מצאי את ההבדלים: מספר מילים על החשבונאות המוסרית של המאבק הכפול

21 יונ
*פוסט תגובה*
|מאת שיר|
דיסקליימר קצר: פוסט זה נכתב כפוסט תגובה לפוסט של חגי. עם זאת, ההבנה שלי לגבי מערכת המשפט הישראלית ודרך פעולתה, ברובה, הדיוטית משהו. לא אוכל, לכן, להגיב לטענות הספציפיות המשפטיות שחגי העלה. כמו כן, דעותיי הן שלי בלבד, ולא מייצגות את הכצעקתה או כל מנהלותיה.

כל מאבק ציבורי הוא מאבק שנישא על גבם של אנשים מסוימים. זה נכון מאוד, בעיני, שמאבק זה לא יהיה על גבם, חשבונם וחייהם של אלו אשר חשופים בו ביותר לפגיעה ואשר המאבק נעשה בשמם. זה לא אומר שלא קיימת פגיעה אחרת, נפגעים אחרים, או שמאבקים אחרים אינם מוצדקים, או שקולם לא צריך להישמע. אבל גרעין חכמת המאבק המוצלח היא גם לדעת היכן, ומתי, יש לפעול ולהשמיע קול. בשפה שלי עם עצמי, אני קוראת לזה "להבין את גבולות הז'אנר".

אני כותבת את כל זה כי אני קוראת את הדברים שחגי העלה על הכתב, ואני רוצה לצרוח בהסכמה. ההסכמה שלי מגיעה ממקום אחר – של מישהי שפועלת בשדה הממוקש חברתית עד אימה של נפגעות ונפגעי אלימות מינית (בעיקר על הטווח הקל יותר/"אפור" של המקרים, אבל לא רק). המאבק הציבורי המשותף ללהטבא"ק ולנפגעות עבירה נעשה גם על גבי, על גבינו, בין אם נרצה בכך או לא. אנחנו פני המאבק הציבורי, עם כל הסטיגמה (ולעיתים הסטיגמטה התרבותית) הנלוות לכך. וברוב המקרים, המודעות למאבק הציבורי היא זו המצרה את צעדי. אלו הם גבולות הז'אנר.

הגדרתי פעם את המתנדבות בשדה האלימות המינית כחשופות למלכוד 22. הדוקסה (doxa) הליבראלית הקיימת כשאת אומרת מה את עושה "בשעות הפנאי" שלך, ושנמצאת בחיווטים של יותר מדי מאתנו גורסת כי אם הגעת לשם כתוצאה מתקיפה מינית, הרי שאת היסטרית, רואה אונס בכל מקום ואי אפשר לקחת אותך ברצינות. אם לא הגעת להתנדבות בשטח כתוצאה מתקיפה מינית, הרי שאת עדיין היסטרית שרואה אונס בכל מקום ואי אפשר לסמוך על שיפוטך. הרי לך בחירה חופשית: להיות היסטרית, להיות היסטרית, או לשתוק. ואני שונאת את הבחירה-לא-בחירה הזאת. את זה שלעולם לא אוכל להביא את עצמי ואת החלק הגדול בי שהשתנה בעקבות הפעילות ב"הכצעקתה" – לשולחן הדיון הפומבי, ועדיין להחשב "נורמטיבית".

המודעות הזו כופה סוג של ארון כפול ומעניין. אני יכולה להיות חופשייה לחלוטין ממגבלות הדוקסה במסגרת פרטית (נניח, פגישת הנהלה של הכצעקתה, תחלופת הדוא"ל שלנו, בשיחות עם פמיניסטיות קוויריות, או הפורומים בהם אני מנתחת לעייפה יצירות מד"ב טלוויזיוניות) כל עוד אני שותקת במסגרת לא-וירטואלית וציבורית ולא מזכירה את החבל בבית התלוי.

אבל יש כאן משהו רחב יותר מזה. אני חושבת שמה שחגי העלה זה קצת יותר מסוגיית ה"לא לדבר על ההומוסקסואליות/סוגיית האונס האחרונה בארוחת הערב עם ההורים והסבתא", או "היי לסבית בביתך והטרו בצאתך". זה סוג שונה של חשיבה, שאי אפשר להעלות על הדעת מבלי שיש לך עמדה קצת אחרת בשדה המאבק. בלי שאתה מחוץ לארון כ"קריירה", או רואה בהתנדבות במרכז הסיוע כשליחות. כשאת, או אתה, יכולים להרשות לעצמכם לחיות קצת – או הרבה – מחוץ לארון השובניסטי או ההטרוסקסואלי, בין אם באופן פרטי או ציבורי.

אפשר להגיד את זה, וש"החיים קשים" ו-"לא הוגנים", ושהמאבק תמיד בא על חשבון מישהו, או משהו. אבל השאלה המעניינת יותר מבחינתי היא מתי ואיפה אנחנו מותחים את הגבול בין "החיים לא הוגנים" ל"המציאות הזאת בת שינוי". כי רבים עד לאחרונה, ורבים מדי כיום בחברה הישראלית מותחים את הגבול במקרי תקיפה מינית ב"היא שתתה יותר מדי, החיים קשים, אנחנו יודעים מה קורה לבחורות ששותות". כי קל מדי להוציא מהארון, לנטוע ספק בדבר המיניות של אדם או ההזדהות (או הטענות בדבר ה"אותנטיות" של ההזדהות) עם מאבק זה או אחר – אבל גם קל הרבה יותר מדי להניח שכולנו מקשה אחת, סטרייטית, שחושבת שאונס הוא רק דבר שנעשה לילדות בנות שמונה שהולכות לבדן בסמטה חשוכה. ואני שמחה שזה נהפך פחות ופחות קל.

הארון כפול, ולכן המאבק כפול – המאבק הפרטי שאני מנהלת בניסיון לזכות באמינות כמתנדבת בשדה האלימות המגדרית, והמאבק הציבורי שלא יכול לבוא בשום מקרה על חשבון הנפגעות (אלא אם, כד"ר אינס, הן בוחרות לשלב בין המאבקים באופן מעורר הערצה. וכאן, הדגש הוא על בחירה שלהן, ולא שלנו, או של החברה). ככל שיהיה לנו את הכח לפקפק בכפילותו של הארון, נתקרב לניפוצו. אבל אסור לשכוח ולו לרגע שהארון הוא כפול, ושלא כולם מסוגלים ומסוגלות לשלם את מחיר האאוטינג. בכל שיח ההסכמה שעולה לאחרונה ברשת, אני חושבת שמעט מדי עוצרים להקשיב לאלו החשופים ביותר לפגיעה.

הייתי רוצה להגיד "עזבו אותי מדיאלקטיקה שתוביל כביכול לשינוי המבוקש, ותנו לי משהו לשבור בו את הדוקסה". זה גם מה שאני אומרת בפורומים פרטיים יותר, בהם אני מרגישה חופשי לקטר. אבל לא על גבם – וגבן – של הפגיעים והפגיעות ביותר במאבק. והרי בשמם, בשמן ובשמםן יצאנו למאבק זה. עצם זה שאנחנו מצליחים להגיע לשלב החשיבה על ניפוץ הדוקסות מעידה על הצלחת המאבק וחשיפת הדוקסה, ולא על דריכה במקום.

מודעות פרסומת

10 תגובות to “מצאי את ההבדלים: מספר מילים על החשבונאות המוסרית של המאבק הכפול”

  1. ריקי יוני 22, 2011 בשעה 1:41 am #

    בחיי שלא הבנתי מה את רוצה לומר.
    אוף….לפעמים אני כזו דוקסה…..

  2. אלברט יוני 22, 2011 בשעה 5:01 pm #

    אני גם לא הבנתי. בגדול נראה לי שאת כותבת על כך שנפגעות תקיפה מינית הן גם בארון, אבל אפילו לגבי זה אני לא בטוח, לא כל שכן מה את רוצה להגיד על זה. חבל.

  3. שירה יוני 23, 2011 בשעה 6:27 am #

    הי ריקי ואלברט,

    אני חושבת שקשה להבין את הפוסט ששיר כתבה בלי לקרוא קודם את הפוסט של חגי שהיא מגיבה אליו ובלי להתעמק קצת בעבודה החשובה שהיא וחברותיה עושות בבלוג המצוין הכצעקתה. ככה שנראה לי שזה פשוט פוסט שדורש הרבה קריאה של חומר רקע.
    אם לנסות להבהיר קצת בכל אופן את הנושא שהיא נוגעת בו, נראה לי שהקול שעולה בברור מן הפוסט הוא הרצון להפוך את המאבק שהיא מדברת עליו ל"נורמלי". מצד אחד אנחנו רוצות לפעול לשינוי חברתי משמעותי ומצד שני אנחנו לא רוצות לפגוע במי שעוד לא מוכנה או עוד לא מוכן להחשף בתור הנפגעים או הנפגעות של המאבק הזה. נראה לי שהשאיפה כאן היא להגיע למצב שבו מי שנפגעה או הוטרד מינית לא יצטרכו להתבייש להחשף כי יהיה ברור שהם לא עשו שום דבר לא בסדר – אפילו לא קצת ושאף אחד או אחת לא יצטרכו לפחד שיוציאו אותם מהארון כי הארון יהיה לא רלוונטי בכלל. נראה לי שהפוסט הזה מנסה לומר שאנחנו מחכות ליום שבו כל זה יהיה חלק מן המציאות היום יומית שלנו ובו מי שתלחם בהתקפות ובהטרדות מיניות לא תחשב היסטרית, צעקנית, פמינסטית לוחמנית אלא לוחמת אמיתית למען הצדק.

    • אלברט יוני 23, 2011 בשעה 9:51 am #

      אני קראתי את הפוסט של חגי, וגם את הפוסט הזה פעמיים, ובשום שלב זה לא היה פשוט או ברור. עיקר הבעיה שלי היא שלא ברור לי על איזו קבוצה הפוסט מדבר. נשמע שבעיקר על נפגעות תקיפה מינית, אבל במידה רבה גם על מי שתומכות בנפגעות, ובמובן מסוים נראה שאולי הדגש הוא על נפגעות ו/או תומכות ששייכות לקהילת הלה"ט. ונראה שיש אמירות קצת שונות בכל הקשר זוויתי כזה. בסך הכל נראה לי שהאמירה, במילים שלי, היא שחשוב לתמוך במי שנפגעת ובמקביל לשנות את השיח המבייש הנוכחי. אבל זה יותר ניחוש מושכל / הנחה מראש מאשר מה שהבנתי. וההסבר שלך, שירה, נראה לי מתייחס רק לאספקט אחד של המאמר, ולא פותר לי את המורכבות / בלבול, כך שאני לא מרגיש שכעת המאמר יותר ברור לי.

      הנושא הזה מורכב, ויש לי דעות לגביו. אני למשל חושב שהדרך היא פחות לשנות את השיח (בהנחה שזאת האמירה) ויותר להוריד את הווליום שלו (נניח פחות הקפדה על דיבור לא פוגעני, יותר דגש על זה שהפוגענות מזיקה ומיותרת). אבל קשה לי להכנס לדיון אם אני לא מרגיש שאני מבין מה הטענה. ואני כותב את כל זה כי הנושא חשוב לי ואכפת לי להבין ולדון.

    • ריקי יוני 24, 2011 בשעה 7:35 am #

      אני נורא התרשמתי משני דברים בפוסט. דברים חדשים שלא ידעתי :

      האחד – ל"הכצעקתה" (שאני, אגב, קוראת לא מעט) יש ישיבות הנהלה.
      זה מרשים מאד. אני רק מקווה שלא יתחילו שם סכסוכי עבודה, שביתות של וועד
      מעלי התוכן וכאלה…
      השני – המילה דוקסה. זו באמת מילה שהרשימה אותי. גיגלתי אותה והסתבר לי
      שמשמעותה "האמונה הרווחת" או "הדעה המקובלת". וטוב שלא השתמשו במילה העברית הפשוטה. דוקסה יפה בהרבה.

      את חושבת ששוב נתפסתי לזוטות ?

      • שירה יוני 24, 2011 בשעה 10:11 am #

        הי ריקי ואלברט,

        כיוון שלא כתבנו את הפוסט אלא רק אירחנו אותו קשה לי להגיב לגביו יותר ממה שכבר הגבתי. בכל מקרה, אני שמחה שאתם קוראים ומתעניינים.

        ריקי, אני לא כל כך מבינה את אופי התגובות שלך. אני מקבלת את הטענה שאולי הפוסט לא מספיק ברור לכל מי שקורא אותו, אבל לי בכל מקרה מאד ברור שהכוונות של הכותבת טובות ושהנושא חשוב לה, ככה שנראה לי שגם אם לא מסכימים או מבקשים הסבר או הבהרה אפשר לעשות את גם קצת אחרת.

      • חגי יוני 24, 2011 בשעה 10:37 pm #

        בהמשך לאמור, גם אני לא מתכוון לענות במקום שיר. אני כן יכול להגיד מה אני לומד מהפוסט הזה. בפוסט הקודם אני דיברתי על המקום המורכב של הפעיל החברתי שעומד בתווך בין הרצון לקדם מאבק חברתי ולטעון שלהיות להט"ב או נפגעי ונפגעות תקיפה מינית זה לא בושה ובין הרצון להגן על אלו שהם הנפגעים וכן רואים בכך בושה. הפוסט הזה מעיר בעיני זווית חדשה, ומציג את עצם המקום של הפעיל החברתי. הרבה מאוד פעמים שמעתי מחברים וחברות שהם מצויים תמיד במתקפה מרגע שהם מחוייבים לאידיאולוגיה מסויימת. "אתה מתנדב באגודה", משמע, "אתה להט"ב מתוסכל שסבל באופן אישי מדברים שאת/ה מתקשה להתמודד איתם, ולכן את/ה הופך/ת את זה למאבק ציבורי". אותו המסר מועבר לנשים שמתנדבות במרכזים של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ובעצם לכל פעיל חברתי. המסר הוא הרבה פעמים להפוך את הפעיל עצמו למושא הבושה. הפעיל צריך לבחור כל הזמן בין להסתיר את פעילותו לבין "לצאת מהארון" ולשלם במחיר של שיפוט מתנשא ומזלזל.

        אני חושב שהרבה מאיתנו מרגישות את זה. בכל פעם שחבר או חברה אומרים "למה לך להרוס את החיים שלך ולתייג את עצמך כקשורה לסוגיה הזאת?". הפעילות החברתתי בפני עצמה הופכת להיות סוג של בושה, מודחקת ואסורה לגילוי.
        אולי זה לא מדבר לכולם, אבל אני חושב שיש פה משהו מאוד עדין ומורכב שחשוב לשים עליו את האמצע, לפחות עבור כל מי שנמצאת בעמדה הסבוכה הזאת של פעיל חברתית.

  4. אלברט יוני 25, 2011 בשעה 12:43 am #

    חגי, אני לא מזדהה עם התחושה המטרידה שאתה מתאר מתגובות כאלה. התגובות שאתה מתאר לרוב מעוררות בי בעיקר עצב מתנשא על מי שמגיב ככה. התחושה הראשונה שלי היא "שיגידו, למי אכפת?", והתגובה השניה שלי היא שהם אידיוטים אם זה מה שהם חושבים (שלהיות פעיל באגודה אומר כך וכך עלי).

    אני לא בא להגיד לך איך להרגיש, אבל קשה לי להשתחרר מהתחושה שהתגובה שאתה מתאר היא בעייתית בעיניי. אני חושב שאני מתקשה עם לקבל את זה שאתה עושה פעילות שהיא חשובה ונכונה בעיניך אבל אם מישהו בא ופולט הערה מטומטמת זה איכשהו מעורר בך מידה של בושה. זה לא נעים להיות מותקף, ולא כל אחד ולא בכל מצב מתאים לעמוד על שלך ולהעיר בחזרה ולהתווכח. אבל זה חשוב, לא, זה הכרחי בעיניי, להגיב במצב כזה, ולא להסתיר, כי לא להגיב בסיטואציה כזו זה תמיכה בשתיקה בדעות החשוכות של אותו אידיוט.

    אני חייב להוסיף את החשד שבחלק מהמקרים שאתה מתאר ההסתרה והשתיקה נובעות ממקום של הומופוביה עצמית ועמיתותיה. אני מבין שאתה מדבר על משהו עדין ומורכב, אבל לדעתי עיקר העדינות והמורכבות נובעת מהקושי לראות את השנאות והזלזולים של עצמנו, במיוחד כלפי עצמנו. הומופוביה עצמית זה לא רק להזדעזע מהפרחיות של אוחצ'ות, הומופוביה עצמית זה גם לחשוב שלפעמים עדיף להסתיר, וזה גם לחשוב שזה בסדר שקשה לאנשים עם זה ושלגיטימי להביע גועל או זעזוע. אני פשוט עדיין מזועזע מהפרק האחרון של רמזור, שבו הם עשו סצינה שבה מסתבר להם שהחברה של חפר ערביה, והם שיחקו את זה כאילו הם מזועזעים מזה אבל לא מעיזים להגיד, וזה עובר כתגובה סבירה, אפילו מצחיקה.

  5. ריקי יוני 25, 2011 בשעה 7:13 am #

    את מן הסתם צודקת, שירה – הסרקאזם שלי לא היה במקום.
    אחרי הכל, הכותבת באמת כתבה "מנהמת ליבה".
    אני מניחה אם כך, שזו פשוט כתיבה כזו, שאינה בהירה ופשוטה שמכעיסה אותי.
    ואולי גם הנחתך המובלעת שאיני מצוידת ברקע מספק על מנת להבין את הפוסט.
    כך שהתנצלותי הכנה לכותבת הפוסט.
    המשך שבת מהנה

  6. Shir יולי 4, 2011 בשעה 6:43 pm #

    אני מתנצלת על התגובה המאוחרת, אבל אני בקושי מוצאת זמן לנשום בשבועות האחרונים.

    הפוסט הזה כוון במידה רבה לאקטיביסטים של מגדר. לאלו שהשאלות כאן משפיעות עליהם ברמה יומיומית, ולאלו שמכירים קצת יותר מדי טוב, וקצת יותר מדי מאחורי הקלעים כמה מן ההתנהלויות והפוליטיקה הפנימית של הקהילות והתנועות השונות. והוא גם נכתב, ופורסם כאן (ותודה לצוות יחסי מין) כיוון שאין הרבה פורומים משותפים של מגדר שכותבים ממקומות שונים מתכנסים ומדברים בהם על מה שהם עושים ועל המשמעות של זה. אני, לפחות, מרגישה בחוסר של זה, כשכל קבוצת פעילים בעיקר מדברת ופועלת בינה לבין עצמה, ומדי פעם מתקיימים שת"פים נרחבים יותר, אבל פורומים (פיזיים או וירטואליים) לדבר בהם פרקטיקה ופוליטיקה מגדרית – כמעט ואין. יש לזה צדדים טובים, כמובן, אבל מדי פעם עולות סוגיות שאני חושבת שכדאי לברר בפומבי, עד כמה שאפשר. זאת היתה מין פעם שכזאת.

    הבהרה נוספת: הפוסט הזה והתגובה הזאת לא נכתבים מתוך רחמים עצמיים. אני שלמה עם המקום ממנו אני פועלת, ועם איך שאני פועלת, ומבינה את מגבלות הז'אנר. זו בחירה שלמה, והיא לחלוטין שלי.

    אלברט, לגבי הקבוצות: וואלה, אין לי מושג. בעיני, אין קבוצות של ממש כאן. יש כל מיני א/נשים שפועלים. לגבי חלק מהם – בין אם הם פעילים או אנשים שפועלים בשמם – צריך להתנהג בצורה מסוימת: לא להוציא מהארון, למשל. לא להשתמש בסיפור של נפגעת x, למרות שהוא בול התשובה למשהו שמישהו שאל, כי היא לא רוצה שישתמשו בה כדוגמא. לוודא שיש מישהו שהולך עם y בלילה, כי הוא מפחד לחזור לבד מאז התקיפה, אבל לא להפיץ את זה לאף אחד אחר. כל אלו הם דברים שידועים במעין מעגל פנימי של פעילים, על מה מותר לדבר ומה אסור לדבר. ואז מגיע המעגל החיצוני, אותו בעיקר מייצגים הפעילים עצמם. וצריך לשמור כל הזמן על האיזונים האלה. והאיזונים האלה מרחפים כמו רוחות רפאים, משקולות בלתי נראות למתבונן מבחוץ. זה יותר מפוליטיקה פנימית: כי כאן, נכנס אלמנט של בושה, שבין אם אתה רוצה או לא – אתה סוחב אותה איתך צעד אחד קדימה, מהנפגע או הביסקסואלית שבארון אלייך. לא כי הבושה היא שלך, אלא מתוך כבוד לבחירה שלהם. אבל זה בהחלט משהו שהולך איתך ומשפיע עלייך (שוב, לפחות מבחינתי). וכמובן, אדם יכול להשתייך לשני המעגלים הללו.

    ריקי, למקרה וההערה שלך היתה אמיתית: דוקסה זה קצת יותר מאמונה רווחת. זה גם (ואולי בעיקר) המבנה שלה, ואיך שהיא פועלת. זו לא רק אמונה רווחת – זו מערכת אמונות ותפיסות. למשל, http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=952

    וכדבר אחרון: את כיתה ג' כבר עברתי. להיפגע מלעג ולהג של אחרים ברשת זה משהו שאני כבר לא ממש מוציאה עליו אנרגיה או מקדישה לו תשומת לב מרובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: