בנות, קניות, הפגנות (או: שתי הערות מגדריות על התפתחויות של תנועות מחאה בזמן האחרון)

25 יול

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

פעולת המחאה המפורסמת ביותר של הסופרג'יסטיות, ניפוץ חלונות הראווה בחנויות הכולבו של לונדון במחאה על היעדר זכות ההצבעה לנשים, התרחשה במרץ 1912, בשעת צהריים. כשהגיעו למקום הפעילות הפוליטיות, כמה שעות לפני שהחלו במתקפה המפורסמת הזו, הן העמידו פנים שהן חלק מהמון הקונות, על מנת לא לעורר את זעמה של המשטרה. הן ניסו להעביר את הזמן עד שתינתן האות, הן ניסו לא להתבלט, הן היו בסביבת כולבו. אז הן עשו שופינג. או לפחות "וינדו שופינג": סובבות בחנות, מתבוננות בפריטים נאים, מודדות. היו כאלה שהספיקו גם לקנות משהו. שעה קלה לאחר מכן הן התחילו להשליט טרור בעיר.

לסיפור הפנטסטי הזה, ולעוד כמה סיפורים מעניינים לגבי קניות ונשים בלונדון, נחשפתי בספרה של ההיסטוריונית אריקה רפפורט, Shopping for Pleasure. רפפורט מתארת את המאה ה-19 ואת מרכזי הקניות האורבאניים כעידן הולדתו של סוג מיוחד של עונג, עונג הרכישה, שמשנה את היחסים בין גברים ונשים. עולם הכולבו, אומרת לנו רפפורט, הוא עולם נשי. גם גברים קונים, אבל נשים הרי "עושות שופינג". הן אלו שיכלו לבלות שעות במרחב העירוני החדש שנפתח בפניהן, מרחב שהיה מצד אחד ציבורי ומצד שני בטוח מאי פעם עבור נשים.

והנה. הן ניצלו את שיטת האשראי החדשה של תקופתן וקנו גם דברים שבני הזוג שלהם, ששילמו בסופו של דבר, לא רצו שהן יקנו. הן הקימו קלובים מיוחדים לנשים, שיוכלו לשתות תה בין מסע קניות אחד לשני. הן בילו שעות בעיר, באזורים חדשים (לראשונה מוקמים בתי שימוש ציבוריים לנשים בעיר). ואז הן רצו זכות הצבעה, והן שברו חלונות של כולבו מפואר, רגע אחרי השופינג שלהן. למחרת הן יחזרו לכולבו הזה לקנות שוב.

אוקספורד. לונדון 1890

קניות לא נחשבות לפעילות פוליטית בתרבות שלנו, אפילו להפך. הסטראוטיפ של בחורה שחוזרת משופינג עם שקיות עמוסות נעליים וכרטיס אשראי מותש הוא סטריאוטיפ נלעג. היא נראית לנו קלת דעת, פרחה כזו, שטופת מח על ידי אינספור פרסומות. לא היינו מריצים אותה לכנסת. סרטונים כאלה לא נולדו משום מקום, וזה מופיע לא רק ביוטיוב של היום אלא גם בכתבי עת מראשית המאה ה-20.

ההפרדה בין פעילות פוליטית לבין קניות ובילוי בקניות היא נורמה די רווחת בעולמנו. אפשר לשחק עכשיו קצת בביצה ותרנגולת ולשאול האם קניות נחשבו לתחום שולי ולא פוליטי מכיוון שזה תחום נשי, או שלהפך: נשים הופקדו על הקניות מפני שזה הובן כמשהו פחות הרה גורל.

זה לא כל כך חשוב לי, כרגע. כרגע מעניין אותי לקרוא את הספר של רפפורט, שמסרבת לקבל את הניתוק הזה בין קניות לבין פוליטיקה, ולחשוב על ההתפתחויות האחרונות בתנועות המחאה העממיות בישראל. פתאום משק הבית הפרטי, והקניות בסופר, נמצאות במרכז הדיון: קוטג', שכר דירה, חיתולים, מוצרי ההתנחלויות. חרם צרכנים הפך להיות כלי מרכזי בכל אחד מהמאבקים הללו.

ומה שרציתי להזכיר כאן הוא שחרם צרכנים זה קודם כל חרם צרכניות. כי נשים עדיין ממלאות את תפקיד הקניות ברוב משקי הבית בישראל. כי צרכנות ובמיוחד שופינג הם דברים "נשיים" בתרבות שלנו. וזה משמח אותי לראות איך סל הקניות עובר פוליטיזציה, כי בעיניי זו הזמנה עבור נשים להצטרף לעומק העשייה. אפילו יותר מזה: זה לכוון את הזרקור אל מה שהן עושות תמיד במילא, כל אותן עבודות משק בית שאינן בשכר ואינן זוכות לשום סוג של הכרה, ולטעון שזה-זה עומק העשייה. את ועגלת הקניות שלך שוות פתאום למקבלי ההחלטות בטנק או בקבינט או בבורסה, שהם כולם גברים.

קארי בראדשו מחרימה עוגיות עבאדי כי זה מיוצר בהתנחלות.

מחאות הצרכנות התארגנו ברובן באינטרנט, ברשתות החברתיות ובבלוגים. גם זה משמח אותי. גם האינטרנט הוא מקום נגיש יותר עבור נשים, והוא מאפשר לכל מי שמתקשה או שנמנע ממנה לעזוב את המרחב הפרטי שלה להשתתף במחאה הציבורית. מספיק לעבור על התגובות במיזם האקטיביזם האינטרנטי פעולה אחת ביום: רוב השמות של המגיבות הם שמות נשיים, ויש לא פעם התייחסויות אישיות לסיבה שבגללה מישהו או מישהי מוגבלים להשתתפות מהבית (לא אשכח מגיבה שסיפרה שהיא כבר שבועות בביתה, בשמירת הריון, שולחת פקסים לאישי ציבור ומוחה על עוולות פוליטיים).

כותרות העיתונים אוהבות לסכם, כי זה מה שעיתונים אוהבים לעשות. הם קוראים לזה הקיץ של מהפכות הפייסבוק, הקיץ של הקוטג'. אני מקווה שנוכל לקרוא לזה בדיעבד הקיץ של הנשים. ואני מאמינה שיש לי אפילו סיבות להיות אופטימית.

מודעות פרסומת

5 תגובות to “בנות, קניות, הפגנות (או: שתי הערות מגדריות על התפתחויות של תנועות מחאה בזמן האחרון)”

  1. רוני יולי 25, 2011 בשעה 11:19 am #

    תודה על הפוסט! כמו שאמרת, זה באמת ממשיך את הפוסט האחרון של חגי, שמאיר את הפן המגדרי במחאת הדיור.

    עם זאת, אני לצערי לא חולקת את האופטימיות שלך. כבר נאמר על מחאת הדיור, למשל, שצריך להשאיר אותה א-פוליטית. אז בסדר, יש כבר מי שמוכן להתפכח מהעמדה הזו ולהבין שזה בהחלט פוליטי, אבל נראה לי שמקור ההתנגדות לפוליטיקה היא ההתנגדות לפילוג אפשרי; אנשים, עד שהם מתאגדים תחת מטרה אחת – בין אם זו מחאה על דיור ובין אם זו מחאה על החופש שלנו להחרים מוצרי התנחלויות – חוששים שפמיניזם ופוליטיקה, למשל, יפלגו את המטרה. "הרי גם גברים וגם נשים מחרימים מוצרי התנחלויות," יש מי שיגיד. "אז למה להפוך את זה למאבק של נשים?" אותו הפחד הוא הפחד מכך שמחאת הדיור תמותג כמחאת שמאל, ושייכנסו אליה שיחים שונים על מיעוטים ומגדר, לא עלינו. אולי כי זה באמת לא תמיד מספר את כל הסיפור, אבל זה לכל הפחות מאיר חלק מאוד חשוב בסיפור, חלק שאנשים מעדיפים להדחיק פעם אחר פעם.

    כך שלמרות שמדובר בקיץ שיכול היה בקלות להפוך ל"קיץ של נשים," אני חושבת שאף אחד לא יסכים לקבל זאת. הדגשים המגדריים נופלים בין הכיסאות, ואלה הם הדגשים שהרבה פעמים מעלים לכותרות גם דיכוי של אוכלוסיות חלשות נוספות. כמו שחגי הצביע על כך בפוסט על הדיור, מחאת הדיור היא עדיין בגדר מחאת היהודי האשכנזי שמיעוטים ואמהות חד-הוריות מפריעים לו בדרך אל החזון של דיור בר השגה לזוגות צעירים.

    המחאות והמאבקים חשובים מאין כמותם, ומשמח מאוד שזה קורה סוף כל סוף, שאנשים מבינים שהגיעו מים עד נפש. השאלה היא מה יתוקן בסופו של דבר, ולטובת מי. אני מקווה שגם אם רק חלק מהדברים יטיבו עם חלקים יותר פריווילגיים במדינת ישראל, זה לפחות יסלול גם את הדרך למאבקים נוספים שיובילו לזכויות למיעוטים ולקהילות מוחלשות.

    • יואב יולי 28, 2011 בשעה 11:38 am #

      רוני, רק רציתי להגיד שהמאהל, בניגוד לבתי הקפה הפזורים מצדדי השדרה, נגיש לאנשים בעלי מוגבלויות!

      • רוני יולי 29, 2011 בשעה 9:17 pm #

        אפשר רק להודות לאל הטוב (ולגורמים גשמיים יותר), על כך שהשדרה המרכזית והמפורסמת ביותר בתל אביב, נגישה לכל אדם

      • עלמה יולי 30, 2011 בשעה 5:11 am #

        זה גם משהו נחמד, אגב, עם כל סוגי האקטיבזם-רשת שכולם ממהרים להשמיץ: כל אחד יכול להגיע לשם. זה פותח את הדלת לציבורים שלמים (גם אנשים בעלי מוגבלויות, אבל גם סתם אנשים שעובדים באותו יום ולא יכולים לבוא להפגנה).

  2. oh yeh.... ספטמבר 6, 2011 בשעה 2:57 am #

    אחת הביקורות הנפוצות נגד חרם צרכניות היא שחרם צרכניות בטקטיקה פוליטית למעשה פעילות פוליטית שנותנת יותר כוח למעמדות הגבוהים. ככל שיש לך יותר כסף, יש יותר אפשרויות קניה ולכן יותר יכולת להשתתף בחרם צרכניות. זאת למעשה טקטיקה פוליטית שמאשרת מחדש את השיטה הקפטיליסטית ואת המערכת המעמדית. ומבחינת התנועה הפמניסטית – ממשיכה את גל ההתעלמות של התנועה הפמניסטית מנשים ממעמד הפועלים (ראי בל הוקס וכד').

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: