לכל שאלה – שלוש תשובות: "איך קרה שנכבשתי?"

11 ינו

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפינה חדשה בבלוג, "לכל שאלה – שלוש תשובות". לפני זמן מה, דניאל פנתה אליי עם רשימת שאלות הרות-גורל, העוסקות ביחסים מגדריים ומיניים שמעסיקים את רובנו. כחלק מהאתוס של הבלוג, לאפשר שיח מגדרי שנמצא קרוב לחיי היומיום שלנו ונותן גם מענה לדילמות שאינן תיאורטיות ומופשטות, השאלות של דניאל – והרעיון שלה לפתוח פינה של "שאלות-תשובות" – נראו לנו כרעיון מוצלח ביותר.

בפינה זו, אני, שירה וחגי נענה בנפרד על השאלה שבחרנו לענות עליה, ושלוש התשובות יופיעו פה אחת אחרי השנייה, כדי לאפשר דעות שונות, פרספקטיבות שונות וגם גיוון של מחשבה. מדובר בתשובות קצרות שאינן מבקשות למצות את הדיון עד תום: ניתן לקחת אותן רחוק יותר ועמוק יותר, אך אנחנו פה כדי לפתוח את הראש ולאפשר לכיווני מחשבה נוספים לעלות. נשמח לקבל עוד "תשובות" בתגובות לפוסט.

הפינה תעלה בתדירות של פעם בחודש בערך, ואנו נחכה לשאלות נוקבות מכם ומכן (פרטים בתחתית הפוסט). אז ללא עיכובים נוספים, פינת "לכל שאלה – שלוש תשובות" יוצאת לדרך, עם השאלה:

דניאל: "אני בחורה ושמתי עין על בחור: החלטתי לכבוש (ולקחת אותו למיטה), הדבר הצליח (עשיתי וי) – איך קרה שבסופו של דבר הרגשתי שאני בעצמי נכבשתי?"


שירה

האם סקס ורגש קשורים זה בזה? "אשה זקוקה לרגש כלשהו בכדי ליהנות מסקס והגבר מסוגל – ולפעמים אף מעדיף – ליהנות מאינטראקציה מינית ללא המרכיב הזה." – זו התשובה הקלאסית, קביעה שכמעט ואי אפשר להוכיח את אמיתותה או להפריכה בגלל הכוחות החברתיים המטורפים הפועלים עלינו. כנשים יש כמה הנחות בסיסיות שעדיין מאד קשה לנו להשתחרר מהן. הראשונה היא שהאשה לא יכולה להיות היוזמת באף תחום, לא כשזה מגיע לרומנטיקה ובטח לא כשזה מגיע לסקס. אמנם שמעתי מגברים רבים שהם דווקא אוהבים שנשים מתחילות איתן, אבל בפועל אני לא מכירה הרבה זוגות שבאמת הכירו ככה ומניסיוני והניסיון של חברותיי, פנייה ישירה כמעט תמיד לא מסתדרת, בעוד שרמיזות ופלרטוטים מתגלים כאפקטיביים ומושכים יותר.

לעומת זאת, כאשר מדובר בפנייה ישירה לצורך סקס בלבד, האינטראקציה הישירה הראשונית כמעט תמיד מסתיימת בהצלחה. כמעט ולא קורה שאשה מציעה לגבר סקס וזה האחרון מסרב. אבל בסופו של דבר יש חזרה לדפוס הראשון: לרוב, האשה היוזמת מעוררת חוסר עניין או דחייה לאחר הסקס. פעמים רבות גם אשה שתשכב עם בחור בדייט הראשון, תזכה לאותו היחס של חוסר עניין בהמשך.

מדורי יחסים למיניהם מסבירים לנו שהגבר הוא ה"כובש", ואילו האשה היא המקננת המעדיפה לחכות – ההסבר הרווח הוא כי הדפוסים הללו "טבעיים". לא חסרים הסברים אבולוציוניים מן הסוג הזה. אחת התיאוריות הנפוצות ביותר היא כי גבר הוא בעל נטייה "טבעית" לפרטנריות מיניות רבות כיוון שהמטרה האבולוציונית שלו היא להפיץ את הזרע שלו, בעוד האשה שהיא בעלת הסיכוי להיכנס להריון רוצה לדעת מי הוא אבי ילדיה כדי שתוכל לדרוש ממנו תמיכה בהמשך, וכתוצאה מכך נמשכת כל פעם רק לפרטנר מיני אחד. כל זה טוב ויפה כאשר מדברים על תקופת האבן, אבל במציאות שאנחנו מכירות כיום, חלקנו יודעות שהמשיכה לפרטנר מיני אחד בלבד היא תפיסה שמרנית, שרואה את מיניות האשה כהשלכה למה שהיו רוצים שהיא תהיה.

גם אם אנחנו לא מודים בכך, עדיין קיימת חלוקת "שנות השישים" בין הבחורה ששוכבים איתה באופן משוחרר וחסר עכבות, לבין הבחורה שמביאים הביתה לאמא. אמנם בסביבתנו לא קורה כבר שמישהי מנודה חברתית בגלל התנהגות מינית "פרועה", אבל עדיין יש ציפייה חברתית לא סמויה מאשה הרוצה להתמסד, שלא תהיה בעלת פרטנרים מיניים רבים, ושההתנהגות שלה תהיה "נשית" – עדינה, לא ישירה, לא מינית מדי. נשים שרוצות להיות מושכות בעיני קבוצה גדולה יותר של גברים, לא יכולות להודות שהן חרמניות באותה קלות שגברים יכולים להודות בזה. הן אינן יכולות להעריך גברים על פי הנתונים הפיזיים שלהם באותה תדירות שגברים עושים זאת מבבלי להיחשד שמשהו בנשיות שלהן לא תקין.

החלוקה בין האשה כאובייקט והגבר כסובייקט היא שעומדת בעיני בבסיס של רבות מן הסיטואציות הללו. כאשר גבר שוכב עם אשה בלי להכיר אותה, פעמים רבות קל לו להתייחס לאשה כאל גוף בלבד – אובייקט. כיוון שבעולם הרחב נשים ככלל עדיין נתפסות כך. ייתכן וזו הסיבה שעבור גברים רבים  תהליך של שיחה והיכרות מפרידים בין ההקדמה למערכת יחסים זוגית לבין סקס מזדמן. לעומת זאת, אשה יכולה להיות משוחררת מינית, ועדיין להתייחס לגבר קודם כל בתור סובייקט כי זה השיבוץ הבסיסי שלו בעולם. לדעתי, זו אחת הסיבות שאשה יכולה לפתח רגשות או ציפיות גם כלפי מישהו שהיא הכירה רק שתי דקות לפני סטוץ ולגבר, שלמד להתייחס – גם אם באופן מובלע – לנשים כאל אובייקט, הרבה יותר קל להשאיר את האשה בתור גוף ולהמשיך הלאה.

מן הצד השני נראה לי חשוב להזכיר שגם על הגבר מופעל לחץ חברתי קיצוני להיות "מכונת מין" הישגית אשר לפעמים מונעת ממנו להתחבר לצד הרגשי שבוודאי קיים גם אצלו. בחברה שבה אם אתה לא "מזיין" אז אתה לא "גבר", קשה הרבה יותר להפריד בין הרצונות האמיתיים לבין האינטראקציות שמשאירות אותך ריק ומתוסכל לאחריהן – אבל לפחות לא בתול בן 40.

חגי

לפני כמה זמן (שנתיים בערך, אבל אני עדיין מצטער על זה), חבר סיפר לי על בחורה שהגיע למיטה שלו והוא החליט לא לשכב איתה בגלל שהוא חשב שאין לזה עתיד ולא רצה לעשות סקס "סתם". באופן כמעט אינטואיטיבי אמרתי לו שהוא "יצא הומו".

השאלה שלך והסיפור הזה הם קצת דומים בכמה רמות.

ברמה אחת, כשאת קמה בבוקר אחרי ש"כבשת" בחור, את יודעת שהדרך שהרבה אנשים יחשבו על הלילה שלכם תהיה אותה הדרך שבה אנחנו רגילים לחשוב על בנים, בנות וסטוצים. זאת אומרת, הסיפור שהחברה תספר הוא על זה שהבחור כזה "זַיַין" שהבחורות מכניסות אותו למיטה, והבחורה היא עוד בחורה "נותנת", רק יותר בקלות מרב הבנות. במילים אחרות, נראה לי שרמה אחת של הקושי היא בכך שאת יודעת שהסיפור כמו שאת מספרת אותו לעצמך הוא לא הסיפור שהרבה מהחברה תספר לעצמה ולך. יכול להיות שבמובן מסוים הסיפור החברתי, שכל כך הרבה שנים גדלנו עליו (ואנחנו עדיין רואים אותו כל הזמן בסרטים, פרסומות, סדרות ובעצם בכל מקום) הוא גם הסיפור שאת תתחילי לספר לעצמך. הדיסוננס הזה הוא שגורם לך בבוקר להרגיש בתור הבחורה ה"נותנת" וה"מנוצלת" אפילו אם בלילה בכלל לא הרגשת ככה.

ברמה יותר עמוקה, אני חושב שהבעיה פה היא הקשר שבין איך שהחברה תופסת פעולות שלנו, לבין הערך שאנחנו נותנים לפעולות האלו. זה קצת דומה לשאלה איך יכול להיות מישהו שהוא גם עשיר וגם לא מאושר. ברור לנו שאפשר להיות עשירים לא מאושרים בגלל שאין קשר הכרחי בין עושר ואושר. בכל זאת, הרבה אנשים מרגישים לא מאושרים בגלל שאין להם "מספיק" כסף (ואני לא מדבר על כסף למזון, אלא כסף לפעילויות שהם בכלל לא היו רוצים לעשות, כסף שסתם ישכב בבנק). חוקי המשחק של החברה שבה אנחנו חיים קובעים שכסף שווה לאושר. בשביל להיות מאושרים ולא עשירים צריך להיות מסוגלים בכנות לדחות את התפישה החברתית ביחס לכסף ולהפסיק לראות בו ערך בפני עצמו.

באופן כלשהו, בשביל ליהנות מסטוץ כאישה צריך לעשות מהלך דומה; החברה שאנחנו חיים בה לא מכירה באפשרות שאשה תהנה מסטוץ "באמת". ההנאה הזאת סותרת את כל המיתוס המקובל על נשיות (לרבות האמונה שסקס טוב לנשים יכול לנבוע רק מקשר והיכרות אינטימית). אפשרות אחת היא לקבל את חוקי המשחק ולפעול על פיהם. אפשרות שנייה היא לדחות את חוקי המשחק, ולהכיר בעובדה שהסיפור שמספרים לנו על מיניות של נשים הוא סיפור שיקרי, לפחות ביחס לחלק מהנשים.

נדמה לי שהתחושה של אי נוחות, נובעת מהניסיון לעמוד בתווך – הניסיון להיות ה"גבר" ("לכבוש", "לסמן וי", משמע לקבל את התפישה החברתית הרווחת ביחס למין) בסיפור שאומר שאת לא יכולה מעצם מהותך להיות ה"גבר".

אני לא מנסה להגיד שסטוצים עדיפים על סקס בתוך קשר, או שסקס בקשר עדיף על סטוצים. אבל נדמה לי שבשביל באמת להרגיש שהמיניות שלה היא שלה, אשה צריכה קודם כל באמת להאמין בזה. זאת המיניות שלך. הערך היחיד שיש לה הוא הערך שאת נותנת לה. ואם מישהו חושב שאת "נותנת" את יכולה להחליט להפסיק לתת לו (או לה) ערך, ובאמת להאמין בזה.

רוני

1.

ראשית כל, הרשי לי להזדהות. אתחיל מסיפור – פעם יצאתי לדייט עם בחור שמצא חן בעיניי, ואני מצאתי חן בעיניו. בסוף הערב הוא ביקש שאחזור איתו לדירתו. למרות שרציתי, משהו בתוכי עצר אותי מלעשות זאת. בלי לחשוב יותר מדי, אמרתי לו "ברגע שאשכב איתך, אאבד מהכוח שלי," והוא ענה בצחוק, "אני דווקא יכול לחשוב על כמה תנוחות בהן לך יהיה הרבה יותר כוח…" ללכת לבד הביתה היה מבאס עבור שנינו, אבל הוא הבין אותי. אלא שאני לא הבנתי את עצמי: רציתי ללכת איתו הביתה, ואף על פי כן…

מה ה"בעיה" כאן? למה אנחנו מרגישות שגם כשאנחנו מאתרות גבר מבוקש, שמות עליו עין, ומצליחות – במקרים מסוימים כדי להביא את אותו גבר למיטתנו – לפעמים אנחנו בכל זאת מרגישות שיצאנו עם ידנו על התחתונה מכל הסיטואציה? מה יש במיניות שלנו שנתפס כ"קלף מקח" חזק, שאין לגלותו בקלות לכל דורש?

לא מזמן קראתי ראיון עם הפרופסור לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אווה אילוז. בראיון, אילוז דיברה על הטרגדיה של הדור הנוכחי, שגדל על ברכי המהפכה הפמיניסטית, אך עדיין לא זכה לשחרור המוחלט: בעבר הלא-רחוק, נשים היו משוללות זכויות, נכסים ואפשרויות בעולם. לא היה להן פתחון פה, והן היו כמטבע עובר לסוחר בידי גברים. הקלף שהיה לנשים היה זה של המיניות שלהן; נשים ששמרו על בתוליהן זכו לחיזורים והצעות נישואים, והיו בעלות אפשרויות גדולות יותר למצוא שידוך טוב, שסידר אותן מבחינה כלכלית וחברתית. בהיעדר קלפי מקח אחרים, המיניות היתה אחד הכלים החשובים שנשים יכלו להשתמש בו כדי "להסתדר" בחיים.

כיום, לאחר כמה עשרות שנים של מאבק פמיניסטי חשוב, נשים בהחלט נמצאות בעמדה טובה בהרבה, לפחות בחברה המערבית. חלק חשוב מהמהפכה הפמיניסטית עבורנו היתה מהפכה המהפכה המינית, ש"שחררה" נשים מהחובה לשמור על צניעות מינית אדוקה. ניתן לערער על כמה אנחנו משוחררות מבחינה מינית, אבל כיום אני, את ונשים רבות נוספות, נהנות במידת-מה מהמהפכה המינית, ו"כובשות" גברים, כמו שניסחת בשאלה שלך. עד כמה השתחררנו באמת?

אילוז טוענת, ובצדק, שמעמדן של נשים השתפר לאין-ערוך, אך נשים עדיין נמצאות בעמדת נחיתות בחברה. גברים עדיין מכתיבים את סדר היום הפוליטי-חברתי-כלכלי-ציבורי. נכסים והון עדיין נצברים על ידי גברים כמעט באופן כמעט מוחלט. לצד זאת, אותו קלף מיני שהיה הקלף החזק של נשים בעבר – גם הוא אבד בדרך ל"שחרור" המיני: אנחנו עושות סקס כשאנחנו רוצות, אבל לפעמים בתוך-תוכנו מבינות, שהמיניות היא עדיין הקלף החזק ביותר שלנו, בהיעדר קלפים-משחק אחרים.

חגי מדבר על התפיסה החברתית של "אישה נותנת" לעומת "גבר זַיַין". לצד העובדה שאנחנו מפנימות את התפיסה הזו היטב, שכן אנחנו שומעות אותה מכל עבר – גם אם אנחנו חיות בסביבה ליברלית יחסית – ייתכן ואנחנו גם עדיין מבינות את מקומנו החברתי טוב מכדי להרגיש שהעולם נתן לנו חופש מוחלט – לבחור, לקחת לעצמנו, לתת לעצמנו, לקבל בלי חרטה או רגשי אשם, וליהנות עד הסוף, תוך שאנחנו מרגישות שלא ויתרנו על חלק מהותי מאיתנו. בלי שנבין את עצמנו כמישהי ש"נכבשה".

2.

קת'רין מקינון ואנדריאה דבורקין טוענות כי נשים וגברים מדברים בשפה מינית "גברית" – גם את המיניות שלנו אנו רגילות לדבר במונחים של כוח, של "זיינתי", "השגתי", "כבשתי", של משא ומתן קר ומנוכר. אך האם כך אנחנו רואות סקס? התשובה היא לעתים קרובות כן, אך השאלה שבאה בעקבות זאת היא למה? אפשר לטעון כי המהפכה המינית החליפה דיכוי אחד במשנהו – אנחנו עושות סקס מזדמן, אבל על הדרך לקחנו על עצמנו שפה "גברית" ושיטות-פעולה "גבריות", שייתכן שאינן מתאימות לנו, ואינן נותנות לנו את החופש האמיתי לבטא את המיניות שלנו. זוהי אבחנה שניתן לערער עליה, וייתכן שישנן נשים רבות ששפת הכיבוש המיני מתאימה להן, אך ייתכן שהדיסוננס שנובע ממצב של אימוץ שפה ודרכי פעולה שאינן תמיד מתיישבות עד הסוף עם האופן בו אנו רואות את עצמנו, יכול אף הוא לעורר את תחושת ה"נכבשת" שאת מתארת – מצב בו אין לנו עדיין את הכלים האמיתיים לעשות כרצוננו, ולדבר על כך בשפה שלנו, שאינה משפילה נשים או גברים, שבסך הכל עשו סקס ונהנו.

שאלות ניתן לשלוח למייל meandiscourse@gmail.com (אפשר לבקש לפרסם את השאלה בעילום-שם או תחת שם בדוי)

מודעות פרסומת

11 תגובות to “לכל שאלה – שלוש תשובות: "איך קרה שנכבשתי?"”

  1. עלמה ינואר 11, 2011 בשעה 1:26 pm #

    רוניק, האבחנה שלך במקומה. היא מרתקת במיוחד לאור העובדה שקשה נורא להבחין ( וזה כמובן מתייחס גם אל אותן נשים שטוענות כי "שפת הכיבוש" מתאימה להן) מה היא
    "מיניות נשית" במובן המזוקק והשורשי ואם היא אכן קיימת. אני מניחה שמכלול האפשרויות גדול כל כך, זאת אומרת מכלול ההתגלמויות בהן "מיניות נשית" ומיניות באופן כללי יכולה הייתה להתגלם בעולמות אפשריים אחרים (הכוונה היא לעולמות בהם דפוסים חברתיים אחרים, נורמות שונות ומערכי כוח אחרים). מה שמדהים הוא דווקא המתח שמתעורר בעולמנו שלנו, זה שמתקיים בתוך נפשן של כל כך הרבה נשים (בסתר או בגלוי). גם נשים "ליברליות" במיוחד מעידות על עצמן כחוות את אותה תחושתת "כיבוש". גם כאשר נשים מצהירות בפני עצמן ובפני החברה כי הן נהנות מיחסי מין מזדמנים או אחרים ולוקחות בהם חלק באופן וולונטרי, "חווית הנכבשת" היא דבר נפוץ מאוד. כל זה מעיד על דבר מרתק והוא שלמרות הכוח הרב שבהשפעה החברתית, משהו שורשי יותר לא נותן לדברים להתיישב באופן שלם לגמרי. ההתנהלות "המינית גברית" שמאמצות לעצמן נשים כיום יכולה להתפרש (גם) כהתרסה ראשונית על יחסי הכוח הגבריים, על הדיכוי המיני שחווינו שנים רבות כל כך וכי זוהי למעשה רק התחלה, או ניצני התחלה של ניסיון הנשים לאחוז במה ששיך להן ולכל אדם והוא הזכות לחיי מין שלמים, כנים, נקיים מאשמה, בריאים, נטולי תחושות נחיתות, בהסכמה. מעניין יהיה לראות כיצד זה יתפתח ואם אכן תתגלה לבסוף מיניות שונה, אחרת, כזו שאנחנו ממקומנו אולי עוד לא מסוגלים לדמיין.

    הערה:
    אני לא טוענת כי נשים לא יכולות להנות ממין מזדמן. ברורה לי העובדה שלי באופן אישי קשה להתחבר באופן הרגשי לכך שייתכן ויש מצב בו נשים מנהלות יחסים מזדמנים כדרך קבע, ולא חוות תחושת "כיבוש" באופן כזה או אחר ובמידה כזו או אחרת.

    • רוני ינואר 11, 2011 בשעה 1:40 pm #

      עלמי, תגובה יפה, תודה. בהחלט מזדהה עם מה שכתבת – על אותה תחושה דואלית של הנאה מחד וכיבוש כוחני מאידך, והקושי ליישב בין השניים עדיין. מניסיון אישי שלי, זו "דילמה" שמקננת בלבן של נשים רבות, שנהנות מחיי מין ומסקס מזדמן, אך עדיין נתונות למחשבות ולשאלות הללו.

  2. hilanoga ינואר 11, 2011 בשעה 2:03 pm #

    חגי, מה שכתבת לגבי הדיסוננס בין "הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו" לבין "הסיפור שהחברה מספרת" נשמע לי מאד נכון. בעיני תיארת את הגורם להרבה מאד קונפליקטים שאנחנו נתקלים בהם, ולאו דווקא בהקשר של מגדר, אלא בכל סיטואציה בה האינדיווידואליות שלנו מתנפצת אל חופי המוסכמה החברתית.

    ברמה האישית, וכאן אני אקשר לרוני, אני מצאתי את עצמי במספר סיטואציות של סקס מזדמן שעד היום חרוטות בזכרוני כחוויות נהדרות, ובמספר סיטואציות שהותירו אותי עם רצון קל להקיא על עצמי.
    מה גרם להבדל בתפישה שלי את החוויות? ובכן, אני חושבת שבאמת, ה"סיפור" שאני מספרת לעצמי כשאני עושה סקס מזדמן שונה מה"סיפור" המקובל. אני לא "כובשת" את הגבר או "מזיינת" אותו. בעיני, סקס מזדמן מוצלח הוא אינסטנט מערכת יחסים* מיקרוסקופית ללילה – שני אנשים שמכבדים אחד את השני ורוצים לעשות אחד לשני נעים, גם אם מחר בבוקר לא ממש יעניין אותם לדבר על ענייני השעה.
    במקרים בהם הפרטנר המזדמן שלי שידר לי שהסיפור שהוא מספר לעצמו דומה במידה כזו או אחרת לסיפור שאני סיפרתי לעצמי לא חוויתי דיסוננס ונהנתי מהחוויה בלב שלם. הבעיה התחילה כשהבנתי שהפרטנר שלי לא חושב עלי באותה הצורה. או-אז נעשיתי מודעת לזה שאולי הוא דווקא לא מכבד אותי כפי שאני מכבדת אותו ופתאום התערבבו להם המוסכמה החברתית, הדיסוננס ותחושת הניצול וזרקו אותי היישר אל התפקיד החברתי המיועד לי.

    אם לסכם את הנקודה שלי – כן, יש פער בין היחס של החברה לנשים שמקיימות סקס מזדמן לבין איך שהיינו רוצות לראות את עצמנו, ויש פער בין הדרך שבה היינו רוצות לחשוב על החוויה הזו לבין הדרך המקובלת לתאר ולתפוש אותה, וכשהפער הזה נוכח – בין אם במחשבה שלנו או בהתנהגות של בן הזוג, קשה לנו להנות באמת (קצת כמו לספר בדיחות באירוע חברתי ולהרגיש על גג העולם, למשל, ואז לשמוע בחצי אוזן מישהו אומר למישהו אחר שאת טיפוס קולני ומעצבן נורא).

    * לאו דווקא זוגית. פשוט – מערכת יחסים ידידותית בין אנשים בוגרים.

  3. נטע ינואר 11, 2011 בשעה 2:24 pm #

    מיניות זה עסק מורכב . מזווית ראיה מערבית, מיניות מהווה מרכיב חשוב לאישיות, ובתור שכזה, האוכלוסייה ככלל ונשים בפרט, מפתחים לעצמם תפיסת מיניות אישית. מיניות כוללת בתוכה רבדים רבים: מזהות מינית, האקט המיני עצמו, תפיסת גוף, רביה ועד המבנים האנטומיים עצמם. מיניות מורכבת מגורמים ביולוגיים (גיל, הורמונים, מצב בריאותי ועוד), גורמים פסיכולוגיים (בטחון עצמי, בטחון מיני), וגורמים חברתיים (זונה מול בתולה, שליטה גברית- חופש נשי?, שימוש בשפה גברית). התשובה לשאלה למה הרגשת "נכבשת" ככל הנראה טמונה משילוב של כל הגורמים הללו יחד בנוסף גם לאינטרקציה שלך עם הבחור, איך הוא התנהל (האם הוא התייחס אליך לאורך הסקס או רק התייחס אליך ככוס מהלך), ואיך הוא תופס את המיניות שלו ושלך.
    מורכב מורכב מורכב 🙂

  4. תומאס ינואר 11, 2011 בשעה 8:50 pm #

    להיכבש, זה טוב או רע ?
    כי מישהי יכולה "לכבוש את ליבי" ואז זה טוב.
    ועם אחד יכול לכבוש עם אחר ואז זה פחות טוב.
    אז בסיטואציה המתוארת, האם הקונוטציות של הכיבוש הן ברובן טובות או רעות ?

  5. ליאור צור ינואר 13, 2011 בשעה 11:37 am #

    זה פוסט מעניין, והפרספקטיבות שלכם שלושתן מעניינות וחשובות בעיניי. עם זאת, בקריאה שנייה משהו צרם לי קצת. אנסה לנסח את זה — חשוב לי להדגיש שזו אינה ביקורת, אלא פשוט הרהור מפרספקטיבה אחרת.

    מה שהיה לי מוזר הוא שהתשובות שלכן כל כך ארוכות, והשאלה של דניאל כל כך קצרה. היא שואלת "רציתי לכבוש, איך קרה שנכבשתי", אבל מספקת כל כך מעט פרטים על ההקשר, על מי שהיא, על הבחור, על השתלשלות החוויות וההרגשות שלה, שבעצם אי אפשר ממש לדעת (לשקף לה, לחשוב יחד איתה) למה הרגישה שהיא נכבשה. כלומר, התשובה לא יכולה להיות רלוונטית לפסיכולוגיה שלה, לייחודיות שלה, לאיך שהיא תופסת את העולם.

    מצד שני, כן אפשר להתייחס לשאלה שלה כאילו היא מייצגת של רעיון כללי: "מדוע נשים חשות נכבשות". ואז גם הדיון כללי, כי ההסבר שיתקבל יהיה במושגים של מבנים ותופעות חברתיים כלליים. אין לי בעיה עם זה, זה בדיוק "האישי הוא הפוליטי". אבל מה שקשה לי לפעמים הוא שהאישי הופך להיות *רק* הפוליטי. כאילו הפסיכולוגיה האישית נכבשת מפאת תיאוריה חברתית כללית שמוחלת עליה. (זה גם המבנה של מדורי שאלות-תשובות מסורתיים של עיתוני נוער ונשים: אדם שואל שאלה פרטית, ומקבל תשובה כללית, שכונסת אותו תחת כנפיי עקרונות מוסריים/פסיכולוגיים לא-אישיים, "אמיתיים").

    (אגב, זה שהשאלה של דניאל כה קצרה, שמה דגש רב על המושג "לכבוש/להיכבש", שבאמצעותו אתם בעצם מתייחסים לדבריה. אבל לי לא כל-כך ברור מה משמעותו עבורה או עבורכן. ולמה להבין את החוויה שלה דווקא דרך המושג האחד והגברי הזה?)

    נראה לי שהיה לי יותר קל, אם היו שומעים את הקול של דניאל יותר (למשל: מה דעתה על התשובות שלכן). אבל אולי זה רק אני. כאמור, הרעיון של שאלות-תשובות כן מעניין בעיניי, ואני לא בא לבקר את עצם קיומו.

    • שירה ינואר 13, 2011 בשעה 4:14 pm #

      הי ליאור,
      אני מבינה למה אתה מתכוון ולרוב הנטייה הראשונית שלי היא באמת לנסות להסתכל על כמעט כל תופעה שאני נתקלת בה מן הפרספקטיבה האישית והמדוייקת ביותר שאני מסוגלת לה. אבל לפעמים, ובמיוחד בבלוג כמו זה בו אנחנו מתייחסים לסוגיות רבות מן המקום הביקורתי והתיאורטי, חשוב לעשות גם את ההיפך.

      חשבתי על מה שכתבת והיה נראה לי פתאום מעניין שלפני שכתבנו את התשובות לדניאל רוני, חגי ואני תיאמנו בינינו את הפרטים הטכניים של מתי ואיך נעלה את התשובות אבל לרגע לא עצרנו לשאול אחד את השנייה למה היא התכוונה. אני חושבת שזה לא היה במקרה, לשלושתינו כנראה היה נורא ברור למה היא התכוונה. התפיסה הזו עולה גם מן התשובות שלנו. כל אחת או אחד מאיתנו חוות/ה בנפרד חוויות שהיינו יכולים לקשר מאד בקלות לתחושה שדניאל תיארה. כלומר, ניתן לומר לפחות לתחושתנו, שמדובר בתופעה רחבה יותר מאשר המקרה הפרטי שלה וזה מה שניסינו להעביר בתשובות.

      באופן אישי, אני מאד מזדהה עם החוויות שhilanoga תיארה כאן וחושבת שהאינטראקציה הספציפית והפרטית משפיעה מאד על התחושות שלנו אחרי סקס שלא קשור בהכרח למערכת יחסים ארוכת טווח, אבל מן הצד השני אי אפשר להתעלם מזה שכל מה שקורה לנו בעולם לא קורה רק לנו, ברמה מסויימת האישי הוא תמיד הפוליטי – אני דווקא לא אומרת את מן המקום שמתנתק מן האישי אלא שמחה על כך שהביקורת היא כלי שנותן לנו את הכוח לחשוב על הדברים אחרת ולזהות דפוסים שהיינו רוצים לשנות.

    • רוני ינואר 15, 2011 בשעה 12:13 pm #

      ליאור, ראשית כל – דניאל יודעת שהפוסט התפרסם, ויכולה להגיב לדברינו אם היא רוצה, כמובן.

      מטרת הפינה לא להיכנס לפסיכולוגיה האישית של מי ששואל/ת את השאלה – הרי אין לנו את הכלים או את הרצון לעשות זאת ולחטוא בפסיכואנליזה בגרוש (ובכך מובדלת הפינה הזו מטורי ה"שאלה-תשובה" שמופיעים, לדוגמה, בעיתונים רבים).

      מעניין שגם אתה וגם תומאסו – גברים שהגיבו על הפוסט – לא הבנתם מדוע חוויית ה"כיבוש" היא דווקא שלילית. התהיות שלכם מכבדות את הסיטואציה, אבל איך קרה שזה לא ברור?

      האישי, בעיניי, הוא מאוד מאוד פוליטי. לא רק, אבל בהקשרים של יחסים בין המינים / מגדרים, התפיסות החברתיות יכולות להסביר מצבים רבים בעיניי. האם פתרנו לדניאל את החידה? כמובן שלא – כמו שכתבתי בהקדמה לפוסט, מדובר בכיווני מחשבה אפשריים, שאפשר לאמץ או לזנוח.

      אני לא מסכימה איתך שמיעוט הפרטים שדניאל הביאה בשאלתה, מוריד מהיכולת להתייחס ולשקף את המצב באופן מעניין. תשובה שהיתה מתייחסת רק לפסיכולוגיה האישית של דניאל, היתה ממש מביכה בהתעלמות שלה מן החברה בתוכה אנו חיים; יחסים מיניים אינם רק יחסים שנקשרים בין שני אינדיבידואלים מנותקים מהקשר – ולכן סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, לצד פילוסופיה ועוד תחומים רבים שאינם דווקא מתמקדים ב"אישי", חוקרים יחסים אלה באופן נרחב. אך לא תמיד באופן מדויק.

      אני מסכימה עם שירה – אנחנו לא מתעלמים מהחוויה של דניאל כבת אדם יחידה עם עניינים שנבצר מאיתנו לדעת או להבין. כמו שאנחנו כותבים פה פוסטים רבים שמתייחסים ל"נשים", "גברים", "טרנסים", "לסביות", וכו' – הרי אנו כל הזמן מניחים הנחות מכלילות, ומשתדלים גם לפרק אותן. עם זאת, עדיין יש משמעות לביקורת החברתית, שאינני נכנסת לחיי כל פרט.

      • ליאור ינואר 15, 2011 בשעה 8:13 pm #

        רוני ושירה:
        ישבתי עכשיו וחשבתי די הרבה על מה שכתבתן. התשובות שלכן מבהירות לי יותר את כיוון המחשבה שלכן, ואני נוטה לקבל מה שאתן אומרות.
        אני רוצה להגיד שני דברים.

        1. חשוב לי להדגיש בקשר לדבריי רוני:
        ברור לי מדוע חוויית הכיבוש היא שלילית, ולא ניסיתי לערער על זה. (זה משתמע ממה שכתבתי? זו בכל אופן לא הייתה הכוונה. כתבתי שהמושג עצמו לא מוגדר אצלי לחלוטין, אבל ברור לי לגמרי מהי החוויה, לפחות בקווים כלליים, ומדוע היא בהכרח רעה. אדרבא: מי שאת זה לא הבין, לא מבין את כל הפוסט. ההכנסה לסירה ה"גברית" לא נעימה לי כאן.)

        כמו כן, לא חשבתי שאני מציע לעשות פסיכולוגיה בגרוש, כלומר להתייחס *רק* לפסיכולוגיה הפרטית של דניאל. (במין דיכוטומיה של "או רק פוליטי, או רק פסיכולוגיסטי") ולבסוף, לא ניסיתי לרמוז שדניאל לא ערה לפוסט. הנחתי שהיא מודעת אליו, ואפילו קראה אותו לפני, יכלה לשנותו, וכו'. התכוונתי להתייחס להחלטות העריכתיות שלכם יחד, שיצרו את הטקסט המוגמר.

        2.
        לגופו של עניין, אני מקבל את התשובה "בבלוג הזה אנו מתייחסים לסוגיות מהאספקט הביקורתי והתיאורטי". כלומר, השתכנעתי מכך שאין כנראה אפשרות או טעם להיכנס לניתוח פסיכולוגי אישי, והדבר החשוב הוא דווקא להכליל את החוויה האישית יחד עם אוסף רחב יותר של חוויות, ולנסות להבין אותן ביחד. שוב, אני רוצה להדגיש שהבנתי את התכלית הזו, ולא ניסיתי לערער עליה. היא נכונה בעיניי.

        אז מה בעצם רציתי לשאול או לומר קודם? אני לא כל-כך בטוח. כלומר, אני (עדיין) מרגיש שיש מתח בין הכללת חוויות אישיות והסברתן תחת תיאוריה ביקורתית/פוליטית, לבין שימורן כאישיות-אינדיווידואליות. ועל זה ניסיתי לעמוד. אבל כמו שאמרתן, למתח הזה כנראה אין חשיבות פה. כלומר, השאלה הקצרה של דניאל מספיק קולעת בשביל לעורר אצל מספיק אנשים חוויות דומות, ומספיק מדויקת (אולי לא עבורי, אבל עבור אחרים) בשביל להאיר אותה באור חשוב ומעניין לאור תיאוריות ביקורתיות, וזה בדיוק מה שרוצים להשיג.

        ולעניין המתח הזה (אם הוא קיים או לא, וכו'), כיוון שאני מקבל שאינו רלוונטי לפוסט הנוכחי, אין לי מה להזכיר אותו עוד פה.

  6. gmail ינואר 15, 2011 בשעה 11:58 am #

    שירה וליאור

    ככל שאני חושבת על זה, התגובה של ליאור נחוות יותר ויותר כנסיון (גברי) להתחמק מאחריות.

    • שירה ינואר 16, 2011 בשעה 8:40 pm #

      gmail היקרה,
      האמת שאני חושבת שהתגובה של ליאור כאן מדברת בעד עצמה. אבל בכל מקרה היה משהו שחשבתי עליו ורציתי להעלות על הכתב- וליאור, אתה כמובן מוזמן לתקן אותי אם אני טועה.

      נדמה לי שליאור מייצג כאן קול שכולנו מזדהים איתו ברמה כזו או אחרת כאשר אנחנו נחשפים לביקורת חברתית מהסוג של "האישי הוא הפוליטי" מצד אחד, אנחנו יכולים או יכולות להזדהות ולהבין את החוויה הרחבה המתוארת ומצד שני, לפחות ברגע הראשון, אנחנו לגמרי מסרבות/ מסרבים להכניס את עצמנו לקטגוריה הזו. זה קורה גם בדוגמאות רבות אחרות, כמו "מה, אני לא מנצל/ת ילדים הודים או סינים קטנים שמייצרים נעליים במקום ללכת לבית הספר – אני בסך הכל קונה נעלי ספורט" וכדומה.

      כלומר, יש משהו לא הוגן בכך שליאור או כל גבר אחר לצורך העניין, נכנס לקטגוריה הזו של האחריות הגברית כאשר כל מה שהוא עשה (לפחות עד לנקודה מסויימת) זה להיוולד גבר. מן הצד השני, כמו שכבר כתבתי בתגובה הקודמת שלי, אין לאישי ברירה אלא להיות הפוליטי,וכאשר אנחנו מקבלים את ההנחה הזו אנחנו מקבלים על עצמנו גם את האחריות הנלווית אליה. עם כל זה, חשוב בעיני לא לשכוח להתייחס ברגישות גם למה שקורה אחרי שהפוליטי חוזר למרחב האישי ולתת לעצמנו להיות לפעמים גם רק אנחנו וזה הכל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: