בשנה הבאה

7 אוק

|מאת חגי|

תקופת החגים היא תקופה המאופיינת בהרהור. כמעט מכל עבר עולה שאלת ההחלטות לשנה הקרובה. מה אנחנו רוצות לשפר? מה אנחנו רוצים להשיג? לאן החיים שלנו הולכים? כמובן, לא תמיד ההחלטות קשורות לפיתוח מקצועי. הרבה פעמים אנשים בוחרות להשקיע יותר בפנאי, בחברים, במנוחה. אבל יסוד ההשקעה, היסוד המעדיף ערך חיובי על שלילי, את הנוכח על שאינו נוכח, את הנאמר והנשמע, היסוד שדורש למסגר את הפעולה, שדורשת מהפעולה להיות פעולתית, היסוד הזה נשאר.

כמובן, בדרישה לרציפות, המשכיות ובעיקר בהירות במעשים שאחת עושה אינה רק עניין פנימי. אדם המגיע לראיון עבודה מצופה להיות מסוגל להסביר את הפערים שיש לו בקורות החיים. תשובה כמו "לקחתי פסק זמן בשביל (השלם את החסר – טיול / מנוחה / ילדים)" היא בהחלט תשובה לגיטימית כל זמן שהפעולה היא חלק מהרצף המקובל של החיים. לעומת זאת, תשובה כמו "הסתכלתי על עץ גדל", "ספרתי עלים יבשים על המדרכות בשדרות בן ציון" או סתם "לא עשיתי כלום, לא הייתה לי מטרה, לא מימשתי איזה צורך, פשוט זרמתי עם החיים" תתפש כמשונה. הניסיון להתנער ממסגרת המסבירה את ההתנהגויות שלך בצורה של מעשים בעלי משמעות המשתלבים בתוכנית העל של חייך הוא ניסיון שאינו יכול להתקיים בחברה הדורשת תשובות.

אפילו החגים והחופשות הפכו, בחיינו המודרניים, לרצף בלתי פוסק של פעולות. איפה "עושים" את הסדר? לאיזו מסיבת פורים נלך? האם השנה בונים את הסוכה? לאיזו קייטנה לשלוח את הילדים? ההפנמה של הצורך בתכלית היא כל כך עמוקה עד שלא פעם קשה בכלל להבין מה יכול להיות אחרת. מי שעובד 12 שעות ביום לא יכול לדעת בכלל איך נראה הרחוב סתם כך, ביום רגיל, בשנה 11 וחצי בצהריים, או באיזה קצב זזו העננים. אפילו אם היא מסוגל לצאת בכוונה יום אחד בשביל לצפות בעננים, זאת תהיה תמיד ההסתכלות התכליתית, המוסברת, המנומקת. הצורך לעשות משהו מקובל חברתית, שיהיה אפשר לדבר עליו עם אחרים, גורם לנו לחזור הביתה ולצפות ב"הישרדות", "האח הגדול" או "24/7". אנחנו מזפזפים בין הערוצים ורואים את החצי השני של סרט שכבר ראינו אתמול, ושלא נהננו ממנו כלל. במקרה הקיצוני ביותר אפילו נקרא ספר. רק לא להיות במצב של "כלום".

אם חושבים על זה, אין ספק שה"כלום" מלא בהמון המון דברים. המון דברים שאין להם ערך מלבד היותם נכונים באותו הרגע הספציפי. המון דברים שאינם דורשים הסבר ואינם צריכים הנמקה. בשיר "כתיבת קורות חיים" כותבת שימבורסקה "כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך / וכאילו עקפת עצמך מרחוק. // התעלם מכלבים, חתולים וציפורים, / מזכרות נושנות, חברים וחלומות". לשימבורסקה יש מזל. בחיים שלה יש כלבים, חתולים וציפורים מהם היא יכולה להתעלם. אבל לא אחת ולא אחד, במירוץ המטורף לקורות החיים המושלמים, הופכים להיות בעצמם קורות החיים שלהן. קורות חיים שיושבים לשתות בירה אחרי העבודה ומדברים על העבודה של היום ושל מחר. קורות חיים שקובעות שיחות טלפון להורים שלהם שבוע מראש. קורות חיים שמתוך 12 ימי החופש שלהם בשנה, שבעה יורדים על חופשות מרוכזות, והיתר נלקחים כחצאי ימים בשביל להספיק להגיע לבנק, או לקנות חליפה, או לצאת לקורס באוניברסיטה.

*

כתיבת קורות חיים / ויסלבה שימבורסקה (תרגום: רפי וייכרט)

*

מה נחוץ?

נחוץ לכתוב בקשה

ולצרף לה קורות חיים.

*

ללא קשר לאורך החיים

על הקורות להיות קצרות.

*

תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים

המרת נופים בכתובות

וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.

מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,

ומהילדים רק את אלה שנולדו.

*

זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.

טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ.

השתייכות למה, אך בלא הלמה.

ציונים לשבח בלא הנימוקים.

*

כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך

וכאילו עקפת עצמך מרחוק.

*

התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,

מזכרות נושנות, חברים וחלומות.

*

מחיר ולא ערך

כותרת ולא תוכן.

מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך

זה שאמור להיות אתה.

לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.

רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.

מה נשמע?

נהמת מכונות הגורסות את הנייר.

ויסלבה שימבורסקה

*

*

בעולם המטורף הזה, יום כיפור הוא יום מיוחד.

לא רק המגבלה על עשיית מעשים רבים היא שמייחדת את החג הזה. היחוד שלו הוא בלגיטימציה שהוא נותן למצב של being, של להיות. הוא חג שמבקש לשניה להתנתק מהרצף התובעני של הדרישות הלא נגמרות ולהכיר בהווה. בפיוט "אבינו מלכנו" שרים "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהוֹשִׁיעֵנוּ".

*

*

הפיוט לא מדבר על מעשינו הטובים. הוא לא מדבר על הישגים. הוא לא סוקר את המעשים שמצדיקים את החסד. הישועה, החסד, הצדקה אינם תשלום עבור התנהגות טובה. החסד והצדקה נובעים מהאנושיות של האדם, מההכרה בקוטן, בחוסר המשמעות. זוהי אתיקה אחרת. לא אתיקה של מסלולים, התפצלויות ובחירות (מעולם לא הבנתי את השיר הזה של הרוברט הזה על הדרכים שנלקחו ולא נלקחו ועלים ויער. הנחת המוצא שיש באמת דרך קבועה, שהדרך שלך והדרך של אחרים היא אותה דרך, שהדרך היום והדרך מחר היא אותה הדרך, נשמעת לי מופרכת-

*

*

לצד "אתיקת הדרך" מציב לא יום הכיפורים אפשרות נוספת, דומה, זהה, אחרת, של אתיקת הוויה, של התמקדות בתנועה.

*

*

הקיץ הנוכחי היה בסימן של צדק חברתי. כולן דיברו על זה. טרכטנברג וחבורתו כתבו מאות עמודים על זה. לכולם יש רעיונות לפתרון. שאלת המוצא של השיח הזה הייתה ועודנה שאלת הדרך. האם הדרך באמת פתוחה בפני צעירות וצעירים להתפרנס בכבוד. האם העניים עושים את מה שהם היו צריכים לעשות בשביל להתפרנס? האם הטייקונים הם חבורה סגורה של עשירים מהשמרים את הונם, או שהדרך פתוחה לכניסתם של טייקונים חדשים. זהו כמובן הויכוח הקלאסי של השיח הליבראלי. אפשר למצוא אותו כבר אצל מיל, והוא משמש כבסיס לכל הבירוקרטיות מזה שנים. זאת ההצדקה לתוכניות דוגמת תוכנית ויסקונסון ולמס הכנסה שלילי. הרעיון הוא לא לעודד את ה"פרזיטים" אלא לאפשר לאלו שצועדים בדרך הנכונה ללכת בה. לא לתת לרעב דגים אלא חכה (ולקוות שהוא גר ליד הים).

כל השאלות האלו הן חשובות וצריך להדרש אליהן, אבל הן לא יכולות להחליף את אתיקת ההוויה. גם אם יוכח שכל הטייקונים הגיעו ממעמד הפועלים זה לא ישנה את הפער שבין הטייקונים לבין אורזי המצרכים ברשתות שלהם. גם אם יוכח שמשכורות המנהלים באמת משקפות את איכות העבודה של המנהלים הדבר לא ישנה את העובדה שיש במדינה אנשים שלוקחים הביתה בסוף השנה עשרות מיליונים ואנשים רעבים. הטענה שאם נשים היו מתמקדות יותר בקריירה שלהן הסיכוי שלהן למצוא את עצמן במצב כלכלי נוראי לאחר גירושין היה קטן לא פותרת את הבעיה של שום אישה גרושה. הרצון לחטט בעברו של אדם בשביל להצביע על הנקודה בה הוא או היא קיבלו את "ההחלטה השגויה" ולהאשים אותם במצבם הוא חסר משמעות ביחס לסיוע שהאדם צריכה ברגע זה. הכווונה אינה, כמובן, שצריך להתעלם מפעולותיהם של אנשים. אם מישהו או מישהי יכולים לשפר את מצבם אפשר לדרוש זאת לפני שדורשים מהחברה לטפל בהם. אבל לעובדה שמישהו או מישהי עשו משהו בעבר שלא מתיישב עם קורות החיים הנדרשים מאדם "נורמטיבי" אין שום משמעות בהקשר של מקומו בחברה. לא רק הצדקה והחסד, אלא אף הצדק, לא יכולים להיות מותנים בדרישת סף של קורות חיים. החירות הבסיסית וכבוד האדם חייבים להיות קשורים להיות האדם ולא לדרכו.

*

*

יש לי חברה קרובה שיוצא לנו לבלות הרבה זמן באחרונה. לפני כמה שבועות שאלו אותי מה היא עושה בחיים. הייתי נבוך. בשנתיים של הכרות לא יצא לנו לדבר על זה. פשוט לא הספקנו. תמיד היה משהו יותר חשוב. בפעם אחרי זה שנפגשנו שאלתי אותה מה היא עושה בחיים. גם היא לא יודעת עד הסוף. היא יודעת להגיד את הכותרת – שם המקצוע ומקום העבודה. בין זה לבין השאלה "מה היא עושה בחיים?" אין ולא כלום.

*

בשנה הקרובה אני הולך לדעת פחות דברים שאני צריך לדעת. זאת ההחלטה שלי. אני הולך לשאול פחות שאלות שהתשובה עליהן לא מעניינת אותי. בשנה הקרובה אהיה מופתע מהדברים המוכרים לי. בשנה הקרובה אני אשאל שאלות שלא מעניין אותי לדעת מה התשובה עליהן. בשנה הקרובה.

אתמול שמעתי מישהו אומר שהוא לא מתנצל על דברים שהוא מתכנן להמשיך לעשות, כי זה חסר טעם, ולא מתנצל על דברים שלא יעשה שוב, כי זה חסר ערך. אני מתנצל על שני סוגי המעשים גם יחד.

*

בשנה הקרובה אני אסתכל לפחות על עלה אחד בנשירתו.

באופן ספונטני.

*

מודעות פרסומת

7 תגובות to “בשנה הבאה”

  1. מור אסאל אוקטובר 7, 2011 בשעה 2:53 pm #

    איזה יופי צרוף

  2. itamarzo71 אוקטובר 7, 2011 בשעה 7:44 pm #

    שנה טובה

  3. נעמה אוקטובר 8, 2011 בשעה 11:48 am #

    מקסים.

    שנה ברוכה לכולנו!

  4. Brownies אוקטובר 8, 2011 בשעה 4:19 pm #

    תודה, ניסחת מחשבות שהיו לי, את השאיפה לעשיית הכלום, ללא רגשות האשם. את הפחד מהמרוץ.

  5. רוני אוקטובר 8, 2011 בשעה 8:44 pm #

    חגי, אני אוהבת אותך עד מאוד, איזה פוסט יפה.
    בשנים האחרונות נהניתי מיום כיפור הנאה גדולה – מירוץ החיים המטורף עצר ליממה שלמה של שקט שלם. אבל השנה נהניתי פחות, וזאת משום שבחודשים האחרונים היה לי הרבה מאוד "שקט" – שקט כפוי. אפשר לומר שישבתי והסתכלתי לא מעט על עלים נושרים, וזה נמאס לי אחרי בערך יומיים. בגלל שלא באמת בחרתי בזה. ולפעמים יש גם מצבים כאלה – שקט מתוך חוסר ברירה. אי-השתתפות במירוץ החיים בלי שבחרנו בכך. יש אנשים שרק מחכים ליום בו הם יוכלו לעבוד 12 שעות ביום ולא לראות את העננים עוברים ועוברים ועוברים. אבל כן, גם זה נמאס תוך בערך יומיים.
    אז מה בעצם צריך? איזון. לנסות ולזכור שלא תמיד החיים ילכו בדרך לה פיללנו, ושעדיף שנהנה מהם ומקצת שקט בתוך כל הבלגן הזה – שקט שאנחנו יכולים לבחור בו קצת. במובן הזה, יום כיפור הוא שקט אמיתי, אבל הוא מסמל גם משהו כפוי – גם אנשים שלא רוצים להיות ב-being, מחויבים לכך בגלל הכפייה הדתית שעדיין קיימת במדינה הזו. אני שמחה שרוב מי שאני מכירה מצליחה לעשות מהיום הזה משהו טוב, אבל זה לא תמיד נחווה כך על ידי כולמן.
    אני מקווה שהשנה אני אסתכל על כמה עלים נושרים – בדרך לעבודה, בדרך הביתה מהאוניברסיטה, וגם באמצע איזה יום של בטלה. ושהבלוג שלנו וכל מה שמעבר לו שבינינו, ימשיך וימשיך.

  6. Keren Fite אוקטובר 9, 2011 בשעה 12:37 am #

    "הרוברט הזה" הוא אחד המשוררים החביבים עלי, ובמובנים רבים הוא משורר של הווייה. בקריאה ראשונה השיר שאתה מדבר עליו משווה בין שתי דרכים שהבחירה ביניהן היא הרת גורל. בקריאה שניה אפשר לגלות ששתי הדרכים דומות מאוד זו לזו, והדרך אינה ישות אובייקטיבית מוחלטת אלא חווייה-הווייה שמתהווה תחת רגלי ההולך. ודרך אגב, כמשורר שכתב בעיקר על הטבע בסביבתו וחי בניו אינגלנד בה יש סתיו יפהפה, רוברט פרוסט מתבונן בהרבה עצים ובעליהם הנופלים 😉

  7. bidyke אוקטובר 11, 2011 בשעה 9:27 am #

    חגי,

    תודה על הפוסט 🙂

    רציתי להוסיף מושג שהיה נוכח בכל מה שכתבת (ביחוד בחלק הראשון) אבל לא נאמר: קפיטליזם.

    רוצה לומר: ה"מה עושים" הזה, התכליתיות הזאת, ה"משמעות" הזאת – הן כולן עשיה, תכליתיות ומשמעות קפיטליסטית. התיאור שלך מראה באופן מדויק כיצד החיים של כולנו כפופים ומוכפפים למסגרות הקפיטליסטיות האלה, של עבודה ופרודוקטיביות, מטרה, תוצאה ותפוקה. כל מה שלא נמצא במעגל הפרודוקטיביות, כלומר מה שלא מפיק מוצר וכסף (ומוצר, במובן הזה, יכול להיות גם היצור של העצמי כסובייקט קפיטליסטי, למשל רכישת מקצוע), כל גוף שלא מכפיף את עצמו לקפיטליזם – הוא פורע סדר. דברים כמו "הסתכלתי על עץ גדל", "ספרתי עלים יבשים על המדרכות בשדרות בן ציון" או "לא עשיתי כלום, לא הייתה לי מטרה" וגו' יכולים בקלות להיות חלק מהרצף של החיים – השאלה האמיתית פה היא האם הם מוכפפים לסדר הקפיטליסטי? התשובה השלילית היא מה שהופכת אותם לבלתי קבילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: