חינוך למיניות במאה העשרים ואחת

9 פבר

*פוסט אורח*

|מאת שחר|

ילדים יודעים המון על מין ולא יודעים כלום. הם יודעים מה נכנס למה, ברור, אבל פורנו לא מלמד אותם על מיניות אלא על מין. הם מכירים יותר תנוחות ממה שההורים שלהם אי פעם ידעו, אבל אף אחד לא מדריך אותם, מציב גבולות, משרטט קווים שאסור לחצות, מלמד איך להשתלט על דחפים. במשך הרבה שנים מערכת החינוך נמנעה באופן כמעט מוחלט מדיון בנושאי מין ומיניות. בגיל המתאים, הבנות היו שומעות שיעור על "מחזור", והבנים היו שומעים שיעור על "זקפות", או וואטאבר, ואז היו משלימים את הפערים בהתלחשויות ובניחושים.

בשנים מאוחרות יותר, כשאני הייתי בתיכון (בשנות התשעים החשוכות), הגיעה מרצה, דוקטור לסקסולוגיה, שנתנה לנו הרצאה אחת יסודית ומקיפה, על כל מה שהוא מיןמאוננות עד פורנוגרפיה, מהומוסקסואלים ועד ז'אנרים שונים של סרטים (שם למדתי בפעם הראשונה שיש מה שמכונה סרט אדום מי שמכיר מכיר ומי שלא, אני מקנא בו), ועדין, ההרגשה הייתה שמנסים לדבר איתנו באיזשהי "שפה", כאילו מנסים להיות "קוליים", ולא ממש לחנך. מערכת החינוך לא הבינה דבר אחד מרכזי: מין זה פאקינג מפחיד, נו פאן אינטנדד.

מעבר לעובדה שהגוף עובר הרבה מאוד שינויים, וגם מצב הרוח לא מאוזן, החרדה שמעורר המין אצל ילדים בגיל הזה קשורה הרבה יותר לסוג של חרדת ביצוע, בגלל הלחץ שיש על בנים ובנות להיות גם פעילים וגם מיומנים. האינטרנט, שיבורך, מספק כמויות עצומות, כמויות בלתי נדלות, דמיוניות, של מין. הוא מספק גם נקודות להשוואה. ילד בן חמש עשרה שרואה פין מפלצתי, שלכאורה גורם לבחורה לשרשרת של אורגזמות רק בגלל שהוא נמצא איתה באותו חדר, יכול לפתח חרדה קלה אל מול הנתונים הפחות קיצוניים שזכה להם מהגנים של אבא. לא כל שכן נערה שרואה סרטים פורנוגרפיים, ונחשפת לדימויים של כניעות ושל הנאה מהשפלה או דימויים של מיניות מוגזמת, נימפומנית. צריך לזכור, ילדים הם ילדים, הם חשים סקרנות, הם יגיעו אל הסרטים האלה, התפקיד שלנו כמורים הוא לספק את הממד הנוסף, להיות הקומונטרי, אם תרצו.

הסיבה שהתפקיד שלנו כמחנכים יעילים למיניות היא קריטית היא שההורים בדרך כלל לא מתמודדים עם ההתבגרות המינית המאוד מוקדמת של בני הנוער. מסיבות מסוימות, פסיכולוגיות וגם ביולוגיות הורמונליות, הפכה ההתבגרות המינית של נערים ונערות להרבה יותר מוקדמת. הם מתעניינים במין בגיל צעיר הרבה יותר, נחשפים אליו ואפילו עושים אותו. ההתעלמות של ההורים מהשינויים האלה היא די מובנת, מכיוון שהם התחילו את הפעילות שלהם בגיל יחסית מאוחר יותר. למורים אין פריווילגיה כזו, הם חייבים להתייחס אל הנושא באופן מובנה ומערכתי.

הדחיפות היא גם בטווח הקרוב, וגם ברחוק. בטווח הקרוב, האתגר של משרד החינוך הוא להתמודד עם המספר ההולך וגובר של ילדים שתוקפים מינית ילדים וילדות אחרים. ילדים שמתחילים את ההתבגרות המינית שלהם בגיל צעיר לא יודעים איך לתעל את הדחפים שלהם ובגלל שמבחינה פסיכולוגיה התפתחותית, הם אינם מסוגלים להרגיש הזדהות עם קורבן, הם תוקפים ילדים בסביבתם, אפילו בלי להבין שהם תוקפים. ילדים אחרים, בגילאים מעט יותר מאוחרים, תוקפים בגלל שהם נחשפים למציאות מינית פתולוגית, או כיוון שיתכן שהם סובלים מאיזשהן הפרעות. כל התופעות הללו נמצאות תחת האחריות של מערכת החינוך, מכיוון שהילדים נמצאים בפועל בבתי הספר ובתיכונים.

ועדיין, הנושא הקריטי יותר הוא אולי הטווח היותר ארוך. ילדים נורמטיביים, שלא תוקפים ילדים אחרים, יכולים עדיין לפתח נורמות התנהגות וערכים בנוגע למין, שיכולים להתבטא בהתנהגות מינית תוקפנית כשיהיו בוגרים. ההבדל בין התנהגות מינית תוקפנית לתקיפה מינית הוא אולי סמנטי, אבל יש לו גם משמעות חוקית. לא כל התנהגות מינית תוקפנית נחשבת להטרדה מינית, אבל ההשפעה שלה תחושת העצמיות של האדם (והניכור של האדם מעצמו), על היחסים שבין בני אדם (לא רק בין נשים לגברים, גם בין גברים לגברים ובין נשים לנשים, ולא רק בעת קיום יחסי מין אלא בכל אינטראקציה בין אישית), ועל התרבות מעבר לנושאי המגדר, היא מהותית.

לא צריך לחפש רחוק מדי באחד מהשבועות האחרונים התעוררה שערורייה בגלל ההתבטאות של אחד מדיירי בית האח הגדול, אמיר, בנוגע לשיטת הכיבוש של אחד מהחברים שלו. הוא אמר שהחבר שלו הולך למועדונים, מחפש את הבחורה השיכורה ביותר, ואז מנצל אותה כדי לקיים איתה יחסי מין. התגובה של פרידה הכט, לסבית מוצהרת, הייתה הגיוניתהיא קיבלה חלסטרה. התגובה של שתי הבנות האחרות שהיו עדות להתבטאות הייתה תמוהה הן הצדיקו אותה, מכמה בחינות. ראשית, הן טענו שכל הגברים בתל אביב מתנהגים באותו האופן (ואיך זה בדיוק מצדיק את ההתנהגות?), ושנית, הן טענו שהנשים עצמן, אלה ששותות עד אבדן חושים, עושות את זה כדי שגברים ישכבו איתן. אם הראייה הזו לא משקפת בדיוק את הערכים שעולים מתוך המציאות של סרטי הפורנו, אני לא יודע מה כן.

ברוב סרטי הפורנו הבחורה היא פאסיבית, היא הכלי שבו הגבר יפרוק את הדחפים שלו, היא עוברת תהליך של הכנעה שמתוכו גם יכול להשתמע שהיא לא באמת חווה דחפים מיניים (מה שיכול לאיים על ההגמוניה הגברית) אלא קיימת כדי לספק את הגבר. היא מזויינת, לא מזדיינת. ילדים שנחשפים לדימויים האלה יכולים לפתח ראייה מעוותת על יחסי הכוחות בין נשים לגברים. כל זה ברור, כמעט בנאלי, וסוג של שחוק. השאלה היא, מה אנחנו כמורים יכולים לעשות. השאלה הראשונה שמערכת החינוך צריכה לשאול היא מה התפקיד שלה בחינוך של הילדים למיניות בריאה. זו שאלה שמורכבת משני חלקים. נתחיל בשני.

מה היא מיניות בריאה?

ברגע שמנסים להגדיר תחומים של נורמאליות במיניות, מסתכנים בתיוג של אנשים כסוטים. לא צריך להזכיר אפילו את היחס להומוסקסואלים לפני פחות משלושים שנה. ההגדרה היחידה שיכולה לכסות את כל תחומי המיניות הבריאה היא מיניות שבה לא פוגעים באופן מסויים באדם אחר. למרבה הצער, הערך ההפוך, זה שאומר שמיניות היא ההכנעה וההשפלה של בת הזוג, הוא הדומיננטי יותר.

מה התפקיד של מערכת החינוך בהקניית הערכים של מיניות בריאה?

האחריות של מערכת החינוך במקרה הזה היא אחריות מלאה. המורים הם הדמויות העיקריות של מבוגרים שילדים נפגשים איתן בחיי היום יום. המורים צריכים, לפני הכל, לספק דוגמה. אם מורה יתייחס באופן סקסיסטי או משפיל לתלמידה, או מורה לתלמיד, הנורמה הזו תתקבע אצל התלמידים, ותהפוך להתנהגות. באותו האופן, אם מורה מרגיש שיש בכיתה שלו או שלה אווירה מינית לא תקינה, הוא ו היא חייבים לנסות להתמודד איתה ולשנות אותה. כל התנהגות אחרת היא השתתפות בדיכוי ובעוול. עד כאן האחריות האישית של המורה. מכאן, צריכה להיות אחריות מבחינת המערכת.

מערכת החינוך צריכה להתייחס לחינוך למיניות כאחד מכישוירי החיים העיקריים. זאת משתי בחינות:

1. הממד הקרימינולוגי: אלימות מינית היא התנהגות פלילית. כשגבר תוקף גבר או אישה, הוא פועל בניגוד לחוק, וגורם נזק לקורבן ולחברה, וגם לעצמו. הוא פוגע בקורבן באופן שמונע ממנו להתנהל באופן בריא ויצרני, פוגע בחברה בגלל שהוא דורש ממננה התייחסות וטיפול, ופוגע בעצמו בגלל שהוא גוזר על עצמו את אובדן החופש האישי. כל זה היה יכול להימנע, בחלק מהפעמים, על ידי חינוך נכון יותר להתנהגות מינית. ברור שלא כל מקרה של תקיפה מינית, וודאי לא מקרים של אונס, היו יכולים להיפתר על ידי חינוך, אבל חלק מהמקרים לפחות בוודאי שהיו יכולים להימנע.

2. הממד החברתיכלכלי: אלימות מינית היא לא רק תקיפה, אלא גם החלשה וקיפוח. תרבות של הגמוניה פטריארכלית גם תמנע מנשים התקדמות ושכר שווה. ולא רק מנשים, אלא גם מהומוסקסואלים, בעלי מוגבלויות, בעלי עודף משקל ועוד ועוד. כל מי שאינו חלק מהאוכלוסייה הדומיננטית, יתקשה להתקדם. המצב הזה מעכב את ההתפתחות הכלכלית ואת החלוקה של המשאבים, מה שיוצר אוכלוסיות חלשות יותר (מוחלשות, בעצם), ומצוקה חברתית וכלכלית, שעולות אפילו יותר כסף לאוצר.

זו האחריות של מערכת החינוך כלפי החברה. כלפי הפרט, הזכות של כל אדם לחיות באווירה של חופש, ולא באווירה של אלימות. החופש הוא זכות היסוד החשובה ביותר. בלי תחושה של חופש, הפרט לא יוכל למצות את עצמו, לממש את הזכויות האחרות שלו ולהיות פרט פרודוקטיבי ושומר חוק. מעבר לכך, פרט שחי בתחושה של איום, כנראה יפעיל בעצמו אלימות כלפי החלשים ממנו. ברגע שמידת האחריות מזוהה, כדאי גם לפרוט את סוגי האתגרים. הם מתחלקים לכמה סוגים עיקריים:

א. התמודדות עם שיח סקסיסטי כלפי נשים: המורה חייב לזהות התעוררות של שיח כזה, ובאמצעות דיון בכיתה להתמודד עם המושגים שלו, להתנגד להם ולנסות להנחיל מערכת ערכים אלטרנטיבית.

ב. התמודדות עם שיח סקסיסטי כלפי גברים: גם תפקידי הגברים בחברה יכולים להיות מושפעים משיח סקסיסטי. אם קוראים לילד שמבטא את הרגשות שלו "קוקסינל", המורה צריך לדעת איך להתייחס לכך, ובוודאי לא לעודד את ההתנהגות.

ג. הנחלת מושגים מורכבים יותר של מה היא אלימות מינית: הגדרת האלימות והתקיפה המינית לא רק כמצב שבו גבר אונס אישה, אלא גם מצב שבו הוא לא משלם לה את אותו השכר שגבר באותו התפקיד היה מקבל.

ד. התמודדות עם ילדים השונים בהתנהגותם המינית: ילד או ילדה שמתנהגים באופן שונה, אם מבחינת ההתפתחות המינית שלהם או מבחינת הנטיות, חייבים ליווי והדרכה של גורם או גורמים מחנכים, לא פחות מתלמידים שיש להם קשיי למידה (מה עוד, שתלמידים כאלה, שמגלים דחפים מיניים מוגזמים לגילם, עם השלילה של התעללות מינית כלפיהם, גם יחוו בדרך כלל קושי לימודי).

ה. יצירת אווירה חיובית בכיתה בנוגע לשונות ומגוונות מינית: מורה שיתבטא באופן פוגעני כלפי קבוצה שונה, כמו הומואים או נשים, ייצור באופן אוטומטי תחושה שמותר להשתמש באותה השפה כלפי קבוצות חלשות. מורה שיזהה התבטאויות כאלה אצל תלמידים, וישכיל לפתח סביבן שיחה שתטיל בביטויים ספק ותביא את התלמיד או הכיתה אל תובנות, יבצע את המוטל עליו.

כמובן, זוהי רק ההתחלה של קריאה לשינוי, אין ספק שלמערכת החינוך יש אתגרים רבים, והם רחבים הרבה יותר מצורת ההתנהגות של התלמידים לאחר שיסיימו את הלימודים. אבל לפי דעתי, אחד מהתפקידים המרכזיים שלנו, כמורים, הוא באמצעות נתינת דוגמא והתייחסות לייצור תרבות, שבה אלימות מינית תהפוך למוקצה ולא למיינסטרים, ובה מיניות בריאה תהפך להתנהגות רצויה, ולא תתפס כביטוי חולשה. מעבר לכך, מערכת החינוך רק תרוויח אם היא תהפוך המיניות לנושא שאינו מוסתר מתחת לשטיח או בתוך ארון. התלמידים הם, בכל זאת, בני אדם, הם יצורים מיניים. אם נשכח את זה, לא רק שנמעל בתפקיד שלנו כאנשי חינוך, אלא גם נפקיר את בני הנוער לחברות הסרטים הפורנוגרפים.

שחר הוא סטודנט לחינוך על יסודי במכללת בית ברל.

מודעות פרסומת

2 תגובות to “חינוך למיניות במאה העשרים ואחת”

  1. נעמה פברואר 10, 2011 בשעה 7:53 pm #

    מסכימה בגדול עם רוח המאמר, אך על אף הכוונות הטובות של הכותב, אני סבורה כי חלק מהמושגים והטענות לוקים בחסר, ולא מקיפים את מלוא מורכבות הנושא:
    "מיניות בריאה" היא מושג מפתח בכל הקשור למיניות, ואני סבורה כי הגדרתה כ"מיניות שבה לא פוגעים באופן מסויים באדם אחר" הינה מצומצמת וחלקית ביותר. בעיניי, מיניות בריאה כוללת גם רכיבים הקשורים לתחושותיו של האדם כלפי עצמו ומיניותו. אין המדובר רק ב(1)התנהגות ש(2)נמדדת ביחס לפגיעה או אי פגיעה באחר. מיניות היא ראשית כל קשת של (1)רגשות תחושות וחוויות של האדם (2)כלפי עצמו. איך הוא חווה את מיניות ואיך הוא מתייחס אליה. בהקשר זה, אחד הדיכויים החמורים ביותר על מיניות הוא הדיכוי הפנימי, שגורם לנו להרגיש רע עם המיניות שלנו, בין אם זה באצטלה דתית ובין אם זה בשל סיבות אסטתיות של נורמות גופניות מעוותות שהחברה המודרנית הנחילה לנו. הגדרת מיניות שלוקחת בחשבון גם את הרכיבים הללו, תכוון בהתאם את החינוך למיניות גם ליעשים אחרים: של קבלת הגוף, הקשבה לצרכים הפנימיים שלנו, השלמה עם מי שאנחנו, נינוחות גופנית ומינית. היא לא תצטמצם רק למסרים של אי-פגיעה באחר. מה גם שעיקרון האי פגיעה הרי בא למעשה, גם לדבריך, להיטיב בעיקר עם הנשים, אשר הן הסובלות העיקריות ממצב העניינים הנוכחי. אך נשים הן גם אלה שזקוקות, יותר מהגברים, גם להגנה הפנימית, זו שתכיר במיניותן ותניח להן לחוש בנוח עם עצמן. כי נשים מדוכאות מינית יותר מגברים גם במובן זה שיש פחות לגיטימיות למיניות שלהן.
    גם ההתמודדות עם שיח סקסיסטי צריכה לדעתי להיות רחבה יותר. השיח הסקסיסטי כלפי גברים לא מתבטא רק באמירות כגון "קוקסינל". גם כאן, גבריות היא טווח הרבה יותר רחב של חוויות, מחשבות, והתנהגויות מצופות, שיש בהן מעבר (גם אם בעיקר) למין. נמרוד אבישר כתב בצורה מאוד יפה כאן http://nimrodavissar.com/blogica/archives/1299#more-1299 על האופן בו גברים חווים דיכוי כאשר מצפים מהם להתנהג בצורה "גברית". אני לא ארחיב על כך הרבה, שכן הפוסט מדבר בעד עצמו בצורה נהדרת ממה שאוכל לעשות (מומלץ מאוד לקרוא אותו, ואת הדיון שהתפתח בעקבותיו ופוסט ההמשך לו), רק אגיד שגם כאן, בעיניי ראוי לשים לב לדקויות שיש בטווח שבין "גבר גבר" ל"קוקסינל", וכי הן לא מתמצות במונחים אלו.
    בעיניי, הדיון היותר מעניין מתחיל איפה שהפוסט של אבישר נגמר. מה שכתבת חשוב אף הוא, אך הייתי שמחה להרחיב את היריעה.

  2. שירה פברואר 11, 2011 בשעה 12:12 pm #

    נעמה,
    תודה על ההפניה לפוסט של נמרוד אבישר, הוא באמת חשוב ומעניין. הוא קצת הזכיר לי את ההרצאה הקצרה הזאת של טוני פורטר

    על הנסיון להשתחרר מההגדרות המסורתיות של גבריות שהחברה בונה אצלנו מהרגע שאנחנו נולדים. אני חושבת שמה שמאד חשוב בפוסט של שחר זה הנסיון להצביע על העובדה ששיח כזה צריך להיות נוכח בצורה מסודרת ומובנית במסגרת של מערכת החינוך.

    קיבלתי על הפוסט הזה הרבה תגובות בעל פה שהיו דומות למה שכתבת על החשיבות של עיסוק במיניות עצמה ועל הקשר בינינו לבין המיניות שלנו. זה נושא שאני חושבת עליו הרבה ואני מאמינה שנחזור לעסוק בו בבלוג בקרוב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: