אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש

 *פוסט אורחת*

|מאת אביה|

בכיתה ב' הבאתי כדורגל לבית ספר. אחרי שהבנים לא רצו לתת לי לשחק איתם, החלטתי לארגן לעצמי קבוצת בנות. לא היה קשה למצוא – אביבה, מוריה, דפנה ומרב, הצטרפו אליי בשמחה. שיחקנו כל הפסקה, בשמש ובגשם. אנחנו נהננו נורא, אבל לסביבה היה יותר קשה להתמודד עם זה. ננזפתי על שיצאתי לשחק בגשם ו”סיכנתי” בנות אחרות, המורים היו מעירים לי שאני מגיעה מזיעה ופרועה לשיעורים. מורה אחת אפילו הגדילה לעשות והעירה לי מול כל הכיתה, איך אני משתוללת כמו בן, שכדאי שאני אתחיל להתנהג כמו בת. (אמא שלי, שתמיד תמכה בעצמאות שלי לבחור את מה אני אוהבת, מיד התקשרה למורה ודרשה שתתנצל בפני. מההתנצלות אני  זוכרת רק את עצמי עומדת מולה, עם דמעות של עלבון בעיניים). עם הזמן היה יותר ויותר קשה למצוא בנות לשחק איתן. ההערות מהמורים, ההתנכלויות מהבנים, לרובן זה  לא היה חשוב מספיק. אני למדתי את השיעור הראשון בלהיות שונה, בצורך להילחם על מה שאני רוצה.

האפליה המגדרית בספורט בישראל היא עובדה. האפליה מקבלת ביטוי בייצוג זעום (15%) של נשים באיגודי הספורט, בתקציבים הנמוכים שמעבירים מוסדות המדינה והרשויות מקומיות ובסיקור התקשורתי הזעום של ספורטאיות וקבוצות בספורט נשים (5% מתוך ידיעות הספורט בעיתונים מתייחסות לספורט נשים). כמובן שסביב הישג יוצא דופן כמו זכייה של אליצור רמלה בגביע אירופי התקשורת "מחבקת" והקבוצה זוכה לכמה ימים של חשיפה תקשורתית משמעותית. לאחר מכן התחום חוזר לאלמוניותו. אפילו שחר פאר, שזוכה  לסיקור חדשותי נכבד יותר לכאורה, אינה מקבלת את הכבוד הראוי לה כטניסאית בכירה ברמה בינלאומית. בוודאי כשמסתכלים על המעמד והיוקרה לו זוכה הצמד אנדיוני בטניס זוגות, תחום שולי בהחלט בעולם הטניס. הסיקור של פאר מתרכז לעיתים קרובות  בחוסר הצלחתה להיכנס לעשירייה הראשונה בצמרת עולם הטניס (פאר דורגה במקום ה- 11 במרץ 2011, מאז דירוגה נע בין 11 ל-20). איזה כדורגלן ישראלי נמצא בין 10 השחקנים הטובים בעולם, או אפילו 100 הראשונים?

עד שזוכה  פאר לשידור פריים טיים בכל בית בישראל, היא אינה מוצגת כמודל להצלחה או חיקוי- רחוק מזה. קשה שלא להתקומם לנוכח סדרת  הפרסומת של סלקום בכיכובה. הראשונה מציגה אותה כלוזרית (בביקיני) שכל בטלן חופים יכול לנצח במטקות, ואילו השניה כבחורה ילדותית שמשחקת על מגרש ורוד ושזקוקה שמישהו יגיד לה מה לעשות. מדוע הספורטאית מס' 1 שלנו מוצגת ככה? אי אפשר שלא לתהות.

 ענף הטניס הוא דוגמא טובה ליחס המורכב של התקשורת והצופים כלפי ספורט נשים. טניס נשים מקבל חשיפה עצומה בעולם, וקיים שוויון בכמות השידורים. אך האם אפשר לטעון כי ההתעניינות הגדולה בענף – גם של גברים רבים- נובעת מאהבת טניס נשים גרידא? הקשר בין ריבוי השחקניות הנאות בענף, בשילוב עם החצאיות הקצרצרות ואנחות המאמץ, לבין אחוזי הצפייה הגבוהים אצל גברים הוא ברור. ענפי הספורט הפופולאריים יותר לצפייה הם הענפי הספורט "הנשיים" יותר באופן מסורתי – טניס, כדורעף, התעמלות אומנותית, החלקה על הקרח. ענפים אלה אינם כרוכים במגע פיזי (קונטקט ספורט) ומבליטים את גופן ונשיותם כפי שהחברה אוהבת לראות אצל השחקניות.

 בענף הכדורגל, מצב הנשים הוא קשה ביותר. הדימוי ה"גברי" שיש לספורט הזה, לצד תקציב שהוא לא יותר מבדיחה עצובה מובילים למצב שהליגה הישראלית מתקיימת בקושי והתנאים לבניית תשתית לפיתוח הענף בעתיד הינם בלתי אפשריים. (בשנת 2004 קיבל כדורגל הנשים רק 470,000 ש"ח לעומת כדורגל הגברים שקיבל למעלה מ- 100 מיליון ש"ח).

מעניין להסתכל על מה שקורה בתחום בארה"ב. בשנת 71' חתם הנשיא האמריקאי ניקסון על מסמך הקרוי "תקנה 9” – TITLE 9  לפיו בכל מוסדות החינוך הממסדיים חייבים  להתקיים שוויון במשאבים המוקצים לספורט. על כל קבוצת גברים שמוקמת, חייבת להיות מוקמת קבוצת נשים. החלטה זו הובילה למהפכה של ממש  בספורט האמריקאי.  בשנת 71' אחת מכל 27 נשים עסקה בספורט, כיום מדובר באחת מ2.5! השינוי המדהים הזה התאפשר עקב חקיקה והקצאת משאבים. גם אצלנו מנסים ליצור שינוי דרך בתי המשפט ו"ברז" התקציב. בעקבות בג"ץ שהגישה קבוצת רמת השרון בשנת 2003 נקבע כי חלוקת התקציב לספורט ברשות המקומית צריכה להתחלק 1.5:1 לטובת הנשים, תוך יישום מדיניות של תיקון אפליה. כמו כן, שלומית ניר טור מונתה לראש מועצת ההימורים, הגוף העיקרי שמתקצב את הספורט בישראל, היא הקצתה 80 מיליון ש"ח, מעודפי המועצה, לקידום ספורט נשים בישראל. אבל למרות נקודות האור האלו, מצב ספורט הנשים בישראל עדיין נמצא רחוק מאחור יחסית למדינות אירופה וארה"ב. 

אולי נשים לא אוהבות לעסוק בספורט? אולי אני באמת הייתי הבת היחידה שרצתה לשחק כדורגל בגיל 7? האם הנתון שבשנת 2009 רק 1% מתוך נשים מעל גיל 13 עוסק בספורט מקצועני  (וזאת עלייה לעומת חצי האחוז שהיה תקף לפני מספר שנים) משקף נכונה את העניין של נשים בספורט?  הטענה הותיקה שזה פשוט לא טבעי לבנות, שבנות לא מתאימות ומעוניינות בספורט בכלל ובספורט "גברי" בפרט, פשוט איננה נכונה. קורה פה משהו אחר, שלא קשור ב"טבע הנשי", ב"נטייה מולדת" שלנו. כמו בכל תחום אחר, החברה מכוונת את הנשים לתחומים מסוימים לפי תפיסת עולם גברית. פעם אסרו על נשים לרוץ מרתון, חשבו שגופן לא יכול לעמוד בעומס. נשים נתפסות כחלשות פיזית ולכן לא מסוגלות להשתתף או להתחרות בתחומים מסוימים. כל עוד נשים לא חופשיות לפתח את הצד הזה בגופן ואישיותן, כל עוד תשלוט במרחב תפיסת עולם גברית לגבי מה נכון ומקובל לגבי נשים, אהבת הספורט של נשים ובחירה בספורט על ידי נשים לא תבוא לידי ביטוי באמת.

ביום שישי האחרון, לימור מזרחי, לשעבר קפטן נבחרת ישראל בכדורסל והכדורסלנית הכי מוכשרת בדורה לדעתי, סיפרה בהרצאתה (במסגרת פאנל בנושא ספורט נשים באוניברסיטת תל אביב שהתקיים ב- 27 במאי) על הקושי בשכנוע בנות צעירות (גילאי 7-14) להצטרף לקבוצות כדורסל. הקושי הולך ומחריף ככל שמתבגרות הבנות. מרביתן אינן רוצות לשלם את המחיר החברתי של להיתפס כספורטאיות "גבריות" ועוזבות. ספורטאיות  בכל הרמות צריכות להוכיח  שלמרות העיסוק הפיזי "גברי" שלהן, נשיותן (במובן הקלאסי) לא נפגעה. שהן עדיין עדינות, יפות ומטופחות. דוגמא קיצונית לכך היא נהגת המרוצים דניקה פטריק, המתחרה באחד התחומים ה"גבריים" ביותר,  שהצטלמה ב 09' למגזין ספורט אילוסטרייטד כשהיא מעורטלת, רכונה מעל מכונית פאר. 

 דוגמא לניסיון התנערות מתדמית "גברית" בספורט נשים ניתן לראות גם בקמפיין שנועד להגביר את הפופולאריות של כדורגל נשים בארץ. הבעייתיות של הקמפיין מדברת בפני עצמה.

נשים אשר אינן מנסות להבליט את הצד הנשי שלהן, שלהן חזות  "גברית" או גוף שרירי במיוחד חשופות כל העת לביקורת תקשורתית וחברתית. היחס לאחיות ויליאמס, למשל, ששלטו בצמרת הטניס הנשי, הוא דוגמא טובה לקושי של החברה לקבל נשיות אחרת, חזקה, דומיננטית, בוודאי מאוד מאיימת על הסדר החברתי "הנכון". הן ספגו ביקורת על מראה גופן, נאמר עליהן שהן גבריות מדי לטניס נשים, שהן פראיות. לגלוג וחוסר כבוד זה בולט על רקע האהדה העצומה כלפי  שחקניות טניס מובילות אחרות (בהירות העור והשיער). החלוקה הברורה והדיכוטומית בין גברי לנשי, בשילוב עם הכללים החברתיים הנוקשים, אינם מאפשרים לספורטאיות לממש את הפוטנציאל הגלום בהן.

 תכונות חיוביות רבות מקושרות לעיסוק בספורט: כוח, עצמאות, חופש, העלאת הביטחון העצמי, פיתוח יכולות מנהיגות, חוזק מנטאלי, התמודדות עם הצלחה וכשלון, עבודת צוות, אומץ. תכונות הדרושות לכל בן אדם שרוצה להתקדם בחיים, בכל תחום שהוא. מידור הנשים מתחום הספורט פוגע בפיתוח יכולות חשובות מאין כמוהן אשר עיסוק בספורט מספק. אך אני טוענת כי תכונות חיוביות וחשובות אלו הן גם תכונות שבמציאות שלנו מיוחסות לגברים. דוגמא מטרידה לכך ניתן לראות בכתבה מאת אייל גיל  שהתפרסמה בעיתון הארץ, בה הוא משבח את שחקנית הכדורסל שי דורון על ביצועיה במהלך העונה האחרונה. גיל כותב: “דורון היא אולי הספורטאי הישראלי הקבוצתי המצליח והמוצלח ביותר כיום." כן, ספורטאי, לא ספורטאית. "לא תמצאו בשום ענף קבוצתי אחר בארץ שחקן ישראלי כל כך דומיננטי, כל כך מחויב, עם טונות של בטחון עצמי ואפס אגו". דורון היא אכן דומיננטית, היא מחויבת ויש לה טונות של בטחון עצמי. והיא אשה וספורטאית. נראה שגיל רואה איזו סתירה בין התכונות החיוביות שזיהה אצל דורון לבין היותה אשה ספורטאית. כאילו המילה "ספורטאית" אינה יכולה להכיל בתוכה את הבטחון, הכשרון, האומץ והחופש שלה. בדומה לאחיות וויליאמס, שגופן נתפס בעולם כגברי, כך גם דורון נתפסת כגבר, בגלל תכונות אישיותה ה"גבריות". 

 חשוב לי להתמודד עם עוד טענה נפוצה. הטענה שספורט נשים הוא משעמם או ברמה נמוכה, וגם שלא צריך לשדר אותו כי הוא ממילא לא מעניין אף אחד. ראשית כל, ברור לכל שזהו תסריט מעגלי. אם אין חשיפה ופרסום לספורט נשים, א/נשים לא יתעניינו, וממילא אחוזי הצפייה יהיו נמוכים. אם אחוזי הצפייה נמוכים – באמת למה לשדר? שנית, לצפייה בספורט יש היבטים נוספים מעבר לשאלה האם מדובר ברמת המשחק הגבוהה ביותר. קחו לדוגמא את הכדורגל הישראלי הגברי. תקציב עתק מוקדש לקיום של ליגות ומועדוני הכדורגל בישראל. אבל אני שואלת, האם במשחק כדורגל בין מכבי נתניה להפועל קריית שמונה רמת הכדורגל היא גבוהה ביותר ולכן צופים בה? גם אם טרם יצא לכן לראות, אני מבטיחה לכן שלא. אחרי שהתרגלתי לראות כדורגל טוב בליגת האלופות, משחק ליגה כזה הוא כל מה שאומרים על ספורט נשים- משעמם, איטי, ברמה נמוכה (הליגה הישראלית מדורגת 33 בעולם!). אבל אף אחד לא חושב שאין לכדורגל גברי ישראלי מקום. לא מצפים מהפועל קריית שמונה להיות ברצלונה. לא, אנחנו לא רק רוצים לראות את הטובים, זריזים וחזקים ביותר. אני אוהבת לצפות בכדורסל נשים בין היתר כי אני מזדהה עם השחקניות, ורואה בחלקן מודלים לחיקוי. כשקבוצת נשים ישראלית מנצחת באירופה מעוררת בי גאווה, ויש שחקניות שאני נהנית לראות את המשחק שלהן, הרבה יותר מעוד דאנק של שחורציאניטיס במכבי ת”א.

 מעבר לחשיבות ספורט הנשים בפני עצמו, ולא משנה באיזו רמה המשחק, חשוב לי להבהיר נקודה נוספת. ניקח לדוגמא את ענף הכדורסל, שקרוב לליבי. לא יתכן לצפות שתהיה רמה שווה בין כדורסל גברים לנשים, לא רק בגלל ההבדלים הפיזיים. אם נסתכל שוב על ארה"ב, נבחין שליגת ה NBA הוקמה בשנת 1946 ואילו ליגת ה WNBA נוסדה בשנת 1997. כשראיתי משחקי NBA משנות ה50' וה 60' במסגרת המחקר לפוסט הזה, מצאתי דמיון רב בין סגנון המשחק, הקצב, והיכולות האישיות של השחקנים אז לליגת ה WNBA כיום. הפער בין NBA בתחילת דרכו לבין NBA  של שנת 2011 הוא עצום. הכדורסל השתכלל והתפתח, וכך עתיד להיות גם בכדורסל נשים, בתנאי כמובן שיושקעו בו אותה רמה של מקצועיות, משאבים, תשתיות כדורסל לכל הגילאים ודחיפה שלהן למצוינות בספורט.

בשבועות האחרונים אני מחפשת תשובה לשאלה למה כדורסלניות גבוהות אינן מטביעות במשחקי כדורסל. יש 3 שחקניות WNBA שמסוגלות להטביע, וגם הן לא עושות זאת בד"כ תוך כדי משחק אלא באימונים. למה יש רק 3? למה השחקניות הללו לא מבצעות את הדאנקים תוך כדי משחק? התיאוריה שלי היא שמעבר למגבלות הגובה צריך גם הרבה אתלטיות בכדי להטביע. כפי שהזכרנו, בנות לא ששות לפתח את האתלטיות הזאת, שבאה לידי ביטוי בגוף חזק ושרירי, ובוודאי שהן אינן מעודדות לעשות זאת ע”י הצוות המקצועי. בכתבה שקראתי על ננסי ליברמן, מאמנת הכדורסל הראשונה בהיסטוריה של ליגת הגברים (ה D- LEAGUE , השניה ברמתה  אחרי ה NBA) וכדורסלנית עבר, תוארה סיטואציה בה ליברמן עורכת תחרות קליעות עם אחד משחקניה. היא מוכיחה לו שיכולת הקליעה שלה לסל עדיין טובה יותר משלו (יכולת קליעה שבוודאי פיתחה בשעות רבות של אימוני קליעה). אחר כך הוא איתגר אותה בתרגיל של הקפצת הכדור על קיר האולם, תפיסה של הריבאונד ועלייה לדאנק. ליברמן ניסתה, הכדור בקושי קפץ חזרה מהקיר, שלא לדבר על דאנק. אני מנחשת שבצעירותה, כשחקנית כדורסל, ליברמן מעולם לא התאמנה לקראת דאנק, לא עודדו אותה לנסות דברים "משוגעים" עם הכדור, להיות יצירתית, “להשוויץ" באיזו יכולת יוצאת דופן. דאנק הוא שואו, שמגיע מתוך בטחון עצמי על המגרש, דומיננטיות, וחירות להבעה ומימוש עצמי.אני חושבת שהסיפור הזה מדגים בצורה טובה את אחד הדברים המהותיים בסיפור של ספורט נשים, וסיפורן של נשים בכלל בחברה שלנו- ילדות  לא זוכות לאותו החופש שיש לילדים, לצאת, לחקור, להתנסות, להשתולל, ליפול ולקום. נשים מחונכות לצייתנות, לתועלתנות, לפעולה במרחב הפרטי- ביתי ולא כאינדיבידואליות במרחב הציבורי. כאילו תקרת הזכוכית חוצצת בינן לבין הטבעת.

 למרות הכל, אני אופטימית. לפני מספר חודשים הייתי בניו יורק  וצפיתי במשחק כדורסל מכללות נשים במדיסון סקוויר גארדן. כל כך התרגשתי- האולם הענק, עשרים אלף אוהדים, מסכים עם קלוז-אפים והילוכים חוזרים, תזמורות. על המגרש שיחקו 10 נשים צעירות בגילאי 18-22, מכל הגדלים והצבעים, ביניהן שחקניות מוכשרות להדהים. בלינק האחרון תוכלו לראות את ליסה לזלי, בהטבעה הראשונה בהיסטורית ה WNBA.  תיהנו!

 

למאבק אחרי גילוי הומופוביה בספורט תקראו כאן (התגובות מתעדכנות לפי החדשות בנושא).