מי מפחד מנערה עם קעקוע דרקון?

18 פבר

|מאת חגי|

*

 פרופ' דלפין רו, ראש החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת אתנה, היא האויבת הגדולה של החשיבה החופשית, האומנות, החופש האקדמי והחברה. לא רק שרו, צרפתיה יומרנית, העזה לבקר מרצה על כך שהוא מלמד את הדרמות היווניות מבלי להתייחס כלל להבניות המגדריות הבעייתיות, ובעצם אף לאשרר אותן, היא גם דוחפת את אפה לעניינים לא לה, ורודפת אחרי גברים תמימים שכל מה שהם רוצים זה לשכב עם נשים במחצית מגילם. פרופ' קולמן, הקורבן האולטימטיבי של הפמיניזם הזועם, משלם את המחיר. אף שהוא יודע שעם אנשים כמו רו אין אפילו טעם לדבר הוא משלם את המחיר ומורחק באופן משפיל מהמוסד האקדמי הקטן.

עד כאן, הסיפור שמספר לנו פיליפ רות' ב"הכתם האנושי" (הוצאת זמורה ביתן, 2000) הוא סיפור קלאסי וידוע של שנאת נשים ככלל ופמיניסטיות בפרט. הדמון הפמיניסטי, כך אנו לומדים, הוא כלי לדיכוי המין, ההנאה, האינדיבידואל, החשיבה ובאופן כללי הקיום האנושי.

לקראת אמצע הספר, כשכוחות הרשע הפמיניסטים מתנגשים בכוחות הטוב השוביניסטים, נזכר גיבור הספר, קולמן, במפגש הראשון של עם רו, כשהיא הגיעה אליו לראיון קבלה. קולמן מלכתחילה לא רצה להעסיק את רו. אחרי הכל היא "ילדה שהמשמעת העצמית שלה רחוקה משלמות,  שמעוררת מהר מידי דוק של מורת רוח, שסף הפגיעות שלה נמוך מאין כמוהו, ושהתאווה שלה, גם כילדה וגם כאישה, לצבור עוד ועוד הישגים, עוד ועוד מעריצים, עוד ועוד נצחונות, מונעת באותה מידה על ידי אי ודאות וביטחון עצמי." (עמ' 201) לאחר מכן קולמן מתאר בפירוט את המפגש. אמנם "הישגיה האקדמיים היו מבריקים, בלי שום ספק" (עמ' 201) אבל קולמן מתעניין בעיקר בשאלה "למה שבחורה יפה כל כך תרצה להסתתר מפני המימד האנושי שבחייה מאחורי המילים הללו?". בסוף קולמן מחליט לקבל את רו לעבודה על בסיס השיקול הבא "באותה עת הוא חשב שהוא מפגין פתיחת בכך שהוא מקבל אותה לעבודה. אבל סביר יותר שהיה זה משום שהיא הייתה כה מפתה. כה מקסימה. כה מושכת. ויותר מכל כה ילדותית למראה." (עמ' 204).   

היה ניתן לחשוב שרות יוצר פער אירוני בין התודעה של הדמות למספר המובלע. שאנחנו כקוראים אמורים להתקומם נגד האלימות המגדרית הזו. שאנחנו אמורים להתקומם נגד העובדה שרזומה מושלם רלוונטי פחות להעסקתה של מרצה מהחצאית הסקוטית שהיא לבשה לראיון. שאנחנו אמורים להתקומם נגד הדמוניזציה של הפמיניסטיות (ושל הצרפתיות).

אצל רות, זה לא המצב. מתחילת הספר ברור מעבר לכל ספק שרו טועה, טועה, טועה. רו היא הגורם הישיר למותה של אשתו של קולמן (והרי כולנו יודעים שהפמיניזם הוא רצחני כלפי נשים לא פחות מכלפי גברים). רו גורמת לילדיו של קולמן להתנכר לו. רו גורמת להתפטרותו של קולמן. ולבסוף, רו גורמת למותו של קולמן עצמו ולמותה של המאהבת שלו, ועוד מוסיפה חטא על פשע ומפלילה אותו במכתב אהבה שהיא פרסמה בטעות ועוסק, איך לא, במשיכה המוסתרת של רו עצמה לקולמן.

יתר על כן, לקראת סוף הספר חודר המחבר לתודעתה של רו עצמה. כעת נחשפת האמת הנוראית. כל מעשיה של רו נובעים משנאה עצמית, פחד, גזענות (כן, רו נאלצת להודות בפני עצמה שהיא, ולא קולמן, הגזענית בסיפור). ומה שהכי (לא) מפתיע – המצב המעורער של רו נובע מהיחס של לא אחרות מאשר נשות הסגל הפמיניסטיות במכללה, שלושת הגרציות, שגורמות לה להרגיש חסרת יכולת וחסרת ביטחון ומובילות אותה למסלול האפל של הרס אדם על לא עוול בכפו.

שיא התעוזה של הספר היא בכך שהספר מבקר בתוכו את ה"חוצפה" שהסתכלות על מאפיינים מגדריים של ספרות. בכך מנסה רות לערער את הלגיטימציה של הקורא הביקורתי לבקר את ספרו שלו. בשיעורים שרות מעביר לנו אין מקום לביקורת, אין מקום לחשיבה עצמאית ואין מקום לצדק מלבד הצדק של רות.

הספר, שעל רמתו הספרותית אפשר לתהות, הוא בעיקרו ספר פוליטי-דידקטי. הוא מלמד את הקורא, במסווה של "חירות היצירה" מיהם הטובים ומיהן הרעות. אין בספר קונפליקטים או מורכבות של הדמויות (התיאורים החיצוניים של הדמויות זהים לחלוטין לתפישה העצמית שלהן מבעד לתודעתן). לפי רות הסדר הנכון בעולם הוא אחד, והמסר ברור – התנועה הפמיניסטית היא מהלך של רשע שגורם לנשים לחרוג ממהותן הטבעית, ומוביל למוות ושנאה. ( ביקורת אוהדת לספר ניתן לקרוא כאן)

(חברת הכנסת יוליה שמואלוב ברקוביץ, הייתה יכולה להצטרף למועדון של רות)

*

"אלנבי", ספרו של גדי טאוב, מתאר את העולם ה"אמיתי", העולם שאנו, יפי הנפש, עוצמים עיניים מלראות. גם טאוב, כמו רות, כותב בעולם שכבר מכיר את התנועה הפמיניסטית ומתייחס אליה. אם רות יצא במתקפה חזיתית נגד פמיניסטיות, הרי שטאוב בוחר בדרך אחרת. הוא אינו מביע עמדה עקרונית ואינו משתתף בדיון תיאורטי. אצלו הפמיניזם הוא שטות מהסיבה הפשוטה – הוא לא אמיתי. תחת מסווה של סיפור "מהשטח", בז'אנר הפופולארי כל כך של ספרות שוליים, טאוב מספר לנו סיפור נוסף של שנאת נשים.

בספר, כל הנשים הן זונות או חשפניות, וכל הגברים בעלי עמדות כוח, אם כוח ממוני (בעלי מועדונים, בעלי סמים) ואם כוח פיזי. המתח בעלילה הוא סביב גבר שמכה אישה במועדון, כמובן ששום משבר לא היה נוצר, אך האישה הזאת, במקרה "שייכת" לדימה, שומר המועדון האלים והמסוכן, מי שמכניס את הגבר המכה לבית חולים. אך ההתפתחות הסמי בלשית ברומאן אינה מוקדו, וסיומה תפל לחלוטין. מוקד הספר הוא במערכות היחסים הנרקמות בין שלושת הגברים המרכזיים ברומאן, עידו, ערן ואריק, לבין החשפניות / זונות סטפני, נוקי ומיקה (הנערה המוכה). שלושת מערכות היחסים, כפי שמציג לנו אותן טאוב, אינן מערכות יחסים של ניצול. למעשה, סטפני, חשפנית הצמרת, היא בעלת הכוח הרב ביותר לכאורה ורודה בעידו שמאוהב בה. נוקי משדלת את ערן פעם אחר פעם להזדיין בלי קונדום. מיקה מנצלת כמעט את טוב ליבו של אריק (בעל המועדון בו הוכתה), נכנסת לביתו, ומכוח אהבה טהורה מגיעה גם למיטתו. כשאנחנו עוקבים אחרי ההתפתחות של הסיפורים אנחנו מגלים ששלושת הנשים הללו, לא רק שאינן חלשות, הן מנצלות לא פעם את כוחן לרעה. הן יודעות הרבה יותר על מה ש"באמת" מתרחש. הן מקרבות וזורקות את הגברים המסכנים כראות עיניהם. הן משקרות. והכי חמור, הן לובשות חצאיות קצרות בכוונה בשביל לשגע את הבחורים האומללים.

כשקוראים בין השורות של הרומאן, מצטיירת תמונה אחרת לחלוטין. הרומאן נפתח בכך שאריק מזמין את החשפניות לרקוד על הבר (על התיאורים הארוכים והמייגעים של החזה, התחת וכל איבר גוף אחר של הנשים אני אפסח). במקום להסגיר את הגבר המכה למשטרה הוא נותן לבעל הרכוש, זאת אומרת, החבר המקורי של מיקה, לטפל בעניין ומשקר למשטרה במצח נחושה. עידו מזיין כמעט את כולן אחרי שהוא מספק להן סמים. ערן מתייחס ליסמין באלימות לשמה (תיאור המין האלים כל כך, ממנו יסמין מתענגת, למרות שערן בשום שלב בכלל לא טרח לודא עימה שהיא תרצה בכך, מחריד ממש). מערכת היחסים היחידה ששורדת בסוף היא מערכת היחסים בין עידו לבין סטפני. בין הזיין התל אביבי האולטימטיבי (אחד מבעלי המועדון) לבין החשפנית האולטימטיבית (היא היחידה שמתלבשת כמו חשפנית גם בשעות הפנאי). לא מפתיע שזה הרומן היחיד שמצליח. אחרי הכל, הוא באמת גבר- הוא משלם. היא באמת אישה – היא זונה עד הסוף. לאורך כל הספר, לא רק הדמויות, אלא גם המספר, מתייחסים אל הנשים כאל שילוב של חזה ותחת מהלכים. השאלה העיקרית שמגדירה את כוחה של האישה היא צורת האגן שלה ואיכות הריקוד שלה. לפי טאוב, זהו המצב הטבעי.

אך האם, כמו שמצוין בצידו האחורי של הספר, טאוב מצייר לנו "בעין ריאליסטית" "דיוקן כובש, אנושי, מחריד לעיתים אבל גם נוגע ללב, של תל אביב הסמויה מן העין"?

אני לא יודע אם רחוב אלנבי באמת פועל כמו שטאוב מתאר אותו. למרות שאני מקווה שלא, אני מוכן להניח שיש מקומות בארץ שמבוססים על דינמיקה בין גברים שיכולים לקנות לנשים שמוכנות למכור. אני בטוח שיש גברים שרואים בכל הנשים חפצים, ואין לי ספק שגם נשים רבות רואות נשים כך. אבל גם אם זה "המצב הקיים", מה כל כך טוב בו? מה גרם לטאוב לתאר אותו כזירה של חום ואנושיות? העולם שמתאר טאוב הוא עולם של אלימות חסרת גבולות, ניצול, עושק ואונס. הוא עולם שמושתת על הבניות מגדריות דכאניות. הוא עולם בו לכל אחת מהדמויות יש אפשרות בחירה, וישנה מודעות לבעייתיות בהתנהגותה, והיא בוחרת לפעול באופן המזעזע ביותר (פעמים רבות תוך ציון ש"הדרך ה'נכונה' לא נכונה לאנשים שעובדים באלנבי). הניסיון של טאוב להאיר את העולם הנוראי שהוא מתאר באור רומנטי, מלא חיות, חיובי, הוא זריית חול בעיני הקורא. טאוב למעשה מספר לנו את הסיפור הבא – חשבתם שהחלוקה בין גברים חזקים ונשים זונות היא חלוקה בעייתית? אז אתם מתנשאים, צפונים, שמעולם לא חיו בעולם האמיתי. בעולם האמיתי, החלוקה הזאת היא חלוקה מעצימה.

(גדי טאוב, "אלנבי", הוצאת ידיעות אחרונות, עוד ביקורות על הספר ניתן לקרוא כאן , ביקורת חיובית על הספר ניתן לקרוא כאן).

*

שלישית הספרים של סטיג לרסון "מיליניום", שכוללת את "נערה עם קעקוע דרקון" שהפך לרב מכר, היא שלישיה מרתקת. מבחינה ספרותית, מדובר בסדרת ספרי מתח, ולא מהסוג הטוב ביותר (הסיכוי של הקורא להקדים את הספר ולהסיק את המסקנות הוא אפסי). במבט ראשון, אפשר לתייג את הסדרה הזאת כעוד סדרת ספרים מהנים לקריאה רגועה. אבל מבט לא הרבה יותר מעמיק חושף את הפרויקט שלרסון לקח על עצמו. אם רות וטאוב מלמדים אותנו, כל אחד על פי דרכו, לשנוא פמיניזם, נשים ובפרט, נשים פמיניסטיות, הרי שלרסון עושה בדיוק ההפך – הוא מלמד אותנו לשנוא שוביניזם. בכדי לא להרוס את הקריאה למי שעתידה לקרוא את הספר, אגלה רק שהספרים עוסקים באלימות נגד נשים (ואכן, שמם המקורי היה "גברים ששונאים נשים"). עם זאת, עצם העיסוק בנושא, כפי שהמחיש לנו טאוב, אינו מוביל בהכרח לתוצאה אוהדת במיוחד לנשים (וביחוד לא לנשים חזקות). אבל הסדרה הזאת איננה מוכנה להכנס לדפוסים המקובלים של דיכוי פטריאכלי מצד יוזם האלימות מחד, והגנה מצד הגיבור המושיע (הגבר) מאידך. השאלה שמלווה את הספר כולו היא מהי אלימות כלפי נשים, והיכן היא מצויה.

הדבר הראשון שמתגלה כבר בפתיחת הספר הוא שכל חלק נפתח בנתון אודות היקפי האלימות נגד נשים בשוודיה. בחלק השלישי של הסדרה, כל חלק נפתח בעמוד שמתאר את מעורבותן הסמויה של נשים בלחימה במהלך ההיסטוריה (החל מהאמזונות). לצד הנתונים הללו, הרבה מהדמויות עוסקות, בהקשרים שונים, באלימות נגד נשים, והקורא מוצף בנתונים כפרטי רקע הכרחיים להבנת העולם בו מתרחשת העלילה (אחת מדמויות המשנה בספר השלישי היא דוקטורנטית למגדר החוקרת סחר בנשים). אבל לרסון לא מתספק בכך. כל מוסד ואדם שפועל בעלילה נבחן לפי מבחן פשוט ביותר – האם הוא שונא נשים או לא שונא נשים. כל מי ששונא נשים הוא רע, גם אם הוא מתיימר להיות טוב. כל מי שעושה משהו רע מתגלה גם כשונא נשים. כל מי שאינו פועל באופן אקטיבי כנגד נשים, אבל טועה בזדון, יתגלה מבעד לתודעתו בהמשך כשונא נשים. אצל לרסון כולם חשודים, כתבים, שוטרים, בעלי הון, עורכי דין. איש אינו חף מפשע. בכל דינמיקה קבוצתית שמצליחה צריכה להיות אישה, אם בתור המנהלת הראשית, ואם בתור הסגנית.

כמובן, הספר אינו פחות דידקטי מספרו של רות. הפער בין הפעולות של הדמויות למחשבות שלהן אינו גדול. החלוקה בין שונאי נשים ולא שונאי נשים מסדירה באופן מדויק (גם אם רק בדיעבד) את כל פרטי העלילה. אפשרויות ביניים אינן קיימות, וכך גם לא סוגיות אחרות שיכולות להיות רלבנטיות לעלילה ואינן זוכות לשום יחס.

תשובה אפשרית אחת לביקורת הזאת יכולה להיות שבניגוד לרות, הסדרה הזו לא מתיימרת מלכתחילה להיות "ספרות מופת", אלא רומאן בלשי. תשובה לא פחות טובה יכולה להיות שלפחות במקרה הזה, מדובר בחינוך חיובי. אבל לדעתי, מוקד המשיכה העיקרי של הספר הוא בכך שהוא מרענן. בעוד שאת שנאת הנשים בסגנון טאוב ורות אנו רגילים לראות בספרות ככמעט טבעית ושקופה, הניסיון להציג סט ערכים חדש בכתיבה ספרותית הוא עדיין ניסיון מפעים.

סטיג לרסון, "נערה עם קעקוע דרקון", הוצאת מודן

מודעות פרסומת

11 תגובות to “מי מפחד מנערה עם קעקוע דרקון?”

  1. תומאס פברואר 18, 2011 בשעה 10:06 pm #

    את סיפרו של פיליפ רות לא קראתי, ולכן לא אתייחס לניתוח שלך לגביו, אף על פי שמקריאת הביקורת של אריאנה מלמד, נראה, לכאורה, כאילו קראתם שני ספרים שונים לחלוטין.
    לגבי אלנבי והטרילוגיה של לרסון :
    אלנבי ספר סביר בעיני. אתה יכול לאהוב את המציאות שנגלית לך מבעד דפיו או שלא, אבל היא עדיין אמינה. השפה בה משתמש טאוב לקוחה מהרחוב, ללא יומרות ספרותיות, המניעים של הדמויות אנוכיים ופשוטים בדרך כלל ואין כמעט אף דמות שטוחה או קלישאתית. אכן, לזכותו של הספר יאמר שהנשים מתגלות כחכמות ושולטות בגורלן לא פחות (למעשה יותר) מהגברים בספר – במסגרת הכללים של העולם המתואר. כמי שנחשף, בעל כורחי, למשפטי המחץ של "האח הגדול" בזמן האחרון, אני חושב ש"אלנבי" כנראה מציאותי מכפי שהיית רוצה לחשוב (או לקרא).
    כל זאת, בניגוד ללרסון והטרילוגיה המאד פלקטית, צפויה ולא איכותית שלו (אפילו במסגרת הז'אנר). מאמציו לכתוב ספר "פוליטיקלי קורקט" הופכים את הספר למגוחך. התיוג האוטומטי של נשים (והגברים התומכים בהן) כטובות וכל השאר כחזירים שובניסטים רעים הוא פשטני מאד לטעמי. היה אפשר, אם הספר היה מעורר חצי עניין לעשות זאת, לעמוד על יחסו האמביוולנטי מאד של בלומקוויסט לנשים, על חוסר רצונו (יכולתו?) להתחייב ועל שטחיות הרגש שהוא מפגין כלפי הנשים בחייו ולשאול למה דווקא אותו תייג לרסון כחלק מה"טובים". אבל אין עניין כזה. אה.. ו"אחת הדמויות הקוסמות היא דוקטורנטית למגדר החוקרת סחר בנשים" ??? – האם בכלל אפשר לקרא "דמות" למישהי שאנו מתוודעים אליה רק מכלי שלישי ? מתי בדיוק היא הספיקה "לקסום" לך ?
    אתה מתייחס לשלושת הספרים כמשרתים נאמנה (או שלא) מטרה פוליטית – שוויון נשים במקרה זה. מרגע שאתה שופט ספרים לפי המתאם שלהם למטרה הפוליטית החביבה עליך, נשארת עם איין ראנד או לחילופין – עם סטיג לרסון.

    • חגי פברואר 19, 2011 בשעה 10:13 am #

      לגבי אלנבי- אני לא יודע על מה אתה מבסס את הניתוח שלך. אפילו בהגדרות הקלאסיות של התיכון, של דמויות עגולות ושטוחות, כל הדמויות בספר הן שטוחות כפלקט. ונכון, הנשים בספר מוצגות כחזקות. זהו בדיוק השקר שטאוב מספר לנו. גם אם אין לך כוח לקרוא מחקרים על זנות והשפעתה על מצבן הנפשי, הפיזי והכלכלי של העוסקות בה, אני ממליץ לך להפגש פעם עם מישהו שעוסקת בזנות לאורך זמן. גם לפני שפגשתי עוסקות בזנות הייתי חשדן, אבל אחרי שראיתי נשים מבוגרות הרוסות מזנות וסמים, שחיות בשולי החברה בקיום של אלימות וסבל, קשה לי להאמין לתיאור של זנות כעמדת כוח.

      לגבי לרסון, כתבתי ואני מסכים איתך – לא מדובר ביצירה ספרותית גדולה. במובן הזה לרסון מאוד דומה לטאוב. אני מניח שסוג ההנאה שאפשר לשאוב משני הספרים דומה – הנאה של "ספרי טיסה" (נדמה שרבים מאוד נהנו ממנו, בכל זאת מדובר ברב מכר בין לאומי). ההבדל הוא שלרסון לפחות אינו מחביא מאחורי הכתיבה שלו תפישת עולם פטריאכלית ושקרית. לדעתי זה הבדל גדול למדי.

      • תומאס פברואר 19, 2011 בשעה 1:12 pm #

        גם בהנחה שאפשר להתייחס לנשים בספר "אלנבי" כאל זונות (ואינני מסכים שאפשר – לדעתי אתה מבלבל בין זנות רחוב וחשפנות) טאוב מחביא תפיסת עולם פטריארכלית ושקרית בדיוק כפי שרומן גארי (אמיל אז'אר, "כל החיים לפניו"), פיקאסו ("הנערות מאביניון"), ג'ון קליילנד ("פאני היל"), פליני ("לילות כביריה") או מארקס ("זכרונות מהזונות העצובות שלי") מחביאים תפיסת עולם כזו. העובדה שאף אחד מאלו לא מתאר את דמויותיו בהכרח כמוכות הגורל שאתה רואה בהן ולא מייחס לחייהן – כמוך – חד מימדיות אומללה הנובעת מחולשה ותו לא, לא גורע דבר מיצירותיהם ולא הופך את ראיית העולם שלהם לפטריארכלית ושקרית. למעשה, נראה (בעצם, ידוע) שטאוב מעורה מאד בעולם אותו הוא מתאר ולפיכך, אין שום סיבה לחשוד שדווקא תאורו שלו הוא השקרי ולא, לדוגמא, הספרים או המאמרים שאתה בוחר שיעצבו את תפיסת עולמך (או יותר נכון, הספרים או המאמרים שתפיסת עולמך גורמת לך לקרא ולפרש בדרך שתעצים אותה).

      • חגי פברואר 19, 2011 בשעה 5:28 pm #

        תומאס

        תחושתי, הן מתחילת הדיון הזה, הן מהדיונים האחרונים פה בבלוג, היא שאתה אוהב מאוד לטעון אבל לא עוצר לשניה לחשוב על מה שכותבים לך. לצד זאת, אני מוצא את ההתנסחות שלך נעה בין הלא נעימה ללא ראויה (וכפי שאתה יודע, את התגובות הבוטות יותר שלך לא אישרנו). משכך, אני לא רואה שום טעם להמשיך את הדיון. זכותך ככל אדם להחזיק בדעותיך. כל זמן שאתה שומר על גבולות סבירים של התנסחות אתה גם מוזמן להמשיך להגיב פה בבלוג. יכול להיות שקוראים אחרים בעלי סבלנות רבה משלי ירצו לענות לך.

  2. נעמה פברואר 19, 2011 בשעה 6:01 pm #

    על אלנבי קראתי כאן הודעה של מישהי שקראה: (אח"כ היא שרשרה בתגובה עוד 2 הודעות עם ציטוטים מהספר)
    http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=68&MessageId=142927686

    כך שהוא כבר דוחה בעיני, עוד לפני שקראתי.

    סאגת המילניום נשמעת נהדרת ובזכות הרשומה הזו אני מתכננת לקרוא אותה. באמת מרענן לקרוא ספר שמחלק את העולם ל"רעים" ו"טובים" לפי "שונאים נשים" ולא שונאים/אוהבים נשים", בהתאמה.

  3. תומסו פברואר 22, 2011 בשעה 10:12 am #

    לא קראתי את הספרים הנ"ל, אבל יצא לי ממש לאחרונה להכיר חשפנית. על פניו היא ממש שמחה מהמקצוע. היא לא נראת לי קורבן לשום דבר ועניין. אני יכול להעיד על עצמי שפגשתי לא מעט קורבנות (מיניים ואחרים) במהלך חיי, בין אם במסגרת אנושית/חברתית ובין אם במסגרת טיפולית. יכול להיות שהיא היוצא מין הכלל, אבל מהסיפורים שלה, היא לא.\

    נדמה לי שיש אנשים שמשטחים דעות, אנשים ודמויות בכל צד. כמו בצד השוביניסטי, כך בצד הפמיניסטי.

    • רוני פברואר 23, 2011 בשעה 7:47 am #

      בגלל שאני לא מכירה את החשפנית, אצטרך להבין אותה כדבריך, ולהכיר בכך שהיא מרוצה מהמקצוע. אך גם כשאני כותבת את זה:
      א. קשה לי להאמין בכך
      ב. אם אכן זה המצב – זה באמת יוצא מן הכלל

      לחגי באמת היו אינטראקציות עם נשים שעסקו בזנות (אגב, נשים רבות שעובדות בחשפנות, מגיעות בסופו של דבר לזנות), ויכול להעיד על גודל האסון. גם אני, שלא פגשתי באישה שעוסקת בזנות באופן אישי, קראתי טקסטים רבים של נשים שכל מומחיותן היא סחר בנשים, עבדות, זנות, ולמדתי מנשים שכל מאמציהן מושקעים בלמגר את התופעה החולה הזו מהחברה שלנו.

      בוא נסכים על כך: אישה שעוסקת בחשפנות, מקבלת כסף עבור היותה חפץ מיני עבור גברים. היא מתפשטת מולם כדי לקבל כסף. חלקם נוגעים בה עבור כסף. על חלקם היא רוקדת אחת-על-אחד עבור כסף. מדובר בהחפצה. ועל כך אני חושבת, שאישה שעוסקת בחשפנות עבור כסף, מאמינה באמת ובתמים שאין פסול בכך שהיא תמכור את עצמה כחפץ מיני לכל דורש. היא אפילו מצליחה לספר לעצמה סיפור על כך שמדובר בכוח, שכן היא מרוויחה מכך כסף רב, וללא יותר מדי מאמץ ופשרות גדולים. מדי.

      אני לא עוסקת בחשפנות. כנראה שגם אם יציעו לי סכומי כסף נכבדים ביותר, לא אעסוק בחשפנות. אינני מסוגלת לתפוס את עצמי כאובייקט מיני בלבד מול גברים זרים, אפילו לא לכמה שעות בודדות בשבוע. אפילו לא לכמה דקות.

      הרבה פעמים יש לי ויכוחים עם חברים, או מכרים, על חופש הבחירה מול תודעה כוזבת. הרבה אנשים טענו בפניי שעיסוק בזנות יכול להיות בחירה חופשית של העוסקת. זכותה, כך נאמר לי פעם אחר פעם, להרוויח את הכסף הרב שהמקצוע הזה מביא. גם זכותן של חשפניות לעשות זאת. זוהי בחירתן החופשית בהחלט. טענתי מנגד היא – אני בעד חופש הבחירה, כאשר מדובר בחופש. זנות איננה חופש, לא משנה אם מדובר בזונת צמרת או זונת רחוב. חשפנות אינה חופש, והעוסקות במקצוע הן נשים כמוני וכמו חברותיי, שחיות בחברה ששוב ושוב אומרת להן "אתן חפץ מיני", וככל הנראה, הן הבינו שאפשר לעשות מזה כסף. במובן הזה, כתבתי פה כבר בעבר גם על טשטוש הגבולות שיש כיום בין דוגמנות "רגילה" (סטייל בר רפאלי ב"ספורטס אילוסטרייטד") לבין חשפנות במועדון באלנבי או בנמל, לבין זנות לשמה. כיום, שלושת התחומים האלה, ככלל, מעבירים מסר בודד של החפצת נשים כנורמה. וכשזה נורמה – גם נשים חושבות שזוהי נורמה.

      תומסו, הייתי רוצה להאמין כמוך שנשים הן חופשיות, ושחשפניות הן חופשיות ושבחירתן היא חופשית ונקייה. אך אני לא מאמינה בכך כלל וכלל. וכנראה שלא נסכים בעניין זה, אבל בכל זאת הייתי ממליצה לך לנסות ולעשות היכרות עם העולם הזה באופן יותר מעמיק, ולנסות להבין על מה אני וחגי מדברים, לא סתם. גם אני, גם חגי וגם שירה, מאמינים בחופש, ודווקא בגלל זה אנחנו מנסים להצביע בבלוג הזה על תופעות שקריות של חופש. תופעות שאנשים ממהרים להגיד עליהן "בחירה חופשית" כאשר מאחוריהן עומד שביל ארוך ואפל, רצוף ניצול עמוק, דימויים דכאניים וניסיון לשמר הגמוניה שמזיקה לנשים, וגם לגברים.

  4. איה פברואר 23, 2011 בשעה 5:01 pm #

    אני מסכימה עם תומסו כמעט בכל מה שהוא אמר.. אמנם יש חשפניות וזונות שמנוצלות ועושות את זה "מחוסר ברירה" יש מספיק חשפניות וזונות בעולם שעושות את זה כי יש להן את החופש לחשוב ולפעול לפי החשיבה או האמונה שלהן.. או שלהם..לא לשכוח שיש גם חשפנים וזונות ממין זכר..

    סקס הוא אחד הצרכים הבסיסיים של בני אדם .. אז למה אפשר לקנות מים ואוכל ובגדים ואי אפשר לקנות סקס?? למה מותר לזנות בנשמה ו\או בשכל ואסור לזנות בגוף? מה כלכך רע בזה??

    בתור בנאדם ששואל את עצמו כל הזמן "למה" ולא מוכן לקבל תשובה כמו כי ככה זה אז אני נוטה לשאול אנשים את אותן שאלות.. רוב האנשים לא יכולים לענות על השאלות האלה.. לרוב האנשים נדמה שזה מובן מאליו וזה לא..

    בתור חשפנית לא רק שאני נהנית מהעבודה שלי כמעט כל רגע .. אני יודעת שאני גורמת אושר (אולי רגעי) לאנשים שרואים אותי על הבמה או אנשים שאני רוקדת איתם.. אנחנו כלכך מפחדים לגעת אחד בשני וחשיפה של גוף ועירום נראים לנו כדברים שאסורים רק בגלל שטיפות מוח שעבררנו במשך דורות..
    קיומי והחלטותיי והיותי חשפנית ובכלל חיי לא יהיו תלויים באישורם של אנשים שטופי מוח..

    אני יכולה להגיד לכם שרוב האנשים שאני רוקדת איתם אז אני גם מרגישה אותם .. ולא רק את הבליטה מבעד למכנס שאגב זה בסדר גמור..

    לפני שהתחלתי לעסוק בחשפנות עבדתי כמתכנתת מחשבים והרגשתי שאני "זונה" והיום שאני חשפנית שהרבה אנשים מכניסים אותנו לקטגוריה של זנות אני מרגישה חופשייה ..אני עושה משהו שעושה לי טוב וגם ללקוחות שלי (שהרבה מהם הופכים לחברים שלי)..

    44% מהאנשים בעולם מרוצים מחיי המין שלהם..זה לא אמור להיות ככה ואם זונות יכולות\ים לעשות טוב לאנשים (בתנאי שטוב להם\ן ) זה אמור להיות בסדר אפילו מוערך..

    כחשפנית לא מעט זמן במקצוע פגשתי המון בחורות כמוני ששלמות עם עצמן לחלוטין וגם פגשתי כאלה שלא שהן אגב בסופו של דבר עוזבות את העבודה..כי זאת לא עבודה שתתאים לכל אחת. כמו בכל עבודה אחרת שאם לא טוב לך אז זה מחלחל לנשמה שלך ושם אנשים חושבים צריכים לעצור ולשאול את עצמם שאלות..

    כל אדם חופשי לעשות כרצונו בגופו שלו כל עוד הוא לא פוגע באנשים אחרים.ואני אדם חופשי שבחר לעסוק בחשפנות ואני מסרבת שאנשים כמוכם יחשבו שאני או חשפניות אחרות מסכנות ואומללות כי אנחנו לא.. ואגב נככון שאפשר לעשות מלא כסף מהעבודה הזאת אבל בסופו של דבר אחרי 3 שנים בעבודה חשפנית ממוצעת יכולה להשקיע את כספה ולנוח אבל עובדה מלא בחורות בוחרות להישאר ולעבוד בזה ולא כי הן לא יודעות לעשות דברים אחרים אלא כי הן נהנות מהעבודה.. כמובן שיש חלק מהבנות שמתמכרות לכסף אני לא מנסה להגיד שכולן נשארות כי הן נהנות אבל רובן כן..

    • חגי פברואר 24, 2011 בשעה 12:28 pm #

      איה,

      אני שמח לקרוא את התגובה שלך ואני מקווה שתמשיכי לקרוא ולהגיב.

      נדמה לי ששוב פעם אנחנו גולשים פה בדיון לשאלות שלא עמדו במוקד הפוסט. הספר "אלנבי" שממנו התחלנו את הדיון מתאר משהו מאוד שונה מהחוויה שלך. בספר חשפנות וזנות (הגבול שם מאוד מטושטש) מוצגות כחלק ממערך של ניצול, של סמים ושל מצוקה. אני מקווה שתסכימי שיש בעיה עם אידיאליזציה של חשפנות וזנות שמבוססים על מערך של ניצול.

      השאלה הגדולה יותר, האם חשפנות או זנות הם תוצר של ניצול תמיד היא שאלה יותר קשה וסבוכה, וקשה להתייחס אליה על רגל אחת. אני בהחלט מסכים שיש הבדל בין זנות וחשפנות. יתר על כן, למרות שלא הכרתי יותר מידי נשים שעוסקות בזנות, אני בהחלט מכיר כאלו שחושבות שזאת סביבה מעצימה ומחזקת ומתנגדות לניסיון להגביל את הזנות, כל זמן שהיא נעשית מרצון. אני גם מסכים שהרבה מהמחירים שמשלמות נשים על עיסוק בזנות או בחשפנות לא קשורים לסוג הפעולה שהן מבצעות, אלא לסטיגמה חברתית (למשל, מרבית המעסיקים לא יסכימו להעסיק מישהי שעובדת במקביל או עבדה בעבר כחשפנית / זונה).

      נדמה לי שיש עוד כמה שאלות שאפשר לשאול לגבי העיסוקים הללו (ושוב, אני חושב שהם שונים זה מזה) כמו למשל ההשפעות הפסיכולוגיות ארוכות הטווח, או ההשפעות של קיומה של זנות על נשים ככלל ועל ראייתן כחפצים. חוקרות רבות מתחומים שונים הקדישו לנושא חלק גדול מהאנרגיה המחקרית שלהן, ויש לא מעט ראיות למחירים נפשיים קשים. כמובן שכמו בכל מחקר בפסיכולוגיה ובמדעי החברה, יש קושי עמוק לנטרל גורמים מתערבים ולבחון בצורה "אובייקטיבית" את הנושא (למשל, קשה לענות על השאלה האם המחיר הפסיכולוגי הוא תוצר של הזנות עצמה, או תוצר של חברה שתייחסת לזנות כאל התנהגות לא מוסרית).

      לגבי הטענה שלך שיש גם זונות ממין זכר, אני מתקשה להסכים. אמנם בהחלט יש גברים שעוסקים בזנות, אבל מדובר בתופעה קטנה בהרבה. יתר על כן, לרב הלקוחות הם עדיין גברים ולא נשים.

      בלי להרחיב יותר מידי (אני מבטיח מתישהו לפרסם פוסט יותר מקיף בנושא של חשפנות וזנות, אבל זה לא הפוסט הזה), נדמה לי שאנחנו יכולים להסכים שלפחות לתופעות של ניצול בתעשיית המין לא צריך לתת לגיטימציה. מקומות בהם אנחנו יכולים לזהות בבירור עושק (ובודאי כפייה) הם מקומות שראויים להתערבות, בין אם ברובד החברתי-תרבותי ובין אם ברובד המשפטי.

  5. חגי מרץ 23, 2011 בשעה 10:34 am #

    תמר מרין על עוד מומלץ לחברת הכנסת יוליה שמואלוב ברקוביץ, הספר "אישה במידות טובות"-
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1221584.html

  6. עלמה יולי 25, 2012 בשעה 8:18 am #

    הי חגי,

    אהבתי את כתיבתך, כרגיל 🙂 אני רוצה להתייחס רק לטענתך:
    "אלנבי", ספרו של גדי טאוב, מתאר את העולם ה"אמיתי", העולם שאנו, יפי הנפש, עוצמים עיניים מלראות. גם טאוב, כמו רות, כותב בעולם שכבר מכיר את התנועה הפמיניסטית ומתייחס אליה. אם רות יצא במתקפה חזיתית נגד פמיניסטיות, הרי שטאוב בוחר בדרך אחרת. הוא אינו מביע עמדה עקרונית ואינו משתתף בדיון תיאורטי."
    -צריך להעמיד דברים על דיוקם, ומה שאמרת תופס לגבי אלנבי אבל לא ממש נכון אם לוקחים בחשבון את מכלול הכתיבה של טאוב. הוא בהחלט נהנה להתנצח עם פמיניסטיות גם בדיונים תיאורטיים, ודחף בבלוג שלו מאוד הרבה מזה, בעיקר סביב זנות וחשפנות אבל לא רק. גם ב"מרד השפוף" טאוב ניהל דיון תיאורטי על פמיניזם, שתייג הרבה ממנו כתנועה פוסטמודרנית ועקרה, וגם שם עיקר הביקורת היה שפמיניזם הוא לא "אמיתי" מפני שהוא מנותק מהנעשה בעולם ומסתגר באקדמיה.
    זה אותו טריק שטאוב חוזר עליו כבר שנים (ולא רק טאוב, האמת)- להלעיג את התנועה הפמיניסטית דרך כמה אנקדוטות שוליות שלא באמת משקפות את מכלול הרעיון הפמיניסטי וההיסטוריה שלו, ואז להגיד אוי הפמיניסטיות כאלה נלעגות 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: