות. הומו-דמוקרטיה נשמע הגיוני בערך כמו אתנו-דמוקרטיה, אבל מה יהיה באמת עם המיעוט ההטרוסקסואלי שיתחיל להיווצר שם. למשל בחלוף הדורות, מה יעשו אם חלק מהילדים שיוולדו למשפחות האלטרנטיביות האלה יהיו, חס וחלילה, הטרואים? צריך מערכת חינוך ומדיניות ברורה עבור זה. לא צריך להיות יותר מידי מסובך, הרי ברוב העולם ישנה מערכת חינוך די יעילה שמעודדת אנשים להטרואיות, אז כמה קשה זה כבר ליצור מנגנון הפוך.

ד.

השמועות על ביטול המצעד ממשיכות לזרום באימייל. המשטרה הודיעה רשמית שהם לא מוכנים להגן על המפגינים הפעם. הנשיא הודיע שכל התקהלות של מפגינים תהיה אסורה, ומי שיגיע למצעד ייעצר. יום לפני, והכיכר היעודה בעיר מלאה בכוחות משטרה. בכל מקום נראים עוד ועוד מהם, עם מגן שקוף שמכסה את הגוף כולו, ורובה בצד החגורה, ואלה. אני שואלת את בעל האכסניה בזהירות אם שמע משהו על מצעד גאווה. הוא אומר לי שלמרבה המזל יבטלו אותו, ושהוא עצמו היה רוצה להגיע אם היה מצעד כדי להרביץ לכמה הומואים שהורסים את סרביה. הפנים שלי מזועזעות והוא מנסה להסביר.

סרביה היא מדינה צעירה, היא צריכה גברים אמיתיים שיוכלו לבנות אותה ולהילחם בשבילה. הרוב הוא הטרוסקסואלי, הוא אומר לי, ולכן הרוב צריך להחליט. ככה זה בדמוקרטיה. לתת להומואים ולסביות להפגין באמצע העיר כאן זה כמו הטרוריסט הזה שהתחיל לירות באנשים ברחוב בנורבגיה. ככה זה בשבילנו. וכמו שעצרו אותו, צריך היה לעצור גם את המצעד.

הוא המארח שלי ואני לא רוצה להעליב אותו. המילים שלו מעוררות בי זעם, אבל אני מנסה להביע בדרכים עדינות. הפנים שלו, שרק לפני כמה שעות מזגו לי רקיאה קר, נדמות לי רעות. כל תזוזה של גבותיו השחורות מבשרת רע. אני מנסה להרגיש אחרת, ומנסה לדבר אחרת, אבל נכשלת.

אני רוגזת עליו. מ' חושבת שאני טועה. היא חיה כמה שנים באיזור, ודוברת את שפתו. הם עוברים לדבר בשפה הזו, והיא מתעקשת לנסות להסביר, בדרכים נעימות. אני לא מצליחה להבין, מאיפה יש לה את הסובלנות. היא אומרת לי, כבר חייתי במקומות שזו הדעה הרווחת בהם, הדעה הכי ממוצעת והכי רגילה. אז מה אני אמורה לעשות במצב כזה? לשנוא את המדינה כולה? לשנוא את הבלקן כולו? לא, אני מנסה ליצור דיאלוג. רק דרך דיאלוג יהיה שינוי.

אני מבינה אותה אבל אומרת, אולי לא לכל דבר צריך להסכין.

ה.

בוקר מצעד הגאווה בבלגרד. כבר נהיר לכולנו שהמצעד לא יתרחש. אנדריי לא מגיב לי באימייל, אני מנסה לשאול אותו מה יקרה. הנסיעה חזרה אל הגבול שקטה. כפרים שלווים רצים לי מול העיניים. אנחנו עוצרים לקפה חזק וטוב בתחנת הדלק. אנחנו אוכלים בוראק עם גבינת פטה.

א' מלטף לי את היד בנסיעה ואני מנמנמת עד הגבול. מנסה לפרום את הצער הזה, ואת ריבוי סימני השאלה. גם לגבי העיר וגם לגבי עצמי, שאני אורחת במצעד הזה ביותר ממובן אחד: גם על פי הדרכון וגם על פי ההעדפה המינית.

אני אישה עם פריבילגיות. מעולם לא ספגתי אלימות כאשר הלכתי עם האדם שאני אוהבת שלובת זרוע ברחוב. שום פוליטיקה היברידית-הטרו-קווירית-עייפה לא תמחוק את זה. למעשה, בחודשים האחרונים כל הנסיון הזה לדבר על גברים ונשים שחיים יחד כ"קוויר" דוחה אותי. כסטרייטית שחיה עם גבר והפכה עם הזמן ליותר פעילה בתחום של הגנת זכויות אדם של להבט"קים, חשוב לי לדעת את מקומי (מקומי הוא לתמוך מן השורות האחוריות).

המיניבוס שט החוצה ואני, למרות מעמדי כאורחת, מלאה צער על המצעד שבוטל. על כל האנשים שנסעו לכאן וכל האנשים שהתארגנו כאן. על הדחיקה הכוחנית אל הארון, על ההשתקה.

צערם של אורחים אף פעם לא דומה לצערם של בני המקום. צערם של האורחים נקווה בשקט, מוקדם בבוקר, כמו טל. אין בו בכדי להרוות ואין בו בכדי להציף את הסכר הישן. הוא נוטף מעצי הערמון ומתנדף מהדשא חצי שעה אחרי הזריחה. ובכל זאת, אני רוצה לכתוב: היה מצעד בבלגרד. כלומר, אורגן ובוטל. מצעד הגאווה היחידי שיהיה השנה, כנראה, בבלקן. בכל זאת אני רוצה לכתוב על זה.

מודעות פרסומת

9 תגובות to “יונים שיכורות עד אופק הנהר (דיווח אישי ממצעד הגאווה בבלגרד)”

  1. אורח נובמבר 7, 2011 בשעה 4:27 pm #

    פוסט מקסים, תודה.
    לפעמים אני ממש צריך טקסטים נעימים ונוגעים ללב כאלו כדי להזכיר לעצמי שאני (המטאפורי) לא לבד במאבק הזה. פשוט כי רוב העולם סביבי כל כך שונה ממך.

  2. עמנואל נובמבר 8, 2011 בשעה 7:42 am #

    פוסט מקסים. שורות אחרונות מצוינות. לשנה הבאה בבלגראד, בסופיה ובטיראנה.

    • avizaz ספטמבר 13, 2012 בשעה 12:22 pm #

      אני חושב שאולי כדאי לערוך מעט הרחקת יונים מאשר לשלבם בתוך הקהילה, אני אסע למצעד הגאווה בניו יורק בשנה הבאה וארצה להתמקד במאבק ללא יונים מאשר בעזרתם.

  3. מישמיש נובמבר 8, 2011 בשעה 8:01 am #

    עלמה, כתבת כל כך יפה ונכון. בעיקר על הזרות הכפולה שלך. מזדהה כל כך עם התחושות האלו, של המקום בשורות האחוריות- שהוא בכל זאת כן חשוב.

  4. א' אחד נובמבר 9, 2011 בשעה 1:56 am #

    עלמה, תודה על הפוסט ועל הכתיבה היפה. ובכל זאת, אני ישראלי, אז ויכוח קטן:

    כשאת כותבת "כל הנסיון הזה לדבר על גברים ונשים שחיים יחד כ"קוויר" דוחה אותי", זה נראה לי חסר סובלנות. אני מכיר נשים וגברים שנמצאים בזוגיות והם בפירוש קווירים. למעשה, אני כל חיי יוצא עם נשים, ומעולם לא ניהלתי מערכת יחסים עם גבר (ובדרך כלל אני לא נמשך מינית לגברים) ועדיין אני מגדיר את עצמי כקוויר (וגם חבריי מגדירים אותי כך, והם יודעים היטב על מה הם מדברים). "קוויר", כמו שאני מניח שאת יודעת, אין משמעותו "אדם הנמשך לבני מינו"; זו הגדרה צרה שבדיוק מחטיאה את הנקודה. קוויר הוא אדם שלא מקבל את תכתיבי החברה ההטרו-נורמטיבית להתנהלותו המגדרית. וזה כל כך הרבה יותר רחב מ"עם מי אתה שוכב". זה עניין של פרפורמנס, של התנהלות בחברה. למעשה, אני ספגתי לא מעט הצקות על רקע מגדרי בחיי (בביה"ס ובצבא), פשוט כי אנשים החליטו שאני נראה להם הומו (כי לא התנהגתי כמו זכר הטרונורמטיבי). יותר מזה, לא מעט נשים שאיתן יצאתי גם הן לא היו נשים הטרונורמטיביות.

    לסיכום, המטרייה הקווירית רחבה בהרבה מהומואים ולסביות מוצהרים, וחבל להדיר אנשים שמרגישים שאינם שייכים לקהילה ההטרונורמטיבית ושהינם קווירים, פשוט כי הם מעדיפים לקיים יחסי מין עם המין השני. בהחלט יתכן שאת אינך קווירית, וזה בסדר גמור, אבל לא נראה לי הוגן להגיד להטרוסקסואלים מה הם ומה הם לא רק כי אותך "זה דוחה".

    • עלמה נובמבר 9, 2011 בשעה 3:02 pm #

      הי א', תודה על התגובה.
      אני מסכימה איתך מאוד, והניסוח אכן היה חלש. לדעתי הדבר נובע מכך שהיו לי הרבה מאוד מחשבות ומידע לדחוס לפוסט הזה, והנקודה הזו נדחסה איכשהו למשפט קצרצר בלי הסברים ובלי עומק.
      אנסה אולי להסביר עכשיו קצת יותר:
      לא התכוונתי "דוחה" במובן של מגעיל, או במובן של "לא לגיטימי"- אבל יותר בעניין של אני דוחה את הקונספט הזה כרגע, לגבי, מתוך המקום שבו אני נמצאת בשאלות שלי לגבי פוליטיקה מגדרית.
      המחשבה הקווירית והפוליטיקה הקוורית עצבה ומעצבת את חיי במידה רבה, ואני חושבת שהיא שינתה אותי לא רק מבחינה מינית ואינטלקטואלית, אלא גם מבחינה רומנטית. המודל של מיניות קווירית הוא עבורי לא רק קטגוריית מחשבה, אלא גם דרך חיים ותהליך של פיתוח אישי.
      יחד עם זאת, וזה מה שעלה בדעתי בתקופה האחרונה, מבחינה פוליטית אני רואה את הקטגוריה של "קוויר" כבעייתית יותר ויותר, בעיקר כשאני נחשפת לאלימות כלפי להבט"קים.
      "בעייתית" זה לא אומר "דוחה", ולא אומר "אסור", ולא אומר "טאבו"- זה רק אומר שאני חושבת שהשימוש בקטגוריה של "קוויר" בהקשרים מסויימים עשוי להיות לא הוגן, מפני שהוא מוחק את יחסי הכח וכאילו מבטל את הפריבילגיות שאישה קווירית כמוני זוכה להן בבלגרד, למשל, מתוקף היותה חלק ממערכת יחסים הטרו-מונוגמית.
      חשוב לפעמים לדעת את מקומך במקום כזה כאורחת, וחשוב שלא למחוק את העוולות שנגדן אנחנו יוצאות. זה בערך מה שרציתי לומר, ואני מקווה שעכשיו זה מנוסח בצורה יותר הגיונית.
      אשמח לשמוע עוד על דעתך בנושא, וגם לשמוע האם אתה מסכים איתי שניתן ליצור רמות שונות של שימוש ב"קוויר" כצורת מחשבה. אני בעצמי מתלבטת ומנסה לחשוב האם יש בזה הגיון/טעם.

    • רוני נובמבר 9, 2011 בשעה 3:15 pm #

      א' ועלמה, הרשו לי להצטרף לדיון.
      א' – אני מקבלת את דבריך, וממה שאני מבינה הן מהפוסט של עלמה והן משיחות ביני לבינה מחוץ לבלוג – שתינו מסכימות עם הפירוש של היות קוויר. אגב, פרסמנו פה לא מזמן פוסט חשוב שאולי לא קיבל מספיק תשומת לב, שעוסק בדיוק בכך. מי שכתב את הפוסט הוא שחר, גבר הנשוי לאישה ושעדיין תופס את עצמו כקוויר:
      https://meandiscourse.wordpress.com/2011/08/30/queer-heterosexuality/

      אבל אני מסכימה גם עם מה שעלמה כותבת בעניין "לדעת את מקומי". זה מזכיר לי סיפור שסיפרה לנו ד"ר יופי תירוש בקורס מעלף שהיא מעבירה באוני' ת"א, שנקרא "אפליה". היא סיפרה לנו שכשהיא עברה לארצות הברית, היא עזבה דינמיקה חברתית ישראלית, בה תמיד היתה אישה מזרחייה, עם כל המשמעויות המשתמעות מכך. בארצות הברית, היא סיפרה לנו, המתח החזק הוא בין "לבנים" ל"שחורים" – או בין מי שנראה לבן לבין מי שנראה שחור. שם היא לבנה, משתייכת לקבוצה החברתית החזקה יותר, ואין לה בחירה בנוגע לכך. כל מי שרואה אותה תופס אותה כ"לבנה", וזה מעניק לה פריבלגיות שהיא לא בחרה בהן בחירה אקטיבית, אלא קיבלה אותן כברירת מחדל.

      אותו הדבר עם להיות "לסבית" או "קווירית". עדיין, להיות אישה שנמצאת ביחסים זוגיים עם גברים, אבל בוחרת בחירה אקטיבית להיקרא ולהיות מוגדרת כקווירית – זה מקום הרבה יותר פריבילגי מלהיות לסבית. ההגדרה שלי ושל את עצמנו כקוויריות, נניח, לא תשפיע על התפיסה החברתית אותנו – נשים סטרייטיות, שמסכינות לנורמות חברתיות הטרו-נורמטיביות. ועל כך אנו זוכות בהכרה חברתית שגם נותנת לנו זכויות-יתר ביחס לא/נשים שהם הומואים, לסביות, בי, טרנס. הם לא יכולים "לצאת" ו"להיכנס" מהזהות שלהם מבחינת הפרפורמנס החברתי. אני – כן.

      אני חושבת שכשנתקלים בגילויי אלימות כלפי להט"ב, פתאום זה הופך ברור מי נמצא באיזה צד של המתרס מבחינת התפיסות החברתיות. אני לא אחווה אלימות על היותי חלק מקהילת הלהט"ב, לא אחווה את הפחד שחגי ביטא באופן מדויק כל כך באחד הפוסטים האחרונים שלו:
      https://meandiscourse.wordpress.com/2011/10/25/report-from-the-reserve/
      ממקום כזה, להגדיר את עצמי כקווירית לפעמים מרגיש קצת צבוע, על אף החשיבות של זה עבורי.

      אני מקווה שהסברתי את העמדה שלי בבהירות…

  5. הרן נובמבר 10, 2011 בשעה 6:34 pm #

    את כותבת נורא יפה, את בנאדם מאוד יפה
    אותך אוהב

Trackbacks/Pingbacks

  1. "שוליים" מתרחבים « האחות הגדולה - נובמבר 12, 2011

    […] יונים שיכורות עד אופק הנהר (דיווח אישי ממצעד הגאווה בבל… (עלמה, יחסי מין) […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: