כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר

30 אפר

* פוסט אורח*

|מאת איתי|

בני פורמן דוהר במכוניתו אל רחוב שקט. הוא עוצר ויוצא את המכונית, מטפס אל אהובתו (סימה אליהו) וכשהוא פוגש בה הוא מצפה לסיפוק מיידי. אלא שסימה מקדימה לשאול אותו "כמה זמן יש לך". פורמן, כמעט מופתע מהשאלה, מגיב אליה בביטול מחויך ואומר לה רק "בואי, בואי". זוהי סצנת הפתיחה שמקדימה את עליית הכותרות ושיר הנושא של "עיניים גדולות". סצנה אחת שמכילה את אפיון הדמות של פורמן במעין שיר הייקו מצולם. הכל נמצא בו: התזזיתיות של אדם ללא מנוחה, אי יכולתו לדחיית סיפוקים, הקסם הכובש שלו כגבר כריזמטי, החלל המואר באור תל אביבי שמבקש לחשוף כמעט הכול (ומצליח בכך לא רע), "כיבוש" נשים ואי היכולת להיות מסופק בשום שלב.

הדמות הנשית בסצנה הזו (סימה) מהווה בעיקר נקודת מפלט. אובייקט שאמור להביא את הגבר על סיפוקו. מקום לברוח אליו מתזזית היומיום, מהשמש הקופחת, מהלחץ האינסופי שבסידור העולם. פורמן נהנה להרגיש ככזה שיש לו את הכוח לשלוט בעניינים אך לכל אורכה של היצירה אנו רואים עד כמה הוא מנסה לברוח מאותה אחריות ולהטיח את עצמו בכוח אל מחוצה לה. מבחינה זו, סימה אליהו היא רק עוד מכשול בדרך למטה של מי שהיו לו "עיניים גדולות" אבל הוא לא היטיב להשתמש בהן כדי להימנע מהמערבולת אליה נשאב במלוא אונו.

 

האון של הגבר הישראלי עמד, גם אם לא באופן מוצהר, במרכזן של רבות מיצירותיו של זוהר (סצנת הצינור ממציצים, אליה התייחסה רוני כאן, היא אולי הקלאסית שבהן אבל בהחלט לא היחידה). בפוסט הזה אתמקד בסרט "עיניים גדולות" כדי לנסות ולנתח את ההיבטים המגדריים ביצירה זו. הבחירה ב"עיניים גדולות" נבעה ממספר סיבות. הראשונה והפשוטה ביותר: זהו סרטו הבשל ביותר של זוהר לדעת רבים (וגם לעניות דעתי האישית) וככזה הוא מתפקד כסרט המייצג אמן בשיאו. כמו כן, זהו סרט בו משולש נשי מורכב בונה תמונת עולם מסקרנת המאפשרת לדון בייצוגים שונים של נשיות וגבריות מפוצלת. עניין שלישי ואחרון: כשאורי זוהר הגדיר את "עיניים גדולות" כקומדיה בראיון שנתן לג'אד נאמן היה בהצהרה זו מעין הפתעה שכן לצופה הממוצע היה ברור כי מדובר בסרט דרמה. בהמשך של אותו ראיון הסביר זוהר כי לדעתו פורמן עבר תהליך של שינוי במהלך הסרט, דבר שגם הוא נשאר שנוי במחלוקת. דרך מסמך זה אנסה להבין האם שינויו של פורמן על פי אורי זוהר חל גם בגזרה המגדרית וביחסו לנשים.

קצת רקע היסטורי: הקולנוע הישראלי בראשית דרכו, ככלי ציוני ואידיאולוגי לכל דבר ועניין, פעל בשירות ההסברה וככזה נמנע כמעט בכלל מלהציג נשים באופן שוויוני על המסך. למעשה, מי שהחליפה את האישה בסרטים המוקדמים של ראשית ההתיישבות הייתה האדמה בה נטעו, חפרו, השקו וקטפו את הפרי הבשל. אחת הדוגמות הבולטות למגמה זו ניתן למצוא ב"צבר" של אלכסנדר פורד, 1933, בו ניתן לראות איך פירותיו של שתיל זעיר הופכים לעץ, בניינים, תינוקת, שפע תבואה. הדרה זו מיצוג מעניינת במיוחד על רקע האתוס הציוני, שבחר להציג את הנשים כחלק פעיל בהקמת הישוב, תוך התנגדות לדימוי היהודי הגלותי במסגרתו האישה תפקדה כעקרת בית וכאם.

בהמשך הדרך של הקולנוע הישראלי יגיעו אל הבד דימויי נשיות מורכבים מעט יותר אך אלו ישמרו לרוב על סטריאוטיפים בוטים ובהם ימסגרו את האישה בתפקידים של זונות, נשים משוגעות, עקרות בית, אמהות, אמהות לעתיד, מכשפות ועוד. למול זאת, זוהר, שהגל החדש שהביא עימו אל הקולנוע המקומי ניסה להפנות את גבו אל הקולנוע שנוצר עד אותם ימים, יצר דיוקנאות נשיים מרתקים. סוגיית המבט והמבע הקולנועי שזוהר מנסה ליצור בסרטיו מהווה נקודה מרתקת לשאלה המוצא: האם הדימויים הנשיים ב"עיניים גדולות" (ובטרילוגיה בכלל) הן בגדר מושא הצצה באובייקט נטול כוח ואמירה או שמא דווקא הנשים של זוהר הן אלו שילמדו אותו דבר או שניים על היותו גבר.

ניתן להתחיל לדון בשאלה זו משיר הנושא של הסרט, זה שמלווה אותו לכל אורך כותרות הפתיחה ומופסק באופן ברוטאלי כשפורמן יושב לאכול והרקע המוזיקלי, בו מספרים אודותיו ועל הצוף שינק מתוך הפרח, מפריעים לו. פורמן לא מסוגל לשמוע את הביקורת אודותיו ולכן אנו חותכים את השיר בשיאו. מעניין להשתמש בדימוי הפרח היבש, עליו שר איינשטיין, שכן זוהר כבר השתמש במושא זה כדימוי וולגארי במסגרת "פרח במנוע" אלא שהפעם מתקיימת איזו מודעות חלקית לכך שהיניקה מאותו פרח (שאין דרך להימנע מהשוואתו ליניקה אחרת, מטרנאלית במהותה) היא כבר לא עניין שמתאים לזמן ולמקום. פורמן אומנם מסרב לשמוע את המסר הנ"ל אך אנו כצופים יכולים לראות כי יש לנו פה סיפור עם אדם שכל הצוף שבעולם לא יספיק לו, גם אם יוגר מעליו בדליי ענק.

שלוש נשים מרכזיות ממלאות את חייו של פורמן במהלך הסרט. שלושה ארכיטיפים של נשים המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם היות הגבר הישראלי, הפלרטטני, המזיע, הכובש והתמיד מסכן- הוא בני פורמן. ראשונה במסגרת הסיפור היא אליה, לה נמסרו מפתחות האמת. היא הדמות שמייצגת את המראה הבוטה ביותר עבור פורמן ("רק דבר אחד: אל תשקר אותי!"). היא גם הכוח הממשיך של המשפחה בהיותה אם, מה שהופך אותה באופן מיידי לאובייקט שהוא גם סובייקט : סובייקט בשל היותה אדם עצמאי שמגדל ילד, אובייקט עבור הילד (והגבר) אותו היא מגדלת. אליה היא גם הדמות היחידה שמקבלת זמן מסך כשהיא לבד (סצנות הבכי בבית הקולנוע ובשירותים) ללא התיווך של פורמן. רוצה לומר: יש בה מעין פיצול דרמטי שנע בין היותה אישה חזקה, עצמאית ודעתנית לבין היותה רגישה עד מאד, כזו שתסבול את מעללי בעלה גם אם אלו יגבלו באלימות ובלבד שזה יגיד לה את האמת.

לצידה של אליה ישנה סימה. היא הכוח הנשי השופע, המיני, הצעיר, עתיר הליבידו, הפלרטטני, החזק. גם אם לכאורה נראה שפורמן מנצל את תמימותה ואת עובדת היותה צעירה, הרי שסימה מחזירה לפורמן שוב ושוב את הכדור (גם בסצנה הנפלאה של ניפוח הכדורים- דימוי יפה עבור מי שמחזיקה את הביצים בקן שלה- בו אליה נחשפת לרומן שנרקם ביניהם) וגורמת לו להבין שיותר משהיא תסבול עקב הרומן, הוא זה שישלם את המחיר. דוגמא בולטת לכך ניתן למצוא באחת מהפצרותיו של פורמן אליה וניסיונותיו להחזירה אל חיקו. בשלב ראשוני של הויכוח סימה מצהירה "אני מאמינה לך" ובכך בעצם סוגרת את הדלת על פני האסטרטגיה המילולית של פורמן, זו שהצליחה להציל אותו בכל פעם מחדש. למעשה, היא משאירה אותו עם עצמו בדרך ללא מוצא. העובדה שהיא גם מפלרטטת (או לא) עם יוסי ועושה בחייה כבשלה- מראה עד כמה היא דמות עצמאית בשטח.

כדמות שולית יותר אך לא פחות חשובה לעניין הייצוג הנשי נמצאת טליה. כבר בתחילת הסרט ברור לנו כי טליה היא דמות זנוחה שפורמן "דפק וזרק" אך הוא מנסה לשמור אותה על אש קטנה, אולי בעיקר כדי למזער נזקים (שבאופן צפוי רק הולכים ונערמים ככל שהסרט מתקדם) ואולי כי הוא חושב עליה כעוד אופציה שכדאי לשמר. מבחינה זו טליה מהווה את האובייקט המושלם. גם עובדת היותה מאמנת של אתלטיקה קלה הרודה בנערות אחרות (האובייקטים שלה) הופך אותה לאישה שמסמנת לעולם כי כדאי "להכניס את הבטן" (בסצנה בה היא נראית בחדר ההתעמלות) כדי להפוך לאישה ראויה.

אל המשולש הנשי הזה נזרק פורמן כשידיו קשורות. לכל אורכו של הסרט הוא ינסה לפרום את אותו קשר מבלי לגרור תשומת לב רבה מדי, אך כמי שסובל מחוסר מודעות עצמית חמורה, הוא ייאלץ לתמרן בקושי רב. הבעיה הגדולה של פורמן תתחיל כאשר הוא יאלץ ל"הסתדר" לא רק עם נשותיו אלא עם עובדת היותו "חבר" בעייתי בשל היותו תאוותן חסר תקנה. העובדה שהנשים בסרט משליכות באופן מובהק על קשריו עם שאר המוקדים החברתיים- דהיינו קבוצת הכדורסל, יוסי (אריק איינשטיין באופן ספציפי), כץ, ושאר החבורה- תהווה מעין שיקוף נוסף לכך שבני פורמן ("האיש שהיה לו הכול ותמיד רצה יותר") צולל למטה בלי אף אחד שיחזיק לו את היד.

ראוי לציין כי במהלך הסרט אנחנו נחשפים אינספור פעמים ליחס משפיל ודוחה כלפי כל הנשים המוצגות בו. החל מהבלונדינית של כץ ("נתתי לה סטירה, פתחתי לה את הראש") דרך האלימות שמפנה פורמן לאשתו כאשר היא מגלה שבגד בה ומסרבת לדבר איתו, אז הוא מפרק את סלון ביתם והיא נצמדת אליו ומחבקת וכלה בסצנת החתונה, שם פורמן משליך את עצמו על כל אישה, בין אם היא חפצה בכך ובין אם לאו.

במאמרה על "דמות האישה בקולנוע הישראלי" מעלה אורלי לובין את סוגיית "המבט החודר" כפי שזה עולה ממאמרה הקלאסי של לורה מלאווי בו נטען כי מנגנון ה"מבט החודר" מספק את מנגנון ההנאה הקולנועית בכלל וגם כמנגנון אופייני ליצוג האישה באופן ספציפי. ה"אחרות" של האישה מוגדרת על ידי המבט החודר. כל קיומה נובע מיחסי התלות שהיא מקיימת , ממקומה השולי עם המרכז.

באשר ל"עיניים גדולות" ואותו "מבט חודר" ניתן לומר כי בעוד שמבטו של פורמן מקיים את הנשים בסרט (כייצור מקרקר ומטריד רוב הזמן) הרי שהמבט שלהן נעלם לגמרי מעיניו או ממודעותו. בפעם הבודדת שאנו עדים לכך שפורמן עוקב אחרי מבט נשותיו הוא מפריח בפני סימה את המשפט הנפלא "אני יודע שראית אותה רואה אותי רואה אותך" אך גם לאחר מכן הוא שב לסורו ומחזיר את הגלגל לאחור. בשל כך, לא יהיה מוגזם להגיד שממש כפי שטענה מלאווי, בסרט זה הנשים הן בגדר מושא תשוקה ותו לא שמוגדרות כנשים בעיקר על ידי הפיכתן לשוליות המנהלות יחסים עם פורמן- הוא הוא המרכז.

ד"ר אורלי לובין

בכדי שלא להזניח את הצד הגברי במשוואה של "עיניים גדולות" (שכן שדה הכוח המתנהל בדיון הפמיניסטי מגדרי תמיד ינסה לשים את שני הגורמים זה מול זה) אציין כי גם כאן מצויים דימויים שונים של גבריות. בפשטות ניתן לומר כי בני פורמן ייצג את הגבר הניאנדרטלי, השוביניסט, העיוור למעשיו. ככזה לא תהיה לו שום בעיה להציג את מרכולתו הפיזיולוגית בתיאור "כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח" לאשתו. לצידו ניתן למצוא את הבחור הרגיש שמגלם אריק איינשטיין (זה שלא מתרגש מפורנו אבל בהחלט מתרגש ממשחק כדורסל וגר אצל אמו) ובתחתית הרשימה מוצג כץ- גבר פסיבי שכמו נמשך היישר מ"מציצים" ומסתפק בעיקר במתן עצות וניסיון לדלג בין בחורה אחת לאחרת שבורחות ממנו בזו אחר זו. הגברים של אורי זוהר אולי לא עסוקים בהקמת המדינה ובישוב בארץ (כמו הגבר שניבט ממסך הטלוויזיה של אליה, שניתן לכנותו כ"יפה הבלורית") אבל הם בהחלט מבנים סוג של היררכיה חדשה ב"עולם החדש" במסגרתו פטריוטיזם ואידיאליזם נטמנו לטובת מסע אל הסיפוק הבא ואל זה שאחריו. אפילו הניצחון ו/או ההפסד במסגרת משחק הכדורסל לא מהווים בעבורם איזה שיא גורדי להתהדר בו.

וכך, תחת שמי ים התיכון מתנהלים נשותיו של פורמן וחבריו במעין ניסיון נואל לצאת מהבועה שיצרו, ללא הצלחה מרובה. האם "עיניים גדולות" הוא סרט שמציג מבט הגמוני על נשים ומחפצן אותן עד בלי די או שמא זהו בכלל סרט פמיניסטי שמציג נשים חזקות המנהלות את גיבור הסרט, משל היה אריה בכלוב. או שמא אופציה שלישית המהווה סינתזה בין שתי הרעיונות היא המדויקת ביותר לתיאור העלילה של פורמן ונשותיו.

על פניו, ברור שהטיעון אודות "נשים חלשות שמנהלות את העניינים מאחורי הקלעים" הוא טיעון חלש ולו בשל העובדה שנשים חלשות הן עדין נשים חלשות גם אם הן מצליחות להניע את הגברים שלהן לפעולה כזו או אחרת. מנגד, אי אפשר להתעלם מהעובדה שסימה ואליה, שתי הנשים המרכזיות בסרט אומנם נבגדות ומהנהנות רוב הזמן אך רק עד לגבול מסוים. למעשה, סצנת הסיום בעיניים גדולות יכולה להיות נקודת מפנה בקריאה המגדרית את "עיניים גדולות". כאשר בני פורמן חוזר אל ביתו, לאחר שעשה בושות לו ולאשתו במסגרת החתונה הוא נכנס אל המרפסת, שם הוא בוחן אישה בלבוש תחתון בלבד תוך כדי שהוא שותה כוס חלב. לכאורה, ההדוניזם המתמשך לא עוצר לרגע. אלא שלאחר מכן פורמן נכנס אל סלון ביתו, שם הוא מבחין באשתו כשהיא שכובה על הספה ועיניה עצומות. גבה אליו. הוא מנסה להעיר אותה אך מבטה אינו מופנה אליו. היא מסרבת להביט בו. בעוד שבפעם הקודמת שקרה מקרה דומה, הפך פורמן את סלון ביתו לעיי חורבות, הפעם הוא נאלץ להסכין למצב כפי שהוא ורק נשכב לצידה ומחבק אותה. הסוף הינו סוף פתוח אבל ניתנת לנו הרמיזה כצופים שאולי בני פורמן בכל זאת למד דבר או שניים על מחיר הבגידה והעיניים הגדולות שלא ידעו שובע. אם זה המקרה, הרי שפורמן למד בדרך הקשה שכן הוא יודע שללא המבט של אשתו- הוא עצמו לא קיים. ברגע שלא יהיה מי שיעקוב אחר תעלוליו הנכלוליים, הרי שלו עצמו אין קיום כבני פורמן.

מבחינה זו, נראה שההצעה השלישית היא ההצעה היותר מדויקת באשר ל"עיניים גדולות" שכן למרות הדימוי הבעייתי והשוביניסטי של הנשים בסרט זה, הרי שהוא מציב את הנשים ככוח עצום העומד מול הגברים ומקיים אותם או מבטל אותם, בהינד עפעף.

גם התיאוריה אודות המבט החודר מקבלת עמידות בהקשר זה שכן אותו מבט של פורמן אומנם הופך את הנשים לאובייקט אליו ניתן לפלוש שוב ושוב אך ברגע שאנו מבינים כי פורמן מבוטל למעשה כסובייקט באותו הרגע שמבטן של הנשים נעלם ממנו, הרי שהמשוואה מתאזנת מעט.

כבכל שאלת ייצוג באמנות, גם ב"עיניים גדולות" אין תשובה ברורה לשאלה האם מדובר ביצירה שוביניסטית או להפך. עם זאת, שמו של הסרט המעיד על עמדה מוסרית כלפי גיבורו, מאפשר לנו להבין כי יוצרו ראה שלא בחן את מעללי גיבורו (שהיו מקבילים בלא מעט אופנים לחייו האישיים). בכך ניתן לפחות להתנחם כי אורי זוהר הבמאי היה מודע בהרבה למעלליו מבני פורמן.

מודעות פרסומת

תגובה אחת to “כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר”

  1. שירה מאי 1, 2011 בשעה 3:50 pm #

    הי איתי,
    תודה רבה על הפוסט. הניתוח שלך מרתק ומעמיק. אחת התיאוריות שהכי השפיעו עלי בשנים האחרונות זאת התיאוריה של המבט של אורלי לובין. היא הבהירה לי הרבה דברים שקשורים לאיך שאני מסתכלת על העולם בתור אשה. הבנתי בעקבותיה שאני מאמצת מאד את המבט החומרי המנוגד למבט האולימפי ה"גברי" והחודר – מה שעזר לי להסתכל על דברים בצורה יותר מורכבת.

    מה שכן יש לי הסתייגות מסוימת מהמסקנה של הפוסט. לצערי הרב נראה לי שהסרט, לפחות ממה שאני זוכרת עליו ועל אורי זהר הוא כן סרט שובינסטי. כמובן שזה פתוח לפרשנות, מה גם שאני די בטוחה שזוהר לא התכוון לעשות סרט שובינסטי במוצהר אבל מה שיצא לו -בדומה מאד גם לפרוזה של שבתאי שהיתה פופלארית באותה תקופה – זאת יצירה שלא רק שמעמידה את הגבר במרכז ואת האשה כאובייקט שכמעט אין לה קיום עצמאי אלא שהוא מעמיד במרכז את הגבר היהודי, האשכנזי, הסטרייט, התל אביבי.

    נכון שזאת רוח התקופה ושלא היינו מבינים הרבה דברים לגבי החברה הישראלית בלי אורי זוהר אבל חבל שמה שהיינו צריכים להבין הוא כמה שוליים היינו כולנו בעולם שהוא מתאר בתור במאי. כמה מעט חשיבות היתה לכל מי שלא נשא את כל המאפיינים הללו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: