ארכיון | דצמבר, 2010

כשאת אומרת "לא", מי יודע(ת) למה את מתכוונת

18 דצמ

|מאת רוני|

1.

לא כולם מסכימים על ההגדרה של "אונס", וכמה כמעט תמיד קשה לקום וללכת

לפני כמה ימים קראתי את הפוסט המרכז לאמנות האונס בבלוג משהו לנשנש כשאורחים יגיעו. בפוסט, הכותבת מביאה עדויות של גברים המשתתפים בסדנאות במה שמכונה "המרכז לאמנות הפיתוי". אם ברצונכם להבין במה מדובר – היכנסו לפוסט הנ"ל וקראו. על קצה המזלג – מדובר בסדנאות המיועדות לגברים שלא הולך להם עם המין הנשי. הגברים עוברים "אימונים" שמלמדים אותם להשיג נשים. אך מדובר באימונים שבעצם מביאים את הגבר לראות מולו לא אישה שהיא גם בנאדם, אלא חפץ בדמות אישה, חפץ שיש להשיגו בכל דרך אפשרית. כל האמצעים כשרים, גם העלבות והשפלות, וגם הטרדות ונגיעות. מה שהתחיל לכאורה כיוזמה לעזור לגברים חסרי ביטחון ליצור קשרים רומנטיים עם נשים, התגלה עד מהרה כשד סקסיסטי, כאשר המטרות שמציבים לגברים בסדנאות הן לא מטרות ליצור קשרים אנושיים עמוקים ומעניינים – שגם כוללים סקס – עם נשים, אלא ליצור קשרים שמבוססים אך ורק על "הצלחה מינית", עם כמה שיותר נשים במקביל, בכמה שפחות זמן.

מעבר לכך שמדובר בשיטות "חיזור" פוגעניות בבסיסן ומשפילות עבור נשים שנקלעות לסיטואציות הללו עם הגברים שקיבלו את ההדרכה הקלוקלת, מדובר במדרון חלקלק; כפי שמראות עדויות שהביאה הבלוגרית בפוסט שלה, גברים שעברו את הסדנאות הללו, רואים פעמים רבות שוויון ערכים בין הטרדות מיניות ואף אונס, לבין חיזור קביל ולגיטימי. מלמדים אותם "להשיג את מה שהם רוצים" – אך מה כרוך בכך?

להמשיך לקרוא

קצרצרים: נשים ערביות – לא אצל מושיק תאומים

16 דצמ

|מאת חגי|

גיליון מגאזין "דה-מרקר" האחרון נפתח בראיון עם משה (מושיק) תאומים. כותרת הראיון היא: "אני מחפש רשג"דים בצופים ולא בוגרי הארוורד".

בראיון עצמו אומר תאומים:

"אני מחפש ערכים ואישיות. כשאני לוקח אנשים לעבודה, אני שואל שתי שאלות מנבאות: האם היית בתנועת נוער ומה עשית בצבא. תנועת נוער מלמדת על מנהיגות במסגרת א-פורמאלית, ושירות ביחידה מובחרת מצביע על הצלחה בתוך מערכת היררכית, כמו גם מחויבות לארץ ולמדינה. אם אין לך את שני הדברים האלה אתה יכול להיות עובד טוב, אבל משהו חסר. התפישה הזאת הוכיחה את עצמה שוב ושוב, לכן הארוורד היא לא גורם מנבא בשבילי – אני לוקח רשג"דים בצופים." (דה מרקר מגזין, עמ' 14, דצמבר 2010)

אבל מה הוא בעצם אומר?

מושיק תאומים, מבכירי המשק, מחפש רשג"דים ומפק"צים, ובעצם, כל דבר שמגיע בראשי תיבות. צריך לברך את תאומים על גילוי הלב. אם תגיע אליו לראיון בוגרת הארוורד שלא הייתה רשג"דית בצופים יהיה בה משהו חסר (מעניין אם תנועות אחרות גם נתפסות בעיניו כערכיות, כמו איג"י, ארגון הנוער הגאה, או תנועת הנוער הערבי). אבל אם חושבים על זה לרגע, המבחן של תאומים בעצם נועד לסנן בין גברים יהודים. הרעיון של אשה או של ערבי, וכמובן הרעיון של אישה ערביה, בכלל לא עובר לו בראש. במועצת תנועות הנוער בישראל יש תנועת נוער אחת לנוער ערבי, ועוד שתי חטיבות ערביות בתנועות נוער ציוניות. עפ"י משרד החינוך, הרוב המוחלט של חברי תנועות הנוער הם יהודים ממעמד סוציו אקונומי גבוהה. אין חולק שמרבית התפקידים ה"מובחרים" בצבא סגורים בפני נשים, ובודאי שקריטריון השירות הצבאי לא רלבנטי למועמדים לעבודה ערבים או למועמדות ערביות. אז מה בעצם תאומים אומר לנו? את מה שכבר ידענו – אצלו אמנם לא רוצים עובדים ממעמד סוציו אקונומי נמוך, אבל הם לפחות נכנסים למאגר המועמדים. ומי לא נכנס? במאגר של תאומים לא רוצים נשים, לא רוצים ערבים, ובודאי שלא רוצים נשים ערביות. ככה זה אצל תאומים, זה מה שהחיים לימדו אותו, והוא אפילו לא מתבייש.

(משה תאומים)

אך אנחנו רק אמרנו – בלי טובות

14 דצמ

|מאת חגי|

לפעמים ניתן לחשוב שהשיח הפמיניסטי הוא שיח בשביל נשים, השיח הקווירי הוא למען להט"בים והדרישה לשיוויון זכויות לשחורים, עולים, ערבים, בעלי מוגבלות או כל קבוצה מוחלשת אחרת היא למען אותה קבוצה מוחלשת. בפוסט קודם כתבתי על המהלך להדרת נשים מהצבא בשביל לשלב חרדים. סיפרתי שם על הפגיעה שתגרם לנשים בעקבות תוכנית שח"ר ובתגובות התפתח דיון סביב השאלה האם השירות הצבאי עוזר לקידום נשים בחברה או לא. אחד הטיעונים שנטענו נגדי שם הוא (בניסוח מחודש) כיצד ניתן לראות בשיוויון חובות (השירות הצבאי) כפועל לטובתן של נשים. בניתי תשובה מורכבת, המדברת על הקשר שבין חובות וזכויות ומעמד חברתי וניסיתי להראות שחובת השירות הצבאי היא חובה עם הרבה פריווילגיות בצידה.

שתי נשים חשובות בחיי, אחותי, נטע, וחברה קרובה, טלי, הגיבו לפוסט בעל פה. שתיהן הסכימו שתוכנית שח"ר היא תוכנית מסוכנת. שתיהן ציינו שחסר לי נימוק מרכזי אחד. אחרי ששמעתי אותן, הבנתי שהנימוק הזה לא חסר במקרה, או בשביל לקצר, והוא גם אינו נימוק משני; שתיהן ציינו ששכחתי את המחיר שגברים ישלמו, ושהציבור כציבור ישלם, במידה ונשים יודרו מיחידות מסוימות, כחלק מתכנית שח"ר. הייתי כל כך מרוכז בניסיון להראות כיצד התוכנית מפלה ופוגעת בנשים, עד שהתעלמתי לחלוטין מכך שהצבא, כמוסד, בעצם מפסיד גם הוא מהדרת הנשים על ידי כך שהוא מאבד בדרך זו 50% מהאוכלוסייה – 50% שהן בעלות פוטנציאל לבצע את העבודה ברמה גבוהה ואיכותית. זהו אבדן שמשמעותו שבמקומן של הרבה תוכניתניות מצוינות ישרתו תוכניתנים פחות מוכשרים. במקום שהצבא ייעזר בעלית האיכותית של כלל האוכלוסייה, הוא נעזר רק במחצית העלית זו.

אחת מהבעיות עימן מנסים להתמודד כלכלנים לאורך כל ההיסטוריה, ובוודאי שבעידן המודרני, הינה בעיית האבטלה. תוכניות אין ספור ומודלים מורכבים מנסים ולהסביר כיצד לצמצם באחוזים בודדים את שיעורי האבטלה. עם זאת, בשום שלב של מאבק הנשים לשילובן בשוק העבודה לא הובל המאבק על ידי כלכלנים. צמצום האבטלה והגדלת הצמיחה הינו יעד לאומי. שילוב נשים בשוק העבודה – סוגיה של פמניסטיות. "ג'סטה" שאנו, זאת אומרת המדינה, זאת אומרת ההגמוניה הגברית, מוכנים לתת לנשים בגלל שאנחנו מאמינים שצריך לתת להן זכויות. אם קוראים היום הסברים לפריחה הכלכלית של המערב במאה השנים האחרונות (באופן יחסי) ניתן לקרוא נימוקים רבים- המבנה המשפטי, ליברליזציה של השווקים, תרבות מסחרית ועוד ועוד. העובדה ששוק העבודה הכפיל את עצמו, עם כניסת הנשים אליו, אינה נתפסת כגורם מרכזי לצמיחה (אם מתחשבים בעובדה שבערך באותה תקופה גם עבור שחורים נפתחו שווקים חדשים של עבודה ויכולתם לתרום תרומה אפקטיבית לשוק העבודה גברה פלאים, ההסברים ה"מתעלמים" נשמעים בעייתיים וחסרים ביותר). התוצרים שנשים מייצרות אינם בעלי ערך חברתי. הם רק ביטוי לשיווי זכויות האישה. לעובדה ש"אנחנו" יותר צודקים כלפי נשים ולא לעובדה שאנחנו חברה יותר צודקת.

להמשיך לקרוא

נס גדול היה פה

11 דצמ

*פוסט אורח*

|מאת יבגניה|

בתום שירותי הצבאי, כאשר קיבלתי הודעה רשמית מהאוניברסיטה שהפכתי לסטודנטית מן המניין, הבנתי שהגיע הרגע להתחיל לחפש עבודה. האופציה שנראתה לי האטרקטיבית ביותר בתקופה ההיא הייתה עבודה מעודפת בתחנת הדלק. לפי ההמלצה של חברתי הטובה שכבר עבדה שם, המקום התאים מכמה סיבות- משכורת מכובדת בשילוב הבונוסים, משמרות גמישות שכוללות סופי שבוע, אווירה נעימה ומדים אדומים שמחמיאים לכל בחורה.

המצב בפועל היה די שונה מהתיאור הסימפטי שקיבלתי. כדי להגיע למשכורת סבירה, היה צורך לעבוד הרבה יותר ממה שסטודנט בפקולטה למשפטים יכול להרשות לעצמו, יש מנהל שמתחשב קודם כל בצורכי המערכת ומשבץ בשמחה למשמרת כפולה בלי להודיע על כך מראש, אמנם המדים אכן אדומים, אך תוך כמה שעות הם מתחילים להסריח בכל גווני הסירחון. לי לא היה אכפת. שאפתי לקבל את המענק המובטח בנדיבות רבה על ידי ביטוח לאומי, ובנוסף, כאשר שאלו אותי על מקום העבודה, הרגשתי שלמה ושלווה כשציינתי  שאני עובדת בעבודה מעודפת.

המנהל שהיה אחראי על שתי תחנות, שיבץ אותי למקומות המעניינים ביותר במדינת ישראל. התחנה הראשונה שעבדתי בה הייתה תחנת הבורסה ברמת גן. החנות הקטנה והמספר המצומצם ביותר של המשאבות גרמו לכל הלקוחות הסבירים לפספס את התחנה, אך כל "תושבי הבורסה המיוחדים" הכירו אותה היטב, ומהר מאוד הפכתי להיות חברה של כל החברים בעולם התחתון שהסתובבו שם באזור. במקביל עבדתי גם בתחנה אחרת – גדולה, יפה ומלאה בלקוחות מצפון תל אביב, שחסרונה היחיד גם היה קשור שוב למיקומה – תל ברוך.  מהר מאוד למדתי להיות זהירה ולא לתת הרבה אמון באנשים, להסתכל במצלמות ולהישאר עם היד על הדופק, כדי לא להיתקל במישהו שכדאי שלא אתקל בו.

להמשיך לקרוא

אין מספיק אהובה תומר

8 דצמ

|מאת רוני|

הבוקר פתחתי את העיתונים, והמשכתי לקרוא את הכתבות הרבות שמדווחות על השריפה בכרמל; הרס הטבע, תהיות על זהות המצית, והספדים לאלה שנספו, בראשם אהובה תומר, מי שהיתה מפקדת תחנת משטרת חיפה. תומר היתה כנראה אישיות שהותירה באנשים רושם רב, בפועלה המסור במשטרה. תומר היתה לאישה הראשונה לפקד על תחנת משטרה, כשהתמנתה לפקד על תחנת משטרת נהריה, ועשתה היסטוריה נשית נוספת בשורות המשטרה כאשר התמנתה להיות מפקדת תחנת משטרת חיפה, תחנה המשטרה הגדולה ביותר במדינת ישראל. העיתונים הקדישו את שעריהם בימים האחרונים לאהובה תומר.

בהסתכלות מהירה על הנספים באסון השריפה בכרמל, מוצאים קבוצה הטרוגנית ביותר של אנשים המרכיבים את החברה הישראלית על כל פניה וגווניה: צעירים ומבוגרים, צעירות ומבוגרות, נשואים ונשואות, רווקים ורווקות, מזרחים, אשכנזים, דרוזים, אישה שנקברה מחוץ לחלקה היהודית בשל היותה אמא לא-יהודייה, אישה לסבית שחיה עם בת זוג ושלושה ילדים, אנשים ונשים שהותירו אחריהם משפחות שלמות. בנוסף, מתו קציני וקצינת משטרה, ונער בן שש עשרה, שהתנדב בשירות כיבוי האש.

פעם נוספת, מדהים להיווכח כיצד האבל מאחד את החברה הישראלית. חוץ מ"הערבים" – ה"אויב" האולטימטיבי שאף פעם לא זוכה לחנינה, כמו שתיארו בהצלחה רועי צ'יקי ארד ויוסי גורביץ' ברשמים שלהם על השריפה– הנספים, על שלל פניהם השונות ואורחות החיים שבחרו להם, הוכתרו כגיבורים, גם על ידי אחרוני הטוקבקיסטים מהירי ההקלדה ומשולחי הרסן; קשה יותר לזעום על אישה לסבית שהקימה משפחה והביאה לעולם ילדים, כשבת זוגה נראית ממררת בבכי על קברה הטרי.

להמשיך לקרוא