ארכיון | יוני, 2011

שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת

9 יונ

|מאת חגי|

כל מי שמחובר לקהילה ברשת הפייסבוק, נחשף בשבועות האחרונים לשני הקמפיינים הכמעט זהים של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקלי. הקמפיין של המצעד המסורתי סבב סביב הסיסמא "שווה להיות גאה" (וריאציה על הסיסמא המוצלחת יותר לדעתי, מהשנה שעברה "גם אני שווה"). הפרסומים כללו בעיקר מפורסמים מצולמים תחת הסיסמא הזאת. הם ביקשו להגיד בדימויים "הנה, גם הומו וגם חבר מועצת עיריית תל אביב / זמר / חבר כנסת", "גם לסבית וגם משתתפת באח הגדול / זמרת / מארגנת ליין מסיבות", "גם טרנסית וגם זמרת" (אלא אם כן אני מפספס אני חושב שאין בקמפיין הזה עוד טרנסים). ניתן לראות את הקמפיין כאן.

יניב ויצמן - שווה להיות גאה

המצעד הרדיקלי, בתגובה, הוביל קמפיין תחת הסיסמא "שווה להיות גאה?" (כן, כל ההבדל הוא בסימן השאלה). בקמפיין זה צולמו בעיקר א/נשים לא מוכרות, כאשר כל אחת ואחת מהן צירף טקסט קצר המסביר למי לא שווה להיות גאה בישראל של 2011. כך, נראה שלא שווה להיות גאה אם אתה בדס"מי (חבר בקהילת הסאדו מאזו), אם אתה פלסטינאי, אם את פעילה פוליטית, אם אתם בי סקסואלים, אם אתן לא גרות בתל אביב, אם אתם לא סלבריטי, אם את לסבית פאמית (נשית), אם את/ה בעל/ת זהות מגדר לא יציבה וברורה ועוד. ניתן לראות את כל הקמפיין כאן.

דורית אברמוביץ' - "זה לא שווה, לכן אני נאבקת"

להמשיך לקרוא

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא

אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש

1 יונ

 *פוסט אורחת*

|מאת אביה|

בכיתה ב' הבאתי כדורגל לבית ספר. אחרי שהבנים לא רצו לתת לי לשחק איתם, החלטתי לארגן לעצמי קבוצת בנות. לא היה קשה למצוא – אביבה, מוריה, דפנה ומרב, הצטרפו אליי בשמחה. שיחקנו כל הפסקה, בשמש ובגשם. אנחנו נהננו נורא, אבל לסביבה היה יותר קשה להתמודד עם זה. ננזפתי על שיצאתי לשחק בגשם ו”סיכנתי” בנות אחרות, המורים היו מעירים לי שאני מגיעה מזיעה ופרועה לשיעורים. מורה אחת אפילו הגדילה לעשות והעירה לי מול כל הכיתה, איך אני משתוללת כמו בן, שכדאי שאני אתחיל להתנהג כמו בת. (אמא שלי, שתמיד תמכה בעצמאות שלי לבחור את מה אני אוהבת, מיד התקשרה למורה ודרשה שתתנצל בפני. מההתנצלות אני  זוכרת רק את עצמי עומדת מולה, עם דמעות של עלבון בעיניים). עם הזמן היה יותר ויותר קשה למצוא בנות לשחק איתן. ההערות מהמורים, ההתנכלויות מהבנים, לרובן זה  לא היה חשוב מספיק. אני למדתי את השיעור הראשון בלהיות שונה, בצורך להילחם על מה שאני רוצה.

האפליה המגדרית בספורט בישראל היא עובדה. האפליה מקבלת ביטוי בייצוג זעום (15%) של נשים באיגודי הספורט, בתקציבים הנמוכים שמעבירים מוסדות המדינה והרשויות מקומיות ובסיקור התקשורתי הזעום של ספורטאיות וקבוצות בספורט נשים (5% מתוך ידיעות הספורט בעיתונים מתייחסות לספורט נשים). כמובן שסביב הישג יוצא דופן כמו זכייה של אליצור רמלה בגביע אירופי התקשורת "מחבקת" והקבוצה זוכה לכמה ימים של חשיפה תקשורתית משמעותית. לאחר מכן התחום חוזר לאלמוניותו. אפילו שחר פאר, שזוכה  לסיקור חדשותי נכבד יותר לכאורה, אינה מקבלת את הכבוד הראוי לה כטניסאית בכירה ברמה בינלאומית. בוודאי כשמסתכלים על המעמד והיוקרה לו זוכה הצמד אנדיוני בטניס זוגות, תחום שולי בהחלט בעולם הטניס. הסיקור של פאר מתרכז לעיתים קרובות  בחוסר הצלחתה להיכנס לעשירייה הראשונה בצמרת עולם הטניס (פאר דורגה במקום ה- 11 במרץ 2011, מאז דירוגה נע בין 11 ל-20). איזה כדורגלן ישראלי נמצא בין 10 השחקנים הטובים בעולם, או אפילו 100 הראשונים?

להמשיך לקרוא