הסיפור הלא כל כך פשוט של הירשל – המלנכוליה המגדרית של כולנו

26 אוג

|מאת רוני|

בתקופה האחרונה התחלתי להרהר יותר בגבריות. העיסוק במגדר הוביל אותי לא פעם לדבר על הדיכוי שנשים חווות, כמו גם שלל חברי קהילת הלהט”ב. אך קשה לכתוב ולהרהר בגבריות בלי לחשוב על פריווילגיות חברתיות ושליטה רבת-שנים במשאבי העולם כולו.

בשנה שעברה כתבתי סמינר על הנובלה “סיפור פשוט” שכתב ש”י עגנון. מאז שקראתי את הנובלה, לא יכולתי לשכוח את דמותו של הירשל ואת אהבתו הבלתי ממומשת כלפי בלומה. אך לא הצלחתי לשכוח דבר נוסף – את ההבנה שהירשל הוא קרבן גברי אולטימטיבי של חברה שמרנית, שדורשת מנער צעיר להפוך להיות “גבר” על פי אמות מידה נוקשות שמוחקות את זהותו המגדרית המורכבת והמרובדת. התגבש בי קצה-קצהו של רעיון – שהירשל סובל ממה שג'ודית באטלר מכנה "מלנכוליה מגדרית", בספרה "צרות של מגדר".

ניתוחים וביקורות מעמיקים מנקודות מבט וזוויות שונות נתנו לי רקע יסודי לבחינת הטקסט בעצמי. אך נדמה כי הפן המגדרי, אשר קיים בהתמוטטות הנפשית של הירשל שמתפרצת בעקבות היעלמותה של בלומה מחייו, כמו גם הגדרת המשבר הנפשי שלו כ”מלנכוליה” במונחים פסיכואנליטיים מקצועיים, אינו נידון לעומק. כך, יצאתי לדרך.*

Robert Mapplethorpe, Selfportrait as a woman, 1980

*

באטלר טבעה את המושג “מלנכוליה מגדרית” על בסיס הפירוש הפסיכואנליטי הקלאסי של פרויד ואחרים לתופעה הנפשית מלנכוליה. במאמרו "אבל ומלנכוליה", מציג פרויד‏ את ההבחנה בין עבודת האבל לבין המלנכוליה. אבל הוא תהליך פסיכולוגי טבעי ונורמלי שעובר אדם בעקבות פרידה או אובדן כלשהו. בחיי היומיום נהוג להשתמש במונח זה בעיקר בהקשר למות אדם קרוב, אך בפסיכולוגיה עשוי אבל להיגרם כתוצאה מכל פרידה או אובדן בחיי האדם (למשל: גירושים, פרידה מבן-זוג, פיטורים ממקום עבודה ועוד). במצב של מלנכוליה (מה שבימינו נהוג להתייחס אליו כדיכאון) לעתים מדובר באבל, אך במקרה זה – על אובייקט אבוד עלום. ברוב המקרים האדם המלנכולי עצמו לא מסוגל לתמלל את אובדנו ולהצביע עליו. בעוד לפעמים מדובר באבדן של אובייקט ממשי כמו באבל (מות אדם אהוב, פרידה מבן זוג וכו'), לעתים מדובר בשחזור אבדן קדום מהילדות או מהנעורים – משהו שאיבדנו מזמן, או טראומה מעברנו שצפה ועולה, שאינם שייכים למציאות חייו הנוכחית של הסובייקט המלנכולי.

האבל הוא מצב טבעי כל עוד הוא נמשך פרק זמן סביר. אך בניגוד לאבל, המצב המלנכולי אינו בהכרח מסתיים בנקודת זמן ברורה וגם מתחיל כתגובה לאבדן שאינו תמיד מזוהה בבירור; האבל הוא תהליך שסופו ידוע מראש, בו המתאבל עובר תהליך של פרידה מוחלט ממה שאבד לו. במצב מלנכולי, מתקיים סירוב להיפרד מן האובייקט, והמלנכולי מתקשה לעבור תהליך פרידה שלם: במקום להיפרד מהאובייקט, המלנכולי מנכס את אובייקט האובדן עד כדי הזדהות מוחלטת עמו. ההזדהות הזו עם אובייקט שבעצם אבד, באה על חשבון חלקים מתוך העצמי של המלנכולי ומתפתחים יחסים אמביוולנטיים של אהבה-שנאה ביחס למה שאבד. כתוצאה מכך, המלנכולי עובר תהליכי הלקאה עצמית, ולעתים אף מתפתחים התקפי מאניה, עקב ההזדהות החולה שהוא פיתח כלפי אובייקט האובדן. כלומר, ניתן לומר שמי שעובר תהליך של אבל, עובר תהליך של היפרדות "בריאה" לאחר היעלמותו של אובייקט אבוד, ואילו המלנכולי מזדהה עם דמותו של האובייקט האבוד, ומפנים אותה עד שזו פונה כנגדו.

במקרים מסוימים, הסובייקט המנלכולי דווקא מצליח לאתר את האובייקט שאבד לו, אבל לא מצליח להבין מה אבד לו ביחס לאובייקט האבוד מבחינה נפשית (לדוגמה, כאשר לוקחים מילד צעצוע אהוב, הוא מאבד גם חלק מהילדוּת שלו, אך הילד אינו מסוגל להצביע על האבדן הנפשי שמאחורי אבדן הצעצוע הגשמי). פרויד חוזר ומדגיש כי האבדן שייחודי לאבל – אותו אבדן של אובייקט אהבה שמת או הלך מאיתנו, אינו ייחודי למלנכוליה; המלנכוליה פורצת באופן שנראה מבחוץ כספונטני, ומתפתחת גם במצבים של אבדנים רבים ושונים, גשמיים או נפשיים, גדולים וקטנים, אנושיים ולא-אנושיים, מן העבר ומן ההווה.

*

*

אם כך, מהי התופעה המכונה מלנכוליה מגדרית? בספרה "צרות של מגדר", באטלר מציגה, בין היתר, את המושג "מלנכוליה מגדרית". כפועל יוצא של הנחותיה בדבר הכוח החברתי הממשטר שמפעיל אותנו להתמיין לזהות מגדרית ברורה על פי חלוקה בינארית (גבר או אישה), באטלר מציגה את אותה חלוקה בינארית כמבנה מלנכולי; בפרק Prohibition, Psyshoanalysis and the Production of Heterosexual Matrix, באטלר שואלת מפרויד את ההמשגה למלנכוליה כדי לדבר על עיצוב זהות מגדרית.

לפי באטלר, כפרטים בחברה, אנו נדרשים להדיר בצורה חוזרת ונשנית את אותם חלקים הקיימים בנו שאינם עולים בקנה אחד עם הזהות המגדרית המצופה מאיתנו. ראינו כי מלנכוליה היא מצב נפשי בו אדם המאבד אובייקט אהוב, מסרב להיפרד מאותו אובייקט (גשמי או נפשי), והופך את האובייקט האבוד לחלק ממנו-עצמו, בניסיון למנוע את הפרידה הבלתי-נמנעת. נשים נדרשות להדיר מזהותן את מה שנחשב בתרבות שלנו ל"גברי", ולהיפך. עם זאת, ההדרה הזו מצליחה באופן חלקי בלבד, ולכן באטלר טוענת שאנו הופכים למלנכוליים: איננו נפרדים באופן שלם מחלקים בזהות שלנו. חלקים אלה ממשיכים להיות חלק מאיתנו, שכן אין אפשרות אמיתית "לאבד" חלקים שהם אנחנו עצמנו.

ההדרה של הזהות מגדרית שלנו נמצאת בתהליך מתמשך – איננו מצליחים להדיר את החלקים הללו עד הסוף באופן מוצלח. הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, ולכן אין אנו עוברים תהליך של פרידה מהסוג של אבל עליהם, כי אם פרידה "חולה" ומלנכולית, בה אנו מראש חיים בתוכנו עם האובייקט שאנו נאלצים להיפרד ממנו שוב ושוב – זהות מגדרית מורכבת ועשירה, כזו שאין לה מקום בחברה הדורשת מאיתנו להתחלק באופן דיכוטומי לשתי אופציות בלבד.

מדובר בתהליך לא מודע: הפרידה מחלקי עצמי שקשורים במגדר מתרחשת לרוב באופן לא מודע לחלקי העצמי שאנו נאלצים להדיר. כמו המנלכולי של פרויד, שאינו תמיד יודע מהו האובייקט האבוד לו, ומה הוא איבד ביחס אליו, כך גם המלנכולי המגדרי, שכדי להצליח בתהליך החברות, הופך לא מודע לתהליך ההדרה שהוא עושה בעצמו.

*

Otto Dix, Portrait of the Journalist Sylvia von Harden, 1926

*

ב"סיפור פשוט", ניתן לראות כיצד עגנון מתאר את תהליך הכניסה לגבריות כתהליך שבמהלכו הירשל נאלץ לוותר על חלקים מעצמו, ולהדירם מתוך האני שלו. על פניו, הפרידה שהירשל חווה היא פרידה מבלומה, על מנת להינשא למינה. אך עגנון גם כותב את סיפור הפרידות של הירשל מהפריווילגיות השמורות לגיל הנעורים, כדי להתכונן כגבר נורמטיבי בחברה בו הוא חי.

בשנים הקריטיות של הירשל בין גיל שש עשרה לגיל עשרים ואחת – שעל פניהן משתרעת עלילת "סיפור פשוט" – הירשל צפוי להיפרד מדברים רבים כדי להיעשות לגבר. הפרידות של הירשל מאובייקטי חיצוניים-גשמיים (בלומה, אהובתו) ומחלקי אני פנימיים-נפשיים (זהות מגדרית שאינה נתפסת כ"גברית"), נעשות לא בלי אלימות. מדובר בתהליכים כואבים, קשים, מתמשכים ומעוררי התנגדות – תהליכים מלנכוליים בעצם, ששיאם בהתקף מאניה – תהליכים שלהם הירשל לבסוף נכנע תוך הדרה של חלקי זהות שהיו בעבר חלק ממנו, ואותם הוא אהב עד מאוד. מדובר בחלקים בזהות המגדרית שלו, אותם הוא נדרש להדחיק כדי להיהפך ל"גבר" על פי אמות המידה החברתיות בזמן ובמקום בהם הוא חי.

הסיפור מתחיל כשאמה של בלומה מתה, ובלומה מתייתמת. היא עוברת לגור אצל קרוביה, ברוך-מאיר וצירל. הירשל הוא בנם, והוא מתאהב בבלומה: 'והיא היתה כתאומתו'. אך הירשל נופל בין הכיסאות: מחד, הוא חי את האהבה הרגשנית, האותנטית, ביחסים שרקם לבדו עם בלומה, ובלומה נענית לו. אך מאידך, הוא צריך לפייס את אמו ולשכנעה בזיווג. צירל אינה מבינה את רגשותיו של בנה כלפי בלומה – ואינה רוצה להבין – ודורשת בדרכים עקיפות את נישואיו למינה, נערה מבית עשיר.

ב"סיפור פשוט", החברה ממשטרת את היחיד להתעצב לפי מודל הבגרות שהיא מגישה לו. ניתן גם לראות את "סיפור פשוט" כשייך לז'אנר החניכה, גם לפי קריאה מגדרית. בספרה, "לב הבית, לב האור: דיוקן המשפחה בספרות העברית החדשה", חנה נוה כותבת על סוגה זו של החניכה, שנכתבה על-ידי גברים עבור גברים, מגוללת סיפורים המעודדים את היחיד להתערות בחיי העיר ולהשתלב בה לפי המודל הבורגני-גברי. הז'אנר התהווה על רקע עליית הקפיטליזם, והוא דוחה את התפישות הרומנטיות "הילדותיות", הנשיות. המשפחה נתפסת כיחידה שאחראית באופן ניכר על הסוציאליזציה של הילד. מדובר בתהליך שכרוך בהטלת משמעת, הנחת חוקים ואכיפתם. ולא בתהליך "טבעי" אשר מגיע יש מאין: המשפחה, וההורים בפרט, משמשים כסוכן חברתי לחוקים ולסטראוטיפים החברתיים, והנחלתם לעולמו של הילד המתבגר, שאמור בבוא הזמן להיות חלק הומוגני מהחברה, ולא חריג בה. מכאן, שהמשפחה היא בעצם משתפת פעולה סמויה עם הסדר החברתי, שאינו חף מאינטרסים ממשטרים; אותה יחידה אינטימית, שנתפסת לעתים קרובות כל כך כמקום הבטוח ביותר עבור ילד, אשר זוכה ליחסי אהבה נטולי אינטרסים, מתגלה כידה הארוכה של סדר חברתי, אשר יוצר פרדוקס ויחסים כפולים.

מדובר בתפקוד כפול של המשפחה: מצד אחד כמרחב אהבה בספירה פרטית המנותקת מהספירה הציבורית ולפיכך גם מנותקת מהעקרונות הממשטרים של החברה, ומאידך כתא המנחיל את חוקי החברה בשיתוף פעולה עמה, יוצר מצב פרדוקסלי נוסף שילד מתבגר צריך ליישב. שכן בעוד שהילד תופס את פעולת המשפחה כנטולת אינטרסים וכמיועדת להיטיב עמו, הרי שהמשפחה בעצם בעצמה אינה תא מגן ומגונן, אלא כפופה להיגיון וחוקים אחרים.

כך גם ב"סיפור פשוט", הירשל נדרש לעבור תהליך של הבנת החוקים החברתיים אליהם הוא צריך לציית, וחינוך זה מגיע אליו ישירות מהקרובים לו ביותר – הלוא הם הוריו, ברוך מאיר וצירל בפרט. "סיפור פשוט" בודק כיצד הופך נער מתבגר לגבר בוגר. הוא מציג את הפיכתו של בן זכר לגבר, על כל המשמעויות החברתיות הכרוכות בכך – לפי מודל קבוע מראש של התבגרות וחניכה. יש מבנה מדויק של זהות גברית, שאליו מכוון הנער המתבגר.

על מנת להפוך לגבר הבוגר ההומוגני לחברה בה הוא חי, מתקיים תהליך למידה, הטומן בחובו מחיקה ונטישה של זהות קודמת, גמישה יותר ושלמה יותר; המגדר הגברי הינו מוסד טוטאלי, המקיף את כל תחומי החיים, לעומת המגדר של נער, שעדיין אינו מגובש, ולכן הוא חופשי יותר להתנסות ולבדוק את גבולות עצמו. כך גם עולה מן הטקסט של ענגון – בעוד הירשל הנער מתאהב בבלומה כמעט באין-מפריע, הירשל ההופך לגבר נמנע מן ההנאה של אהבתו הרומנטית הנערית. הספרים שמתוארים כמחברים בין בלומה והירשל בתחילת הסיפור מסמלים את העולם שמתנגד לעולם החומרי-קפיטליסטי שהוריו של הירשל מעמידים כמודל לחיקוי. בלומה הענייה מאופיינת על ידי עולם הרוח, אותו עולם רוח שמאפיין את הנעורים, עולם שאם אדם מבקש להחזיק בו, הרי שלעולם לא יהיה לגבר ויפרנס את משפחתו ויחיה בכבוד, וגורלו יהיה כמו גורלו של אביה של בלומה, שהיה עני מרוד כל ימי חייו. זאת לעומת הוריו של הירשל, שמרבים לדבר על כסף ולספור את כספם, תוך שהם מנהלים עסק פרטי מצליח, שהם מקווים שהירשל יירש ביום מן הימים.

*

במהלך הסיפור הירשל משתנה בהרגליו, בגופו, ובמנהגיו. בשלב מוקדם בספר משתעשע הירשל באורח חיים שונה רדיקלית מהמצופה ממנו. בתחילת תהליך הפרידה מבלומה ומהנעורים, הירשל מחליט לאמץ לעצמו אורח חיים צמחוני, כדרך דודו שלבסוף השתגע. יש ניסיון מצד הירשל להפנים את מה שמייצג הדוד – צמחונות, סגפנות, התנגדות לסדר החברתי הגברי-נורמטיבי; הירשל מתואר כבחור רזה ונערי. הוא כמעט ואינו אוכל, ומתואר כמי שנגעל ממאכלי בשר ומנסה להימנע ככלל מגרגרנות וכמה שהוא תופס כאכילה יתרה ומיותרת. הוא הופך צנום יותר ויותר. הצמחונות והרתיעה מחיים דשנים שמאופיינים במאכלי בשר ושמנת, מהווים עבור הירשל חיים של התנגדות לחוקים חברתיים, אשר מחייבים גבר מכובד לאכול בשר (ולהעלות על עצמו בשר) וליהנות מקפה בשמנת ועוגות בבית חותניו. מדובר בתהליך התנגדות: הירשל לא היה נרתע ממאכלים טובים כל חייו, שכן בתחילת הספר הוא נהנה מהעוגות שבלומה מביאה עמה מבית הוריה. הירשל נחפז להתכנס בתוך עצמו המצבים חברתיים – סעודות גדולות – ולבדל את עצמו מהסביבה אליה הוא נקשר על כרחו. בדרך זו של הימנעות והתייחדות נרקיסיטית עם חלקי עצמי מהם הוא מסרב להינתק, הוא שומר אמונים לבלומה וגם לעצמו. בסוף הסיפור, לאחר ההחלמה מהתקף המאניה של המלנכוליה, הירשל כבר מתואר כמגודל כרס, כשותה קפה בשמנת ואוכל עוגות.

Sara Lucas, Selfportrait, 1996

אם כן, ספרים ורגשות הם מושגים מן העבר, השייכים לעולמו של הירשל טרם נישואיו, וכדי להיות "גבר" ולמלא את תפקידו בהצלחה מבחינה חברתית, עליו לוותר עליהם. כך שייתכן שבלומה, עם הזמן, הופכת מסמן לכל האבוד להירשל, לצד זה שהיא המושא האבוד עצמו. ואכן, הירשל ובלומה קושרים ברית אוהבים, אך עובר זמן רב מרגע שבלומה יוצאת מחייו של הירשל ועד עת תום העלילה. ייתכן מאוד שבזמן הזה, דמותה המוחשית של בלומה כבר נשכחה מלבו, וכי מלכתחילה לא יכלה מעולם להיות יותר מפנטזיה, שכן האהבה ביניהם מעולם לא התממשה. אך לקשר מכונן זה אין אח ורע.

בהתקף המאניה שהירשל חווה בשיא המעבר מנעורים לבגרות, ובעקבותיו נשלח הירשל לבית משוגעים, צץ ועולה התרנגול שגר בחצר ביתו של הירשל: אותו "גבר", הלוא הוא התרנגול, מפריע את שנתו של הירשל, הסובל בשלב מסוים של המלנכוליה מאינסומניה קשה. כמו כן, ברגעי המאניה הקשים ביותר של הירשל, הרשל עצמו קורא "קוקוריקו" ובעצם רק אז – בעודו שרוי במצוקה הקשה ביותר – הוא מבין כי המלנכוליה היא מגדרית, היא הדרישה להיות הגבר שמוותר על חלקי עצמי אינהרנטיים ("…מנין אתה אומר שאני משוגע, מפני שאמרתי קוקוריקו משמע שמשוגע הוא… ומאחר שאני אומר שאיני משוגע משמע שאיני משו גע גע גע, שמשוגע קורא כתרנגול ואני קורא גע גע גע."). הירשל נבהל מהדמיון שלו עצמו לאותו תרנגול, "גבר", וממהר להחליף את דברי השיגעון, "קוקוריקו", ב"גע גע גע".

הירשל משיל מעליו תכונות שאינן יאות לגבר בורגני. אך במקום לתאר רצף התפתחותי – כמו ברוב ספרי ז'אנר החניכה – מתואר הירשל כמתנגד. מריו מתבטא במלוא עוצמתו כאשר המלנכוליה הופכת למאניה של ממש, והוא נשלח לבית משוגעים, אבל מריו כושל. כשהוא שב מבית המשוגעים, מתחילים להופיע בו סימניה ה"חיוביים" של החברה – המלנכולי נעלמת כלעומת שבאה. עגנון עושה את ההיפך מאידאליזציה של טקס ההשבעה החברתי. הוא מובילנו לקונן על הילדות – לא כגיל או כפרק חיים, אלא כזהות מגדרית שחברה מכריתה באופן קיצוני.

*

Nan Goldin, Jimmy Paulette, 1991

*

ניתן להניח שהשם שנתן עגנון לנובלה שלו הוא אירוני. הסיפור של הירשל אינו פשוט כלל ועיקר. כמאה שנים אחרי זמן התרחשות הסיפור, והסיפור שלנו עדיין אינו פשוט, אפילו מסובך מאוד. באטלר כתבה וכותבת את התיאוריות שלה שנים רבות אחרי שעגנון פרסם את כתביו, אך לצד העובדה שהחברה שלנו שינתה את פניה בעקבות המהפכה הפמיניסטית, אנחנו עדיין חיים וחיות בעולם של ניגודים בינאריים ששולטים ביד רמה. בנים שאוהבים לשחק בבובות, הופכים לנערים ואז לגברים. ילדות שנחבלות כשהן משחקות כדורגל בהפסקות, הופכות לנערות ואז לנשים.

מהו גורלם של הבנים והבנות הללו? כמעט כל ילד וילדה שאנו מכירים מכילים בתוכם התנהגויות וקווי אופי שלא "מסתדרים" עם המגדר שלהם. לבנים אומרים "תפסיק לבכות ותהיה אמיץ", לבנות אומרים "תפסיקי לשחק כדורגל וקחי בובה במקום", ועוד ועוד. רבים מהם יוותרו על חלקים בעצמם שאינם מסתדרים עם המודל החברתי שמגישים להם. אך כפי שעגנון תיאר בצורה כה מדויקת – אנחנו לא באמת יכולים לשכוח מי היינו ועל מה ביקשו מאיתנו לוותר, כמה מורכבים היו הרגשות שלנו פעם. זה הולך איתנו, וכולנו מתאבלים על כך באופן בלתי מודע במהלך חיינו, לאורך כל חיינו. אולי שווה להיזכר בילדות שלנו, על התמימות המסוימת שזו טמנה בחובה, ולנסות להפסיק לשכוח.

מודעות פרסומת

4 תגובות to “הסיפור הלא כל כך פשוט של הירשל – המלנכוליה המגדרית של כולנו”

  1. מורן ספטמבר 4, 2011 בשעה 5:58 pm #

    כל פעם מחדש אני נזכרת למה אני מעריצה את ג'ודית באטלר.
    ניתוח מעמיק ומעניין, ממש מעורר מחשבה.

    ההקשר הראשון שעלה לי הוא של אחיין שלי, בן 9 חודשים. היינו אצל ההורים שלי ואמא שלי ביקשה מאחיינית שלי (אחותו, בת כמעט 5) להביא לו צעצוע. היא הלכה וחזרה עם בובה. איזה פרצופים כולם עשו – כאילו השמיים נפלו. האחיין שלי באמת לא אהב את הבובה, אבל [לדעתי] לא בגלל שמדובר בבובה, אלא בגלל שבגיל 9 חודשים אם הצעצוע לא רך, נעים ונכנס לפה בקלות – התינוק יעיף אותו בחוסר חשק.

    זה ממש blowing my mind לחשוב על כל הקבעונות המגדריים שאנחנו חיים בהם בלי לשים לב בכלל.

  2. ריקי ספטמבר 12, 2011 בשעה 9:19 pm #

    מאמר בהיר, מעמיק ויפה.
    יש לי כמה הסתייגויות, אפשר ?
    ראשית, לתאורית המלנכוליה המגדרית. מדוע לתת משקל מיוחד למגדר ? כלומר, הרי במעבר מינקות לילדות לבגרות אנחנו מוותרים על הרבה דברים ולאו דווקא על אלו שהינם בעלי הקשר מגדרי. מדוע לייחד לאלו מקום מיוחד ? כלומר – העבר מלא ויתורים. על חלומות, תכונות, חפצים, אהבות. מה הייחוד של האובדן המגדרי ?
    שנית, מדוע הדכאון נפוץ דווקא בקרב המין שיחסית הינו קשוח פחות במגבלותיו המגדריות, כלומר אצלנו הנשים ? (דוגמא מייצגת – אין בעיה עבור נשים ללבוש בגדי גברים. הפוך – זו נחשבת לסטיה).
    ומדוע הדכאון נפוץ כל כך בתקופתנו שבה דווקא הגבולות המגדריים מטושטשים יחסית למאות קודמות ?

    • רוני ספטמבר 13, 2011 בשעה 6:30 am #

      היי ריקי,
      אני לא יודעת מספיק על תופעת הדיכאון בימינו (תופעה רחבה למדי שאפשר לבחון מבחינות תרבותיות, פסיכולוגיות, סוציולוגיות וכו') כדי לענות לך עד הסוף. אך לגבי החלק הראשון של שאלתך: התזה שעומדת בבסיס הבלוג הזה – כמו גם בבסיסן של תיאוריות מגדריות רבות – היא שמגדר הינו מרכיב זהותי מכריע בזהות האדם הכוללת. זוהי פריזמה דרכה אנו חווים דברים רבים בעולם בצורות רבות ושונות. לכן, תיאוריית המלנכוליה המגדרית היא תיאוריה שמדברת על אבדן מרכיב זהותי מסוים זה – מגדר. הייחוד של אבדן מגדרי הוא בכך שמדובר במרכיב זהותי חשוב כל כך אצל רובנו, שהאבדן שלו קשה פי כמה וכמה ומתגלה בצורה שונה לחלוטין מאבדנים גלויים יותר, הנגלים לנו על פני השטח.

Trackbacks/Pingbacks

  1. על קוויר-הטרוסקסואליות ומהפיכות עתידיות « - אוגוסט 30, 2011

    […] הסטרייטי פועל לעומק ולרוחב: הדימויים, המסרים והאיסורים כולם מצביעים אל אותו תחום מצומצם של מין ומגדר – גבר […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: