יישומה השוויוני של מדיניות בפקולטה למשפטים

17 יול

|מאת רוני|

בחודשים האחרונים פרסמתי בבלוג פוסטים על התאונה שעברתי במהלך חופשת פסח השנה, ותוצאותיה: בעקבות התאונה אושפזתי בבית חולים, נותחתי, וכיום אני עדיין בתהליכי שיקום. כך, נאלצתי להפסיק להגיע לעבודה, עזבתי את דירתי השכורה בתל אביב לעת עתה, ומהלך הלימודים שלי באוניברסיטה נקטע; הבנתי שעליי להיערך מחדש כדי להשלים את לימודיי כפי המתוכנן (זוהי השנה האחרונה של התואר הראשון שלי). לכן, ימים ספורים לאחר התאונה, כבר כתבתי מיילים המסבירים את מצבי למרצות ומרצים, ופניתי למזכירויות החוגים השונים כדי להסדיר הארכות להגשת עבודות ומועדי בחינה מיוחדים – כי חוץ מחובות סמסטר ב', עוד נותרו לי שתי בחינות מסמסטר א', שפספסתי את מועדן האחרון בגלל התאונה.

החוג למגדר, החוג לספרות, החוג ב"א כללי במדעי הרוח והחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה סייעו לי באדיבות וביעילות רבה. אך קורס אחד בחוג למשפטים – "פמיניזם ומשפט" – בו הייתי צריכה להסדיר מועד בחינה מיוחד, תקע את המערכת כולה. לאחר שפניתי לפקולטה למשפטים כדי להסביר את מצבי ולבקש מועד בחינה מיוחד, נעניתי בזאת הלשון: 

" […] למועדי ג' בפקולטה למשפטים יש קריטריונים מאוד ברורים ואינך נכללת בתוכם. יחד עם זאת, במידה ויתקיים מועד ג' תוכלי להצטרף אך זאת אדע רק בהמשך. אנא הביאי את המסמכים שלך וצרפי בקשה למועד ג' עם כל פרטייך והנושא ייבדק."

זימן לי הגורל, ואף תלמיד או תלמידה לא הגישו השנה בקשה למועד ג' בקורס זה. לכן, ניגשתי אל התקנון המדובר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, כדי להבין מהם "הקריטריונים המאוד ברורים" שאיני נכללת בתוכם. מבט חטוף בתקנון מוביל למסקנות עגומות. מאות הסטודנטים והסטודנטיות הלומדים בפקולטה, רשאים להגיש בקשה למועד מיוחד, רק במקרים הבאים:

"א. תלמיד אשר עקב שירות מילואים פעיל נעדר מבחינת מעבר במועד א' או ב', רשאי לבקש להיבחן במועד ג'. התלמיד ימציא למזכירות אישור רשמי מטעם שלטונות צה"ל, על תקופת השירות. 

ב. תלמידה שילדה בתקופה של עד 28 יום לפני בחינת מעבר במועד א' או ב' ונעדרה מבחינה זו, תהיה רשאית לבקש להיבחן במועד ג'.

ג. תלמיד אשר קרוב משפחה שלו מדרגה ראשונה נפטר, חו"ח, ביום הבחינה או במהלך השבועיים שקדמו למועד הבחינה, רשאי לבקש להיבחן במועד ג'."

אכן, עיניכן הרואות – חוץ ממוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה (לא עלינו), אישה שהיא סטודנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב, רשאית לבקש מועד ג' רק בתנאי שילדה ביום הבחינה או 28 יום לפניו. גבר שהוא סטודנט למשפטים, רשאי לבקש מועד ג' רק בתנאי שנעדר בשל שירות מילואים פעיל. כל תמיהה מצדי על סעיפים רבים שהיו יכולים להיכלל בתקנון, אך אינם נכללים בו, העלתה חרס; לאחר התכתבות ערה עם דקאן הפקולטה, סגן דקאן הפקולטה (היוצאים), ולאחר שעירבתי את מזכירת החוג למגדר ואף את ראש החוג למגדר, שעשו ככל יכולתן כדי להגמיש ולו במעט את רוע הגזירה – אמרתי נואש: הפקולטה למשפטים לא ראתה לנכון לאשר לי מועד בחינה מיוחד. זאת כי אני סטודנטית שהיא אישה, אך חטאתי חטא ולא ילדתי – בסך הכל נפלתי ושברתי את רגלי ואת גבי.

מדובר בתקנון כה מצומצם ושרירותי, שכל ניסיון לעמוד על ההיגיון העומד מאחוריו, מוביל, שוב, למסקנות עגומות: הפקולטה למשפטים עמדה מול מאות א/נשים, וחילקה את גוף הסטודנטים לשניים: נשים וגברים, והחילה על קבוצות אלה תפקידים ברורים, שנדמה כי נובעים מתפיסה של תכליות השאובה מהגישה האריסטוטלית של שוויון. בחינה של דבריו של סגן הדקאן אליי, מובילה למסקנות דומות:

"הדקאן העביר לי את מכתבך […] גוף הסטודנטים גדול ותלמידים רבים סובלים מקטסטרופות שונות, אשר לא קל לדרג אותן מבחינת חומרתן […] המדיניות לגבי פתיחת מועדי ג' בקורסים שאין בהם זכאות לתלמיד אחר (למשל בשל מילואים) היא מדיניות נוקשה, והיישום השוויוני שלה מנע מאיתנו ללכת צעד נוסף לקראתך." (דגש שלי)

כלומר, בנוסף לתקנון המצמצם והבלתי מאפשר מלכתחילה, נדמה כי בפקולטה למשפטים בוחרים גם בהמשגה מאוד מצומצמת של מה שנתפס שם כדרך פעולה "צודקת" כאשר עולה הצורך להכריע באופן מיוחד מי יוכל לזכות באותה מידת רחמים של הפקולטה. "שוויון" הוא מושג חמקמק. כמו ל"כבוד", ל"צדק" ולעוד מילים גדולות שרבים מאיתנו משתמשים בהן כמעט כל יום, ניתן ליצוק למושג הזה משמעויות רבות ושונות מאוד זו מזו. לא בכדי, תיאוריות של צדק ופירושים לכבוד ושוויון, נפרשים על יריעה רחבה שקצותיה רחוקים זה מזה; גדולי הוגי והוגות הדעת בתחומים כגון פילוסופיה, כלכלה, משפט, מדעי הרוח והחברה ועוד, נחלקו ונחלקים בדעתם בנוגע לאופן בו יש להבין שוויון, וכיצד ראוי להביאו לידי מימוש.

כשבוחנים את התקנון של הפקולטה למשפטים, ואת דבריו של סגן הדקאן אליי, ניתן לראות כי הגישה האריסטוטלית זכתה לניצחון גורף; הגישה האריסטוטלית לשוויון היא גישה אחת מיני רבות, שעדיין מכתיבה פעמים רבות את האופן בו אנשים ומוסדות תופסים שוויון, ומנחילים אותו לסביבתם. אם לפשט את הגישה, היא דוגלת ביחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. ביקורות רבות הצביעו על כשלים בסיסיים בגישה זו. למשל, כל מי שנתפס "שונה", זוכה כאמור ליחס שונה, ולעתים קרובות יחס שונה איננו יחס מיטיב שמקדם שוויון. אך מהו שונה ומהו דומה? הפמיניזם הליברלי רתם את הגישה לטובתו, ועל בסיסה נטען שאין הבדל מהותי ומהותני בין נשים לגברים – מדובר בקבוצות שוות ביכולותיהן, ולכן נשים צריכות להיכלל ב"יחס שווה לשווים" – לקבל את אותן זכויות והזדמנויות שגברים זוכים להן בחברה שלנו. עם זאת, תפיסות רבות מערערות על הגישה האריסטוטלית ככזו שמקדמת שוויון באופן מוצלח; במאמרה "תפיסות של שוויון: משוויון כמושתת על דמיון לשוויון כמושתת על כבוד האדם", אורית קמיר פונה לפמיניזם הרדיקלי, ומצביעה על הכשל הנטורליסטי בגישה האריסטוטלית: הגישה מתייחסת לתכלית של כל דבר הקיים בטבע – לכל יציר טבע ישנה תכלית, ותכלית זו היא להיות הדבר עצמו. התפיסה היא טאוטולוגית, ולפיה, מה שמצוי בטבע, הוא מה שרצוי שיתקיים. תכליתו של גבר להיות גבר – תכליתה של אישה להיות אישה. כמו לשאלה מהו שווה ומהו שונה (שווה למה? שונה ממה?), ניתן ליצוק לתכלית משמעויות שונות ורבות המייצגות אינטרסים חברתיים שונים. כך אפשר לקבוע בפשטות רבה, למשל, שתכליתה של אישה להיות אם ורעיה, ותכליתו של גבר להיות מפרנס ולוחם.

כך, סטודנטים וסטודנטיות המקיימים את תכליתם כנשים וגברים העושים "שירות" פעיל למען ארץ ישראל יהודית וציונית (ספק דמוקרטית), הינם היחידים הזוכים למידת הרחמים בפקולטה למשפטים, ול"יחס שווה לשווים"; ה"שירות" מתאפיין בחלוקה לתפקידים מגדריים מיושנים ושמרניים: הנשים שמתפקדות כרחם יהודי – הכל למען הדמוגרפיה! – והגברים שעשויים להיהפך בשר תותחים – טוב למות בעד ארצנו! זאת בחלוקה גסה; נשים שעושות מילואים וגברים שנכנסים להריון, ודאי זוכים גם הם להקלות מטעם התקנון. מידת הדין, לעומת זאת, שמורה ככל הנראה לחלשלושים ורכרוכיות שכמותי, אנשים שאינם מקיימים את תכליתם הטבעית-מגדרית לפי תפיסות הפקולטה למשפטים, וכל פשעם הוא שחלו ביום בהיר אחד, או שנפלו ושברו כמה עצמות חיוניות בגוף.

מהי תכליתו של מי שחולה, של מי שאינו שחקן ראשי התורם לחברה לפי תפיסות מיושנות אלה? האם אפשר להחיל על אנשים מוגבלים תכלית שאינה מקבעת אותם כחסרי ערך וחסרי אונים? אפשר. במאמר המצוין שלה, קמיר מערערת על הדרך להגיע אל שוויון דרך השוואה ודמיון, דרך המצוי שממנו נגזר הרצוי. שכן, הטבע אינו בורא אותנו שווים, וחלקנו מוגבלים יותר מאחרים. קמיר מנסה להסיט את השיח לשוויון על בסיס כבוד האדם; היא טוענת כי יש להבין שוויון כזכות שווה של כולנו ליהנות מכבוד אנושי בסיסי. כבוד האדם הוא מושג רחב המאפשר גם לבני אדם וגם למוסדות, להתייחס לאדם בכבוד באשר הוא אדם, ולהניח בצד את מושגי הדמיון השולטים והמצמצמים. אך ככל הנראה, עמדת הפקולטה למשפטים היא שתכליתי שלי כמוגבלת בימים אלה, היא להיות מוגבלת: חסרת אונים אל מול מערכת שמסרבת לכבד אנשים שאינם נופלים לקטגוריות שוויון נוקשות. 

הפקולטה למשפטים בחרה לא לכבד את מצבי האנושי, ולהשוות את תכליתי האנושית לתכלית אנושית מקובעת ובלתי מאפשרת. אמנם, ישנה מסירות גדולה לערכים נעלים כשוויון, ורק בשל מסירות אדוקה לערך זה, נמנעו בפקולטה מ"ללכת צעד נוסף לקראתי", כדברי סגן הדקאן. בחירת מילים מעניינת, אם נותנים את הדעת על כך שאני אינני יכולה לעשות ולו צעד אחד לקראת כל מקום אליו אני רוצה ללכת בימים אלה – ליטראלית – ללא כיסא גלגלים.


מודעות פרסומת

19 תגובות to “יישומה השוויוני של מדיניות בפקולטה למשפטים”

  1. ארתור שני יולי 17, 2011 בשעה 3:24 pm #

    הפעם אינני מסכים עם הפוסט.
    לדעתי יש מקום לשרירות לב כאשר מדובר, עם כל הצער שבדבר, במצבים שאינם מדידים- כמו המצב שלך.
    לדעתי לא הייתה כאן יד מכוונת של הגדרת מקום המגדרים בחברה אלא מדובר כאן ברשימה של דברים מדידים שע"פ יבחנו את הבקשה והמדיניות של האונ' מאוזנת ושקולה, לעניות דעתי.
    ושוב אדגיש כי לדעתי אין מנוס משרירותיות כשמדובר במצבים שאינם מדידים.

    • רוני יולי 17, 2011 בשעה 3:33 pm #

      ייתכן שאינני מבינה למה אתה מתכוון שמצבי "אינו מדיד": המוסד הרפואי אכן חושב שהמצב שלי מדיד (לכן אני מקבלת פטורים רשמיים מללכת לעבודה לתקופה שנמדדת בזמן), וביטוח לאומי, למשל, חושב גם כן שאכן מדובר במצב מדיד (שכן אושרה לי, לדוגמה, קצבה על אבדן כושר עבודה וקצבת נכות לתקופה שנמדדות בזמן וביכולות פיזיות). כמו כן, הפקולטה למדעי הרוח והפקולטה למדעי החברה, גם חשבו שמדובר במצב מדיד שבגינו צריך לאפשר לי מועדים מיוחדים לבחינות, לאחר שקיבלו לידיהם מסמכים רפואיים שמסבירים את מצבי הרפואי ומודדים את יכולותיי לנוע במרחב. אך ייתכן שאחרי ככלות הכל, רק שרירות הלב של הפקולטה למשפטים צודק.
      כמו כן, אם כבר מדברים על שרירותיות – הרי הסעיפים בתקנון מלכתחילה שרירותיים מאוד (מדוע אישה שילדה 28 יום לפני הבחינה זכאית יותר ממישהי ששברה עצמות ואיבדה את יכולת ההליכה שלה?) ואמנם מדידים, אך לא ברור למה דווקא הם ולא אחרים (יש לך הסבר הגיוני לכך?). ניתן גם תמיד להוסיף סעיף שמתייחס למקרים מיוחדים שניתן לבחון מחוץ לסעיפי התקנון הקבועים.

      • Brownies יולי 17, 2011 בשעה 3:54 pm #

        הוצאת. לי את המילים מהפה. אחזק ואוסיף שאם כאב לב הוא מדיד (כפי שהוא נמדד בסעיף השלישי בתקנון) על אחת כמה וכמה אפשר למדוד כאב ומוגבלות פיזית.

  2. ponetium יולי 17, 2011 בשעה 3:27 pm #

    אני חושבת שברוב התקנונים האוניברסיטאיים, אשפוז בבית חולים ומצב כשלך מצדיקים גם מצדיקים היבחנות במועד ג'.
    חוסר הצדק שבכך והטמטום השולט במערכת מעצבנים במידה שאינה ניתנת לתיאור.

    אני מאחלת לך שתרגישי טוב ותצליחי להתגבר על המכשול הנ"ל.

  3. עלמה יולי 17, 2011 בשעה 5:15 pm #

    מגעיל ומקומם. קיבלתי פעם מועד ג' בנסיבות עגומות פחות, רק כי הפקולטה למדעי הרוח גילתה גמישות והתחשבות.

    עלו לי שתי מחשבות בעקבות הפוסט:
    1. זה מוכיח שיש כמה אוניברסיטאות תחת הכותרת "אוניברסיטה", ולמרות שלכאורה יש תקנון אחד, בפועל מקבלי ההחלטות בפקולטות השונות מתנהגים אחרת לגמרי. זו השרירותיות האמתית. אם היית סטודנטית למשפטים היית בכלל נמצאת עכשיו בלי אף מועד מיוחד?
    2. המון דברים שאומרים לנו שהם לא מדידים הם מאוד מדידים, כשמחליטים למדוד אותם.

    מלבד זאת, מאחלת לך בריאות. הפוסטים שלך בתקופה האחרונה נפלאים וחשובים. את מדברת מתוך המצב של השיקום הגופני משהו חשוב שיוצא לי לקורא מעט. וזה פוקח את עיניי לעולם שלא הייתי מודעת אליו (כן, התחלתי לחפש בבתי קפה נגישות לנכים).

    • סחבק יולי 18, 2011 בשעה 1:53 pm #

      קודם כל, אני מאחל לך החלמה מהירה ושלמה ומצטער על כך שלא יצא לך להיבחן.
      אף על פי כן, אני לא מסכים עם הטענות שלך, ואלו נימוקי:
      ראשית, הקריטריונים של הפקולטה למשפטים אולי נוקשים, אך הם ברורים ומדידים, להבדיל מאישורי מחלה, שהם בור ללא תחתית (אילו אישורים, לכמה זמן וכו'). מדובר בפקולטה שמתמודדת עם הרבה יותר סטודנטים משאר הפקולוטות שציינת, ולכן גם עם יותר בקשות למועדי ג'. זאת הסיבה לקשיחות שלה. אילו הפקולטה למשפטים הייתה מאשרת את אחוז הבקשות למועד ג' שמאשרות הפקולטות האחרות, היו שם הרבה מאוד מועדי ג' וקשה מאוד לנהל כך פקולטה. אשרי הפקולטות האחרות, אמנם, שאישרו לך מועדי ג', אבל זה מעיד על טוב ליבן, לא על אטימות הפקולטה למשפטים.
      שנית, אני בטוח שגם סטודנטיות שהיו במילואים זכאיות למועדי ג', כך שמהבחינה הזאת אין אפליה. האוניברסיטאות מחויבות להקל כך על הסטודנטים משום שמילואים זה כמו מיסים, חובה חוקית של האזרחים. אני לא רואה כאן שום קשר ל"בשר תותחים" וכיו"ב. באותה מידה יכולה הייתה המדינה להכריז ששירות מילואים יהיה בקלאב מד.
      שלישית, בעניין הלידה: כיוון שגברים אינם יכולים ללדת, הרי שגם ההקלה הזאת אינה מפלה (בטח שלא לרעה). אני גם לא חושב שיש כאן קשר ל"הרחם היהודי – הכל למען הדמוגרפיה" וכו', מפני שאני בטוח שנשים שילדו זכאיות למועדי ג' גם ברחבי העולם.
      כך שבסופו של דבר, לדעתי, אולי לא נעשה כאן "צדק", אבל "שוויון" בהחלט קיים, או מנסים לקיימו.

      • רוני יולי 18, 2011 בשעה 2:44 pm #

        תודה על איחולי ההחלמה.
        ראשית, ציינתי בפוסט שאני מניחה שנשים שעושות מילואים, גם כן זכאיות להיבחן במועד מיוחד (על אף שבחרו בתקנון לנקוט בלשון זכר בעניין המילואים בלבד). שנית, אני עדיין לא מבינה מדוע עניין הלידה הפך מדיד כל כך – 28 יום (מדוע לא שבועיים? מדוע לא חודש?) – ומוות של קרוב משפחה הפך מדיד באותה מידה – שבועיים (מדוע לא שבוע, כמספר ימי השבעה?) – בעוד מצבים אחרים אתה מציין כבלתי מדידים, כמו שארתור כתב גם כן.
        אינני חושבת שאישורים רפואיים זה "בור ללא תחתית" כלל וכלל, ואני גם לא חושבת שהפקולטה למדעי החברה, לדוגמה, מתמודדת עם כמות קטנה בהרבה של סטודנטים מאשר הפקולטה למשפטים. טוב לב של פקולטות אחרות? מה עם הגיון בריא?
        הפקולטה למשפטים פשוט לא מעוניינת לעשות מאמץ ולאשר מועדי ג'. נקודה. ולכן הם מצמצמים את התקנון למינימום האפשרי, על פי קריטריונים מאוד שמרניים (מה שהחוק מחייב ו – אהמ – לידה ומוות). לכל הפחות צריך להודות בכך שבחירה זו משמעותה קשיחות-לב ביחס להגיון של שאר הפקולטות, ולא המצב שאתה תיארת: ששאר הפקולטות לוקות ב"טוב לב" יוצא דופן ביחס להגיון-לכאורה של דרך הפעולה של הפקולטה למשפטים. למען האמת, גם דיברתי עם הרבה מבני משפחתי המבוגרים יותר, עורכי דין ושופטים שלמדו בפקולטות למשפטים בתל אביב ובירושלים לפני הרבה שנים, והם נחרדו מהיחס הזה ואמרו שבתקופתם לא היה כדבר. בקיצור, אוי לנו אם זה הפך המדד להתנהגות הגיונית.
        בנוגע לטענות שלך על החלוקה המגדרית והתרומה למדינה: ובכן, הפקולטה למשפטים היתה יכולה גם לא לאשר מועדים מיוחדים במקרה של מילואים. מי שעשה מילואים במועד א' – יכול לגשת למועד ב', ומי שידע שיעשה מילואים במועד ב' או נקרא לכך בהפתעה – חבל שלא עשה מועד א'. זה הגיון כמו ההגיון שהם מחילים כעת עליי. רק בגלל שמדובר בצו החוק, לא אומר שצריך להתגמש על כדי כך (אינני קוראת לבטל את ההקלה למילואימניקים, אלא רק להבהיר כיצד ניתן לטעון את מה שהם טוענים לגבי כל מקרה אחר – גם במקרים כאלה). בנוגע ללידה, אני ממש חסרה את היכולת לעמוד על כל הגיון שמבדיל את המצב הזה מכל מצב פיזי אחר – גם כאלה אקוטיים יותר, ועוד לעמוד על ההגיון שעומד מאחורי טווח הזמן הארוך-במיוחד שניתן ליולדת (אגב, בניגוד למילואים שדורשים אישורים רשמיים מצה"ל, בתקנון לא מפורטת דרישה מהיולדת לאישורים רפואיים כלשהם, מה שגרם לי בשלב מסוים להשתעשע ברעיון ולהצהיר שילדתי. אם היו מבקשים אישור רפואי – הייתי פשוט אומרת שזה לא רשום בתקנון שהקריטריונים שלו מאוד ברורים). אולי תוכל לבאר בשבילי את העניין.

  4. adistav יולי 18, 2011 בשעה 6:10 pm #

    דבר ראשון, אני מאחל לך שיקום מהיר ואפקטיבי בכל תחומי החיים, ובכלל זה בבירוקרטיה האוניברסיטאית 🙂

    רק בקושי רב אני מצליח לעצור את עצמי מלהיכנס לדיון הזה (ממילא כבר אמרו את רוב מה שאני חושב), אז אני אסתפק בלספר לך בסוד שלפחות אצלנו במדעים-מדויקים אומנם לא היו נותנים מועד ג' משום סיבה חוץ משירות מילואים, אבל בלי שום בעיה היו מסכימים שניגש למועד א' או ב' של מרצה אחר באותו קורס, או אפילו בסימסטר אחר, ושהמבחן ייחשב כמועד ב' של הקורס "שלנו". אני הבנתי מזה שאין להם בעיה לתת לנו להיבחן, הם פשוט לא רוצים לכתוב מבחן במיוחד בשבילנו. לפעמים הייתי עושה את זה עם תירוץ רק במעט יותר טוב מ"לא קמתי בבוקר". נסי, אולי יצליח לך.

  5. אדר יולי 18, 2011 בשעה 6:32 pm #

    אני עצמי סטודנטית למשפטים באונ' ת"א. אני חייבת לציין שהפקולטה אכן ידועה בקשיחות שלה בכל הנוגע למועדי ג'. נשים בצד כרגע את הדיון במשמעות התנאים שהפקולטה מעמידה לקבלת המועד הנוסף, ותרשי לי להציע פתרון פרקטי: נסי לבקש מועד עוקב. משתמע מבין השורות שלא רוצים לתת לך מועד ג' כי זה דורש כתיבת מבחן נוסף במיוחד עבורך, הרי אין סטודנט נוסף שנזקק לכך וכו'. מועד עוקב אומר שאת נבחנת באותו הקורס רק בסמסטר או בשנה שאחרי. בשבילך זה יהיה מועד ג' ובשביל הסטודנטים של אותה השנה זה יהיה מועד א'. ייתכנו שינויי קטנים בסילבוס, אבל זה לא ביג דיל. שמעתי על מישהי שקיבלה את זה, על הריון אמנם.

    אגב, האם שלחת לפרופ' בילסקי קישור לרשומה זו? אני בטוחה שהיא תמצא בזה עניין רב, ואולי אפשר יהיה למצוא פתרון. למדתי איתה קורס במשפט, חברה ותרבות והוא היה פשוט מרתק, היא בהחלט מרצה מעוררת השראה.

    קצת מכעיס שהריון – שהוא בחירה מודעת של סטודנטית – מקנה הנחות ונכות פיזית קשה לא. אפשר לדחות הריון עד למועד סיום הלימודים, אבל אי אפשר לדחות מועד של תאונה. קלישאה ישנה אומרת, הריון זה לא מחלה. יש לדעתי הבדל בין כיבוד הזכות להורות ולחיי משפחה, שהיא בגרעין של משפט הטבע וכו', לבין מתן פריבילגיות מפליגות שלא ניתנות לאחרים. אולי אני סתם מדברת ככה כי אני לא רוצה להביא ילדים (טאבו מוחלט בחברה הישראלית, תכף יתחילו כל מיני מגיבים פה לזרוק עליי אבנים).

    נסי לדבר גם עם אגודת הסטודנטים, אולי הם יוכלו לרקוע ברגליים עבורך. אפרופו שוויון, אפשר להעלות טענה לפיה התקנון של הפקולטה מפלה לעומת אלו של פקולטות אחרות. אם באחרות מותר לעשות מועד ב' לפי תנאי X ובפקולטה למשפטים לא, מדובר באבחנה על קריטריוני לא רלוונטיים (הבחירה של סטודנט בפקולטה למדעי הרוח או בפקולטה למשפטים – לא רלוונטי במיוחד לצורך קביעת הזכאות למועדי ב').

    • אדר יולי 18, 2011 בשעה 6:44 pm #

      אני מברברת פה הרבה היום. בכל אופן, עוד משהו קטן: הפוסט הזה הדאיג אותי, כי אני צריכה לעבור כנראה ניתוח בבי"ח, שכרוך באשפוז של כמה ימים. לא מדובר בניתוח חירום, כך שבבי"ח ציבורי קובעים לזה בד"כ תור לעוד חצי שנה וכמעט תמיד מתקשרים אלייך בהפתעה ואומרים "תבואי, התפנה מקום מחר". יש לי אפס שיקול דעת ויכולת בחירה של התאריך, אם אני אומרת "לא" אני יכולה לחכות עוד חצי שנה-שנה אפילו. ולכו תדעו, אולי זה ייפול על מועד של מבחן כלשהו. מדאיג.

  6. רוני יולי 18, 2011 בשעה 8:00 pm #

    תודה על כל התגובות וגם על העצות!
    אני ככל הנראה אגש למועד עוקב, שזה חצי נחמה. לפחות אפשרו לי את זה, למרות שהחובות שלי יימתחו כך עד פברואר של שנה הבאה. ניחא.

    ואדר, זה אכן מאוד מדאיג בעניין הניתוח שלך, וזו בדיוק הנקודה, שהרי לרוב קשה מאוד לצפות מראש מחלה או מצב פיזי כמו ניתוח, אפילו אם זה בגלל עניין חיצוני כמו שביתה. בכל מקרה, מאחלת גם לך בהצלחה.

  7. warlordkittens יולי 19, 2011 בשעה 7:26 pm #

    זה לא אישיו פמיניסטי. זה אישיו של זכויות החולה, אם כבר.

    • רוני יולי 19, 2011 בשעה 7:38 pm #

      א. זכויות זה אישיו פמיניסטי.
      ב. זכויות החולה זה אישיו פמיניסטי.
      ג. צדק זה אישיו פמיניסטי.
      ד. שוויון זה אישיו פמיניסטי.

      אני יכולה להמשיך.

  8. יובל יולי 21, 2011 בשעה 3:50 pm #

    רוני,
    ראשית, כמו כל המגיבים מעלי- איחולי החלמה מהירה.
    במקום להגיב ולהסכים עם מה שטענת, אוסיף קישור, לא בדיוק קשור, אבל נמצא בשכונה, מהבלוג שלי ושל דן-יה.
    http://www.dan-ya.com/bar-ilan-university-discrimination
    בנוגע למה שנכתב אני רוצה להוסיף- המחשבות המנוסחות שם הן בוסריות. מאוחר יותר, עם הדיון מול נשים, גברים, מפקדים בצבא, מילואימניקים ונציגי בר-אילן (מן המנהלה דרך האקדמיה ובסוף עם המחלקה הנהדרת, אם כי מושתקת, ללימודי מגדר של ב"א) הבנתי שהנושא הוא עמוק יותר מכפי שהייתי רוצה להאמין.

    • רוני יולי 21, 2011 בשעה 4:53 pm #

      תודה יובל.
      אני לא יודעת למה זה קורה לי כל פעם מחדש, אבל אני באמת שרויה בתדהמה – גם על היוזמה של בר אילן, גם על תגובתם הרשמית לטענותיך, וגם על התגובות במאקו. זה טוב ויפה שהשחזתי את יכולותיי להשתמש במושגים כמו "הבנייה חברתית", ואני לא מהססת להעביר ביקורת על דברים שאומרים עליהם באופן אוטומטי שהם "צודקים." העניין הוא שכל כך הרבה אנשים כלל לא מעוניינים להעביר ביקורת ולהאיר את נקודות העיוורון של מוסדות ושל אנשים פרטיים בנוגע לאפליית אוכלוסיות שהן מוחלשות גם כך. הפרדוקס הוא שאם נשאל את אותם אנשים שמתנגדים לדבריך, אם הם בעד אפליית נשים, נכים, חולים וכו', הם כמובן יגידו שלא. אך הטבות למילואימניקים? הס מלהמשיג זאת כאפליה; זה טאבו לערער על הטבות למילואימניקים – הגיבורים האחרונים של מדינה עם בעיות זהות. אף שלא אני ולא אתה ביקשנו לגזול ממילואמניקים זכויות שכבר יש להם מהן די והותר – כל בקשה להימנע מעוד הטבות שמייצרות אפליה ופערים, מחשיב אותנו כ"בוגדים" ועוכרי ישראל שמאלניים שלא ראויים בעצמנו ליחס כלשהו.
      תודה ששיתפת.

  9. יובל יולי 23, 2011 בשעה 6:51 am #

    היי רוני,

    תודה על התגובה המעניינת כאן ובבלוג שלנו.
    כפי שבטח קראת בתגובות קצת נמאס לי לנתח את הנושא ההוא. ברור לי שגם הפוסט בכלל וכל תגובה בפרט (מעבר לעלבונות הלקוניים) יכולים להיות נושא לניתוח מעשרות זויות שונות. אני שמח שהוספת את הפן שלך.
    בשבועות האחרונים נראה שרוח רעננה מנשבת ברחובות ארצנו, אני בוחר להניח את הציניות המגוננת שלי בצד ולקוות לשינוי.

Trackbacks/Pingbacks

  1. לשבור את הקרטל « - אפריל 21, 2012

    […] כלכלנים, פקידות ומשפטניות (ראו את הטור של רוני בנושא כאן ומשהו קודם שכתבתי אני בנושא כאן). מובן שברגע שמכונני […]

  2. לשבור את הקרטל | העוקץ - אפריל 27, 2012

    […] כלכלנים, פקידות ומשפטניות (ראו את הטור של רוני בנושא כאן ומשהו קודם שכתבתי אני בנושא כאן). מובן שברגע שמכונני […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: