משטור דיסקורסיבי ככלי חקיקתי במדינה ליבראלית – הילכו שניים בלתי אם נועדו?

21 יול

|מאת חגי|

ההצעה שנדחתה אמש לחקירת מקורות המימון של ארגוני השמאל מעוררת שאלה מעניינת. כיצד יכול גוף שלו היה מוקם היה נעדר כל סמכות להפעלת כוח כופה (בין אם פרוצדוראלי ובין אם פלילי) להוות סכנה לדמוקרטיה? ומה היה צריך להיות יחסו של בית המשפט לנושא, לו הייתה מגיעה לפתחו עתירה כנגד הקמת ועדת החקירה?

דווקא התבוננות מבעד למשקפיים מגדריות, מאפשר אולי להתחיל ולהמשיך את המשמעות החוקתית והציבורית של הקמת ועדות חקירה למקורות המימון של ארגוני השמאל. הסתכלות זו מגלה שהדיון סביב ועדת החקירה מצוי בליבו של השיח אודות גוף, מהותניות, שליטה ופוליטיקה, ומאירה שוב את הצורך הבהול לצאת ממסגרת השיח הליבראלי, ולהתחיל לדבר בשפתה של הממשות (ולפחות בשפתה של ההיפר-ממשות).

היפר ממשות מציאותית ומדומיינת כאחד

 


*

על האישי ועל הפוליטי

האבחנה בין הספירה הפרטית והציבורית עמדה ועומדת מזה מספר עשורים במרכזה של כתיבה אקדמית ענפה. בשיח המשפטי, ניתן להצביע על הזרם הריאליסטי כזרם המרכזי המערער על הדה-פוליטיזציה של האבחנה בין הפרטי והציבורי. זיהוי הספירה הפרטית כפלטפורמה חברתית המעוצבת על ידי המדינה, מהווה נקודת מפנה רעיונית בתפישת המשפט המודרנית. בדומה לשיח הריאליסטי, גם השיח הפמיניסטי הוביל מהלך תיאורטי דומה, וערער על הנטורליזציה של המרחב הביתי כ"פרטי". המבנה המשפחתי, חלוקת המשאבים בתוך הבית, אפשרויות גברים ונשים להתפתחות כלכלית וסימבולית, נקראו מחדש כתוצרים של מבנה חברתי-משפטי ציבורי ופוליטי. זהו למעשה מקורה של הקביעה המפורסמת "האישי הוא הפוליטי".

במסגרת ניתוח פוסט מודרני נעשה הניסיון לנתח את הדיכוטומיה בין האישי והציבורי מורכב יותר. ראשית, ניתוח זה דוחה את ההנחה הבסיסית כי ישנם אישי ופוליטי הקודמים לשיח, ואת עצם הטבעיות של הבחנה כלשהי בין האישי והפוליטי. שנית, ניתוח פוסט מודרני דוחה מחד את הניסיון ליצר לנושא משמעות פוליטית בשל אופיו (ההנחה הריאליסטית-ליברלית) ומאידך, דוחה את הניסיון ליחס למוסד ספציפי את הבכורה על השיח הפוליטי (המהלך הסוציולוגי). השיח, הנחלק בימינו (ולא כמאפיין טבעי של השיח) לשיח אישי ושיח פוליטי, פועל באופן רב רובדי ומקביל בספירות חברתיות שונות.

על פניו, נדמה כי המהלך הפוסט מודרניסטי יוצר תנועה מעגלית חסרת מוצא. הפוליטי הוא הפוליטי לרבות כל מה שאינו פוליטי. במילים אחרות, גם העדרו של הפוליטי משיח כזה או אחר הוא פוליטי במהותו. זוהי למעשה ההיפר ממשות הבודריארינית – המסמן (הפוליטי/אישי) הינו בעל ערך אמת בשל היותו, ולא בשל טבעיותו.

יחד עם זאת, אי טבעיותו של הסובייקט, והעדר היציבות האונטולוגית של המוסדות החברתיים, אין משמעותה ויתור על יכולת לזיהוי של מבנים חברתיים ואופני פעולת הכוח, או ויתור הכרחי על היכולת לטעון טענה נורמטיבית. זיהוי הכוח הדיסקורסיבי, לצד ובמקביל לכוח הכופה מאפשר אבחון רחב יותר של מערך הכוחות הפועלים ביחסים שבין גורמים חברתיים שונים. בתוך כך, ניתן להצביע על לפחות שני מאפיינים רלבנטים בבואנו לבחון עמדת סובייקט נתונה – מרחב הבחירה בין עמדות סובייקט (תנועתו החופשית של המסומן), ומרחב ההתנגדות המהותית (משמע, התנגדות המערערת את עמדות הסובייקט עצמן).

אלימות נגד נשים כסוגיה פוליטית

*

ועדות ומומחים – בין הרופא, הפוליטיקאית והאישה "הסוררת"

תפישה פוזיטיביסטית של החוק רואה בו אמצעי להסדרה של המערכות החברתיות השונות, אם על ידי עיצוב מנגנוני הכפייה הישירים של המדינה (חוק העונשין) ואם על ידי עיצוב עקיף, באמצעות הסדרת זירת הפעולה לאינטראקציה בין פרטים שונים בחברה (למשל הסדרת דיני החוזים, דיני הנזיקין, דיני התעבורה וכדומה). כוחו הדיסקורסיבי, המכונן של המשפט, נותר לרוב בשולי השיח האקדמי, וכמעט שאינו קיים בפרקטיקה המשפטית. כך, הקשר בין הידע הממשי של "מומחיות" לבין תוקף דעתן, או ההיבטים הפוליטים הסמויים בדיספליניות מהן שואבות המומחיות, נותר לרב בבחינת נעלם שאין לרדת לעומקו.

בקווים כלליים, את הכוח הדיסקורסיבי המופעל על ידי מנגנוני חוק שונים ניתן לזהות בקלות יתרה כתלות בשלושה פרמטרים.

ראשית, ככל שתחום המומחיות מבוסס פחות, קל יותר לזהותו כמנגנון נטורליזציה של אידיאולוגיה פוליטית.

שנית, ככל שהסמכות הכופה המופעלת על בסיס המומחיות מועטה יותר, קל יותר לזהות את ההסדרה הדיסקורסיבית כמטרה המרכזית של הפעולה המשפטית.

שלישית, ככל שהאקט השיחני במסגרת הפעלת המומחיות רחב יותר (למשל, דרישת התייצבות של הסובייקט בגפו מול פאנל מומחים, דרישה לאספקת מסמכים, דרישה לוידוי וכדומה) ניתן ביתר קלות להצביע על משמעותו של אקט שיחני זה.

הועדה להפסקת הריון היא גילום מובהק של אמצעי משטור דיסקורסיבי. הכוח שמפעילה הועדה הוא ביו-כוח קלאסי. נקודת המוצא של חוק העונשין היא איסור על הפלות למעט הפלות מאושרת, ונדמה על פניו שהפלה הינה החריג לכלל. עם זאת, על פי נתוני משרד הבריאות, בין השנים 1990-2009 98% מהפניות לועדה להפסקת הריון אושרו. יתר על כן, לאור כל שנות מדינת ישראל, למן הנחיית היוהמ"ש (כתוארו אז) חיים כהן בנושא, לא הועמדו לדין רופאים שביצעו הפלות בנשים שרצו בכך (וללא אישור הועדה) מטעם של חוסר עניין לציבור. המצב בפועל, אם כן הוא שהפלות מותרות (ואף ממומנות על ידי המדינה) למעט במקרים חריגים בהם המדינה לא מוכנה לממן את ההפלה (אך לא תהיה מניעה ממשית לעשות את ההפלה באופן פרטי).

למרות שבפועל אין מניעה של ממש על ביצוע הפלות בישראל, ס' 313 לחוק העונשין, האוסר על ביצוע הפלות, נותר על כנו. יתר על כן, ניסיונות להרחיב את העילות המתירות הפלה עורר מחלוקת פוליטית רחבה והוביל לבסוף לביטול ההרחבה.

פעולתה של הועדה והמסגרת החוקית המכוננת אותה מסתמנת אם כן כזירה ברורה של משטור דיסקורסיבי. התפישה המגולמת בשיח אודות הפלות, כפי שהוא מעוצב בחוק ובפעילות הועדה היא תפישה כפולה. מחד, מדובר בסוגיה פוליטית, שראוי לעצבה בחוק ושאינה עניינה האישי של האישה נושאת העובר. השיח הפוליטי אודות הולדה מבוסס על מערך משולש של ערכים – ערכים לאומיים- דמוגרפיים (תפקידה של האישה כאם המולדת מולידת החיילים העתידיים), ערכים מהותניים (אשה שבוחרת מרצון שלא ללדת פוגעת בתכליתה כאישה, ולפיכך ממילא חשודה בכשירות נמוכה יותר לקבל החלטות) וערכים ליבראליים (המאזנים בין זכותה של האשה על גופה לזכויותיו העתידיות של העובר). בו בזמן, מוכפף השיח אודות הולדה ואי הולדה לשיח מומחים, שיח רפואי הרואה בהפלה כתהליך כירורגי פתולוגי שניתן לבצעו רק באם קיימת הצדקה רפואית או מוסרית מספקת.

בחינת האופן שבו החוק מעצב מוסדות המייצרים משטור דיסקורסיבי דרך דוגמא זו חושפת מספר היבטים של משטור זה.

ראשית, פעילותו של כוח הדיסקורסיבי שמפעילה הועדה הוא כפול.

כיוון אחד של תנועת הכוח היא לעבר הנשים שמבקשות לעבור הפלה, וביחוד לעבר נשים עניות, שאינן יכולות לממן הפלה באופן פרטי ללא אישור הועדה. הועדה אינה מונעת מנשים לעבור את ההפלה, אך היא דורשת מהן "להכיר" בהיותן נשים "סוררות". המסר שעל האישה להפנים, בהפגשה עם הועדה, הוא שהיא בוגדת במאבק הדמוגרפי, בתכליתה כאישה, ושהינה חסרת אחריות (יחד עם זאת, הועדה אינה רואה כחלק מתפקידה חינוך לאמצעי מניעה, וחינוך מסוג זה אף אינו מעודד בחוק, חרף המלצות ועדות מקצועיות שבחנו את נושא משטר ההפלות בישראל).

בנוסף, המבנה המשפטי הקיים מפעיל כוח דיסקורסיבי לא פחות חשוב כלפי כלל קבוצת הנשים, וכן כלפי כלל הציבור. המבנה הנוכחי מסמן את קבוצת הנשים שעוברות הפלה כקבוצה חשודה, על גבול הפליליות, שהינה א-נורמלית ופועלת בניגוד לערכים החברתיים הרצויים. החוק הכתוב, אף שהינו אות מתה בפועל, מחנך את הציבור באשר לגבולות הנורמה ומצביע על קבוצת הנשים שעוברות הפלה כסטייה מתפקוד חברתי נורמטיבי. יתר על כן, בעבור נשים ששוקלות לעבור הפלה החוק מייצר עמימות ואי ודאות מכוונת. אף אם האישה הספציפית מכירה את נתוני אישור ההפלות של הועדה כיום (הנחה לא סבירה), אין לשום אישה ודאות באשר לסיכויי ההצלחה שלה בועדה. כל אישה מצויה בסיכון שהיא תהיה בתוך שני האחוזים להן מסרבת הועדה לאשר הפלה או שהועדה תשנה את מדיניותה.

היבט שני הנחשף מהמבנה של החוק הישראלי ביחס להפלות הינו הכפילות בין הפוליטי והמקצועי, המנטרלת את האפשרות לביקורת בכל אחת משתי הזירות. הסטת מרכז הכובד של אישור ההפלות לשיח מקצועי מנטרלת את הטענה כי מדובר בקבלת החלטות פוליטיות ומעלימה את הסוגיה מסדר היום הציבורי. עצם ההגדרה של השיח ככפוף למקצועיות, נותנת תוקף דיסקורסיבי להחלטות הועדה, וזאת אף במקום בו אין ספק שלועדה אין את הכלים לבחון את הסוגיה (למשל באישור הפלות על רקע הריון "לא מוסרי"). במילים אחרות, המומחיות של מקבלי ההחלטות הופכת ממומחיות מקצועית למומחיות אישית – מקבל ההחלטות הוא מומחה לכל שאלה שתיווצר בקשר לנושא הנדון, ללא תלות בתחום המומחיות המקורי שלו. בו בזמן, היות ההכרעה החוקית מעוגנת בשיח הפוליטי (בחוק) מנטרלת את האפשרות לפוליטיזציה של הועדות עצמן. הועדות שואבות את סמכותם משיח נורמטיבי שאין להן אפשרות השפעה עליו, ולפיכך אין מקום להפניית ביקורת למקבלי ההחלטות עצמם (הרופאים).

(הדרישה לוידוי כאשרור והפנמה של האלימות – שירתה של הסובייקטית המוכפפת)

ב-5.1.2011 אישרה הכנסת את הצעת לסדר היום להעביר לועדת הכנסת הצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר מעורבות גופים וממשלות זרות במימון פעולות המופנות כנגד המדינה ובניסיונות לרכישה מאורגנת של אדמותיה. מאז ההצעה דעכה וקמה מחדש לתחיה בימים האחרונים ושוב נדחתה אתמול. היקף סמכותה של הועדה טרם נקבע וגם אם הייתה מוקמת נראה שהיקף סמכותה היה מוגבל הן מבחינה פרוצדוראלית (לועדה אין סמכויות משפטיות והיא אינה יכולה לחייב הופעת עדים או הגשת ראיות) והן מבחינת תוקף מסקנות הועדה (מסקנות ועדת כנסת יונחו על שולחן הכנסת ויועברו לשר הרלבנטי, אך אין בהן משום חיוב לפעולה כלשהי של הרשות המחוקקת או המבצעת).

הדיון הציבורי בועדה עד כה התמקד בשני היבטים מרכזיים – היבט הסמכות, ושאלת מקומה של הועדה במסגרת חלוקת התפקידים בין הרשויות (אם מדובר בפעולות פליליות הרי שהן תחת סמכות הרשות המבצעת), והחשש שמדובר בתחילתו של "מדרון חלקלק" שיוביל לפגיעה בחירות ההתאגדות ובחופש העמדה והמצפון. גם בקרב הארגונים שהיו עתידים להחקר ככל הנראה במסגרת הועדה הסתמנה מגמה מעורבת ביחס לפעילות הועדה, החל מנכונות לשיתוף פעולה ועד להחרמתה המלאה או החלקית. הנחת המוצא הסמויה אם כן, הן של מובילי היוזמה והן של מושאיה, היא שמדובר במאבק עקיף על יכולתה של המדינה להפעיל את כוחה הכופה על ארגוני זכויות אדם בישראל, וברמה מופשטת יותר, על יכולתה של המדינה להתערב בפעילות פוליטית.

שני ההיבטים האלו הם היבטים חשובים, שראוי לתת עליהם את הדעת. יחד עם זאת, שניהם מעוגנים בשיח הליברלי ומתקשים לראות מעבר לו, ודווקא כוחה הגדול ביותר של הועדה, כועדה ממשמעת, נעלם מהדיון הציבורי.

הדמיון בין ועדת החקירה הפרלמנטרית והועדה לאישור הפלות הינו רב. גם במקרה הנוכחי, מדובר בפועל בועדה שיכולתה להפעיל כוח כופה הינה מועטה ביותר. יתר על כן, לועדה אין שום יתרון יחסי על גופי האכיפה של המדינה (דוגמת המשטרה והשב"כ). הכוח שמייצרת ומפעילה הועדה אם כן הוא כוח דיסקורסיבי.

לכאורה, אין הבדל אם כן בין הפעלת הכוח הדיסקורסיבי על ידי חברי הכנסת במהלך דיון במליאה או בתקשורת, ובין הפעלת הכוח הדיסקורסיבי במסגרת ועדה פרלמנטרית. יחד עם זאת, הקמתה של הועדה הפרלמנטרית יוצרת בדיוק את אותו ניתוק מדומיין בין הפוליטי והמקצועי. אף שחברי הועדה עתידים להיות אותם חברי הכנסת שהצביעו על הקמתה, הרי שמרגע שהם פועלים בכובעם כחברי ועדה הם מתכסים באצטלת המומחיות. לא מדובר על פעולה פוליטית (שיכולה להיות מונעת משלל סיבות, למן פופוליזם ועד לאידיאולוגיה) אלא בשיח מקצועי-ראציונאלי, המבוסס על שמיעת עדויות, ומשוקף בשפה מקצועית-טכנית וסמי מדעית. השיח של הועדה נדמה ככזה שאינו עוסק עוד בפוליטיקה כי אם בחקר האמת. במובן זה, ההפרדה בין השיח הפוליטי והמקצועי מצמצמת את מרחב ההתנגדות של הסובייקט שכן היא שוללת ממנו מושא התנגדות אחד ברור, ומעמעמת את אופן תנועת הכוח הדיסקורסיבי ומקורותיו. בדומה לועדה לאישור הפלות, גם במקרה זה הכוח מופעל בו בזמן פנימה והחוצה.

באופן חיצוני, הכוח הדיסקורסיבי יוצר חיץ מוגדר בין הארגונים ה"חשודים" וה"סוררים" לבין הארגונים הלגיטימיים והחברה בכללותה. עצם הגדרת ארגונים ספציפיים כראויים לחקירה יוצרת, ללא שום הוכחה או הנמקה רלבנטית, קבוצת התייחסות מופרדת. יתר על כן, ההבחנה מיצרת זהות בין הארגונים בתוך הקבוצה המובחנת.

באופן פנימי, פעולת הכוח ביחס לארגון היא כפולה.

ראשית, היא מנתבת את הארגון באופן מובנה לעמדת סובייקט של התגוננות או התנגדות. הארגון כמכלול מאולץ לעצב את עמדותיו למול ועדת החקירה. יתר על כן, כל אפיקי הפעולה הפתוחים בפני הארגון מכפיפים אותו לאותו השיח עצמו. כך, ארגון שבוחר לשתף פעולה בוחר באופן "רצוני" להכיר בסמכות החקירה, ונותן לגיטימציה לזיהוי הקבוצתי של ארגוני זכויות האדם כ"סוררים". מנגד, ארגון שבוחר שלא לשתף פעולה מחזק את הזהות ה"סוררת" של הארגון, ונותן לגיטימציה להרחבת סמכויותיה של הועדה.

שנית, הכוח המופעל אינו רק על הארגון כמכלול, אלא אף על עובדותיו ומתנדביו. הסובייקט, במרבית פרקטיקות חייו, מצוי מחוץ לארגון (במשפחה, בשכונה וכדומה). הגדרת הארגון כסורר הופכת את הפעילות בארגון לזהות כוללת. היא דורשת מהעובד לכונן את עצמו בצד האחד של המתרס או בצד האחר. במילים אחרות, ראיית הארגון כזהות מצמצמת את יכולתו של הפרט להחזיק בעמדות סובייקט מורכבות וסותרות, ומפעילה עליו על עליה לחץ דיסקורסיבי לגיבוש מכלול זהות מלא המבוסס על הזהות הארגונית.

(עדי וינטר– חופש ביטוי פוליטי מדומיין ובתי כלא ממשיים)

 

*

משטור דיסקורסיבי של הזהות הפוליטית, מוגבלות השיח הליברלי ומגדר

הזהות המגדרית היא, לפחות באופן חלקי אם לא במלואה, תוצר של חיקוי של סובייקט מגדרי מדומיין המעוצב באמצעות השיח. המשפט, עם זאת, משמר, עד לימינו, תפישה הרואה בזהות המגדרית היבט מהותני, ומבוססת על חלוקה דיכוטומיות על בסיס הבדלים ביולוגים. תפישה זו של המשפט משקפת במידה רבה את השיח ההומניסטי – זהות היא אחת ומוחלטת- אישה היא אישה היא אישה. יתר על כן, המשפט בוחן לרב את היחס בין המגדר לבין הכוח החיצוני המופעל על הפרט. הפעלת כוח לא שיוויונית הינה אפליה. לעומת זאת, משטור עצמי של הפרט אינו נכנס לגדר אפליה. זאת מאחר והכוח הדיסקורסיבי אינו נתפס כנושא הכפוף להסדרה משפטית.

בדומה, זהות פוליטית אינה זוכה להגנה משפטית רחבה במקרים של דיכוי דיסקורסיבי לאור אותן הסיבות. ראשית, מאחר והיא אינה "טבעית" (בשונה מקטגוריות שנתפסות כטבעיות בשיח הליבראלי כגון גזע, מין ונטייה מינית) ושנית, מאחר ופעולה דיסקורסיבית ביחס לזהותו הפוליטית של הפרט אינה בגדר כוח אליו המשפט מתייחס.

הקשר המסתמן בין זהות פוליטית ומגדר הינו, אם כן, במספר רמות.

ראשית, מרבית מנגנוני הכוח המופעלים הינם מנגנונים דיסקורסיבים, ומשכך, אינם נתפשים כמושא להסדרה משפטית. זאת, מאחר והשיח הליבראלי מיסודו מושתת על ההנחה כי המדינה והמשפט אינם יצרנים שיטתיים של שיח.

שנית, מנגוני המשטור הדיסקורסיבים אינם תוצר אקראי של המבנה החברתי, כי אם ישויות מוסדיות הנוצרות מכוח כוחה הכופה של המדינה ומשאביה, ומייצרות כוח שעיקר פעולתו היא הכפפה דיסקורסיבית של קבוצות המצויות מחוץ להגמוניה החברתית.

היבט שלישי הינו הקשר בין הנובע מהמערך הכפול של פתולוגיזציה והכללה. השיח ההגמוני יוצר, באמצעות מוסדות דיסקורסיבים, מהלך של הגדרת האחר כסוטה (הפועל בניגוד ל"תכליתו הטבעית") והכללת הסטיה לכלל זהות שלמה של הפרט (ולא הגבלתה לפעולה הספציפית). בכך, מבעד לשתי הועדות ניתן לחשוף את כשל החשיבה הליבראלית. הפרט שבוחר לאמץ את עמדת הסובייקט ההגמונית המותרת לו יכול לנוע בחופשיות מדומה בין עמדות סובייקט שונות בתוך ה"אנחנו" (למשל אדם שמחליט לעבור באמצע החיים בין מקצוע אחד לשני אינו נתפש כבעל אישיות פתולוגית). כל וריאציה של עמדות סובייקט, אף אם סותרת, לא נתפסת כמערערת את עצם קיומו הקוהרנטי של הפרט (למשל, בעל בוגד לא נתפש כמי שכשיר פחות לתפקד כפוליטיקאי). לעומת זאת, הפרט המסומן כ"אחר" (האישה, הערבי, השמאלנית) מחויב לאחת משתי עמדות סובייקט נעדרות לגיטימציה. אם הפרט מחזיק בעמדה קוהרנטית, כוללת כל, המבוססת על זהות בסיסית אחת (למשל, דחיית ההפרדה הלאומית) הוא יסומן כ"אחר המאיים", החיצוני. מאידך, אם הפרט מחזיק בעמדות סובייקט שאינן קוהרנטיות לכאורה (למשל, התנגדות ללאומיות ובו בזמן משיכה מינית לערבים) הוא יוכנס לעמדת הסובייקט של "האחר הפתולוגי", והסתירה בין עמדות הסובייקט בהן מחזיק הפרט תראה כפוגעת בתוקף ובמהימנות של זהותו.

היבט רביעי הוא כמובן הוא הקשר הקיים בפועל בין ארגוני זכויות אדם לבין נשים. אין מחלוקת כי חלק נכבד מהפעילות של ארגוני זכויות האדם מובל על ידי נשים. חלק מהארגונים הם ארגוני נשים במובהק ("איתך-מעכי", זוכרות, כביסה שחורה, ליגת הנשים לשלום) וחלק הינם ארגונים מעורבים עם נוכחות נשים מובהקת (ורק בשביל להזכיר, ראשיתו של המאבק בארגוני זכויות האדם סבב סביב קמפיין השמצה אישית של "אם תרצו" כלפי יו"ר הקרן החדשה לישראל, חה"כ לשעבר נעמי חזן).

האחרת המאיימת - נשים, פמניסטיות, לסביות, שמאלניות (פוסטר של כביסה שחורה)

*

וכמה מילים לסיום

התנועה של השיח, ומידת הכוח של הפרט במסגרתו, היא בבחינת נעלם בדיון הציבורי (בעצם העלמת דיון זה יש משום פעולה דיסקורסיבית המנרמלת אי שיוויון ביכולת להפעיל כוח דיסקורסיבי). יחד עם זאת, כאשר מגיעים לדיון בגופים דוגמת הועדה לאישור הפלות, או הועדה לחקר ארגוני השמאל (וכך גם באשר לדיונים נוספים סביב חוקים "מתים" כמו האיסור שכמעט ולא נאכף עד לביטולו על "משכב שלא בדרך הטבע") התעלמות מהכוח הדיסקורסיבי מובילה לדיון עקר. הצד השואף לבטל את הועדה יכול לטעון שאין בה ערך ולכן אין לקיים אותה, והצד התומך בקיומה של הועדה יכול לטעון שאין בה סיכון ולכן לא נורא להשאיר אותה.

לעומת זאת, מרגע שמתחילים לדבר על הכוח האמיתי שמפעילות ועדות אלו, אפשר לזהות את תנועתו ומבנהו. כאשר הפעלת הכוח נועדה למשמע נשים (ואף לכונן אותן כנשים), ובפרט נשים עניות, נדמה שמדובר בשימור השיח ההגמוני – החזק ממשמע את החלשה, ובו בזמן מכונן את יחסיהם כיחסי חזק-חלש (למעשה, אין הבדל גדול בין הרופא לבין השוטר של אלתוסר). נדמה, על פניו, שזוהי הפעלת כוח לא שיוויונית, המשמרת מבנה שיח מוטה. כאשר מדברים על חקירת ארגוני השמאל, נדמה שהשאלות שעולות הן דומות. ואם באמת מדובר באותה השאלה, נדמה לי שקשה להחזיק בעמדה שסוג אחד של ועדות צריך להיות מבוטל ואילו הסוג השני צריך להיות מוקם.

מודעות פרסומת

7 תגובות to “משטור דיסקורסיבי ככלי חקיקתי במדינה ליבראלית – הילכו שניים בלתי אם נועדו?”

  1. Albert יולי 22, 2011 בשעה 12:43 am #

    אני חושב שאתה צריך לשים אזהרה לפני מאמר כזה, שאנשים לא יתחילו בטעות לקרוא אותו ויאבדו את שפיותם ושארית מוחם במאמץ לעקוב. זה יפה לך שאתה שוחה בדיסקורס אקדמי, אבל מה אנחנו עשינו רע שאתה מפיל אותו ככה עלינו? עם כל הסלידה, לפחות אותם חברי כנסת משתמשים בשיח פשוט להבנה שלא גורם לתעוקת שריר המצח.

    לעניין הטענה שלך – אתה טוען שהקמת הוועדה היא הפעלת כוח דיסקורסיבי. אתה צודק מהזווית שמתנגדת לאלו שחושבים שכוח פורמלי הוא הכוח היחידי ורק סנקציות נחשבות. אתה לא צודק מהזווית שגם אתה מתייחס רק לצד פורמלי – עצם הקמת הוועדה – כמהלך כוח. להבנתי, עצם העיסוק בהקמת הוועדה, בין אם תוקם או לא, עושה פחות או יותר את כל מה שאמרת ביחס להקמת וועדה – זה קובע צדדים, זה מסמן חריגים, זה מכניס את החריגים לעמדת התגוננות והצטדקות, וכשמדובר בקבוצות של אנשים שהם ממילא חריגים, ההתקפה מתנהלת כמעט מעצמה. בקיצור, אני מאוד מסכים שכוח לא מתבטא רק בסנקציות, אבל חושב שמהלך הכוחני כבר בעיצומו, וההחלטה לא להקים וועדה לא פוגעת ואולי אפילו משרתת אותו. בקיצור, הסברת יפה, גם אם בצורה נוראה ואיומה ומחרידה ומזעזעת, איך כוח עובד, אבל יישמת את ההסבר רק על היבט צר שלו.

    אם כתבת את זה, אני מתנצל. אני מודע שהיו מספר רגעים של חולשה שבהם ריפרפתי כדי להימנע משבץ מוחי.

    תודה על ההשקעה וסליחה על הכיסוח. אני ממש סולד מכתיבה אקדמית כזאת. אתה במו אצבעותיך מרחיק אותי מלחזור לשם.

    • אלון יולי 22, 2011 בשעה 11:54 am #

      כה מסכים עם אלברט.
      כמה זה יהיה נורא לבקש תרגום לעברית מדוברת?
      האם זה חטא כמו תרגום התנ"ך?

      • חגי יולי 22, 2011 בשעה 3:08 pm #

        שלום חברים

        אלברט – לגבי הטענה שהפעולה הדיסקורסיבית התחילה כבר בשלב של הדיונים בכנסת – אתה בהחלט צודק. יחד עם זאת, אחד מהדברים שניסיתי להצביע עליהם כאן הוא שהמעבר מדיון פרלמנטרי לדיון של "ועדת חקירה" משנה את האופן שבו השיח פועל.

        לגבי הסגנון- בכנות, זאת ביקורת לא לגיטימית בעיני. כמו שאתה רואה, כמי שמעורב בבלוג מזה זמן מה, יש לנו פה כל מיני סוגים של פוסטים, יש קצרצרים, יש פוסטים שנוגעים באירועים מהיומיום ויש פוסטים תיאורטיים. נכון, שיח תיאורטי דורש הכרות עם השפה הרלבנטית, וכאשר מנתחים שיח כדאי להכיר את המונחים הבסיסים בתחום. ניסיתי שהפוסט יהיה נגיש ביותר למי שמכיר קצת את הבסיס, אבל נכון – הול לא נגיש לחלוטין (אפילו שאני חושב שאפשר להבין אותו גם בלי מומחיות בפוקו).

  2. ריקי יולי 22, 2011 בשעה 6:38 am #

    אתה מוכן בבקשה להסביר לי את משמעות המילה "דיסקורסיבי" בעינייך ?
    (לא את ההגדרה הפורמלית, את זו אני יכולה לקרא בעצמי)

    • חגי יולי 22, 2011 בשעה 3:11 pm #

      דיסקורסיבי משמעותו שיחני, או נרטיבי. זה המנגנון החברתי שפועל במישור הסמבולי, ומעצב את האופן שבו אנחנו נותנים ערך לדברים מסויימים ולא נותנים ערך לדברים אחרים. לשם ההמחשה, הדוגמא הטובה ביותר היא של כוס הקפה. תחשבי על מצב שיש לך כוס קפה ואת שותה אותה תוך כדי עבודה. אם תשתי את השלוק האחרון אחרי שעתיים זה לא יהיה מזעזע. לעומת זאת, אם יצאת מהבית ל-10 דקות וחזרת בדרך כלל זה יראה מאוד מוזר לשתות את שארית הקפה. מדוע? בגלל שכל זמן שאנחנו ליד הכוס אנחנו תופסים אותה כנקייה (אפילו אם לא עקבנו אחריה ואנחנו לא יודעים שלא נכנס יתוש בזמן שהיינו מרוכזים במחשב) ולעומת זאת ברגע שהכוס מחוץ לטווח השליטה שלנו היא הופכת פתאום ל"מלוכלכת". המשמעויות האלה לא קיימות במציאות – הן תוצר של מבנה תודעתי מסויים. האופן שבו מכונן מבנה תודעתי זה הוא השיח.

      מקווה שזה מבהיר.

      חגי

  3. נעמה יולי 22, 2011 בשעה 9:34 pm #

    וואו, זה את אחד הניתוחים היותר מעניינים שיצא לי לקרוא בזמן האחרון; והצורה בה החלת את מושגי הביקורת על השיח הליברלי, והאבחנות של פוליטי וציבורי, דיסקורסיבי ופסאודו-נייטרלי/נטורליסטי, על הדיון, תוך השוואות והדגמות של כמה מקרים, וחיבור בין מגדר פוליטיקה וזהות- היא פשוט מבריקה בעיניי.
    אז תודה.
    בגדול אני מסכימה עם הניתוח שלך, והיישום שלו על הקשרים שונים. אני חושבת שהתמונה הכוללת שאתה מציג אכן קשורה לסוגיות רחבות יותר של שיח ליברלי, שמעצבות באופן דומה סוגיות נפרדות-לכאורה (ההפרדה ביניהן היא חלק מהשיח הזה) של קטגוריות זהות שונות, בין אם מגדריות ובין אם פוליטיות מוצהרות יותר. כי כפי שהדגמת לגבי הדומיננטיות הנשית בארגוני שמאל, יש קשר בין המגדר לפוליטיקה, ואכן "האישי הוא הפוליטי".

    ובכל זאת, הערה קטנה:

    לדה-פוליטיזציה של סוגיות מסויימות והעברתן לפיקוח דיסקורסיבי- כמו למשל במקרה של חוק ההפלות בישראל, ש"מחנך" את הנשים להתנהגות מינית ורבייתית נאותה דרך הועדות להפסקות הריון- יש צדדים נוספים.
    אני מסכימה איתך שעצם קיומן של הועדות הללו הוא בעל משמעות פוליטית- מעצם זה שהן קיימות בכלל. וגם אם אחר כך הן מציגות את עצמן כפועלות מתוקף של "מומחיות", ואפילו אם בפועל הן (נניח) מפעילות פרקטיקות מקצועיות לצורך קבלת החלטותיהן- זה עדיין לא מעקר את המטען הפוליטי/ערכי/אידיאולוגי/חינוכי שלהן. אפילו אם הן מאשרות 99.9% מהפניות. א ב ל, אי אפשר להתכחש לכך שבמקרה הזה, לגמרי יש קשר בין הפיכתו של הפיקוח לדיסקורסיבי ופסאודו-נייטרלי, לבין העובדה שמאושר אחוז כה גבוה של בקשות להפסקת הריון.
    בישראל, הפלות אינן נושא פוליטי בוער, וחוק ההפלות הוא יחסית מהליברליים בעולם- וכנראה שיש קשר בין שתי העובדות הללו: היות ומסובך להגיע להסכמה ציבורית בפה מלא על לגליזציה של הפלות כי זה נושא טעון ונפיץ שלא כדאי לפתוח אותו (מה יגידו החרדים?), דווקא דה הפוליטיזציה של ההפלות והעברתן לתחום ה"מקצועי" הן שמאפשרות מדיניות מתקדמת יותר שמאשרת הלכה למעשה ביצוע הפלות באופן כמעט גורף. אז נכון שהמנגנון עדיין מעביר מסר חינוכי וכל הבולשיט הזה, אבל עדיין, לפחות יש לרוב הנשים אפשרות לעשות הפלה! ולמרבה הצער, זה דבר שלא ברור מאליו במציאות הנוכחית.
    אם מסתכלים על הנושא מהזווית הריאלית ולא האוטופית, אז במקרים מסויימים ההפרדה הליברלית בין האישי לפוליטי יכולה לשמש דווקא למימושה בפועל של עמדה חתרנית יותר מהמדיניות המוצהרת. כלומר- למרות שמדובר על טכניקה שמנוגדת לאידיאולוגיה הרדיקלית, בפועל היא מקדמת את מטרותיה (בצורה לא מלאה אמנם- עדיין יש כאן תהליך חינוכי פטרנליסטי- אך זה יותר טוב מהאופציות האחרות שהיו מגבילות בפועל את נגישותן של נשים לביצוע הפלה). כי המציאות היא מורכבת, ודווקא הזירה הפוליטיקה היא זאת שמחייבת פרגמטיקה בכדי לחולל שינויים. זו נקודה שחשוב לשים לב אליה במעבר מתיאוריה לפעולה חברתית.
    מה שמעניין הוא שאותה הפעולה של דה-פוליטיזציה והעברה לתחום "מומחיות" מביאה לתוצאה הפוכה בכל אחד מהמקרים- ועדת החקירה לארגוני שמאל מחמירה את המצב הקיים, והועדות להפסקת הריון דווקא משפרות אותו. גם אם ניתוח אקדמי-תיאורטי-אנליטי יכול (איכשהו) להרשות לעצמו להתעלם מהדקויות האלה, הן קריטיות כאשר מדובר ביציאה לשטח ותיאור/ניסוח מדיניות חברתית בפועל. וכאן אולי המקום של הביקורת שהשמיעו קודמיי על ה"אקדמִיוּת" של הפוסט, ומקומו בבלוג שמכוּון למציאות, לשטח ולקהל הרחב.

Trackbacks/Pingbacks

  1. בין תיקון לתמיכה באוטונומיה – טרנסג'נדרים במערכת הבריאות בישראל « - יולי 26, 2012

    […] סינון המועמדים המתאימים למעבר החצייה המגדרי, מציב את חברי הוועדה לא רק כבירוקרטיים המטפלים-לא-מטפלים בפונים לוועדה, אלא כשומרי הסף וכבאי כוחו של הסדר המגדרי הקיים. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: