אני, עצמי וכל השאר

15 אפר

|מאת שירה|

יש לי חולשה למחזות זמר ואפילו לקומדיות רומנטיות, כשהמצב באמת נהיה קשה ואני חייבת לרוקן את המוח, אלו פחות או יותר התכנים היחידים שמאפשרים לי לעשות הפסקה קצרה מכל הדברים שיש לי לחשוב עליהם ומרשימת המטלות הבלתי נגמרת שאני מטילה על עצמי. כשהמצב קצת פחות קשה, גם ספר קליל יכול לעשות את העבודה, בתנאי כמובן, שאין בו אפילו באופן עקיף מוות, מלחמה או דיכאון אקזיסטנציאליסטי.

בהפסקה האחרונה שלי ממחשבות ומטלות קראתי קצת בספרה של רות ריישול "שום וספירים". אין כמו מעשייה אמריקאית פשוטה אבל לא טיפשית בכדי להכניס לי דברים לפרופורציה ולהזכיר לי קצת ממה שנחמד בחיים. ב "שום וספירים" מתארת ריישול את התקופה בה עבדה כמבקרת המסעדות של הניו-יורק טיימס. מעבר למתכונים מעוררי התיאבון שהיא משלבת בו ולתיאור מלא הכנות שלה לגבי הפחד מן העמדה רבת העוצמה הזאת, אחד הדברים הכי נחמדים ומעניינים בספר הוא תיאור פרויקט התחפושות שהיא לקחה על עצמה.

כיוון שברגע שעברה מלוס אנג'לס לניו יורק ריישול הבינה שכל מסעדה שמכבדת את עצמה כבר תלתה תמונה שלה על לוח המודעות ושהיא בחיים לא תצליח לכתוב ביקורת אמתית כשכל מנהלת או מלצר מזהים אותה ומנסים להתחנף אליה, היא החלה להתחפש לנשים שונות בכדי לראות איך מתייחסים צוותי המסעדות למי שהיא לא מבקרת המסעדות המפורסמת. ריישול התחפשה לנשים צעירות, מבוגרות, מן המערב התיכון וממנהטן ואפילו לאמא שלה והצליחה באופן הזה להעביר לקוראותיה וקוראיה חוויה אותנטית ונאמנה יותר של הביקור במסעדות שכתבה עליהן.

כשריישול תיארה את תחושותיה כאשר יצאה מהבית לבושה ומאופרת בתור כל הנשים האחרות הללו לא יכולתי שלא לחשוב על "קוויר באופן ביקורתי" של באטלר שקראתי ממש באותו שבוע. ריישול תיארה חוויה עמוקה ומשמעותית הרבה יותר מסתם התחזות מחוכמת, היא תיארה תהליך נפשי, מצב שבו הרגישה קצת כאילו התחפושות שלה משפיעות על ההתנהגות שלה, על אופן הדיבור שלה, אפילו על דברים שהיא רוצה או לא רוצה לאכול ויותר מהכל את הצורה בה הן שינו לחלוטין את האופן שבו הסביבה התייחסה אליה.

 ג'ודית באטלר, אחת ההוגות המשפיעות של ימינו ואחת האמהות החשובות של התיאוריה הקווירית, טבעה בשלב כלשהו בקריירה האקדמאית שלה את המושג פרפורמטיביות – ביצועיות. במסגרת הטענה פורצת הדרך שלה היא גורסת כי הקטגוריות "זכר" ונקבה"מובנות כחזרה של פעולות וכי הן אינן טבעיות והכרחיות. טענה זו רואה בקטגוריות הללו מושגים חברתיים שתפקידים מגדריים מוצמדים אליהן. כלומר, לפי באטלר אין מהות אישית עצמאית שהינה בלתי תלויה באיך שהחברה תופסת אותנו או פונה אלינו. זאת כיוון שהדרך היחידה שאנחנו מכירים את עצמנו קשורה לאופן בו אחרים פונים אלינו והדרך בה אנחנו מכוננים את זהותנו קשורה להצטברות חזרתית של פעולות שאנחנו מבצעים או מבצעות בעולם. אם נבחר לקבל את התפיסה הזאת של באטלר היא תוביל אותנו בעצם למחשבה מחדש על מגדר באופן כללי ועל האופן שבו כולנו מגדירים או מגדירות את עצמנו.

אחת הדוגמאות הראשונות שהציגה באטלר בהקשר זה היתה מושג הדראג (דוגמא שהיא הרחיבה והסבירה באופן מורכב יותר בהמשך). כשהתחלתי לחשוב על התופעה, הדראג נתפס בעיני כתופעת שוליים די אזוטרית, חשבתי על מופעי דראג שנראו לי כמו משהו שאנחנו מדברים עליו בחברה בתור שעשוע במקרה טוב או בתור תופעה ביזארית ו"לא טבעית" במקרה הרע. אבל אחרי עוד קצת מחשבה וניסיון להבחין בין Cross-dressing ובין דראג הגעתי למסקנה ששתי התופעות נובעות ממקום מאד דומה ובמיוחד כפי שהן באות לידי ביטוי מבחינה תרבותית. בקולנוע ובתיאטרון למשל, כמעט כל ייצוג של גברים או נשים שמתלבשים בבגדי המין הביולוגי השני הוא מופע דראג ברמה כזו או אחרת ומפתיע לגלות עד כמה נוכחים הייצוגים הללו ביצירות רבות ודומיננטיות שאנחנו אוהבים ומכירים.

אם נתמקד רק באבני דרך בתרבות המערבית (למרות שיש ייצוגים מאד מעניינים של התופעה גם בקהילות לא מערביות רבות מסביב לעולם) התופעה בולטת כבר משייקספיר והתאומים המתחלפים שלו, דרך צ'רלי צ'פלין או לורל והארדי והנטייה שלהם להתחפש לנשים בכדי להצחיק, כשאי אפשר כמובן לשכוח את טוני קרטיס וג'ק למון ב"חמים וטעים".

באותה תקופה גם נשים בהוליווד כמו קת'רין הפבורן האגדית, או מרלן דיטריך הבלתי נשכחת, קיבלו תפקידים בהם היו צריכות להתחפש לגברים או להתלבש בבגדי גברים. אבל כמו שמציינת כתבה מעניינת בנושא בגארדיאן, בסרטים הללו נשים בדרך כלל התחפשו בשביל להגיע למקומות ומצבים אשר נמנעה מהן גישה אליהם בגלל הנשיות שלהן ואילו גברים התחפשו למעמד הנחות כל כך משלהם רק אם לא היתה להם ברירה, בדרך כלל תוך כדי הימלטות מהחוק או מאויבים מסוכנים.

מעבר לדוגמאות מתור הזהב של הוליווד יש גם שלל סרטים עדכניים הרבה יותר שמציגים תחפושות מגדריות מסוגים שונים: גברת דאוטפאייר ומולאן הקלאסיים, White Chicks ומדיאה הדביליים והפופולאריים יותר, מופע הקולנוע של רוקי, בנים אינם בוכים, כלוב הציפורים, שייקספיר מאוהב ועוד ועוד.

מה שמעניין ברבים מן הסרטים הללו, הוא הנרטיב הרומנטי ההטרוסקסואלי ששב ומופיע כמעט בכולם. כמעט תמיד יש בעלילה טוויסט שבו האיש או האישה המחופשים מתאהבים בדמות מן המין הנגדי ה"נכון" וחושפים את זהותם בכדי להתאחד עם מושא האהבה. לכאורה, לפי הפרשנות הזאת העלילות הללו נועדו בכדי "להזהיר" אותנו מן התופעה של הזדהות היתר עם המין ה"נגדי" ולהשיב על כנו את הסדר הנכון שבו כולם מסתדרים בזוגות הטרו-נורמטיביים. אבל כמו תמיד, כשיש לתרבות ההגמונית אינטרס להדחיק או להדיר תופעה מהותית ששבה ועולה באופן ציבורי כדאי לבדוק אם יש סיבה שהתופעה זקוקה להדרה מלכתחילה, ובאמת, כשהתעמקתי בכמה מן הדוגמאות החביבות עלי בהקשר הזה, היתה לי תחושה ברורה שיש עוד כמה סיבות שהסוגיה הזו כל כך מעניינת אותנו.

שלא במפתיע, שניים מהסרטים האהובים עלי בהקשר הזה הם קומדיה רומנטית ומחזמר. שניהם כנראה לא במקרה משנות השבעים / תחילת השמונים – תקופה טובה במיוחד למאבק הפמיניסטי ולהתעוררות המודעות הלהט"בית. הקומדיה היא הסרט המקסים והמצחיק – "טוטסי”. בסרט הזה משחק דסטין הופמן את מייקל דורסי, אחד השחקנים בעלי השם הרע ביותר בניו-יורק. דורסי כל כך לא אהוד שהוא לא מצליח למצוא עבודה בשום מקום. בשלב כלשהו הוא כל כך נואש שהוא מתחפש לאישה ומצליח להשיג ככה תפקיד נחשק באופרת סבון. מעבר להופעה המרשימה לגמרי של הופמן הסרט מצליח לגעת באמת בסוגיות מגדריות הרות גורל. במהלך הצפייה בו אין לצופים ברירה אלא לתהות לגבי נסיון ההשתלבות של נשים חזקות בעולם גברי ולחשוב הרבה על כמה קשה וכמה נהדר להיות אשה באופן כללי.

(30 שניות של מצגת ואחריה אוסף של סצנות מוצלחות במיוחד)

הסרט השני הוא "ויקטור ויקטוריה”, גיבורת העלילה  ויקטוריה (בגילומה של ג'ולי אנדרוז) היא זמרת סופרנו בפריז של 1935 שלא מצליחה לגמור את החודש. כשהיא מגיעה ממש לחרפת רעב ויקטוריה פוגשת זמר הומוסקסואל מזדקן וטוב לב שמשכנע אותה להעלות מופע דראג בתור גבר שמתחפש לאשה. מה שאומר שבחיים האמיתיים היא צריכה להתחפש לגבר בשביל להתחפש לאשה על הבמה. כמובן שהעלילה מסתבכת וויקטוריה מתאהבת בגנגסטר שרמנטי בעל מועדון לילה בשם קינג מארשנד. אחד הדברים הכי מקסימים בסרט הזה הוא המונולוג הקצר של ויקטוריה כאשר היא מממשת סוף סוף את אהבתה לקינג, שהתאהב בה ממבט ראשון- עוד בתור "גבר". קינג היה מוכן להיות עם ויקטוריה גם כשחשב שהיא גבר בשם ויקטור – זאת על אף הפגיעה המשמעותית במעמדו בתור גנגסטר. עם זאת, ברגע שהם הופכים לזוג ברור לו שהיא "תחזור להיות אשה" ותיתן לו לתמוך בה. ויקטוריה מתנגדת לכך לחלוטין, מעבר לעובדה שהיא מציינת בפניו כי תאבד את עבודתה היא גם מסבירה לו כמה קל יותר להתנהל בעולם בתור גבר. היא מפרטת כמה אפשרויות נפתחו בפניה מאז שהחלה להסתובב עם כובע וחליפה.

רק הטענה הזאת לבדה ממחישה את החשיבות של מעשה אימוץ הזהות המגדרית ההפוכה. נכון שאשה היתה יכולה להגיד את זה גם בהקשר אחר ואלי גם עם תוקף מסוים, אבל ה"נסיון האמיתי" של ויקטוריה, העובדה שהיא ממש התלבשה בבגדים של מישהו אחר וחוותה חוויות בעולם הם עמדה עקרונית וויזואלית משמעותית ביותר שסרט בעל עלילה שונה לא היה מצליח להעביר באותה צורה.

מעבר לעובדה שהסרטים הללו באמת מלאים בלקחים הנפלאים שניתן ללמוד מהתנהלות בנעליו או נעליה של האחר/ת ובמסרים שוויוניים וסובלניים שניסו בוודאי היוצרים להעביר לנו בתור קהל, יש עוד כמה רבדים נוספים ואפילו מעניינים יותר בעיני במופע הזה של התלבשות הופכית (אני לא בטוחה שיש לזה תרגום מדויק בעברית ואם אין אני בעד לפתוח את העניין למכרז). העניין הראשון הוא כמובן הפרפורמטיביות של באטלר. כל הדוגמאות הללו רק ממחישות לנו כמה העובדה שאנחנו מציגים את עצמנו בתור משהו מסוים או שהחברה מתייחסת אלינו בדרך מסוימת משנים את כל העמדה שלנו בעולם. בנוסף, העניין הזה רק מדגיש את קיומן של הסנקציות החברתיות שלעתים קרובות אנחנו שוכחים או שוכחות כמה הן משמעותיות. אם בתור ה"שליחים" של הנורמה החברתית, הסרטים הללו מחדדים את המסר שלהתחפש לבן המין השני זה משהו שמותר לעשות רק כשאין ברירה וכי הסוף הטוב והרצוי כולל אהבה בן גבר אחד לאשה אחת עם עדיפות לחתונה לבנה- מה זה אומר על מי שהם לא כאלה על מי שלא רוצים לשחק את התפקיד הגברי או הנשי המוחצן והישיר. מה זה אומר בעצם על כולנו?

בעולם שבו אנחנו תופסים את עצמנו כישויות עצמאיות וייחודיות עם תכונות מהותיות ומולדות יש לנו נטיה לקטלג את מי שמתנהג אחרת מאיתנו כעוף זר ומוזר. ככל שההתנהגות של המישהו הזה מוחצנת או משונה יותר בעינינו כך אנחנו מרחיקים אותו עוד יותר מאיתנו – כשאנחנו מייצגים כמובן את מה ש"נורמלי" ו "נכון". יכול להיות שמהסיבה הזאת קל לנו יותר לקבל את מופע הדראג מאשר את תופעת הcross-dressing. בעוד דראג הוא מופע תיאטרלי שמתחיל ונגמר, הרעיון שגבר או אשה ובמיוחד אם הם הטרוסקסואלים ירצו, סתם להנאתם, להתחפש למשהו שונה מהם נראה לנו מוזר ביותר, אפילו סוטה.

אבל אם אנחנו באמת מאמינים בטענה הזאת עד הסוף למה שנרצה בכלל להתחפש למשהו אחר אי פעם? אם הנטייה הזאת לא היתה מדברת אלינו בכלל למה שנבחר בתור חברה לאמץ כל כך הרבה סרטים ומופעים שעוסקים בסוגיה הזאת?

נראה לי שבאיזשהו מקום כולנו יודעים שגם האופן שבו אנחנו מציגים את עצמנו בפני העולם בכל יום מהווה סוג מסוים של תחפושת. תחפושת שנובעת מקונפליקטים פנימיים, ממעצורים חברתיים ומגבולות שאסור לחצות. כשאנשים או נשים מתחפשים באופן מנוגד לנורמה, למשל, כשגבר לובש חצאית או מתאפר או כשאשה מגלחת את הראש או מאריכה שערות ברגליים, קל לנו יותר להצביע על כך שהגבולות נחצו, שנעשה כאן מעשה "לא טבעי". אבל אנחנו שוכחים או שוכחות שגם אנחנו בוחרים או בוחרות בעצם בכל יום להתחפש לגרסה מסוימת מוקצנת יותר או פחות של האשה או הגבר שבחרנו להיות. אנחנו גם שוכחים לשאול מהו בעצם הטבעי הזה. אם נתבונן בעצמנו בכנות יכול להיות שנצטרך להודות שזה רק סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ושכמו כל מי שמעז ופורץ קצת את הגבולות המקובלים, גם אנחנו מתגעגעים לצדדים השונים שלנו, לצדדים ההפוכים שלנו, אלה שעוד לא באו לידי ביטוי, שעוד לא יצא לנו להכיר.

מודעות פרסומת

9 תגובות to “אני, עצמי וכל השאר”

  1. מעין אפריל 16, 2011 בשעה 7:31 am #

    שאפו. איזה כיף של פוסט. מעניין ומשמח בו זמנית. אני אוהבת איך את מקשרת תמיד בין קצוות חוטים שונים. האישי הוא
    הפוליטי וזה.

    יש לי פאוץ' ורוד שכזה ועליו הססמא המבריקה – we are born naked. the rest is drag
    אני חושבת שפירקת אותו עכשיו לכדי פוסט 🙂

    • שירה אפריל 17, 2011 בשעה 8:51 am #

      תודה רבה מותק, איזו תגובה משמחת וססמא מעולה 🙂

  2. אלישבע אפריל 17, 2011 בשעה 4:46 pm #

    איזה פוסט מקסים.
    אני תמיד הרגשתי שיש בסרטים הללו יותר מההרגשה המצוינת שהם נותנים לצופה. סחתיין שביטאת את זה במילים.

    אבל מה עם ינטל???

    • שירה אפריל 19, 2011 בשעה 7:52 pm #

      נכון! שכחתי את ינטל..היא תצטרך להכנס לאחד הפוסטים הבאים…

  3. תרצה אפריל 19, 2011 בשעה 7:47 am #

    מצויין!
    ממש הארת את עינינו לניואנסים שהולכים בדרך כלל לאיבוד ביום-יום. פוסט מחכים מאוד. נהניתי.

    • שירה אפריל 19, 2011 בשעה 7:53 pm #

      תודה תרצה, משמח מאד לשמוע.

  4. שירי אפריל 21, 2011 בשעה 9:33 am #

    באמת אחלה פוסט. באמת כל הזמן יש לי התחבטות בשאלה הזאת, כי אני מגדירה את עצמי אישה משוחררת ופמיניסטית, ועדיין לפני שבוע הלכתי לסופרפארם וקניתי "סינרון ME" (המכשירים הביתיים של הסרת שיער לצמיתות (!)). יש משהו במוסכמות שהוא חזק ממני, כשגם המוח שלי תופס את המשוואה של "חלק זה אתסטי" כאמת מוחלטת, על אף שאלו מוסכמות שמנוגדות לטבע בעצם.

  5. שירה נובמבר 15, 2011 בשעה 4:29 pm #

    לקריאה נוספת בנושא: ספר חדש ומסקרן בשם "מין שאינו מינו". http://www.kibutz-poalim.co.il/htmls/%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%95.aspx?c0=44155&bsp=37587

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: