מהפכות קורות בין קיץ? (או: את מי משרתת אשליית היציבות) – פוסט לסוכות

13 אוק

|מאת חגי| 

(מת'יו שפרד, 1976-1998)

שלשום נפטר בגיל 86 פרנק קמני (Frank Kameny). קמני, יליד 1925, היה ממובילי התנועה הלהט"בית בארה"ב. בשנת 1957 פוטר משירותו כאסטרונום בצבא ארצות הברית לאחר שנתפש באתר "קרוזינג". הוא היה הראשון שהביא את הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון האמריקאי (עתירתו נדחתה). בשנת 2009 קיבל קמני מכתב התנצלות רשמי על פיטוריו המבישים. בשנת 2011 ביטל נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, את מדיניות ה-Don’t ask, don’t tell (אותה קבע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון).

אתמול ציינו ברחבי ארצות הברית את אזכרתו של מת'יו שפרד (Matthew Wayne Shepard), יליד שנת 1976. שפרד, פעיל זכויות להט"ב, הוכה, הופשט ונקשר לגדר. קפוא וחסר הכרה נמצא לאחר מספר שעות על ידי עובר אורח. ימים ספורים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר, נפטר. בבית המשפט טענו הרוצחים כטענת הגנה שהם סבלו מאי שפיות זמנית הנובעת מ-Gay Panic. שני הרוצחים נמצאו אשמים ומרצים מאסר עולם כפול ללא אפשרות לשחרור מוקדם. בעקבות המקרה ניסה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון להכניס פשעים הומופובים לרשימת פשעי השנאה בחוק הפלילי האמריקאי. ניסיון זה נכשל. רק בשנת 2009 הועבר התיקון לחוק על ידי הנשיא אובמה. בשנת 2011, בעקבות גל אלימות נוסף כנגד בני נוער להט"בים, יצאו בכירי הממשל האמריקאי למסע ציבורי הקורא לנוער להט"בי לשמור על האמונה

שלשום נבחרה אנה גרודצקה (Anna Grodzka), ילידת 1954, לפרלמנט הפולני. גרודצקה היא הטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לפרלמנט של מדינה. כשגרודצקה נולדה טרנסג'נדריות נחשבה למחלת נפש. עד היום יש רבים שחושבות כך.

* 

*

אחת מהאמירות שמשרתות את הממסד בצורה הטובה ביותר היא "מה שהיה הוא שיהיה". האמרה הזאת משרתת את הממסד כבר אלפי שנים. למעשה, זה בדיוק מה שאמרו למשה. המהפכנות, כך אומרים לנו, נדונה לשניים. ראשית, שום דבר טוב לא יקרה. ושנית, המצב רק יחמיר.

לפני כמה זמן אחת מהמכללות הוציאה כרך מיוחד של כתב עת שדן בשאלה "מדוע נכשלה המהפכה הפמיניסטית?". הסתכלתי בתמהון. נכשלה? המהפכה הפמיניסטית היא אחת המהפכות המהירות, הרחבות והמשמעותיות ביותר בהיסטוריה האנושית. נכון, היא בהחלט לא הושלמה. נכון, יש כוחות משמעותיים ביותר שרוצים להחזיר את המצב לאחור. אבל נכשלה?

הניסיון לתאר את המבנה החברתי כיציב משרת תמיד את בעלי הכוח. מצד אחד אומרים לנו ששינויים מבחוץ אינם אפשריים. מצד שני אומרים לנו ששינויים מבפנים, מתוך השיטה, אינם אפשריים גם הם. אחת מהדרכים היעילות ביותר לעשות זאת היא המהלך של אקדמאים ואקדמאיות, מורים ומורות, ובעיקר של הפקידות הרחבה, ליצר נרטיב היסטורי קוהרנטי, ולהפוך כל התפתחות ושינוי ל"תוצאה" של נקודת המוצא האידיאולוגית. כך, המאבק לשיוויון זכויות של נשים, שחורים, להט"בית ויתר קבוצות מוחלשות מתואר תמיד במונחים החוקתיים. הנרטיב מציב את החוקה האמריקאית כנקודת המוצא למסע לחירות ושיוויון. כמובן שבחינה מפוקחת של המציאות תגלה שהחוקה ופרשנותה היו לא פעם (ועודן) מכשול בפני המאמץ לקידום שיוויון. על בסיס זכות הקניין נקבע כי עבד בורח הוא עדיין קניינו של בעליו (קביעה שרבים טוענים שהובילה לפרוץ מלחמת האזרחים). לא החוקה היא שהובילה למתן זכות הצבעה לנשים, ולא בעזרת החוקה בוטלה מדיניות ההשתקה של זהויות להט"ביות בצבא ארצות הברית. למעשה, כל אחת ואחת מהמהפכות האלו נעשו במשולב, מבפנים ומבחוץ. כל אחת מהמהפכות האלה ערערה על הסדר החברתי, ודרשה מההגמוניה להתאים את הנרטיב שלה למציאות חדשה, שנכפתה עליה. ההגמוניה ששואפת לספר לנו היום שהיא ביסודה הבסיס לשיוויון זכויות לנשים, להט"בים ושחורים היא אותה ההגמוניה שפעלה בכל כוחה לטרפד את השינוי הזה.

*

*

ובכל זאת, השינוי קרה. השינוי קרה מהר מאוד. עד לפני פחות משלושים שנה הומוסקסואליות הייתה אסורה. היום נראה שאם יחוקק חוק האוסר על מין הומוסקסואלי הוא ימצא כלא חוקתי. לפני שנים לא רבות הטרדה מינית הייתה "הבעת חיבה". היום הנרטיב הממסדי הוא שהטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם.

גם שינויים הפוכים קורים מהר. בסך הכל לפני כ-50 שנה התחיל הזרם הנאו ליברלי לפעול באופן משמעותי, והיום הוא נקודת המוצא של השיח החברתי כלכלי בכל רחבי העולם. שאלות שבעבר כלל לא היו קיימות, דוגמת שירת נשים בצבא (או הדרתן לטובת מתכנתים חרדים ביחידות טכנולוגיות) או הפרדה בתחבורה ציבורית, הפכו להיות שאלות שעל הפרק.  

הסתכלות הסטורית רחבה קצת יותר מגלה שזהו המצב בכל אתר ואתר. אידיאולוגיות צצות ותוך שנים ספורות כובשות מדינות – אידיאולוגיה ירוקה, אידיאולוגיה פשיסטית, אידיאולוגיה תאגידית. העולם נכבש פעם אחר פעם אחרי סופות של שינויים, וכל מה שהממסד מסוגל להגיד לנו הוא ש"לא התחולל כל שינוי", ו"זה היה על השולחן כל הזמן".  

בפוסט הקודם כתבתי על הצורך התמידי של החברה להסדיר אותנו בתבניות ברורות, יציבות ומוכרות. הצורך הזה, ברמה של הקולקטיב, הוא חריף ביותר. ישנה חשיבות אדירה להגיד לנו שדבר לא השתנה. שלא התחוללה שום מהפכה. שהכל נשאר כפי שהיה. לכל היותר אומרים לנו שהשינוי הוא בישום – לא באידיאולוגיה. ריכוזיות – זאת בעיה בישום. אלימות נגד נשים – זאת בעיה בישום. גזענות – זאת בעיה בישום. שום דבר הוא לא בעיה בשיטה. השיטה, הנרטיב, הם תמיד מושלמים ויציבים (או הרע הטוב ביותר האפשרי). לכן, לעולם לא צריך לערער נגד נרטיב העל. לכל היותר, צריך לדרוש ישום טוב יותר שלו.

מנגד, גם הנרטיב המהפכני הוא נרטיב לא יציב. הוא תמיד מבקש לספר לנו שקורה משהו חדש. איציק שמולי מספר לנו על הישראלי ה"חדש". שמעון פרס מספר על מזרח תיכון "חדש". טרכטנברג מספר לנו על סדר יום "חדש". כמובן שאין שום דבר חדש ב"חדש" הזה. הישראלי החדש לדוגמא, על משקל היהודים החדשים מלפני 100 שנה (משום מה יש לי תחושה שהכוונה אינה לערבים, אולי בגלל שאחת מתכונותיו הדומיננטיות של הישראלי החדש היא שירות בצבא), הוא לא פחות ולא יותר אותו ישראלי של אחרי 67', שגדל על הנרטיב המפא"ניקי. אבל הבעיה שבחדשנות אינה רק בשאלה האם משהו חדש באמת קרה. הבעיה היא בכך שיותר מידי "מהפכות" מאמינות בקלות רבה מידי שהן יודעות מה הוא המצב ה"נכון". הנקודה שבה הממסד באמת יהיה צודק ואז… אז אם יש בעיות כלשהן הן לא בעיות באידיאולוגיה, אולי הן בסך הכל בעיות בישום.

*

*

במובן הזה חג סוכות הוא די מגניב. יש משהו מדליק בחג ששם את הדגש על הדרך ולא על התוצאה (אני חושד שיש משהו אישי בחיבה החדשה שלי לחגים, אולי זה קשור לעובדה שהתחלתי לעבוד). אפשר לשאול האם המצב של בני ישראל במצרים היה הרבה יותר גרוע ממצבם אחר כך. בני ישראל במדבר מעידים על כך שלא בהכרח. אבל אפילו אם נניח שדור המדבר היה דור ביניים, גם המצב של בני ישראל אחרי שהם הגיעו לארץ המיוחלת לא היה הרבה יותר טוב. המצרים יסרו את בני ישראל, נכון. אבל גם שלמה המלך לא בחל בשימוש בשוטים ובעקרבים. וכמובן, כולם יודעים שבית שני נפל בגלל שנאת חינם. ואם נוסיף לאלו את הפלשתים, הבבלים ושאר העמים שלא היו חסידים גדולים של העברים, עולה תמונה שהיא לא אידיאלית לחלוטין. כל ההבדל הוא שאצל המצרים הבעיה, על פי הנרטיב היהודי, הייתה באידיאולוגיה הגזענית. כשבני ישראל התאכזרו לעצמם, או כשאלוהים נתן לעמים זרים לרדות בעברים, הדבר נבע מבעיה בישום.

*

*

כמובן שהבעיה היא לא ברצון לשינוי. יש שינויים טובים. הבעיה היא עמוקה יותר. היא בשאיפה לאידיאל יציב. היא בקפיצה המהירה מידי בין הטוב שבשינוי מסויים, לבין האמירה שיש לך את הבעלות על הטוב. במעבר מהרצון לשנות את האידיאולוגיה הקיימת, לאמונה מלאה באידיאולוגיה החלופית.

למרחב הלא יציב הזה נכנסת השפה. כי היכולת ליצר רצף מחשבתי ואידיאולוגי תמיד נוצרת באמצעות היכולת לספר סיפור. קשר סיבתי אינו הכרחי או מסתבר (אריסטו ודאי מתהפך בקברו). כל שהקשר הסיבתי יכול להיות הוא קשר נבחר, וככל בחירה, הוא מעלים ומוחק את החלופות לו.

דווקא מהסיבה הזאת יש חשיבות אדירה לזכור עד כמה מהר שינויים קורים. הם לא קורים בגלל הנרטיב המשותף. הם לא קורים בגלל ההתנגדות לנרטיב המשותף. הם קורים במישור משלהם. הם קורים בשיח. הם לעולם אינם יציבים. כל שינוי יכול להיות מסופר כהמשך הטבעי של הרצף ההיסטורי וכיציאה ממנו. הניסיון להפריד בין אידיאולוגיה וישומה הוא ניסיון עקר. הוא מגוחך כמעט כמו הניסיון להפריד בין הסובייקט להקשר החברתי. ההפרדות והחיבורים הללו הם בבואת ראי אחד של השני. במקום אחר כתבנו פה על המטא-אמת, החורגת מהגדרות של אמת ושל שקר. השאלה היא כיצד ניתן בעולם של סימולקרות לדבר על מציאות. תשובה חלקית יכולה להיות באמונה בארעיות וביציבות כזהים. מכלול הפרטים ההיסטוריים יכול לצייר כל תמונה. השאלה היא רק איזו תמונה אנחנו בוחרות לצייר. הסטת המבט מהתמונה, מהציור, אל הצבעים, אל המכחול, אלא כוס הקפה, ויסקי או עראק ששתינו בזמן הציור, אל הפסקות השירותים בהן הצבע קפא ואל פרצי ההתגלות בהם הצבעים הפכו לאמיתות והתפרקו ליסודותיהם, יכולה לאפשר לנו להפסיק לדבר בשפה של מהפכות ואנטי מהפכות, ולהתחיל לדבר בשפה של דרכים. השאלה אינה איפה אנחנו באופן אובייקטיבי, אלא איפה אנחנו באופן יחסי.

*

*

המהפכה הפמיניסטית לא נכשלה ולא הצליחה. היא לא הבשילה מאחר ויש עדיין יחסי דיכוי בספרות רבות של חיינו. היא הצליחה כי בספרות רבות של חיי יש פחות יחסי דיכוי. היא נכשלה מאחר וספירות חדשות של דיכוי מגדרי התהוו.

המהפכה הלהט"בית לא נכשלה ולא הצליחה. היא לא הבשילה מאחר ויש עדיין אלימות, דיכוי והשפלה באין ספור אתרים. היא הצליחה כי חייהם של הומואים, לסביות, ביסקסואליות וביסקסואלים וטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות רבים השתפרו. היא נכשלה כי השנאה התגלגלה לאתרים חדשים ורבים שלא היו קיימים בעבר.

הוויה של ארעיות יכולה לשמש אותנו בשביל לדעת שהדברים יכולים להשתפר ומהר. הדברים יכולים להדרדר מהר לא פחות. הסיפור ההגמוני, שדבר אינו יכול להשתנות, אינו נכון יותר מהסיפור המהפכני שהכל יכול להשתנות עכשיו.

כל שאפשר לדעת בעולם לא יציב הוא את זה – יש משמעות לאמונה בשינוי. יש אפשרות לעשות אותו. יש מקום לחשש ממנו. נדמה לי שמסקנה אחת, שאני לפחות לומד בעולם ארעי, היא מסקנה ישנה נושנה וחדשה תמיד. לעולם לא נגיע לקצה הדרך, ולעולם לא נחזור לתחילתה. במרחב שאיננו שולטים על העתיד אנחנו יכולים להאמין ביכולתנו לעצבו. באותה מידה אנחנו יכולים לעצב את העבר. ובסופו של יום, כל שאנחנו באמת יכולים לעשות הוא להנות מהנוף. 

 

מודעות פרסומת

5 תגובות to “מהפכות קורות בין קיץ? (או: את מי משרתת אשליית היציבות) – פוסט לסוכות”

  1. מורן אוקטובר 13, 2011 בשעה 10:21 pm #

    לגבי כל העמים שכביכול לא אהבו את העברים הקדומים – גם פה אנו שקועים בנרטיב לא מדויק מבחינה היסטורית.
    האשורים והבבלים, שהגלו אותנו בסדר הזה, לא שנאו את תושבי ישראל ויהודה יותר משנאו עמים אחרים. הם בסה"כ עשו צעד חכם מבחינה מדינית – הגלו את תושבי המקום והביאו לפה אנשים שהגלו ממקום אחר. זאת כדי לשבור כל נאמנות לאומית שיכולה לגרום למרד. באותה מידה לבבלים לא הפריע פולחן ה' יותר מכל פולחן זר (להם) אחר – הם פשוט החריבו מקדש שיכול היה לגרום להתאגדות ולמרד מתוך תחושת לאומיות של היהודים.
    באופן כללי, כל הנרטיב התנ"כי שהחדירו לנו לראש מגיל אפס מאוד לא מדויק. אנחנו לא כאלה מיוחדים, יצא שהמקרא הוא האפוס המיתולוגי הנרחב ביותר ששרד.

    באותה מידה ניתן להתייחס גם לנרטיבים האחרים שהעלית מכל מיני זוויות ונקודות מבט. ואי אפשר בכלל להגיד על מהפכה שהיא נכשלה/הצליחה בפרספקטיבה של 30 שנה (לדעתי).

    מה שכן, מבחינתי, לא ניתן להגיד שהמהפכות שהזכרת נכשלו בגלל שעובדה – כולם מדברים עליהן כל הזמן.

  2. נעמה אוקטובר 14, 2011 בשעה 9:11 pm #

    פוסט נהדר, אחד הטובים ביותר שלך.

    היסטוריה היא תמיד פוליטית, תמיד.
    בעיניי, היא שייכת למדעי החברה לא פחות מאשר למדעי הרוח. חבל שההיסטוריונים עצמם לא תמיד מבינים את עצמם ככאלה. כי לפעמים, כפי שכתבת, עצימת העיניים הזאת היא חלק משיתוף הפעולה עם הממסד, עם הקיים, עם הסדר הישן; רק בארשת תמימה לכאורה.
    חשיפת המסווה מתחומי הדעת הנייטרליים לכאורה, היא צעד הכרחי בדרך לשינוי חברתי. כי דווקא האתרים הקונסנזואליים והפשוטים יחסית, הם פעמים רבות אתר מרכזי בשיכפול וכינון מערכות הכוח המעצבות את חיינו. בדיור בגלל ההתחזות שלהם לנייטרליים ולפיכך אמינים יותר.

    ובכלל, לא לגמרי ברור לי אם למידת ההיסטוריה מאפשרת לנו רק לחזור על אותן הטעויות, או ללמוד כיצד להימנע מהן. יש משהו מתעתע בהיסטוריה, בנארטיבים שאנחנו קוראים אותה דרכם. כך שלא בטוח עד כמה היא באמת תורמת לנו להבנת מצבנו. אבל מה שבטוח זה שהיא תמיד מרתקת 🙂

Trackbacks/Pingbacks

  1. אמריקה « האחות הגדולה - אוקטובר 15, 2011

    […] פוסט מעניין וחשוב  המתמקד בשווין וזכויות להט"ב בהקשר ההיסטורי בבלוג יחסי מין […]

  2. לשבור את הקרטל « - אפריל 21, 2012

    […] היא גמישה (על החשיבות שבדינמיות של השפה המהפכנית ראו כאן). בניגוד לתחושה הרווחת, אין לשיח ההגמוני שום קושי לאמץ […]

  3. לשבור את הקרטל | העוקץ - אפריל 24, 2012

    […] המעניין בכל הסיפור הזה הוא לא העובדה שגורמי הכוח רוצים לשמר את מעמדם (ובהחלט צריך לצרף למשוואת ההון-שלטון את האקדמיה, ובפרט האקדמיה הפרטית). המעניין הוא כיצד השיח הביקורתי הופך להיות כלי שרת לשם שימור הכוח. במסגרת הביקורת על המחאה בקיץ, רבים טענו שהבעיה היא בכך ששפיר וחבריה דורשות שיח פתוח, מסרבות לדבר בשם אחרים, מסרבות לקבל את מרותם של המבוגרים האחראיים. הסירוב להתייחס לכלכלנים, פקידים ועורכי דין כנושאי האמת נבע, במידה רבה, מתוך הידיעה שהשפה היא גמישה (על החשיבות שבדינמיות של השפה המהפכנית ראו כאן). […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: