גברים והלויתנים שלהם

18 אוג

|מאת חגי|

לויתן, מאז ומעולם, הוא אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר עבור רבים, ובכללם לא מעט סופרים. סיפורו של הלויתן כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית, הוא סיפורו של הגבר האידיאלי – הוא הבודד, החזק, המופנם והפרוע, חסר גבולות מלבד גבולותיו שלו. וכבר מימי התנ"ך סיפורו של הלווייתן נגמר תמיד באותו המקום – במותו. מותו הפיזי (בגן עדן מובטח בשר לווייתנים לארוחות הצדיקים), ומותו הסימבולי. למעשה, המוות הסימבולי הוא המעניין במיוחד בסיפורו של לויתן. הלויתן מוכפף, עם בריאתו במילים בספר איוב, לסדר הבריאה האלוהי, המעניק קדימות לאל על פני כל הבריאה, פרועה ככל שתהיה. אבל סדר הבריאה אינו מכפיף את לויתן רק לאל, אלא הופך אותו, הגדול והנורא שביצורים החיים, לכפוף לאדם, אותו אדם שנתן לו אי אז את שמו, כפי שנתן לכל בעלי החיים (ומי נתן שם לאדם? רק אלוהים יודע).

גם סיפורי לויתן מאוחרים יותר מכילים את המוות הכפול. כך, שני הלויתנים המפורסמים, זה של המינגווי ב"זקן והים" (דג חרב) וזה של מלוויל ב"מובי דיק" מצויים אף הם במסע אל מותם, אך המסע אינו המסע שלהם. המוות הסימבולי של הלויתן נערך לא בעת נעיצת הצלצל, אלא ברגע של הפניית המבט אל ועל הלויתן כמטפורה שאינה מסמלת דבר מלבד את היותה. הניצחון על הלויתן מתהווה כבר ברגע שבו מוכפף הלויתן למבט של הציד, שהוא בו בזמן רוצח ונפש תאומה. במקביל, זהו גם רגע ניצחונו של הלויתן, שהסדר החברתי מתמקד כולו בו. זהו האישוש החוזר של מקומו של הלויתן כמוקד העלילה וכשוליה. אם חושבים על כך, זוהי התמצית של הלויתן. העיקר אינו בשר המאכל, לא מדובר במאבק הישרדות (החובלים פועלים מראש ובמכוון כדי להציב את עצמם בקו הסכנה). הלויתן, המסמן את הגבריות, מסמן באותה העת את מותה של הגבריות. הגבר יוצא למסע שיוביל בהכרח למותו מידיו שלו. המוות הופך לתהילה. המשמעויות נטרפות. והלויתן? הלויתן הופך ליצוג, למטרה סימבולית, הגוף הגשמי של הלויתן הופך למכשול, לנטל מיותר. ושוב המסלול הפתלתל של הסימולקרה, שכן מותו של הגוף (הלויתני) הוא שחרורו של הגוף האנושי לאחר תלאות פיזיות ומצוקה קיומית קשה ובו בזמן מותו של הגוף (שוב הלויתני) הוא שחרורה של הרוח המדומיינת האנושית המגיעה להתעלות, ולצד אלו, מותו של הגוף הלויתני הוא שמסוגל להוביל למותו של הגוף האנושי ולדעיכתה של הרוח, שכן רק עם מותו של הלויתן יכול האדם למות בכבוד. וכמובן, הלויתן הוא גם המנצח הגדול, כי רק הלויתן יכול בחייו ובגסיסתו להוביל למותו של האדם.

*

*

סימולקרה הוא מונח מאתגר. הוא מערער את המחשבה, את תפישת המציאות, את הזמן ואת השפה. בודריאר ממחיש את הסימולקרה דרך סיפורו המפורסם של בורחס על ממלכה בה יצרו התושבים מפה מדוייקת לחלוטין בגודל של אחד לאחד, עד שכל השטח כוסה במדויק. ברבות השנים, הפכה המפה לעיקר, ואילו המציאות עצמה הפכה למייצגת אותה. הסימולקרה היא השלב הבא, בו השטח עצמו מפסיק להתקיים, אבל הדימוי נותר, מסמן ללא מסומן. הסימולקרה אם כן, היא הפתח דרכו ניתן להתחיל לדבר על הבקיעים במפה האינסופית המכסה וממפה, בגודל של אחד על אחד, מפה נוספת, המייצגת מצידה את הראשונה. כי ברבות השנים, הקרקע כבר לא משנה דבר, וכל שעל המסמן לסמן הוא מסמנים אחרים. המודל מפסיק להיות היצוג והופך להיות האמת והשקר בו בזמן. הוא שקר מאחר והוא רק מסמן. הוא אמת, מאחר והוא הופך להיות המסומן עצמו, הוא הופך להיות המושא, הגורם המכונן, המעצב את המציאות לאורו. הסימולציה הפכה לסימולקרה, הסיפור למציאות, המחשבה לקיום.

למעשה, המונח הבודריארי החמקמק תופס את הזהות ההיפר מציאותית. זוהי הזהות שערך האמת שלה נובע מעצם היותה, אף שהיא מתיימרת להתבסס על ערך אמת "אובייקטיבי" במציאות. הוא יוצא משיח המהותנות מול הפרפורמטיביות, ומשיח האמת והשקר, ומציע חלופה הקורסת לתוך עצמה. שכן גם פרפורמטיביות מניחה מהותניות של העדר, של בחירה מלאכותית במופעים תרבותים וחברתיים "לא טבעיים". לפיכך, על המהותניות להניח את קיומו הטבעי והאובייקטיבי של הגוף הריק, חסר הזהות, שקודם למאפייניו. אם כן, ההבדל בין המהותניות לפרפורמטיביות הוא ההבדל שבין דבר לעצמו, הבדל נצחי ובלתי נראה. אלו הם שני צידיו של אותו ירח שחור עצמו.

אבל במישור אחר, ההיפר מציאות (כזכור, המציאות של המסמנים, השואבת את ערך האמת שלה מעצם היותה) הקיימת נוכחת ודורשת התייחסות. אחת מהדוגמאות המפורסמות של בודריאר עצמו לסימולקרה (בניגוד לסימולציה, בה ישנה הנחה של אמת וסטייה ממנה) היא דוגמת הפשע. תחשבו על עיתונאי שמדגים חדירה לבסיס סודי. לצורך כך הוא פורץ את גדר התיל, מזדהה בפני השומר כקצין בכיר (מבלי להראות תעודה מזהה או עם תעודה מזויפת) וחיש קל אותו הכתב מצוי בעומק סודותיה של מדינת ישראל. אף שכתב זה יוצר מצג של סימולציה, אין שום הבדל בין הסימולציה למציאות, שכן מה שהכתב עשה הוא חדירה לבסיס צבאי. הסודות הנגלים לכתב הם סודות אמיתיים. הבסיס הוא בסיס אמיתי. גדר התיל שקרעה את מכנסי המדים האמיתיים שלבש הכתב בשביל לחדור לבסיס אמיתית גם היא. הסימולציה הופכת לאמת. האמת הופכת לדימוי על האמת. הקדימות של האמת לדימוי מתפוגגת. לבסוף, אנו נותרות רק עם דימוי שמהווה את האמת השרירותית וחסרת המשמעות. גם כן לויתן הבודריאר הזה, אפשר לראות לו את השיניים הענקיות בעודו גורס אותנו לשבבי סרדינים.

כיבוש הלווייתן

*

*

כי באמת אין הבדל בין לויתן לדימוי של לויתן. הגוף הלויתני מאבד את מהותו הגופית מרגע שהוא מוכפף למבט האנושי המחפצן. הלויתן מאבד ערך סובייקטיבי. כאשר שורות של ילדים והורים מתענגות על המתז הנוצר ממפגש הלוייתן במים ב"עולם הים" בקליפורניה, הן הופכות את הלויתן לאובייקט, למושתק, לבלתי נראה בפני עצמו (גם אני עצמי נכחתי בטקס זה של החפצת הלויתן, ההכרה בלויתן בכוח המבט, ובו בזמן שלילת חירותו מכוח המבט). אכן, המבט הוא אויבו הגדול ביותר של המבט. היצוג הורג ביצוג. השיח אודות הלויתן מוציא את יי' ממה שנותר עכשיו רק כלותן.

ויש פה יסוד של התכלות.

*

*

וכמובן יש לויתן אחד שהוא היפר-מפורסם (וכשחושבים על זה, ידוענות היא בדיוק זה, חיים ומות של לויתן, יצוג הסובייקטיבי בדימוי האובייקטיבי). הלויתן של הובס הוא גדול הלויתנים שמעולם לא ראה ים. הובס, בספרו המפורסם "לויתן" מבקש לעצב את המסגרת התיאורטית לממשל מדיני בר קיימא. והנה, מעולם של גברים אלימים וכוחניים, המוביל ל"חיים קצרים, דלים, גסים ובהמיים" ניתן להחלץ רק על ידי כינון אמנה חברתית של כניעה משותפת ללויתן, שליט יחיד כל יכול. המעניין בכל הסיפור הוא שהשליט, הלויתן, אינו אלא הוא עצמו. מאחר ובמצב הטבעי כל בני האדם היו שווים זה לזה שיוויון טבעי גס (משמע, שווים ביכולתם להפעיל אלימות, לא בערכם בהכרח) לא ניתן להניח שלאותו לויתן יש תכונות כלשהן המייחדות אותו כראוי לשלטון. כוחו של השליט ההובסיאני הוא בדיוק בהיותו השליט. הלויתן הוא הלויתן. הכוח נוצר מדימוי הכוח ואינו קודם לו. המוסר ההובסיאני נוצר מהדימוי של הלויתן כמוסר. השפה קדה בפני הלויתן מעצם היותו. קדוש הלויתן וסופו

*

*

למות. כי דיקטטורים מתים בסוף. כל בני האדם מתים בסוף. דווקא מותם הפיזי של הדיקטטורים אינו מיוחד כלל וכלל, ובניגוד למיתוס אמריקאי רווח, חלקם מתים בשיבה טובה. גם אלו שנרצחים אינם מיוחדים – יש המון המון לא-דיקטטורים שנרצחים. למעשה, כנראה במדינה שבה יש דיקטטור, עדיף להיות הוא ולא אחד או אחת מקורבנותיו.

אבל הלויתן, מרגע שהוא תופס את מושכות השלטון, מת את המוות הסמבולי. זאת, שכן הוא כפוף תמיד להיותו הוא. הסובייקט מוכפף לעמדת הסובייקט הלויתנית. מתכונותיו כבעל הכוח, כבעל השרירות, הוא אינו יכול להתפרק. לכן הרודנות היא טבעית לשלטון כל זמן שהשלטון מוגדר כרודן. ולא מדובר רק על שלטון טוטליטרי. ההגדרה המפורסמת של המדינה כבעלת המונופול על האלימות מכוננת את המדינה כמי שהיא בעל הכוח האלים. דווקא במשטרים דמוקרטיים, בהם הממשל נזיל, המדינה אינה המוסדות הרשמיים, אלא אלו המפעילים את המוסדות הרשמיים. המדינה אינה הכנסת- היא בנימין נתניהו. היא לא הבורסה, אלא נוחי דנקנר. מעצם הגדרה, המדינה היא הכוח הפועל לדיכויה. זוהי הסימולקרה. לכן אנחנו כל כך אוהבים לדבר על ריכוזיות, על שחיתות (הו השחיתות, קדוש בורדיאר). הערעור הסמבולי ששב ומעצב את הסדר החברתי הממשי והמטפורי בו בזמן. זוהי היפר מציאות של אלימות המוגדרת כשלטון שמוגדר כאלימות.

*

*

כי יש קשר בין אלימות ומוות, אפילו בלשון. ויש קשר בין גברים וגבורה, ובין גבורה לרוע. גם זה מצוי בלשון. וזאת העמדה הלויתנית של כל גבר, באשר הוא. שכן הגבריות אינה פין. היא (ואולי יש להגיד הוא) נעיצת צלצל בעצמך. הגבריות היא עמדת הסובייקט הממשית והמטפורית של הסובייקט האובייקטיבי. היא עמדה אובייקטיבית מאחר והיא מצויה בחוץ לטווח השליטה של הסובייקט, ובו בזמן היא עמדה המקדשת את הסובייקטיביות של המצוי בתוכה. מאחר והיא עמדת הסובייקט המוגדרת על ידי היותה חיצונית לכל עמדת סובייקט מחפצנת, היא מוגדרת על ידי שלילתה. אי החפצון שבעמדת הסובייקט הגברית הוא חפצונו של הגבר. והגבר שאינו נאמן לחוק הברזל של עמדת הסובייקט הגברית, הגבר המוחפץ, המתויג, הממשי, אינו יכול להיות עוד גבר. ולפיכך, כל הגברים כולם, בכל זמן, מצויים בטווח שבין היותם ואי היותם גברים.

אכן, הגבר הוא בעל הכוח, הנעדר את הכוח להתפרק מכוחו. הוא אדון הימים שטובע בין הגלים. הממשי, הגופני, בטל ונוכח כאחד. שכן הגבר הוא שרירים וזיעה, שיער גוף וזיפים, פאליות ואנאליות. כן, כל גבר מצוי בסירת דיג קטנה. אבל השיט לציד הלויתן הוא תמיד המסע המופלא של מלאך הזמן, היושב בגבו לעתיד, ורואה רק את הזרמים הנפרמים של העבר הבלתי מוגדר. כי מה שבני (ואולי וולטי?) לא הבין זה שמלאך העתיד לא יכול לראות את העתיד, אבל גם לא יכול לראות את העבר, כי אין עבר אלא העבר הנשקף מבעד לעתיד. הנהר הוא רק כיסוי של נהר. מלאך האמת שט בים של סופר ממשות ומתענג על מליחות המים המדויקת מידי.

דרך אגב, אצל פול אוסטר זה קורה בלי לויתן בכלל. כי יש שם לויתן (אפילו קוראים ככה לספר, "לויתן") והוא מת עוד לפני שהספר מתחיל, ונולד רק במילים שמייצרות אותו כאלמוני (כך נודע על מותו, כאלמוני) שנחשף בכל צבעיו, בפנימיותו, שאינו מסוגל להסתיר אף לא סוד אחד. הוא הסובייקט המחפש משמעות. הוא דמות ספרותית בסיפור המסופר על ידי חברו הטוב ביותר, אותו חבר שגם זיין את אשתו. הוא הקול המושתק של בעל הקול. על זה אפשר להגיד, כלום יוכלו העומדים לדבר? מי שעומד לעולם לא יוכל להרשות לעצמו להסתכל על הדברים בגובה הרצפה, כי אם הוא יסתכל מגובה הרצפה, היא לא תהיה עומדת יותר.

*

*

וזה לא מחויב המציאות.

כי גם ההיפר מציאות, הסימולקרה, נתונים למניפולציה האינסופית של הבריאה. ואפשר לחיות עם לויתנים, ואפשר לחיות עם לויתנים חיים. ואפשר להשתמש בצלצל בשביל לעשות סופר מרשמלו במדורות ענק, או כקולט ברקים.

אבל איך שוחים עם לויתנים, בלי להיות עם לויתנים? איך בוראים את הבלתי ניתן לבריאה. הייתה אחת שעשתה את זה כבר, גם אם היא לא זוכרת.

ובעצם, זה כל הקטע, כי היצוג המדומיין היא אמיתי. הכי אמיתי. סופר קלי פרג'ליסטיק אמיתית. אמיתי כמו תוכנית ריאליטי שמחשמלים בה את המשתתפים בחשמל אמיתי בשביל לעשות ניסיון אמיתי בבני אדם אמיתיים בתוכנית שהיא בדיונית בצורה הכי אמיתית שיש.

ואפשר לדבר בלי לדרוש משמעות, לתת משמעות בלי לדרוש אמת, וליצר סובייקט מבעד להתנגדות להתנגדות או לקבלה כאחד. להקנות משמעות לנוח ולהפוך את המייצג השרירותי למעדן קולנארי ללא כוכבי מישלן. וכן. גם כוכבי מישלן לוקחים מהמזון את מזוניותו. אבל אולי הוא מעולם לא היה מזון. קשה לדעת. קשה לדבר. קשה להשוות בין מזון ללויתנים. קשה להיות מוגדר על בסיס הכיוון של המבט החופשי שלך. על בסיס חוסר ההתנגדות שלך. על בסיס העריצות, הכוח, הדיכוי הגלומים בך.

כן, זה כל הקטע. זה לא להשתכר ולדפוק את הראש במזרקת דיזינגוף. זה לאהוב את מזרקת דיזינגוף. זה לתת משמעות או להתפרק ממשמעות של הקונקרטי, הממשי, החד פעמי והחוזר תדיר. זה לאהוב בכל הכוח שמותר לא להגיד במילים. זה לנשום את המשמעויות הלא אלימות. זה להעריץ את המדע בגלל הפונט של דוחות המעבדה וללא תלות באמת המיוחלת אותה לעולם לא נכיר (כי אמת זו מילה, ומה שנחליט שהוא אמת הוא אמת, אין בין זה לבין העולם לא כלום). זה לסגוד לכוכבים. זה לקחת מונופול על האלימות שהיא בעצם גם העדרה של האלימות. זה להיות גברים והלויתנים שלהם. זה לטבוע בתוך לויתן.

מודעות פרסומת

19 תגובות to “גברים והלויתנים שלהם”

  1. יוסי לוי אוגוסט 18, 2011 בשעה 1:40 pm #

    ניתוח מעניין, קטונתי מלהעיר עקב בורותי בתחום.
    עם זאת, הדג בסיפור הזקן והים הוא אכן דג חרב (marlin) שבשום אופן אינו לוויתן. לוויתנים הם יונקים. דג החרב אינו יונק.

    • חגי אוגוסט 19, 2011 בשעה 10:57 am #

      אתה צודק, וציינתי זאת גם בפוסט עצמו. נראה לי שההבדל, לצורך הדיון הנוכחי, הוא לא מהותי.

  2. netak אוגוסט 18, 2011 בשעה 5:27 pm #

    פוסט מעולה!

  3. ריקי אוגוסט 18, 2011 בשעה 7:49 pm #

    שניה… לא הבנתי עד הסוף.
    אם, אחרי שאני תופסת את הלוויתן (נניח, זו הרי בעיה בפני עצמה..),
    אז למרוח עליו ישר את הסימולקרה ? עם מה, עם
    מברשת רגילה ? ואז, אתה אומר שלא יקרוס לתוך עצמו
    וישאר עומד (פרפורמטיבי, אם הבנתי נכון…) ?
    וכלל לא התייחסת לאם לעטוף בנייר כסף או איזה תבלינים לשים
    חוץ מ"שיח המהותנות" שאין לי מושג איפה משיגים את זה ואיפה
    השיח הזה גדל וכמה לשים.
    אבל תודה בכל אופן. רואים שהשקעת במתכון הזה…

    • חגי אוגוסט 19, 2011 בשעה 10:56 am #

      ריקי,

      מאחר ואת מרבה להגיב ברוח זו, בפוסט הנוכחי כמו גם בפוסטים קודמים, אני אתייחס לדברים שלך. זאת, מבלי לגרוע לרגע מהתגובות הקודמות של שירה ואחרים לסגנון הבעייתי ולחוסר התקשורתיות שבתגובותיך.

      אחת הדילמות בניהול בלוג היא הדילמה בין נגישות ומורכבות. פעמים רבות אנחנו בוחרות לכתוב בצורה נגישה, שלא דורשת ידע מוקדם, מה שניתן לכנות "פוסט אינסטנט". כל מי שעוסק בתחום מסויים לאורך זמן מסוגל ליצר מאות כאלה. נושאים לא חסר, וגם זוויות התבוננות מגדריות יש תמיד.

      ובכל זאת, לפעמים אנחנו מתפתות לעשות משהו שהוא קצת יותר מורכב. נכון, הפוסט הזה הוא לא פסט פוד, אי אפשר לקרוא אותו ללא שום הקשר והוא דורש קצת יותר מאמץ מהקורא. הוא דורש להכיר דיונים מרכזיים בפמיניזם (כמו הדיון בין מהותניות לפרפורמטיביות, דיון אותו את על פי דבריך לא מכירה). הוא דורש להכיר מושגי יסוד במחקר הפוסט מודרני, דוגמת שיח, סימולציה וסימולקרה (את השניים האחרונים הסברתי בגוף הפוסט לנוחיות הקוראים). הוא דורש כלים מסויימים של ביקורת ספרות. ומעל לכל, הוא דורש סבלנות.

      אני מניח שאת לא מכירה את "מהו המחבר" של פוקו (אני מקווה שאת פוקו את מכירה). הטקסט הזה אולי יוכל להקל עליך את ההבנה של המטרה של הפוסט הנוכחי, היא יצירת "טקסט כתיב" במונחיו של פוקו.

      מכל מקום, בכדי לא להאריך יתר על המידה, אם את בוחרת לקרוא רק מה שמוגש מעובד, לעוס ומוכר להחריד, זאת זכותך. אני אפילו לא מבקר אותך על כך (או לפחות, מבקר רק קצת). אנחנו מוצפים בכל כך הרבה טקסטים כל הזמן שהבחירה להתעמק במשהו נדמית כבלתי אפשרית. אם זאת הבחירה שלך, אני לא חושב שביקורת כלשהי שלך בהקשר הנוכחי היא רלבנטית, מאחר ואת בוחרת שלא לנהל את הדיון במסגרת אותה אני מציג בפוסט. אם בכל זאת את רוצה להתעמק יותר בסוג השיח הזה (ואני ממליץ בחום) כדאי לך להאט קצת את הסרקזם ולשבת לקרוא טיפה בנושא. אחר כך, אני אסכים לנהל כל דיון שתרצי על האיכות של הטענה הספציפית שאני מעלה בפוסט הנוכחי. עד אז, אני לא מרגיש שיש כל בסיס לדיון זה.

      נ.ב. ולא, כפי שאמרנו לרבים אחרים בעבר, אין לנו שום כוונה להפוך לקורס מבוא בפמיניזם או בביקורת תרבות של העת הנוכחית. אין שום קושי להוריד סילבוס של קורס כזה ולקרוא את הדברים, ולחילופין, להגיע לקורס עצמו.

  4. אסי ג'ירו אוגוסט 21, 2011 בשעה 10:51 am #

    פוסט מעניין? כן
    מלא בסטריאוטיפים ושנאת גברים? גם כן

    • חגי אוגוסט 21, 2011 בשעה 2:44 pm #

      אני שמח שהתעניינת

      באשר לשנאת הגברים, קשה לי להבין איפה אתה רואה אותה. לא רק בגלל שאני עצמי זכר, אלא בגלל שהיא פשוט לא שם.

      באשר לסטראוטיפים – נראה לי שפה מדובר באי הבנה. כמובן שהפוסט לא מבקש לתאר את הזכרים כולם, אלא מבקש לתאר את אותה ישות אמורפית שנתפסת כ"גבר". כמו שהראו רבים ורבות, ביניהם פוקו, דה בבואר ובטלר, אין כזה דבר "גבר" ממש כפי שאין כזה דבר "אישה". אישה וגבר הן קטגוריות חברתיות שמיוחסות למין ביולוגי, אבל אינן נובעות ממנו.

      באשר לעמדת הסובייקט הגברית, אני ממליץ לך, לשם ההשראה, לעיין בבלוג הבא, שמבקש לתאר "גבריות", מתוכו אפשר ללקט אמירות מרנינות כמו:

      "הלקח החשוב ביותר מחייו של הנדריקס עבור גברים הוא החשיבות של סתגלנות – היכולת להגיב מהר וביעילות לשינויים. היבט נוסף של אישיותו שאולי כדאי לאמץ הוא תושייתו הרבה – גבר צריך להיות יצירתי ויצרני, לא חסר אונים ופסיבי. הבריחה של הנדריקס הפכה למוסיקה שהיא המפלט של כולנו. הלוואי ובדבר אחד הוא טעה והמוסיקה תישאר עוד הרבה אחרי שכל השאר כבר ייעלם בים."

      http://beytzim.wordpress.com/2011/08/13/27club5/

  5. אסי ג'ירו אוגוסט 23, 2011 בשעה 7:07 am #

    חגי, לצטט את הפוסט הזה מ"ביצים" (אולי את הבלוג כולו) זה להיתלות באילנות נמוכים
    שלא לומר שיחים או עשבים שוטים

    ואין כזה דבר יישות אמורפית המכונה "גבר" או "אישה"

    יש בני אדם, גברים ונשים, וכולם שונים אחד מהשני

    גם כשאתה מתנצל על הכללה גורפת, אתה עדיין משחק את המשחק הישן של הפרדה בין המינים

    • רוני אוגוסט 23, 2011 בשעה 8:13 am #

      אסי,
      הפוסט עוסק בתפיסות של גבריוּת בחברה שלנו. למרות ש"יש בני אדם, גברים ונשים, וכולם שונים אחד מהשני," כדבריך (ואני מסכימה), רבים ורבות מאיתנו עדיין משחקים את ה"משחק" החברתי של חלוקה מגדרית בינארית. ולגבריוּת יש אימפליקציות חברתיות ייחודיות, כמו גם לנשיות.
      הטקסט של חגי לא בא לעשות הכללה גורפת שלא קיימת כבר בחברה שלנו. הוא מצביע על תפיסות חברתיות ותרבותיות קיימות, לעתים דכאניות, שפעמים רבות באות "לסדר" עבור אנשים את הזהות המגדרית שלהם. וכן, גברים רבים נוהים אחר דימוי מאוד צר של גבריות, גם נשים. במובן הזה, הפוסט מעביר על כך ביקורת ולא בא לחזק את התפיסות הללו, אך קשה מאוד לכתוב על כך תוך התעלמות מוחלטת של מה שקורה סביבנו.

      נ.ב. – נחשפנו לראשונה לבלוג "ביצים" לפני כמה ימים וזה באמת הכה אותנו בתדהמה. באמת שקשה לקחת אותו ברצינות, אבל לעומת הטענות שלך על סטריאוטיפים ושנאת גברים בטקסט של חגי, זה נראה כמו תגובה שממחישה סטריאוטיפים אמיתיים מה הם.

  6. אסי ג'ירו אוגוסט 23, 2011 בשעה 8:30 am #

    היי רוני

    את/ה כמובן צודק/ת
    ואם לא הובן נכון, אני אבהיר: אני לא באמת חושב שחגי שונא גברים

    אני רק חושב שהאזכור האוטומאטי של גברים לצד אלימות/שליטה/סקסיזם הוא עוול
    נכון שישנם גברים רבים (לא יודע אחוזים) שהם אלימים/חולי שליטה/סקסיסטיים
    אבל יש גם נשים רבות כאלה

    ויש גם נשים רבות (לא יודע אחוזים) שבוכות בסרטים רומנטיים
    האם לגיטימי לכתוב פוסט שרומז שהמין הנשי הוא מגזר בכייני?

    בעולם אוטופי לא אמור להיות כמעט שום הבדל בין גברים לנשים
    כמו שאין הבדל בין ג'ינג'ים לבין בלונדינים

    זה אולי לא יקרה בימי חיינו, אבל לשם צריך לשאוף

    • רוני אוגוסט 23, 2011 בשעה 8:45 am #

      אני לא חושבת שמדובר באזכור "אוטומאטי". פוסטים רבים נכתבים כאן על תפיסות מגדריות ועל האופן בו ניתן לפרק תפיסות דכאניות. כמו כן, באמת לא נפרסם פוסט שמרמז שנשים הן בכייניות, אבל אני גם לא חושבת שהפוסט הזה מרמז שגברים הם אלימים במהותם. כמו שכתבתי קודם, מדובר בהצבעה אל עבר תפיסת גבריות שעל פיה גברים רבים מתנהלים בעולם. כמו שבעבר כתבתי פוסט על נשים שמסירות שיער כי כך מקובל – ההתנהלות הזו של נשים לא אומרת שנשים הן בהכרח בנות אדם שטבען הוא להתעסק במראה החיצוני שלהן. אבל זו אכן תופעה חברתית שייחודית יותר לנשים מאשר לגברים.
      אתה וחגי וגם אני מסכימים. בני אדם שונים זה מזה מזו מזה באופן מהותי לא בגלל המין והמגדר שלהם, אלא מטעמים אחרים לגמרי. עם זאת, אנו חיים בעולם שלא רואה זאת כך, וזה משפיע על ההתנהגות שלנו גם בתור אינדבידואלים ממוגדרים שמתנהגים לעתים קרובות כ"נשים" (עם כל ההשלכות החברתיות והפרקטיקות) וכ"גברים". אני חושבת שאתה אכן מתאר אוטופיה, שעוד רחוקה ממציאות חיינו. אך אנו לא חיים באוטופיה ולכן אין טעם לכתוב על אוטופיה. עד אז – הכי הרבה שנוכל לעשות זה לכתוב פוסטים כאלה, שמצביעים על כל מה שקורה סביבנו, ומה שכדאי שלא יהיה מנת חלקנו בעתיד הקרוב / רחוק.

  7. אסי ג'ירו אוגוסט 23, 2011 בשעה 11:33 am #

    רוני
    משעשע הפוסט על הסרת השיער
    אני דווקא תומך, אבל אני מודע לעובדה שאני במיעוט

Trackbacks/Pingbacks

  1. הסיפור הלא כל כך פשוט של הירשל – המלנכוליה המגדרית של כולנו « - אוגוסט 26, 2011

    […] בינאריים ששולטים ביד רמה. בנים שאוהבים לשחק בבובות, הופכים לנערים ואז לגברים. ילדות שנחבלות כשהן משחקות כדורגל בהפסקות, הופכות […]

  2. על קוויר-הטרוסקסואליות ומהפיכות עתידיות « - אוגוסט 30, 2011

    […] ההטרוסקסואלית נשארה- לא רק גבר ששוכב עם נשים אלא גבר שמגלם בתוכו את המהות של הגבריות- כוחניות, כיבוש, קשי…. אפשר להאשים כל מני גורמים כמו צה"ל, הכיבוש, הדת, […]

  3. "אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית « - נובמבר 28, 2011

    […] […]

  4. "אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי « מאבק המשוררים - נובמבר 28, 2011

    […] […]

  5. "אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי « המבוקש מס' 2 - נובמבר 28, 2011

    […] […]

  6. שיתוף הפעולה עם “מעשי משפט” – האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו/חגי קלעי « הטרקלין - מרץ 27, 2012

    […] בין היתר, ממודל הסימולקרה של בודריאר (מודל עליו כתבתי כאן), מניחה שיש לתת את המשקל לא לפרקטיקה, כי אם למשמעות […]

  7. האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו? « - מרץ 28, 2012

    […] בין היתר, ממודל הסימולקרה של בודריאר (מודל עליו כתבתי כאן), מניחה שיש לתת את המשקל לא לפרקטיקה, כי אם למשמעות […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: