קצרצרים: כשהערפדים יצאו מארון – חמש סיבות לצפות ב-True Blood

4 מאי

|מאת חגי|

בכל מה שנוגע לתוכניות טלביזיה אני תמיד כמה צעדים מאחור, ורק לאחרונה יצא לי לראות את התכנית True Blood ("דם אמיתי"). מהרגע שראיתי את הפרק הראשון לא הצלחתי להפסיק, ותוך שבוע ראיתי את כל שלוש עונות הסדרה. ניסיתי להבין מה משך אותי אל הסדרה הזאת כל כך. העלילה עצמה לא מתוחכמת במיוחד ודומה למדי לכל סדרת מדע בדיוני אחרת. גם הרעיון של ערפדים בעולם המודרני בוצע בעבר (החל מסרטי קאלט כמו "ראיון עם ערפד" ועד לסדרות נפלאות כמו "באפי ציידת הערפדים" שראויה לנקודות זכות פמיניסטיות בפני עצמה). בסוף גיבשתי חמש נקודות שהופכות את הסדרה לסדרה ראויה לצפייה. שלא במפתיע, הן קשורות למגדר וזהות (על הבעייה הכללית של יצוג אוכלוסיות מוחלשות בטלביזיה כתבתי כאן).

1.

ההשוואה הברורה (שכבר נדונה בהרחבה באין ספור דיונים ברשת) בין היציאה מהארון של הומואים ולסביות והיציאה מהארון של הערפדים (הפעם מארון הקבורה) נעשית בצורה מרתקת ומורכבת. לא מדובר במהלך דידקטי. מצד אחד, התהליך של אי קבלה חברתית, חשש מהשפעות רעות על חינוך ילדים, בחינת גבולות זכויות האדם, הדיון בנישואים, בירושה ובזכויות חוקיות מזכירים את המהלך הלהט"בי להכרה מדינתית. מאידך, לא מדובר בקורלציה חד חד ערכית. הערפדים אינם מטפורה לחברי הקהילה הלהט"בית. הם מסוכנים, לפעמים אלימים, ובעלי דינמיקות פנים קבוצתיות יחודיות. הדמיון והשוני בין שתי היציאות מהארון מעוררים מחשבה (יש דמיון מסויים גם בין מעמד הערפדים בסדרה ליחס למוסלמים בארה"ב, שנותח למשל כאן).

2.

הסדרה לא מפחדת ממיניות. היא מציגה קשת רחבה של פרקטיקות מיניות, תנוחות, והעדפות. ההצגה הזו אינה רק באמצעות תיאור עקיף. באופן חריג ביותר לכל סדרה שראיתי עד כה, המיניות על גווניה מוצגת ישירות על המסך. סקס אלים וסקס עדין, סקס בין בני אותו המין וסקס הטרוסקסואלי, מוצגים באותו האופן ממש. גם בתוך הצגת המיניות ה"חריגה" מוצגות וריאציות, ויוצרי הסדרה נמנעו מהצגה סטראוטיפית של מין.

יתר על כן, המיניות אינה מחולקת ל"שחור" ו"לבן". היבטים של ניצול, של אלימות מינית כפויה ואלימות מינית רצונית ושל אינטימיות ורגש מעורבבים זה בזה ומתאגרים את הצופה. שאלות כמו שימוש בפרקטיקות פיתוי ספק לגיטימיות מוצגות אך אינן נפתרות (המשיכה המינית שנגרמת משתיית דם ערפדים דומה להפליא לפיתוי על ידי השקיית מושא התשוקה באלכוהול עד להסכמתו לפיתוי).

אחד ההיבטים החשובים, בהקשר זה, בסדרה הוא אופן הצגת המיניות הלהט"בית. מיניות להט"בית מיוצגת לא כחלוקה דיכוטומית (הומואים מול הטרויים) אלא כסקאלה רב מימדית, הכוללת וריאציות שונות של טרנסווסטיזם (לבישת בגדי המין השני), בי סקסואליות במידות משתנות (שניים מהגברים ה"גבריים" בסדרה, אריק וסם, מתגלים כבעלי משיכה מסויימת לבני מינם) ולסביות והומואים מוצהרים (דוגמת פם מצד אחד וראסל, מלך הערפדים, מהצד השני). ההיבט המעניין והחשוב בהקשר הזה הוא שאין שום קשר בין הנטייה המינית של הדמות לבין התנהגותה או אישיותה. הנטייה המינית נותרת בדיוק מה שהיא – נטייה מינית. היא אינה מעידה על אופי רך יותר או פחות או על הבדל כלשהו ביכולות, והדמויות אינן מתנצלות עליה.

(סצנה אפילו יותר ישירה, אבל עם סוף יותר מאכזב, ניתן לראות כאן).

3.

הדמויות בסדרה מורכבות מהרבה רבדים של זהות, שלפעמים סותרים זה את זה. סוגיות של גזע, מגדר, נטייה מינית ומצב קיום (אדם או ערפד) מתערבבות האחת בשניה. טרה, אחת הדמויות המרכזיות בסדרה, שתוקפת באחד הפרקים באלימות שני לבנים שונאי שחורים, מחזיקה בו בזמן עמדה מכלילה וסטראוטיפית ביחס לערפדים. הערפדים, באותה נשימה (אף שאינם נושמים) דורשים זכויות וממשיכים לנהל מנגנונים אנטי דמוקרטיים השוללים את זכויות הבסיס של הערפדים עצמם ושל קורבנותיהם.

4.

נשים בסדרה מוצגות כשוות לכל דבר, מבלי להתעלם מנקודת המוצא הלא שיוויונית. הדמות הראשית, סוקי, מתנגדת פעם אחר פעם לתפישות פטריאכליות, ודורשת לקבל את ההחלטות בעצמה. הנשים בסדרה לא מפחדות מכלי נשק, מהאמת או מאלימות. בו בזמן, הרבה ממערכות היחסים המוצגות בסדרה הן פטריאכליות במובהק, החל משרה, אשת הכומר המשמש "עזר כנגדו", דרך פם הערפדית הלסבית שמקיימת קשר של כפיפות מובהקת עם אריק, יוצרה, ועד לסוקי שמתבססת על הידיעה שביל (הערפד) יבוא להציל אותה תמיד כשתהיה בעת צרה (ידיעה שמתגלה ככוזבת לא מעט פעמים).    

5.

בגלל שריאן קוונטן  (Ryan Kwanten) חתיך בצורה לא סבירה, וערום בערך כל פרק שני.

לקראת סיום שווה לציין, עדיין יש בסדרה בעיות. כך למשל, כל הדמויות חטובות (ורובן גם חלקות) בצורה לא סבירה. הרבה כותבות הביעו התלהבות פחותה בהרבה משלי ביחס לסדרה, ויש אפילו שטענו במדובר בסדרה פוגענית לנשים וללהט"בים (ראה כאן). אני מודה, הפעם לא השתכנעתי.

מודעות פרסומת

2 תגובות to “קצרצרים: כשהערפדים יצאו מארון – חמש סיבות לצפות ב-True Blood”

  1. נעמה מאי 7, 2011 בשעה 8:53 pm #

    5 סיבות זה מעט מדי לסדרה הזאת (יש עוד), אבל כולן נכונות והצלחת כהרגלך לנסח נקודות חשובות.
    ומה עם החִתִיכוּת של אריק, אה? לא יפה לשכוח אותה.
    על המטוטלת שבין הצגה "אמיתית" ונאמנה למציאות לבין הצגת מציאות "אידיאלית"- לדעתי הסדרה מציעה ייצוג מאוד שוויוני ומכבד לנשים. פמניסטית, כן. החך מהקשרים בין פם ואריק ובין סוקי לביל, שמעורבים בהם לא רק היבטים מגדריים אלא מערכות הירארכיות ערפדיות- כפי שציינת, היופי של הסדרה זה המורכבות של רבדים וייצוגים, והערבוב היניהם. שלא לדבר על כך המורכבות בעמדה של סוקי כלפי ביל, שהיא גם מתמרדת כנגדו ומעמידה אותו על מקומו. ואשת הכומר היא פארודיה, שבסוף גם בוגדת בו, אז בכלל.
    בקיצור, על אף היותי פמניסטית, מבחינה יצירתית ואמנותית אני לא אוהבת תמונה ברורה מדי וורודה מדי של עולם מושלם. זה מתאים אידיאולוגית, אך לא מעניין מספיק. וכאן לדעתי הסדרה עושה עבודה נהדרת על התפר בין ייצוג מורכב וחסר לבין אידיאולוגיה פתוחה וליברלית.
    חיסרון אחד- אני לא אוהבת דם. למרות הכל.

  2. רועי מאי 8, 2011 בשעה 11:34 am #

    אני מאוד אוהב את הסדרה, אם כי העונה האחרונה הידרדרה באופן חד ומדכא ממש.

    לדעתי אתה רך מדי בהתייחסות שלך אליה: היא סדרה עם אג'נדה דידקטית ומובנית, ועוסקת שוב ושוב ביחס של החברה לאחר ולשונה. כמובן, מזווית מאוד ליברלית. ברוב המוחלט של הסדרה, הליברלים מוצגים באור הירואי (ר' הסבתא) והשמרנים באור לעגני (ר' אחוות השמש, רנה או ג'ייסון).

    היופי בה מבחינתי הוא האבסטרקציה שהיא עושה לנושא: ככל שהסדרה מתקדמת, נעלמים ומתפרקים הגבולות שאפשרו בתחילתה ליצור הגדרות ברורות לנורמטיבי מול השונה. הסדרה אמנם מתחילה בחקירת הגבול בין "ערפדים" לבין "בני אדם", במעין אנלוגיה פשוטה יחסית לאינטראקציות בין קבוצה הגמונית לקבוצת מיעוט. אבל ההמשך הוא המעניין יותר: את הדיכוטומיה הזו מחליפה מעין התנפצות הדרגתית של קווי המתאר בין הקבוצות בסדרה. ההבדל בין ערפדים לבין בני-אדם, שנראה מובן מאליו, מתפרק לואריאציות על יצורים קסומים ולא-קסומים, ובמקביל לסקלה של מחזיקי "תפיסת קיום ערפדית" מול "תפיסה אנושית" יותר, עד שקשה לאפיין בדיוק כל דמות ואיפה היא נמצאת; קבוצות השייכות והשוני בעיירה, שנדמה שבתחילת הסדרה שהיה אפשר לשרטט אותן בצורה ברורה וקלה (מי במיינסטרים ושייך, מי חריג ושונה) מתפרקות ומתחברות מחדש, כל פעם על בסיס מאפיין אחר (עוני, תפיסות פוליטיות וכו'), עד שאין מרכז ושוליים ברורים; ההפרדה בין טובים לבין רעים הופכת ליחסית ולקונטקסטואלית, כל דמות הופכת להיות חוטאת אבל אנושית, הרוע שהיה בחלק מהדמויות הופך מורכב יותר, ומובן יותר, בעוד שהטוב המוחלט שבחלק מהדמויות הופך למסכת מורכבת של בגידות ונאמנות; וכולי.

    הסדרה מתפרקת כך בהדרגה לאינספור ואריאציות של זהות, עד שהגבול האחרון שנותר – "קסם" מול "אי-קסם", גם הוא מתפוגג, בעונה האחרונה, והעולם כולו הופך להיות "קסם" במידה מסויימת. משמע – הסדרה מעבירה את כל העולם, בהדרגה, לספירת ה"שונים" והאחרים, ומוחקת כליל את האשלייה של "מרכז" נורמטיבי.

    יפה במיוחד בעיניי עלילת גודריק, בעונה השנייה. אחרי הרבה "בילד-אפ" דידקטי, הסדרה לוקחת תפנית, ו"מזכירה" במסר חד שבעיניה אין צדק או עדיפות באף אחת מהאפשרויות שהיא מציעה – רק שונות ביניהן. זה לא ש"תפיסה אנושית" או "ערפדית" של החיים הן הנכונות והצודקות, או לפחות – אין לאף אחד דרך לדעת מי מהן נכונה יותר.

    אגב, הסדרה כל כך דידקטית, וכל כך תואמת את התפיסות שמסתובבות היום, שאני תוהה עד כמה העיבוד שנעשה לסדרת הספרים נאמן למקור. אולי הספרים במקור היו פשוט טלנובלת ערפדים מתמשכת, והם עובדו לטלוויזיה כך שיהיו מניפסט פוסט-מודרני על נורמה וחריגות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: