גלובלית

6 ינו

|מאת שירה|

לקראת סוף הטיול הגדול שלי למזרח החלטתי לסטות קצת מן המסלול הפופולארי הודו-נפאל-תאילנד שטיילתי בו עד אז ובתפנית ספונטנית שהייתה כרוכה בכמיהה שלי למעט אינדיבידואליות, קניתי כרטיס לפיליפינים. לא ידעתי הרבה על ארכיפלג האיים הזה לפני שנסעתי, קראתי איפשהו שבדיוק מתקיים שם פסטיבל צבעוני לכבוד ישו התינוק והחלטתי שזה מגניב. מה שפחות הייתי מודעת אליו היה המצב הפוליטי הבעייתי והפיגועים התכופים במנילה, עיר הבירה. גם כשהתבררו לי הפרטים, כיוון שבעיר מגורי ירושלים לא חסרו פיגועים באותה תקופה איכשהו זה לא הרתיע אותי במיוחד.

וכך מצאתי את עצמי, או לפחות ככה הרגשתי, התיירת היחידה בכל המדינה. אני רצינית, עברו לפחות שבועיים עד שראיתי תיירים אחרים וגם אז הם היו תיירי מין גרמנים סליזיים ומבוגרים. ככה שרוב הזמן מצאתי את עצמי לבד, נוסעת בסירות קטנות בין האיים השונים. הייתי בודדה, אולי הכי בודדה שהרגשתי, למרות שגם קודם טיילתי לבד. אבל אז התחיל לקרות משהו מופלא, בכל מקום שהגעתי אליו, בכל אוטובוס שעליתי עליו ובכל איזור חדש אימצה אותי אשה פיליפינית.

בהתחלה חשבתי שזה מקרה, שאולי אני נראית קצת אבודה ושבגלל שהיה כל כך נדיר לראות שם תיירת באותה תקופה, היוויתי סוג של אטרקציה. יכול להיות שזה היה חלק מן הסיבה, אבל ככל שהזמן עבר לא יכולתי להתכחש לאיזה דפוס שהסתמן שם. נשים אימצו אותי, התיישבו לידי באוטובוסים, ניסו ללמד אותי טאגאלוג – השפה המקומית, הציעו לי אוכל, הוראות, עצות ידידותיות. חלקן היו מבוגרות וחלקן בנות גילי עם חלקן החלפתי אימיילים ועם חלקן רק חיוכים. אחת מהן סיפרה לי שיש לה חבר ישראלי וגם הסבירה לי שבשנות ה-80 הפיליפינים הייתה לישראלים מה שתאילנד היא היום. מישהי אחרת הייתה חברה של כל הצוות במיני ספינת האהבה שנסעתי בה לאחד האיים, וצירפה אותי בשמחה וברוחב לב לחבורה שלה. היא הסבירה לי שקריוקי הוא הטרנד החם, ומה אני יכולה להגיד, קל מאד להתיידד סביב קריוקי. עוד לא ציינתי שהגברים שם לא התחילו איתי, חלקם התחילו לדבר איתי – בעיקר על התנ"ך, הם מדינה די נוצרית, אבל בניגוד למקומות אחרים באסיה שם צביטה בתחת נחשבת פנייה מנומסת אם את אשה, אף אחד מהגברים שם לא גרם לי אפילו להיזכר בתחושה הזאת. הרגשתי כאילו הגעתי ליקום מקביל.

אני לא יודעת אם יש איזה ביסוס עובדתי לתחושות שלי, לפעמים אני חושבת שאולי זה כמו המחקר המפורסם של מרגרט מיד. מיד היתה אנתרופולוגית אמריקאית שהתפרסמה במיוחד בהקשר למחקרים שערכה באזור פולינזיה. באחד המחקרים שפרסמה לגבי שבטי הטצ'מבולי באיי הים הדרומי, טענה מיד שהנשים בשבט זה הן הדומיננטיות, היא הסבירה כיצד כל הנציגות הרשמיות שקיבלו אותה כשהגיעה היו נשים וכיצד נדמה היה שהן מייצגות סוג של חברה מטריארכאלית. רבים ממחקריה התמקדו בנשים וזכו (אולי גם בשם כך) לביקורות רבות, גם על המחקר הזה הועברה ביקורת. מחקרים מאוחרים יותר טענו כי הנשים של השבט אינן באמת דומיננטיות והסיבה לכך שמיד חוותה אותן ככאלה היא בגלל היותה אשה, בעוד שכאשר חוקרים גברים הגיעו לחקור את השבט דווקא הגברים הם אלו שנחוו כדומיננטיים וניהלו את ההצגה. המחקר הנגדי אמנם קצת מאכזב, אבל לא לגמרי, החוויה של מיד גם היתה אמיתית רק בחלקה, כמו גם החוויה שלי, עדיין מאפשרות לפחות לדמיין מציאות מסוג שונה.

כשחזרתי לירושלים, הדחף הראשוני שלי היה לחבק כל אשה פיליפינית שראיתי ברחוב או לפחות להתחיל לדבר עם כל אחת מהן, להציע להן משהו – עזרה, שיחה, כוס קפה, ואז זה הכה בי, כמה המצב שונה. ידעתי את זה גם קודם כמובן, אבל ההבדל החד בין המצבים שלנו נראה לי פתאום ברור ומכמיר לב. הרגשתי ברת מזל ואשמה במקביל.

כמה שנים אחר כך, חברה טובה הייתה בין עבודות ודודה שלה הציעה לה להחליף לחודש את המטפלת הפיליפינית של סבתא רבה שלה. היא הציעה לה בערך פי ארבע מהסכום שהמטפלת הייתה מרוויחה ובערך פי שניים ממה שהיא היתה מרוויחה בכל עבודה אחרת, אז היא הסכימה. ראיתי אותה כמה פעמים באותו החודש ורק אז הבנתי מה זה באמת אומר להיות מטפלת סיעודית, עובדת זרה. מה שהיה נראה לי הכי קיצוני בכל הסיפור הזה הוא שאין לך לו"ז משלך, את תלויה לגמרי בהרגלים ובימים של הקשיש או הקשישה שאת מטפלת בהם, אוכלת שהם אוכלים, ישנה כשהם ישנים, יוצאת מהבית כשהם יוצאים – אם בכלל. אין כזה דבר פרטיות, כמה שעות חופשיות, להגיד למישהו שאין לך כוח לרגע. בנוסף, כל יום חופש הוא פרויקט מטורף של תיאום עם שאר בני המשפחה.

בסוף החודש הזה חברה שלי היתה מותשת פיזית ונפשית והיא עוד עבדה בשביל המשפחה שלה. קשה לי אפילו לדמיין כמה זה מתיש לעשות את זה בבית זר ותמורת תשלום זעום כל כך. נכון, יש מי שיגידו שיחסית לכסף שהעובדות הללו היו מרוויחות בארצן מדובר בהון תועפות, אבל גם אם היו מציעים לי הון תועפות לא הייתי מוכרת את עצמי לסוג כזה של עבדות, זה משהו שעושים רק כשאין ברירה.

מה האחריות שלנו בכל זה? אני שואלת את עצמי ולא בפעם הראשונה. דבר ראשון אני נזכרת במבוא לספר המבריק "האשה הגלובלית" בעריכת ארלי ראסל הוכשילד וברברה ארנרייך. הן מסבירות שם תהליך שרבים מאיתנו לא מספיק מודעים אליו. "בדימויים המוכרים במערב מפרסומות בטלוויזיה לכרטיסי אשראי, טלפונים ניידים וחברות תעופה" הן כותבות "מנכ"ליות מתעופפות ברחבי העולם, מטלפנות הביתה ממלונות יוקרה ושבות ומתאחדות עם ילדיהן הנרגשים בשדות תעופה. אבל אנחנו שומעים הרבה פחות על זרימה רבה בהרבה של עבודה ואנרגיה נשיות : ההגירה הגוברת של מיליוני נשים מארצות עניות לארצות עשירות כדי לשמש כמטפלות, עוזרות ולעיתים כעובדות מין."

"בהעדר עזרה מבני זוגן" מסבירות ארנרייך והוכשילד "הצליחו נשים רבות בקריירה ב"עולם גברי" קשוח רק הודות להפקדת הטיפול בילדיהן, בהורים הקשישים ובבתיהן בידי נשים מהעולם השלישי." כלומר, מה שבעצם קורה הוא שאפילו אני, שעדיין לא מעסיקה אפילו עוזרת בית אזרחית ישראל, שלא לדבר על מישהי ממדינת עולם שלישית, שחושבת שהמהפיכה הפמיניסטית הייתה בסך הכל הצלחה אדירה למרות כל מה שעוד יש לתקן, תורמת רק מעצם מי שאני לתופעה הזו. לא רק שנשים ממקומות אחרים בעולם, שנולדו במקרה למשפחה אחרת, חיות ועובדות כאילו המהפכה הזו לא התרחשה, אלא שנוצרת גם הרעה בתנאים שלהן. במקום לנקות ולבשל בבית- לבעל, לילדים ולהורים שלהן הן צריכות לעשות את זה עבור משפחות זרות בצד השני של העולם ולהתגעגע הביתה.

וזה עוד הצד הטוב של המטבע, בכל רחבי העולם וגם במדינת הרווחה – בעלת העבר הסוציאליסטי שלנו, היחס לרבים ממהגרי העבודה הוא נוראי. כל מה שצריך לעשות הוא להיכנס לאתר האינטרנט של "קו לעובד" בכדי לראות כמה מקרים קשים של ניצול והשפלה מתרחשים כל יום במדינת ישראל. כמובן שלא מדובר רק בנשים ואפילו לא רק בעובדים זרים, אבל נראה לי ברור מאד שאם כל כך הרבה עובדים בישראל סובלים מניצול ואפליה הרי שמצבן של הנשים חייב להיות גרוע יותר ולו רק בגלל הסבירות הגבוהה שהן יחוו הטרדות והתעללויות מיניות. מעבר לזה, הסוגיה הזו קשורה לנשים באופן מיוחד בגלל העובדה שנפגעות העיקריות והכמעט יחידות של סחר בבני אדם הן נשים, סחר הקשור בקשר הדוק ביותר לתופעת מהגרי העבודה.

אל התופעה הזו אי אפשר להתייחס כתופעה פרטית, היא קשורה בקשר ישיר לגלובליזציה, לקפיטליזם אכזרי ובעיקר לתפיסה שלנו שכל עוד אנחנו משלמים למישהו לעשות משהו אז האינטראקציה הזו היא תמיד לגיטימית. לתפיסה הרווחת שכל עוד המועסק מסכים להיות שם אז כנראה שאין שום בעיה. אנחנו נוטים שלא או מעדיפים שלא להתעמק בפרטים של האינטראקציה הזו למקרה שמשהו שם לא בסדר. בדרך כלל, לא כי הכוונות שלנו רעות, אלא כי אנחנו מרגישים איזה חוסר אונים נגד כל העוולות שמתרחשות בעולם. אם נתחיל לטפל במישהו אחד, לימדה אותנו הכלכלה הקפיטליסטית, נצטרך להתחיל לטפל בכולם ואז זה לא יגמר, זה ידרוש מאיתנו משאבים בלתי נגמרים, לא נוכל לטפל בעצמנו.

ובכל זאת, יש בעולם מי שלא מוכן להתעלם מהתופעה, דווקא במדינה שלנו שעד לא מזמן דורגה באחד המקומות הגבוהים בעולם בנושא של סחר בבני אדם וזכתה לעוד תארי כבוד מפוקפקים שכאלה, נעשים דברים מקסימים ונפלאים: אם זה באמנות (בקרוב נוסיף פה לינק מעניין של הטלוויזיה החברתית להרצאה של ד"ר טל דקל בנושא), בספרות, בארגונים הנהדרים שפועלים לשיפור זכויות העובדים ואפילו ביוזמות פרטיות לאיסוף תרומות והתנדבות. אבל למרות כל זה, אני לא יכולה לשכוח עד כמה המצב עדיין קשה, כמה עבודה עוד צריך. בכל פעם שאני עוברת בתחנה המרכזית, בשכונת שפירא או רואה את ילדי העובדים הזרים בגן שמול חלון המטבח שלי, אני נזכרת כמה מעט אנחנו בעצם עושים בתור חברה בשביל לשנות את המציאות הזאת. ארגונים לזכויות אדם הם נהדרים אבל כמו בכל כך הרבה תחומים אחרים הם מכסים על כך שהחקיקה בנושא מצד הממשלה היא מטרידה ומערערת.

רק השבוע חגי האיר את עיני ביחס לכמה מן התופעות הבאות: בתור התחלה, מדיניות הדלת המסתובבת של העובדים הזרים היא תוצר של החלטה של הרשות המבצעת. בנוסף, תשמחו בוודאי לדעת שבמדינה הדמוקרטית שאנחנו חיים בה אין במערכת הגירוש מן הארץ (בשמה המכובס, בתי הדין לביקורת משמורת של שוהים בלתי חוקיים) ייצוג לפונים, בתי הדין אינם כפופים לסדרי דין או לדיני הראיות, אינם חלק מהרשות השופטת ואינם בעלי עצמאות שיפוטית, ולא פעם ההליך ה"משפטי" כולו מתנהל מבלי שלפונים יש אפשרות בכלל להופיע בפני בית הדין.

אם זה לא מספיק, קיימים הסדרי כבילה בין מעביד ועובד במדינת ישראל אשר נקבעו על ידי משרד התמ"ת, ואשר גורמים באופן אפקטיבי לחוסר יכולתו של עובד להתלונן. זאת למרות שבית המשפט פסל אותם והגדיר אותם כחוזי עבדות לכל דבר (אפילו אחרי שארגוני זכויות האדם פנו בשנית לבית המשפט העליון, ונקבע כי המדינה מבזה את בית המשפט בכך שאינה מבטלת פרקטיקת עבדות זו, נותרו הסדרי הכבילה נורמה נוהגת). גם העיקרון שניתן לגרש מהגרת עבודה שנכנסת להריון נקבע על ידי הממשלה (הנושא בדיון בבג"צ). בית המשפט העליון עצמו פסק באופן אבסורדי שאין צורך לשלם לעובדות זרות סיעודיות שעות נוספות. כמו שחגי אומר, אפשר להמשיך עם הרשימה הזו לנצח.

אפשר כמובן גם לדבר על היחס של המשטרה ובייחוד של יחידת עוז אל מהגרי העבודה ויש הרבה מה להגיד. אבל מעבר לחקיקה ולמשטרה נראה לי מאד ברור שכל אחת ואחד מאיתנו אחראיים למצב הזה, שאף אחד מאיתנו לא יכול להסיר אחריות, וכי אין דרך אפקטיבית יותר לתיקון חברתי מאשר ההתכווננות האישית שלנו לתקן את מה שמקולקל בסביבה המיידית שלנו. זה הרבה יותר קרוב ממה שאנחנו חושבות או חושבים. זו אחריות שאי אפשר להתחמק ממנה, לא אם אנחנו רוצים להסתכל אחורה על מי שאנחנו היום ולהרגיש שעשינו את מה שיכולנו, שנלחמנו בשביל אחרים כמו שהיינו רוצים שהם ילחמו בשבילנו.

מודעות פרסומת

8 תגובות to “גלובלית”

  1. טל ינואר 6, 2011 בשעה 5:04 pm #

    פוסט מצוין, תודה

  2. תומסו ינואר 9, 2011 בשעה 9:15 am #

    פוסט מעולה. נהניתי לקרוא והזדהיתי עם לא מעט מהכתוב. לא פעם כשראיתי את העובדים האלו עם האנשים שהם מטפלים בהם (גם גברים רבים) חשבתי איזה עומס ושיעבוד זה.
    מתוך האנשים שאני משחק איתם כדורסל יש גם כמה פיליפינים, איתם כבר יכולתי ממש להרחיב את הדיבור ולהבין יותר את העולם הזה. חלקם נמצאים בארץ יותר מחמש שנים וחלקם קיבלו מעמד תושב בזכות הילדים שעשו כאן.
    עוד דבר שהדהים אותי הוא שהחוויה האישית שלהם לא כזו קשה כמו שאני תפסתי אותה. הם מורידים את הראש לעבודה קשה לכמה שנים וחלקם חוזרים למה שנחשב שם חיי מותרות. אחד החבר'ה קנה שם בית (הוא עדיין כאן) ענקי למשפחה שלו אחרי 4 שנות עבודה בלבד. מה שלא היה מצליח לעשות שם גם אם היה עובד כל חייו.

    • שירה ינואר 10, 2011 בשעה 8:49 am #

      תודה תומסו, נחמד לשמוע שיש גם מהגרי עבודה שהחוויה שלהם לא כל כך קשה ושהעבודה בארץ היא מקפצה עבורם לחיים טובים יותר, בעולם מושלם כל הסיפורים היו כאלה (טוב, לא מושלם אבל הרבה יותר טוב לפחות).

  3. מעין ינואר 9, 2011 בשעה 9:47 am #

    סחתין מותק! עשית קישור יפה מאד של האישי והאישה והפוליטי והגלובלי.
    הפריע לי דבר אחד- השימוש במונח "עובדים זרים". מונח שהוא חלק משיח אולטרה בעייתי לדעתי.

    • שירה ינואר 9, 2011 בשעה 2:03 pm #

      תודה רבה בובה, דיברתי בדיוק על הנושא הזה עם חגי לפני שהעלנו את הפוסט והחלטתי לזגזג בין מהגרי עבודה לעובדים זרים בשביל להתייחס גם למושג הכי רווח וגם למושג הראוי אבל במחשבה שניה נראה לי שאת צודקת. צריך להשתמש במונחים שאנחנו רוצים שיעצבו את המציאות ולא להיפך.

  4. רון ינואר 9, 2011 בשעה 9:50 pm #

    כל מה שאני קורא באתר שלכם כתוב מעולה, והפוסט הזה לא שונה. יש לי כמה הערות, החשובה בהן אחרונה.

    מרגרט מיד – לפי הבנתי, הבעיה העיקרית עם המסקנות שלה קשורות למתודה המחקרית. היא בעצם הגיעה לאיזושהי מסקנה לגבי המבנה המטריארכלי של החברה ולקחה את זה קדימה בלי לעצור ולבדוק האם העובדות תומכות במסקנה שלה (זה לא לומר שחוקרים גברים לא התרעמו על מה שהיא אמרה באופן שוביניסטי, אלא שבניתוח מפוכח יותר עדיין יש בעיה במחקר שלה).

    למרות שבאופן אינטואיטיבי אני מסכים שנשים הן כנראה הקרבן העיקרי מבחינה מספרית של סחר בבני אדם, אני לא חושב שניתן לבטל את הסחר בילדים, בנים ובנות (לשם אימוץ, עבדות, וכן לאותן המטרות שבהן סוחרים בנשים); או הסחר בגברים הקשור לכופר וסחר באיברים – כפי שקורה על מפתן דלתנו לפליטים סודאנים.

    שירה, את כתבת שקצרה היריעה מלהתייחס לכל הנושאים הקשורים לנושא הגירת העבודה (זורם אתך בכיף על ההגדרות…), אבל נושא שאני מאמין שהוא חשוב הוא הפן הפנים ישראלי. אני לא מדבר על זה ש"הם לוקחים לנו מקומות עבודה". אני לא מכיר ישראלי שהיה עובד בעבודות האלה גם ככה (לפני הזרים זה היה פלסטינים). ופה אחת הנקודות שמובילות לבעיה של הגירת עבודה בארץ – ישראל אינה מדינה שבה כל עבודה מכבדת את בעליה. לטעמי, זאת הבעיה הכי מהותית במדינתנו הקטנה, והיא בעיה שעומדת למולי כל פעם שאני חושב על העתיד שאני רוצה שיהיה לי פה. היא כמובן קשורה לכל שאר הבעיות המוכרות – שחיתות בצמרת (ובכל מקום), ביטחון, כלכלה, וכו'. אבל בסופו של דבר, החקיקה הממשלתית הדרקונית לגבי היחס למהגרי עבודה הייתה נמנעת לו הייתה מתבצעת חקיקה – לפני עשרות שנים, לפני כניסת כוח עבודה זול מהשטחים – לגבי זכויות עובדים וחובות מעבידים. לו למדינה הסוציאליסטית לשעבר שלנו היה אכפת מהפועל והעובד. אבל כיום, לך תגיד למישהו שהוא צריך לשלם שכר מינימום עם הטבות ותנאים במקום לאכלס אנשים בקרוונים – ואלו עוד המעבידים היותר אנושיים ונחמדים.

  5. שירה ינואר 10, 2011 בשעה 8:44 am #

    רון, תודה על התגובה ועל המחשבה שהשקעת בה.
    לגבי מרגרט מיד, אני בסך הכל מסכימה. זאת נקודה שהצבעתי עליה בעצמי בפוסט, אבל מן הצד השני חשוב לזכור כי האמינות המדעית של מחקרים במדעי החברה ובמיוחד באנתרופולוגיה נוטה להיות מסובכת ולא מובנת מאליה ומן הסיבה הזאת קיים שם דגש רב יותר על מחקר איכותני ורפלקסיביות. כלומר, בדיוק כמו שמיד כנראה הגיעה עם מסקנות מובנות לכיוון אחד סביר מאד שחוקרים גברים שהתפיסה או אפילו האג'נדה שלהם היתה שונה עשו זאת לפניה ואחריה.

    לגבי קורבנות הסחר בבני אדם אני לגמרי איתך, לרגע לא התכוונתי לבטל את הכאב או המאבק של הקורבנות האחרים אלא להפנות את המבט לאחוזים הקיצוניים של נשים הנפגעות מן התופעה – לפי הרשות לקידום מעמד האשה עולה מספרן של הנשים על 80% מכלל קורבנות הסחר.

    הנקודה האחרונה שהעלית קשורה כבר לשאלות הרבה יותר רחבות. כמובן שניתן והגיוני להעביר ביקורת על כל ההתנהלות של המדינה ביחס לסוגיית העובדים שאינם אזרחי ישראל עוד למן תחילת התופעה הזאת ולהצביע על כמה היא היתה ועודנה עקומה ולא הגיונית, אבל מה שיותר חשוב בעיני היא ההחלטה שלנו בתור אנשים בעלי זכויות להתאמץ ולהתעקש בכדי שמי שלא מקבל זכויות כאלה יזכה ליחס צודק והוגן שלא כולל ניצול והשפלה.

    אני מסכימה איתך שיותר קשה לאכוף כללים בלי חקיקה מוקדמת אבל אני מאמינה שיש לנו גם כוח אישי להשפיע על התופעה. לרבים מאיתנו יש סבים וסבתות שנעזרים במטפלים שהם מהגרי עבודה או הורים חקלאים שמעסיקים עובדים מסין או מתאילנד. אני באופן אישי עבדתי לפחות בשלוש מסעדות שונות שעבדו בהם איתי שוטפי כלים מאריתראה, הודו ונפאל. כלומר, הכל הרבה יותר קרוב אלינו ממה שאנחנו חושבים, השאלה היא אם אנחנו עוצרים לשאול מה קורה מסביבנו ואיך אנחנו יכולים לעזור.

  6. חגי פברואר 13, 2011 בשעה 3:11 pm #

    גם האו"ם לא מרוצה, בלשון המעטה, מתת התנאים בהן חיות העובדות הזרות בישראל. ועדת האום למיגור האפליה נגד נשים התייחסה למדיניות איסור ההריון, העדר התנאים הסוציאלים לעובדות סיעוד (כשעות נוספות), הסדרי הכבילה, האיסור על נישואין וזוגיות ועוד. כמובן, לא סביר שהביקורת הבינלאומית תשנה משהו ביחס המדינה למהגרות העבודה שבה.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1215045.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: