אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש

1 יונ

 *פוסט אורחת*

|מאת אביה|

בכיתה ב' הבאתי כדורגל לבית ספר. אחרי שהבנים לא רצו לתת לי לשחק איתם, החלטתי לארגן לעצמי קבוצת בנות. לא היה קשה למצוא – אביבה, מוריה, דפנה ומרב, הצטרפו אליי בשמחה. שיחקנו כל הפסקה, בשמש ובגשם. אנחנו נהננו נורא, אבל לסביבה היה יותר קשה להתמודד עם זה. ננזפתי על שיצאתי לשחק בגשם ו”סיכנתי” בנות אחרות, המורים היו מעירים לי שאני מגיעה מזיעה ופרועה לשיעורים. מורה אחת אפילו הגדילה לעשות והעירה לי מול כל הכיתה, איך אני משתוללת כמו בן, שכדאי שאני אתחיל להתנהג כמו בת. (אמא שלי, שתמיד תמכה בעצמאות שלי לבחור את מה אני אוהבת, מיד התקשרה למורה ודרשה שתתנצל בפני. מההתנצלות אני  זוכרת רק את עצמי עומדת מולה, עם דמעות של עלבון בעיניים). עם הזמן היה יותר ויותר קשה למצוא בנות לשחק איתן. ההערות מהמורים, ההתנכלויות מהבנים, לרובן זה  לא היה חשוב מספיק. אני למדתי את השיעור הראשון בלהיות שונה, בצורך להילחם על מה שאני רוצה.

האפליה המגדרית בספורט בישראל היא עובדה. האפליה מקבלת ביטוי בייצוג זעום (15%) של נשים באיגודי הספורט, בתקציבים הנמוכים שמעבירים מוסדות המדינה והרשויות מקומיות ובסיקור התקשורתי הזעום של ספורטאיות וקבוצות בספורט נשים (5% מתוך ידיעות הספורט בעיתונים מתייחסות לספורט נשים). כמובן שסביב הישג יוצא דופן כמו זכייה של אליצור רמלה בגביע אירופי התקשורת "מחבקת" והקבוצה זוכה לכמה ימים של חשיפה תקשורתית משמעותית. לאחר מכן התחום חוזר לאלמוניותו. אפילו שחר פאר, שזוכה  לסיקור חדשותי נכבד יותר לכאורה, אינה מקבלת את הכבוד הראוי לה כטניסאית בכירה ברמה בינלאומית. בוודאי כשמסתכלים על המעמד והיוקרה לו זוכה הצמד אנדיוני בטניס זוגות, תחום שולי בהחלט בעולם הטניס. הסיקור של פאר מתרכז לעיתים קרובות  בחוסר הצלחתה להיכנס לעשירייה הראשונה בצמרת עולם הטניס (פאר דורגה במקום ה- 11 במרץ 2011, מאז דירוגה נע בין 11 ל-20). איזה כדורגלן ישראלי נמצא בין 10 השחקנים הטובים בעולם, או אפילו 100 הראשונים?

עד שזוכה  פאר לשידור פריים טיים בכל בית בישראל, היא אינה מוצגת כמודל להצלחה או חיקוי- רחוק מזה. קשה שלא להתקומם לנוכח סדרת  הפרסומת של סלקום בכיכובה. הראשונה מציגה אותה כלוזרית (בביקיני) שכל בטלן חופים יכול לנצח במטקות, ואילו השניה כבחורה ילדותית שמשחקת על מגרש ורוד ושזקוקה שמישהו יגיד לה מה לעשות. מדוע הספורטאית מס' 1 שלנו מוצגת ככה? אי אפשר שלא לתהות.

 ענף הטניס הוא דוגמא טובה ליחס המורכב של התקשורת והצופים כלפי ספורט נשים. טניס נשים מקבל חשיפה עצומה בעולם, וקיים שוויון בכמות השידורים. אך האם אפשר לטעון כי ההתעניינות הגדולה בענף – גם של גברים רבים- נובעת מאהבת טניס נשים גרידא? הקשר בין ריבוי השחקניות הנאות בענף, בשילוב עם החצאיות הקצרצרות ואנחות המאמץ, לבין אחוזי הצפייה הגבוהים אצל גברים הוא ברור. ענפי הספורט הפופולאריים יותר לצפייה הם הענפי הספורט "הנשיים" יותר באופן מסורתי – טניס, כדורעף, התעמלות אומנותית, החלקה על הקרח. ענפים אלה אינם כרוכים במגע פיזי (קונטקט ספורט) ומבליטים את גופן ונשיותם כפי שהחברה אוהבת לראות אצל השחקניות.

 בענף הכדורגל, מצב הנשים הוא קשה ביותר. הדימוי ה"גברי" שיש לספורט הזה, לצד תקציב שהוא לא יותר מבדיחה עצובה מובילים למצב שהליגה הישראלית מתקיימת בקושי והתנאים לבניית תשתית לפיתוח הענף בעתיד הינם בלתי אפשריים. (בשנת 2004 קיבל כדורגל הנשים רק 470,000 ש"ח לעומת כדורגל הגברים שקיבל למעלה מ- 100 מיליון ש"ח).

מעניין להסתכל על מה שקורה בתחום בארה"ב. בשנת 71' חתם הנשיא האמריקאי ניקסון על מסמך הקרוי "תקנה 9” – TITLE 9  לפיו בכל מוסדות החינוך הממסדיים חייבים  להתקיים שוויון במשאבים המוקצים לספורט. על כל קבוצת גברים שמוקמת, חייבת להיות מוקמת קבוצת נשים. החלטה זו הובילה למהפכה של ממש  בספורט האמריקאי.  בשנת 71' אחת מכל 27 נשים עסקה בספורט, כיום מדובר באחת מ2.5! השינוי המדהים הזה התאפשר עקב חקיקה והקצאת משאבים. גם אצלנו מנסים ליצור שינוי דרך בתי המשפט ו"ברז" התקציב. בעקבות בג"ץ שהגישה קבוצת רמת השרון בשנת 2003 נקבע כי חלוקת התקציב לספורט ברשות המקומית צריכה להתחלק 1.5:1 לטובת הנשים, תוך יישום מדיניות של תיקון אפליה. כמו כן, שלומית ניר טור מונתה לראש מועצת ההימורים, הגוף העיקרי שמתקצב את הספורט בישראל, היא הקצתה 80 מיליון ש"ח, מעודפי המועצה, לקידום ספורט נשים בישראל. אבל למרות נקודות האור האלו, מצב ספורט הנשים בישראל עדיין נמצא רחוק מאחור יחסית למדינות אירופה וארה"ב. 

אולי נשים לא אוהבות לעסוק בספורט? אולי אני באמת הייתי הבת היחידה שרצתה לשחק כדורגל בגיל 7? האם הנתון שבשנת 2009 רק 1% מתוך נשים מעל גיל 13 עוסק בספורט מקצועני  (וזאת עלייה לעומת חצי האחוז שהיה תקף לפני מספר שנים) משקף נכונה את העניין של נשים בספורט?  הטענה הותיקה שזה פשוט לא טבעי לבנות, שבנות לא מתאימות ומעוניינות בספורט בכלל ובספורט "גברי" בפרט, פשוט איננה נכונה. קורה פה משהו אחר, שלא קשור ב"טבע הנשי", ב"נטייה מולדת" שלנו. כמו בכל תחום אחר, החברה מכוונת את הנשים לתחומים מסוימים לפי תפיסת עולם גברית. פעם אסרו על נשים לרוץ מרתון, חשבו שגופן לא יכול לעמוד בעומס. נשים נתפסות כחלשות פיזית ולכן לא מסוגלות להשתתף או להתחרות בתחומים מסוימים. כל עוד נשים לא חופשיות לפתח את הצד הזה בגופן ואישיותן, כל עוד תשלוט במרחב תפיסת עולם גברית לגבי מה נכון ומקובל לגבי נשים, אהבת הספורט של נשים ובחירה בספורט על ידי נשים לא תבוא לידי ביטוי באמת.

ביום שישי האחרון, לימור מזרחי, לשעבר קפטן נבחרת ישראל בכדורסל והכדורסלנית הכי מוכשרת בדורה לדעתי, סיפרה בהרצאתה (במסגרת פאנל בנושא ספורט נשים באוניברסיטת תל אביב שהתקיים ב- 27 במאי) על הקושי בשכנוע בנות צעירות (גילאי 7-14) להצטרף לקבוצות כדורסל. הקושי הולך ומחריף ככל שמתבגרות הבנות. מרביתן אינן רוצות לשלם את המחיר החברתי של להיתפס כספורטאיות "גבריות" ועוזבות. ספורטאיות  בכל הרמות צריכות להוכיח  שלמרות העיסוק הפיזי "גברי" שלהן, נשיותן (במובן הקלאסי) לא נפגעה. שהן עדיין עדינות, יפות ומטופחות. דוגמא קיצונית לכך היא נהגת המרוצים דניקה פטריק, המתחרה באחד התחומים ה"גבריים" ביותר,  שהצטלמה ב 09' למגזין ספורט אילוסטרייטד כשהיא מעורטלת, רכונה מעל מכונית פאר. 

 דוגמא לניסיון התנערות מתדמית "גברית" בספורט נשים ניתן לראות גם בקמפיין שנועד להגביר את הפופולאריות של כדורגל נשים בארץ. הבעייתיות של הקמפיין מדברת בפני עצמה.

נשים אשר אינן מנסות להבליט את הצד הנשי שלהן, שלהן חזות  "גברית" או גוף שרירי במיוחד חשופות כל העת לביקורת תקשורתית וחברתית. היחס לאחיות ויליאמס, למשל, ששלטו בצמרת הטניס הנשי, הוא דוגמא טובה לקושי של החברה לקבל נשיות אחרת, חזקה, דומיננטית, בוודאי מאוד מאיימת על הסדר החברתי "הנכון". הן ספגו ביקורת על מראה גופן, נאמר עליהן שהן גבריות מדי לטניס נשים, שהן פראיות. לגלוג וחוסר כבוד זה בולט על רקע האהדה העצומה כלפי  שחקניות טניס מובילות אחרות (בהירות העור והשיער). החלוקה הברורה והדיכוטומית בין גברי לנשי, בשילוב עם הכללים החברתיים הנוקשים, אינם מאפשרים לספורטאיות לממש את הפוטנציאל הגלום בהן.

 תכונות חיוביות רבות מקושרות לעיסוק בספורט: כוח, עצמאות, חופש, העלאת הביטחון העצמי, פיתוח יכולות מנהיגות, חוזק מנטאלי, התמודדות עם הצלחה וכשלון, עבודת צוות, אומץ. תכונות הדרושות לכל בן אדם שרוצה להתקדם בחיים, בכל תחום שהוא. מידור הנשים מתחום הספורט פוגע בפיתוח יכולות חשובות מאין כמוהן אשר עיסוק בספורט מספק. אך אני טוענת כי תכונות חיוביות וחשובות אלו הן גם תכונות שבמציאות שלנו מיוחסות לגברים. דוגמא מטרידה לכך ניתן לראות בכתבה מאת אייל גיל  שהתפרסמה בעיתון הארץ, בה הוא משבח את שחקנית הכדורסל שי דורון על ביצועיה במהלך העונה האחרונה. גיל כותב: “דורון היא אולי הספורטאי הישראלי הקבוצתי המצליח והמוצלח ביותר כיום." כן, ספורטאי, לא ספורטאית. "לא תמצאו בשום ענף קבוצתי אחר בארץ שחקן ישראלי כל כך דומיננטי, כל כך מחויב, עם טונות של בטחון עצמי ואפס אגו". דורון היא אכן דומיננטית, היא מחויבת ויש לה טונות של בטחון עצמי. והיא אשה וספורטאית. נראה שגיל רואה איזו סתירה בין התכונות החיוביות שזיהה אצל דורון לבין היותה אשה ספורטאית. כאילו המילה "ספורטאית" אינה יכולה להכיל בתוכה את הבטחון, הכשרון, האומץ והחופש שלה. בדומה לאחיות וויליאמס, שגופן נתפס בעולם כגברי, כך גם דורון נתפסת כגבר, בגלל תכונות אישיותה ה"גבריות". 

 חשוב לי להתמודד עם עוד טענה נפוצה. הטענה שספורט נשים הוא משעמם או ברמה נמוכה, וגם שלא צריך לשדר אותו כי הוא ממילא לא מעניין אף אחד. ראשית כל, ברור לכל שזהו תסריט מעגלי. אם אין חשיפה ופרסום לספורט נשים, א/נשים לא יתעניינו, וממילא אחוזי הצפייה יהיו נמוכים. אם אחוזי הצפייה נמוכים – באמת למה לשדר? שנית, לצפייה בספורט יש היבטים נוספים מעבר לשאלה האם מדובר ברמת המשחק הגבוהה ביותר. קחו לדוגמא את הכדורגל הישראלי הגברי. תקציב עתק מוקדש לקיום של ליגות ומועדוני הכדורגל בישראל. אבל אני שואלת, האם במשחק כדורגל בין מכבי נתניה להפועל קריית שמונה רמת הכדורגל היא גבוהה ביותר ולכן צופים בה? גם אם טרם יצא לכן לראות, אני מבטיחה לכן שלא. אחרי שהתרגלתי לראות כדורגל טוב בליגת האלופות, משחק ליגה כזה הוא כל מה שאומרים על ספורט נשים- משעמם, איטי, ברמה נמוכה (הליגה הישראלית מדורגת 33 בעולם!). אבל אף אחד לא חושב שאין לכדורגל גברי ישראלי מקום. לא מצפים מהפועל קריית שמונה להיות ברצלונה. לא, אנחנו לא רק רוצים לראות את הטובים, זריזים וחזקים ביותר. אני אוהבת לצפות בכדורסל נשים בין היתר כי אני מזדהה עם השחקניות, ורואה בחלקן מודלים לחיקוי. כשקבוצת נשים ישראלית מנצחת באירופה מעוררת בי גאווה, ויש שחקניות שאני נהנית לראות את המשחק שלהן, הרבה יותר מעוד דאנק של שחורציאניטיס במכבי ת”א.

 מעבר לחשיבות ספורט הנשים בפני עצמו, ולא משנה באיזו רמה המשחק, חשוב לי להבהיר נקודה נוספת. ניקח לדוגמא את ענף הכדורסל, שקרוב לליבי. לא יתכן לצפות שתהיה רמה שווה בין כדורסל גברים לנשים, לא רק בגלל ההבדלים הפיזיים. אם נסתכל שוב על ארה"ב, נבחין שליגת ה NBA הוקמה בשנת 1946 ואילו ליגת ה WNBA נוסדה בשנת 1997. כשראיתי משחקי NBA משנות ה50' וה 60' במסגרת המחקר לפוסט הזה, מצאתי דמיון רב בין סגנון המשחק, הקצב, והיכולות האישיות של השחקנים אז לליגת ה WNBA כיום. הפער בין NBA בתחילת דרכו לבין NBA  של שנת 2011 הוא עצום. הכדורסל השתכלל והתפתח, וכך עתיד להיות גם בכדורסל נשים, בתנאי כמובן שיושקעו בו אותה רמה של מקצועיות, משאבים, תשתיות כדורסל לכל הגילאים ודחיפה שלהן למצוינות בספורט.

בשבועות האחרונים אני מחפשת תשובה לשאלה למה כדורסלניות גבוהות אינן מטביעות במשחקי כדורסל. יש 3 שחקניות WNBA שמסוגלות להטביע, וגם הן לא עושות זאת בד"כ תוך כדי משחק אלא באימונים. למה יש רק 3? למה השחקניות הללו לא מבצעות את הדאנקים תוך כדי משחק? התיאוריה שלי היא שמעבר למגבלות הגובה צריך גם הרבה אתלטיות בכדי להטביע. כפי שהזכרנו, בנות לא ששות לפתח את האתלטיות הזאת, שבאה לידי ביטוי בגוף חזק ושרירי, ובוודאי שהן אינן מעודדות לעשות זאת ע”י הצוות המקצועי. בכתבה שקראתי על ננסי ליברמן, מאמנת הכדורסל הראשונה בהיסטוריה של ליגת הגברים (ה D- LEAGUE , השניה ברמתה  אחרי ה NBA) וכדורסלנית עבר, תוארה סיטואציה בה ליברמן עורכת תחרות קליעות עם אחד משחקניה. היא מוכיחה לו שיכולת הקליעה שלה לסל עדיין טובה יותר משלו (יכולת קליעה שבוודאי פיתחה בשעות רבות של אימוני קליעה). אחר כך הוא איתגר אותה בתרגיל של הקפצת הכדור על קיר האולם, תפיסה של הריבאונד ועלייה לדאנק. ליברמן ניסתה, הכדור בקושי קפץ חזרה מהקיר, שלא לדבר על דאנק. אני מנחשת שבצעירותה, כשחקנית כדורסל, ליברמן מעולם לא התאמנה לקראת דאנק, לא עודדו אותה לנסות דברים "משוגעים" עם הכדור, להיות יצירתית, “להשוויץ" באיזו יכולת יוצאת דופן. דאנק הוא שואו, שמגיע מתוך בטחון עצמי על המגרש, דומיננטיות, וחירות להבעה ומימוש עצמי.אני חושבת שהסיפור הזה מדגים בצורה טובה את אחד הדברים המהותיים בסיפור של ספורט נשים, וסיפורן של נשים בכלל בחברה שלנו- ילדות  לא זוכות לאותו החופש שיש לילדים, לצאת, לחקור, להתנסות, להשתולל, ליפול ולקום. נשים מחונכות לצייתנות, לתועלתנות, לפעולה במרחב הפרטי- ביתי ולא כאינדיבידואליות במרחב הציבורי. כאילו תקרת הזכוכית חוצצת בינן לבין הטבעת.

 למרות הכל, אני אופטימית. לפני מספר חודשים הייתי בניו יורק  וצפיתי במשחק כדורסל מכללות נשים במדיסון סקוויר גארדן. כל כך התרגשתי- האולם הענק, עשרים אלף אוהדים, מסכים עם קלוז-אפים והילוכים חוזרים, תזמורות. על המגרש שיחקו 10 נשים צעירות בגילאי 18-22, מכל הגדלים והצבעים, ביניהן שחקניות מוכשרות להדהים. בלינק האחרון תוכלו לראות את ליסה לזלי, בהטבעה הראשונה בהיסטורית ה WNBA.  תיהנו!

 

למאבק אחרי גילוי הומופוביה בספורט תקראו כאן (התגובות מתעדכנות לפי החדשות בנושא).

מודעות פרסומת

23 תגובות to “אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש”

  1. ponetium יוני 1, 2011 בשעה 11:16 am #

    מסכימה עם כל מילה.

    אוסיף את הפחד מהשרירים שקיים בכל אישה. שרירים זה הדבר שהכי מפחיד נשים. בחדר הכושר המדריכים מרגיעים שוב ושוב שהשרירים לא יתנפחו, אמא אומרת שנשים צריכות הרבה חזרות עם משקל קטן, וכאשר אני מורידה שולחן מהבמה לרצפה, פתאום מישהי אומרת לי שאני חזקה. ומאחורי החזקה יש ביקורת, היא לא אומרת, אבל אני שומעת אותה, שומעת אותה בגלל כל הפעמים שבהם רק אחזתי בשולחן וכבר באו לעזור לי. למרות שהוא לא כבד. למרות שיכולתי לבד.

    המציאות היא – שאני לא חזקה, אני פדלאת הפדלאות. מבחינת מסת שריר אני נמצאת בתחתית הטבלה, ואחוזי שומן הם אי שם למעלה (לפחות, כך, לפי המדידות). השולחן למעשה אינו כבד כלל (רק מעט גדול), ואת אחותי הקטנה הקטנה הרבה יותר קשה להרים לפעמים.

    בכל מקרה, שוב ושוב אני רואה איך מפחידים נשים עם השרירים האלו. השרירים המפחידים האלו. לפעמים נראה ששרירים, אפילו קטנים (בכל זאת, יש לנו פחות טוסטסרון) הם איום של ממש.

  2. tlc יוני 1, 2011 בשעה 12:04 pm #

    פוסט מעניין מאוד ואני מסכים עם רובו. אין ספק שיש להקצות תקציבים גדולים יותר לספורט הנשי ולעודד את התפתחותו מגיל צעיר. הייצוג של שחר פאר בפרסומות הוא מביך.

    בכמה נקודות שוליות אני חולק עלייך: כתבת על טניס הנשים כי הוא מושך גברים עקב ה"קשר בין ריבוי השחקניות הנאות בענף, בשילוב עם החצאיות הקצרצרות ואנחות המאמץ". כתבת שזה ברור ואני חושב שאת צריכה לנמק למה זה ברור. לטעמי, כצופה בטניס נשים, הקשר אינו נובע מהמאפיינים הגופניים שציינת. זה כמעט תמים לראות בגברים צופי ספורט כיצורים הנמשכים לטפח הנחשף מחצאית או מגניחות מאמץ (שפולטות מיעוט מהשחקניות שאינן מעידות על הרוב).

    בהמשכה של אותה פסקה את טוענת שספורט ההתעמלות האומנותית והחלקה על הקרח הם פופולריים. לדעתי ראוי לבדוק בקרב מי ענפי הספורט האלה פופולריים. אם ענפי הספורט האלה נצפים בעיקר על-ידי נשים, זה מחליש מעט את טענת ההצלחה בזכות הבלטת הגוף הנשי. האם יש פילוח קהל של ענפי הספורט הללו?

    ועוד הערה שולית לחלוטין ונטולת פואנטה: לגבי דירוג הליגה, נבחרת ישראל בכדורגל נשים מדורגת במקום ה-60 בעולם (דירוג פיפ"א). דירוג זה, כמו דירוג ליגת הנשים של ישראל במקום 33, כמו דירוג נבחרת ישראל לגברים במקום ה-33, אינו אומר דבר. הוא אינו מעיד על כישרון, התמדה, יכולת, תרבות, תחרותיות, יכולת לעומת שאר הליגות ועוד.

    בכל אופן, פוסט מצוין.

  3. נעמי יוני 1, 2011 בשעה 12:18 pm #

    מרתק ומרגש, כל הכבוד! והקליפ האחרון הותיר אותי עם דמעות בעיניים.
    אני מבינה את הביקורת על הכתבה על שי דורון אבל רואה גם ערך בזה שהיא תויגה כ"ספורטאי" – לומר שהיא לא ראש לשועלים (ספורט נשים = ליגה ב', לצערנו) אלא ראש לאריות. וגם חושבת שזו דוגמא מצוינת איך נשים יכולות להביא לספורט גם תכונות "נשיות" שרק יקדמו אותו עבור כולם – תכונות כמו חוסר אגו (שלא סותר בטחון עצמי!!) ועבודת צוות.

  4. אלעד-וו יוני 1, 2011 בשעה 1:40 pm #

    תודה על הפוסט. בתור גבר, אני מכיר את ההדרה של נשים מתחום הספורט, אבל לא חוויתי אותו על בשרי. אני צריך תזכורת מתמדת ליחס שאליו זוכות נשים שרוצות להתעסק בספורט (או במדע, או במגוון תחומים אחרים שבהם מתקיימת אפליה נגד נשים). צריך לזכור שגברים בדרך כלל לא "רואים" את האפליה, ואני רוצה לחשוב שלפחות בחלק מהמקרים זה לא בגלל עיוורון מכוון, אלא בגלל שהאפליה והמיגדור פשוט מתרחשים כשאנחנו לא נוכחים, או לא ערים לו מספיק. בגלל זה פוסטים כמו זה הם חשובים.

    ובכל זאת, מילה אחת של ביקורת: בנוגע לפיסקה שאת מצטטת מהכתבה של אייל גיל, לפחות אחד מאיתנו לא הבין למה הוא מתכוון. כשהוא כותב "דורון היא אולי הספורטאי הישראלי הקבוצתי המצליח והמוצלח ביותר כיום. כן, ספורטאי, לא ספורטאית.", וכו', אני מבין שהוא מתכוון "ספורטאי" במובן של "ספורטאי או ספורטאית". כלומר, בניגוד למשפט "דורון היא אולי הספורטאית הישראלית הקבוצתית המצליחה והמוצלחת ביותר כיום", שמשווה אותה רק לכל הנשים הספורטאיות בארץ, המשפט שגיל כתב משווה אותה לכל הספורטאים בארץ, גברים ונשים, ומצהיר שהיא טובה מכולם. להבנתי, אין בכוונתו של המשפט לציין שהיא גברית או דבר מעין זה, אלא רק לומר שקבוצת ההשוואה שלו היא כל הספורטאים בארץ, גברים כנשים. לצערנו אין בעברית מבנה שהוא gender-neutral, ולכן המבנה היחיד שבו אפשר לציין שההתייחסות היא גם לגברים וגם לנשים הוא המבנה הגברי, וגיל מבהיר בדבריו שזו כוונתו. זו, כמובן, הסיבה שזה ההקשר היחיד בכל הכתבה שבו הוא מתייחס אל דורון במין זכר. לדעתי חשדת כאן בכשרים.

  5. רוני יוני 1, 2011 בשעה 3:22 pm #

    אני רואה שעולה פה הסוגיה של הכתבה על שי דורון כבר פעמיים, ולכן אגיב על כך עם הבהרות משלי: הכתבה התפרסמה והשימוש בלשון זכר עצבנה כמה וכמה א/נשים. אף אחת לא חשבה שאייל גיל התבלבל או התכוון להרע. אך השימוש בלשון זכר חורה לי, ולנשים אחרות, כאישה. ניתן היה להשוות את דורון לכלל הספורטאים/ות במגוון דרכים אחרות. למשל, לכתוב "דורון היא אולי הספורטאית הישראלית הקבוצתית המצליחה והמוצלחת ביותר כיום, שיכולותיה לא נופלות מאלה של ספורטאיות וספורטאים כאחד".
    בעקבות הכתבה, מישהי החליטה לכתוב לאייל גיל מכתב המוחה על הבחירה להשתמש בלשון זכר. גיל ענה שהוא התכוון בדיוק למה שרוב הא/נשים הבינו: מבחינתו, הוא האדיר את דורון כאשר השווה אותה לספורטאים גברים וכתב שהיא אף מוצלחת מהם.
    שלא תבינו לא נכון, אני שמחה שגיל ראה לנכון להעלות את דורון לדרגה רמה ומכובדת. אך השוואה של נשים לגברים מונעת מהן זהות נשית מורכבת יותר. שפה, כפי שאנו דנים פה בבלוג פעמים רבות, טומנת בחובה העצמה וגם דיכוי. כינוי אישה שגם כך עוסקת בתחום שאינו נחשב "נשי" לגבר על ידי כינויה בלשון זכר, אינה מאדירה, כי אם מקבעת דיכוטומיות מגדריות: אישה ספורטאית היא בעצם גבר אם היא מוצלחת. זוהי מסקנה שנובעת מניתוח של השימוש בשפה בכתבה הזו.
    אישה לא צריכה להיות מושווית לגבר כדי להוכיח שהיא טובה ממנו במשהו. אנו צריכים להיות רגישים למצב של אפליה ודיכוי, ולמצוא את המילים בתוך השפה שלנו שיכולות להעצים, להאדיר ולהעביר מסר מדויק.

  6. רון יוני 1, 2011 בשעה 4:02 pm #

    פוסט שהיה לי קשה לבוא אליו בלי דעות קדומות, אבל בכל זאת השתדלתי… היכונו לתגובה ארוכה

    מה שתיארת לגבי הבי"ס שלך מאוד מקומם, וברור שמצפים מבנים לשחק כדורגל ומבנות לא. הלוואי שלא הייתה תרבות שורשית שדוחפת בנות לבלט ובנים למגרשים. אבל את החלטת דווקא להתייחס לעניינים מזווית של ספורט מקצועני, ופה אני חושש שאנחנו מעט חלוקים… הנה חלק (כן, רק חלק) מההסתייגויות שלי מהפוסט:

    טניס – איך שאת מתארת את הטניסאית היפה עם החצאית הקצרה, זה כאילו שאת מאשימה את הטניסאיות. אנה קורניקובה אולי החזירה את מעמד האישה בספורט אחורה כמה שנים טובות; אבל שחקניות יפות (בעיניי) כמו מריה שראפובה, קרוליין ווזניאקי, אנה איבנוביץ' ועוד רבות אחרות הן טניסאיות מפורסמות בזכות הכישורים שלהן. הן נמצאות בדירוגים הגבוהים ביותר בעולם (כולל מקום 1), זוכות בטורנירי גראנד סלאם ומרוויחות את הפרסום שלהן.
    האחיות וויליאמס מרוויחות יפה מאוד מעסקים שאינם נוגעים כלל לטניס – ורובם מרוכזים במותגי אפנה לנשים הנושאות את שמן. כך שזה שהן יותר שריריות מנשים אחרות לא ממש השפיע על הסלבריטאיות שלהן… הן שחורות בספורט לבן, הן אחיות שמתחרות אחת בשניה, והן ממש ממש טובות בטניס – זה שהן נשים עם כתפיים רחבות זה הדבר האחרון שמייחד אותם בעיני הציבור.

    שחר פאר – לתפיסתי, האכזבה ממנה היא בגלל הפוטנציאל הגלום בה. אף אחד לא ממש חשב שזה אסון לאומי שהיא הפסידה לוויליאמס באוסטרליה לפני כמה שנים, אבל שאח"כ היא לא מצליחה לעבור מישהי שהיא מדורגת 100 מקומות מעליה בסיבוב הראשון של טורניר קיקיוני, אז אנשים מאוכזבים. כשמכבי תל אביב לא עברה שנה שעברה את שמינית הגמר של היורוליג, אנשים היו מאוכזבים. השנה שהם הפסידו בגמר, כולם פירגנו. ככה זה עובד.

    Title IX – ספורט קולג'ים אמריקאי זה מוסד רקוב ובעייתי מהמון סיבות, בטח שרובן המכריע לא קשור לענייני מגדר. אבל לא ניתן לנתק את Title IX מהקונטקסט הכללי של ספורט קולג'ים. הייעוד המקורי של Title IX היה ראוי, ואפשר לומר שהוא גם עשה עבודה טובה בסה"כ. אבל כמו כל אפלייה מתקנת, מגיע השלב שזה בא יותר מדי על חשבון מישהו.
    האמת היא שקולג'ים בארה"ב נאלצים לא לפתוח קבוצות ספורט של גברים בכל מיני תחומים, בגלל שזה אומר גם לפתוח קבוצת נשים שלא תצליח למשוך ספורטאיות, לא תרוויח כסף (שזו בעיה גם עבור קבוצות גברים רבות שלא מרוויחות עבור האוניברסיטה כלום), ותפגע ביכולת של המחלקה האתלטית לקדם את הקבוצות שכבר קיימות. אז בבי"ס X איפשהו יש דרישה גדולה מגוף הסטודנטים לקבוצת הוקי שדה לגברים, אבל אפס דרישה לקבוצת הוקי שדה לנשים. זה הוגן כלפי הגברים שבגלל המעמסה הנדרשת של קבוצת נשים הם לא מקבלים קבוצה? בקיצור, הגיעה הזמן – עכשיו שיש מודעות רבה לסוגייה של ייצוג נשי בספורט קולג'ים – לנסח מחדש את החוק כדי שלא יהווה אפלייה מתקנת אלא באמת ייתן אפשרות לכל מי שרוצה לעסוק בספורט בקולג' לעשות זאת.

    כדורגל ישראלי – חרא איכות. לא בטוח שצריך לקרוא לזה כדורגל.
    אבל אני התחלתי לאהוד את בית"ר ירושלים (מצפה בקוצר רוח לסטיגמות המתבקשות) איפשהו בין הגן ליסודי, ומאז אני אוהד. הכדורגל חרא? עדיין רואה משחקים. האוהדים מגעילים אותי? עדיין יושב במזרחי בטדי.
    אהדה לקבוצה היא משהו מעבר לאיכות של הספורט, וספורט נשים מקצועני סובל – מלבד תפיסה מראש ש"נשים לא יודעות כדורגל", שאכן קיימת – מהעובדה שקבוצה חדשה לא ממש מצליחה לאסוף אוהדים. שלא לדבר על ענף ספורט חדש. ובל נשלה את עצמנו – ענף ספורט נשי, גם אם החוקים זהים לספורט הגברי, הוא "חדש".
    גם להכח רמת גן אין אוהדים במשחקים. האם זה אומר שלליגת העל בישראל אין ממש זכות קיום? אולי… אבל זה דיון שקצרה היריעה מלהתעסק בו.

    WNBA – או! ספורט מקצועני נשי במלוא מובן המילה, מבית היוצר של ה-NBA, אחת מהליגות המקצועניות בעולם ומכונת פרסום משומנת היטב, שטורחת לקדם את ה-WNBA וכוכבותיה בכל מקום. אבל עדיין לאף אחד לא אכפת. זה ספורט מ-ק-צ-ו-ע-נ-י. כלומר, הוא צריך להרוויח כסף. כלומר – למה שהציבור חושב פה יש חשיבות, כי הוא קונה כרטיסים ושאר טובין. וה-WNBA לא רווחית.
    זכותך להחזיק בדיעה שה-WNBA היום זה ה-NBA בשנות ה-50 וה-60. אני רק אזכיר שבשנות ה-50 וה-60 שיחקו בעיקר לבנים בליגה, ושיטות האימון והדברים הנלווים (כושר, תזונה וכו') היו אנכרוניסטיות לחלוטין. אם נימנע מלהיכנס לדיון הגזע, שיטות האימון החדישות קיימות עבור שחקניות ומאמני/מאמנות כדורסל בקולג'ים וב-WNBA. ועדיין…
    את אומרת שעוד 20/30/40 שנה של תרבות כדורסל בקרב ספורטאיות צעירות יביאו את ה-WNBA לרמת איכות ספורטיבית של ה-NBA כיום? אולי אם דיוויד סטרן יחליט, נוכל לבדוק מתישהו את הטענה שלך.
    אני בינתיים יהנה מדאלאס נגד מיאמי.

    • Morin יוני 1, 2011 בשעה 10:14 pm #

      רון,
      לגבי הקולג'ים בארה"ב – ממש לא חייבים לפתוח קבוצה בתחום זהה אלא רק לשתף את אותו מספר נשים.
      בכתבה הזו
      http://thesocietypages.org/socimages/2011/05/31/in-defiance-of-title-ix-colleges-report-male-athletes-as-women/
      ניתן לראות שכדי ליצור מראית עין של שיוויון, קולג'ים מדווחים על נשים שלא חברות *כלל* בקבוצת ספורט כחברות בשלוש (!) קבוצות שונות כדי ליצור מראית עין של שיוויון, ועוד שקרים מסוג זה. האפליה חיה וקיימת.

  7. שירה יוני 2, 2011 בשעה 11:42 am #

    הי רון,
    התגובה שלך מעניינת ומנומקת היטב ואני חייבת להודות שאני מבינה הרבה פחות מאביה או ממך במה שקורה בעולם הספורט המקצועני, אבל כמו שאני רואה את זה יש כאן שאלה די ברורה של ביצה או תרנגולת.

    את כל מה שאתה מתאר אפשר להסביר גם מהכיוון ההפוך בדומה לניתוח שאביה ערכה. נראה לי שיוצא ממה שהיא אמרה למשל, שהסיבה שטניס נשים זוכה לכל כך הרבה התעניינות היא בגלל שהרבה יותר קל לאנשים לחבק ולקבל ספורטאיות ששומרות על הדימוי הנשי שלהן ולא מאמצות תכונות "גבריות" יותר שמאיימות על הסדר החברתי.(אני בטוחה דרך אגב שהיא לא התכוונה להאשים את הספורטאיות ואפילו לא את הצופים הגברים אלא להצביע על עיוות בסדר החברתי). הסיפור של האחיות וויליאמס דווקא ממחיש את זה, האחיות שמבחינת הנתונים הטבעיים שלהן לא מזכירות במראה שלהן בחורות אחרות שעובדות בתור דוגמניות מצליחות, עברו לאורך הקריירה שלהן תהליך פמיניזציה שחייב להיות קשור לנסיון של היחצנים שלהן להפוך אותן להיות קלות יותר לעיכול עבור המעריצים והמעריצות – שוב, לא כוונת זדון אלא נסיון להתאים אותן למה שמקובל לתפוס בתור נשיות "נורמלית".

    אותו הדבר נכון בעיני גם לגבי אוהדים ואוהדות של קבוצות נשים- למה הקבוצה לא מצליחה לאסוף אוהדים ואוהדות? האם זה לא קשור לתפיסה הכללית שלנו על ספורט בתור תחום שלא מתאים לנשים? אם הסביבה מרגילה אותנו לחשוב שזה פחות מגניב או פחות מעניין ושאשה שעוסקת בספורט מוותרת על סממנים נשיים שחשובים להשתלבות החברתית שלהן, אז כנראה שדי הגיוני שלא נראה משחקים בטלוויזיה, שלא נבוא למשחקים ושאנחנו כנשים גם לא נרצה לשחק..

    • יעל יוני 2, 2011 בשעה 2:03 pm #

      איזה תהליך פמיניזציה עברה מרטינה נרבטילובה?

      הנקודה האחרונה שהעלית מאוד מעניינת. למה נשים למשל לא מתעניינות בספורט? מי מרגיל אותנו שספורט הוא תחום שלא מתאים לנשים?

      אחד מהסיפורים שהתנועה הפמיניסטית, או לפחות פלגים מסויימים בה, מספרת לנו הוא שיש הבדל בין "חשיבה גברית" ל"חשיבה נשית". גברים הם הישגיים שלא לאמר תחרותיים, הם חושבים על נצחון. נשים פחות חושבות במונחים של עימות או לעומתנות.

      והרי מהו הספורט אם לא עימות בין שני צדדים עד אשר יש מנצח ברור? the winner takes it all וכל השאר? כל סוציולוג ספורט מסביר שמפגשים בין נבחרות לאומיות הן הרבה פעמים תחליף למלחמה בין הצדדים, ושהיריבות שפעם באה לידי פורקן בשדה הקרב, היום מתרחשת על כר הדשא.

      אז כדורגל, או טניס או כדורסל בהן יש עימות ישיר בין שני צדדים הם ענפי ספורט "גבריים" במובן הזה, ואילו התעמלות אומנותית או שחייה צורנית, בהן מוענק ניקוד על "יופי" ועל הרמוניה, והכל בעיני המתבונן, הם יותר "נשיים" גם מן ההיבט הזה.

      לכן השאלה שצריך לחשוב עליה היא כזו: כיצד התיאוריה הפמיניסטית עוזרת לפתח את החלוקה הזו?

      סתם נקודה למחשבה, שאני מודה שגם לי אין עליה תשובה.

      • רוני יוני 2, 2011 בשעה 2:44 pm #

        היי יעל,
        ישנן תיאוריות פמיניסטיות רבות שגורסות דברים שונים לגבי האופן בו נשים וגברים מתנהגים. אמנם, יש תיאוריות פמיניסטיות שמדברות על "חשיבה נשית" ו"חשיבה גברית", אבל אפילו מתוך תיאוריות אלה לא ניתן לפרש שנשים לא נועדו לספורט וגברים כן. זו תהיה קריאה לא נכונה של התיאוריה.
        כמו כן, ישנן תיאוריות רבות שאומרות שבני אדם הם שונים. נשים שונות מגברים כמו שגברים רבים שונים מגברים רבים ונשים רבות שונות מנשים רבות. השוני הזה הוא בין פרטים שונים, ללא קשר למין או מגדר. התבוננות מהירה על האנשים הסובבים אותנו מגלה כי גם הגברים שאנו מכירות – לא כולם בדיוק ספורטאי-על ולא כולם גם מתעניינים בספורט. חלק מהנשים שאני מכירה חזקות יותר פיזית מגברים וחלק מהגברים שאני מכירה הם בעלי גינונים "נשיים" יותר מנשים שאני מכירה. שוני, כולנו שונים.
        אני אימצתי את התיאוריה השנייה, ואני לא מאמינה שתחרותיות היא תכונה גברית. כשאת שואלת, "איך הפמיניזם מיישב את הסוגיה הזו?" – התשובה היא, בדיוק כך. יש מספיק תיאוריות שמיישבות את הסוגיה הזו, שמתנגדות לתפיסות כאלה. וגם תפיסות של שוני מגדרי לא טוענות להתנהגות גברית מול נשית כמשהו מוחלט. יש דיון בכך שיש יותר נשים עם תכונות מסוימות ויותר גברים עם תכונות אחרות, אבל לא שאין נשים בעלות תכונות מגוונות ושונות.

      • יעל יוני 2, 2011 בשעה 3:44 pm #

        היי רוני,
        חוששני שדבריי לא הובנו כהלכה. אני לא התכוונתי לטעון שנשים לא נועדו לספורט וגברים כן, וגם לא טענתי זאת. טענתי שאולי ההבניה הפמיניסטית המסוימת היא שספורט מסוים לא נועד לנשים (טוב, לא לכל הנשים. זה ברור שיש נשים "גבריות" ויש גברים "נשיים"). אלו שני דברים שונים. נשים יכולות לעסוק בספורט, הן אולי פשוט בוחרות שלא. הספורט הגברי אולי לא מתאים להן ולא עונה על הצרכים שלהן (כהכללה. אין צורך להתנשא ולהסביר לי שוב שלא כל הגברים זהים ושלא כל הנשים זהות. אני יודעת את זה, זה לא משהו שמלמדים בחוג למגדר בלבד, בהחלט מספיק להסתכל סביב).

      • רוני יוני 2, 2011 בשעה 7:03 pm #

        היי יעל, לא היתה לי כל כוונה להתנשא, להיפך. אולי דברייך באמת לא הובנו כהלכה, אבל הרבה פעמים יש אנשים שכן פונים כאן בשאלות שונות, ולפעמים אני מנסה לכתוב יותר בסיסי. גם כך מה שאני כותבת נופל הרבה פעמים על אוזניים ערלות ופעם אחר פעם אני מתקשה להאמין כמה אנשים לא יכולים לראות שנשים אינן גוש אחד זהה מול גוש זהה נוסף שמורכב מגברים. נשים מול גברים, הרבה פעמים טוענים כלפיי.

        לגבי מה שהעלית, על הבחירה של נשים לא לעסוק בספורט בגלל שענפים רבים לא מותאמים לנשים, זו שאלה מעניינת, אבל מתוך אינטואיציה אני חושבת שהתשובה האישית שלי, היא לא. אני מכירה מלא בנות שאוהבות לשחק כדורגל וכדורסל, משחקי כדור שונים, משחקים קבוצתיים וכו'. זה כיף. והשוני הנשי לכאורה (אני אומרת לכאורה, כי אני באמת לא מאמינה בשוני הזה כמשהו מהותי), גם אם אפשר לטעון שאכן קיים שוני כזה, לא נראה לי מספיק דומיננטי כדי לייצר דיכוטומיה בין סוגי ספורט "גבריים" ל"נשיים". הוכחה לכך היא שנשים וגברים כאחד עוסקים בכל סוגי הספורט. השאלה היא איפה אנחנו אוהבים לראות, כחברה, נשים עוסקות בספורט, ואיפה אנחנו אוהבים לראות גברים. גברים שעוסקים בהתעמלות קרקע פחות מעניינים אותנו מנשים שעוסקות בהתעמלות קרקע, ונשים שמשחקות כדורגל מעניינות אותנו פחות מגברים שעוסקים מכדורגל. הכל נעוץ, בעיניי, בהבניות החברתיות שמלמדות אותנו מה לאהוב ולמה לצפות.

  8. lea יוני 3, 2011 בשעה 8:54 pm #

    ספורטאית אלמונית שאני מכירה היטב היא אביבית כהן,דאן 3 בקרב מגע וחגורה שחורה בג'ודו.
    למה קרב מגע זה גברי ? לא ברור.
    לאביבית יש גוף חזק ביותר אבל היא נשית ויפה.

  9. Brownies יוני 5, 2011 בשעה 6:33 pm #

    פוסט מעניין ומחכים. הולכת להפיצו בקרב מכריי ומכרותיי. מקווה שתתארחי בשנית/בשלישית/וכיו"ב

    • רותם יוני 7, 2011 בשעה 5:00 pm #

      כתבה מעמיקה ומאירה: מעניין שעל אף התקדמות במעמד האישה בתחומים מסויימים אנו עדיין מוצאים עצמנו שמרנים, צפויים, ובעלי סטריוטיפיים (כולל אותי)

  10. אלברט יוני 7, 2011 בשעה 3:32 pm #

    פוסט מאוד מעניין על נושא מאוד מעניין, וגם התגובות מאוד מעניין.

    אני חושב שבטניס קרה משהו מעניין בשנים האחרונות. השיפור באימונים, בציוד, ובגודל השחקנים הקפיץ את הרמה של כולם, אבל בעוד שבטניס הנשים זה הביא למשחקים יותר מעניינים, הגברים בטניס גדלו "יותר מדי" כך שיש הרבה פחות שבירות ורוב הנקודות מוכרעות תוך מכה או שתיים וזהו – שזה די משעמם.

    התהייה שלי לגבי ספורט ומגדר היא כיצד לשלב נשים וגברים יחד בספורט. וזה מעלה את התהייה הישנה, אם לא עדיף להפריד בין בנים ובנות בלימודי מדעים אם זה מביא לתוצאות גבוהות יותר לנשים? זאת שאלה מורכבת, איך מקדמים גם שיוויון וגם הכרה ותמיכה להבדלים.

  11. אלברט יוני 7, 2011 בשעה 3:33 pm #

    אה, שכחתי את הנקודה הראשונה שרציתי לומר.
    אצלי בבית כולם אוהבים טניס בכלל וטניס נשים בפרט, כך שרואים אצלנו הרבה טניס. הדבר שהכי עצבן אותי זה שכל פעם שמאורסמו הופיעה במשחק, התגובה הראשונה של מי שהיה מול המסך תמיד היתה "היא נראית כמו גבר". אז לכל מי שמצטדק שהמראה לא משנה, בולשיט.

  12. הודיה יוני 12, 2011 בשעה 12:47 am #

    פוסט מעניין ומחכים ממש אהבתי!

  13. רוני אוגוסט 4, 2011 בשעה 4:40 pm #

    אפרופו הסקסיזם בענף הטניס:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1237037.html

    לקראת גביע רוג'רס, הפיקו כרזה מבזה כלפי שחקניות הטניס המובילות בעולם. כרזה שאומרת לא פחות ממה שכבר חשבנו: נשים עדיין נתפסות כמשהו שנעים להסתכל עליו בראש ובראשונה, כשהן עטויות לבוש מינימלי.

  14. תמר נובמבר 28, 2011 בשעה 12:51 pm #

    נכון כל-כך!
    לשמחתי, דווקא יש קצת נחמה, אצלנו , וזה מראה שלא מספיקה תמיכה במשפחה אלא גם בקהילה.
    לפני 3 שנים בתי (אז בגן חובה) רצתה לשחק כדורסל, ואז התקיימה בישוב רק קבוצת בנים. היא ניסתה במשך מספר שבועות, ופרשה פשוט כי היה לה לא נעים (הבנים צחקו עליה). השנה, היא הצטרפה לקבוצת כדורסל בנות חדשה שהוקמה בישוב, ועכשיו מונה כבר 22 בנות בגילאי 8-9. בגילאי חט"ב-תיכון יש אצלנו מספר קבוצות חזקות הנמצאות בצמרת, והכל תודות לתשתית חזקה שהקים רלף קליין ז"ל. כמו תמיד – הכל תלוי במשוגע לדבר ובקהילה תומכת. משם, השמיים הם הגבול.

Trackbacks/Pingbacks

  1. הסיפור הלא כל כך פשוט של הירשל – המלנכוליה המגדרית של כולנו « - אוגוסט 26, 2011

    […] לשחק בבובות, הופכים לנערים ואז לגברים. ילדות שנחבלות כשהן משחקות כדורגל בהפסקות, הופכות לנערות ואז […]

  2. לסל וחסל | בחדשות | סלונה - נובמבר 8, 2011

    […] […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: