זהות, פוליטיקה וחירות ההנאה

29 דצמ

|מאת חגי|

אני אוהב לרקוד למוזיקה של ליידי גאגא, אוהב לשכב עם בחורים חתיכים שאספתי מהרחוב, אוהב ללכת לים, אוהב לאכול , מעדיף וודקה על ערק, מפנטז יום אחד לקרוא שירי יונה וולך במהלך סקס.

לא רוצה להסביר, לא רוצה לנתח, לא מוכן לתת דין וחשבון לאף אחד ולאף אחת.

ד"ר סוס, אחד הסופרים הטובים ביותר לילדים ומבוגרים כאחד, אומר, בספר One Fish, Two Fish, Red Fish, Blue Fish

"From there to here, from here to there, funny things are everywhere!".

(שני ביצועים ביזאריים לחלוטין של הספר אפשר לראות כאן ו-כאן)

על מצעד הגאווה בתל אביב אפשר לכתוב הרבה, וראוי לכתוב. אפשר לכתוב על הפוליטיות או העדרה של המצעד, אפשר לכתוב על השאלה האם המצעד משיג את מטרתו, אפשר לשאול האם היה ניתן להשתמש בתקציב של המצעד לצרכים אחרים. אבל דבר אחד קשה להכחיש ביחס למצעד הגאווה – הוא פשוט כייף. חצי יום של הפנינג צבעוני, חופשי, בשמש התל אביבית, עם בירה והופעות על חוף הים. עם דגלים, בדיחות, חברים.

הרבה דיברנו פה על הקשיים, המצוקות, המאבקים, הפוליטיקה של המשפט, של החברה, של היומיום. כל אלו קיימים וחשובים וצריך לדבר על הנושאים האלו. נדמה לי אבל שאין טעות חמורה יותר מלשכוח את ההנאה. התנועה ההומו לסבית, דווקא בגלל ה"שוליות" שלה, מצאה את ההנאה ואת העונג מחדש. התנועה מצאה את הדיוות הגדולות, את הפייטים, את הפסטיבלים בלונדון, המועדונים בברלין, המסעדות בפאריז, הברים והחופים של ניו יורק. גם במיטה, התנועה מצאה את ההנעה שבמין אנאלי, אוראלי, זוגי, המוני, בבריכה, במקלחת, על השולחן, עם אזיקים, בלי אזיקים, עם עזרים או בלי עזרים, את החדוה שבפופרס ואת החדווה שבאלכוהול, את חירות הסטוץ והחירות שבזוגיות, את הגנים הציבוריים ואת הסאונות.

צריך להגיד את זה – התנועה הלהט"בית היא תנועה מגניבה. כתנועה (גם אם לא כל הפרטים שבה) היא מעלה על נס את ההוויה, הכיף, הקיום, העונג. היא קוראת לשחרור ממוסדות ישנים, שמרנים וחנוקים. היא תנועה שמותר לה לספר בדיחות, שבה מרצה רציני למשפטים יכול לרקוד עם חולצה פתוחה במסיבות יום שישי, שבה מרצה לספרות יכולה להיות מלכת סאדו בשעות הפנאי, שבה מותר לאנשים לחגוג את עצמם.

הפוטנציאל המאפשר של הקהילה, שנותן לגיטימציה להנאה, הרבה פעמים נעלם בדיוק בנקודה בה מתחילה הפעולה הפוליטית.

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב פוסט על הפוליטיקה של המין האנאלי, או במילים אחרות- מה הקשר בין אקטיביות ופסיביות לבין הכפפה ופטריארכיה. יש המון מה לכתוב על הנושא, ואפשר להתווכח ולהעלות טיעונים לכאן ולכאן. לא מזמן הגעתי עם איזה בחור למיטה (כן, אצלנו זה מותר, אפילו כל יום, וכמה שרק אפשר) וחשבתי לאן אני רוצה לקחת את הדברים. פתאום השאלה התחלפה משאלה של עונג לשאלה של דיכוי, שאלה שלא ניתן לצאת ממנה – או שאתה מדכא או שאתה מדוכא.

צר לי, אבל אני לא מוכן להכנס עם קתרין מקינון למיטה (ולא רק בגלל שהיא אישה). אני לא מוכן להעביר כל חוויה שאני חווה תהליך של פוליטיזציה. אני רוצה להנות, אני רוצה לדבר על ההנאה, אני רוצה לא להתבייש ולא להתנצל.

הבעיה, למי שתוהה, היא לא בי. הבעיה היא בעצם האבחנה הקטגורית בין שחרור וחתרנות לבין הנאה. טרמינולוגיה נצחית של מאבק יוצרת את האשליה כאילו כל מי שנהנה מהחיים בוגד במאבק. התפישה ההתנגדותית הזאת שואפת כל הזמן לחתור תחת כל דבר יציב, בין אם ראוי לערער אותו ובין אם מדובר בדבר טוב ומהנה.

כמובן, אני לא טוען נגד חתרנות. חתרנות, אפשר להגיד, זה אחלה. זה מגניב כמעט כמו להיות הומו. אין משהו שעושה אותי מאושר יותר מדמגוגיות ופרובוקציות. אני לא טוען נגד ממסדיות. ממסדיות זה יפה, משפטים קוהרנטיים עם נושא ונשוא זה נחמד (וכן, זה לא באמת נורא להנות מספרים של א.ב. יהושוע). אבל זה בדיוק הקטע. יש קשר בין פוליטיקה להנאה, אבל הוא קשר מוגבל, מורכב ולא ישיר.

נדמה לי שהסיבה לאבחנה הזאת, בין שינוי חברתי והנאה, חוזרת לשורשים של הפמיניזם. למרות הפנטזיה של פירוק המחיצה בין הפרטי והציבורי (למשל, הזיהוי של המשפחה כזירה המשפחתית כזירה פוליטית), בפועל הרבה ממה שהתנועה הפמיניסטית עשתה הוא עוד צעד באותו משחק ארוך שנים בין הפוליטי והאישי. באותו המהלך התנועה הפמיניסטית שחררה אותנו (או ניסתה) מהחסם שהיה על דיבור על המשפחה ועל האני כפוליטיים (שחרור אדיר שאסור לזלזל בחשיבותו), והטילה חסם חדש – הפעם אסור לדבר על משהו כעל אישי. הגוף שלנו, ההנאה שלנו, הפנטזיות הפרועות שלנו, הפכו להיות משהו פוליטי, שאסור לדבר עליו כעל אישי, שאסור להסביר אותו ב"כי ככה בא לי", שלא יכול להיות שרירותי.

יכול להיות שיש פה אפילו רובד עמוק יותר. הביקורת היא שממקום של שובע קשה להזדהות עם הרעב, ממקום של בריאות קשה להזדהות עם החולה, וממקום של הנאה קשה להזדהות עם הסובל. במובן מסויים, האמירה הזאת נכונה. בפוסט קודם עלתה השאלה מדוע ברור שטרנסג'נדריות יעזרו בשעת הצורך, וסביר שעורך דין באותו המצב לא יעזור כלל. אחת התשובות שהושמעה הייתה שמהשוליים יודעים לזהות יותר טוב צורך של מישהו אחר. אבל למרות האמת של הטענה הזאת, יש בה משהו מקומם. בכלל לא ברור למה הפנטזיה הזאת של הזדהות מוחלטת היא פנטזיה רצויה. בעתיד אני מתכנן לכתוב פה ביתר הרחבה על פרופ' קרול גיליגן, כותבת הספר "In a different voice". התזה הכללית של גיליגן, שיוצאת כנגד כל המסורת הפסיכולוגית עד אליה, היא שהקול המזוהה כיום בחברה כ"נשי" ו-"נחות" הוא קול של הזדהות (ethics of care). כפי שגיליגן מראה, לא רק שאתיקת ההזדהות (למול אתיקת ההיפרדות, אתיקת הזכויות, של השיח הגברי) אינה בהכרח "טבעית" לנשים, אלא שהיא אף לא "נחותה".

יחד עם זאת, גם עם גיליגן אני לא מוכן להכנס למיטה. להזדהות יש מחירים של אבדן האני, פירוק הנבדלות. היא יוצרת אתיקה של אחריות ושל אכזבה. אני לא רוצה לשאול את עצמי האם בכל פעם שאני בוחר לצאת לרקוד במקום לכתוב פוסט, בכל פעם שאני הולך למסעדה ולא בודק לעומק את התנאים של השומר בכניסה, בכל פעם שאני מעדיף לשתות שוט של וודקה ולא לתרום את הכסף לנזקקים, אני מאכזב את התנועה.

בזמן האחרון, הרבה בזכות אתר "הכצעקתה" אני מתחיל לבחון מחדש דינאמיקות ברחוב. פתאום, אם אני הולך בערב ברחוב ויש בחורה לבד שהולכת באותו הרחוב אני מתאמץ לעקוף אותה בשביל שהיא לא תרגיש בסכנה. אם אני מסתכל על בחורה וחושב שהיא יפה אני ישר בוחן את התפישות המובלעות והאוביקטיפיקציה שבמחשבה הזאת (ולא, הגנת ההומואיות לא עוזרת לי, כבר מזמן למדתי שהומואים מתייחסים לנשים בדיוק כמו גברים סטרייטים, רק בלי הרצון לשכב איתן). אם אני רואה מישהו בשעת מצוקה ולא רוצה לעזור לו אני מרגיש שאני חייב התנצלות למישהו, לאיזו ישות אמורפית שכזו- "התנועה החברתית".

אני לא מנסה לטעון שהתחושת האלו לא טובות וחשובות. חשוב להסתכל באופן ביקורתי על הפרקטיקות היום יומיות, חשוב לבחון את ההתנהגות האקטיבית והפסיבית ביחס לעולם ולשאול מה המשמעות שלה, חשוב להיות מודע ולמנוע סיטואציות קשות מהסביבה שלך. אבל זה לא כל מה שחשוב.

בשביל לחזור לדבר על הנאה צריך לחזור לדבר על האני, על הסובייקט. צריך לדבר מחדש על המרחב השרירותי, שאינו מחויב לראציונאליזציה, שאינו מחויב אפילו לשפה. גם אם הקשר של הומואים לחולצות צמודות, ושל לסביות לחולצות פלאנל הוא קשר פוליטי-תרבותי, הרצון האישי ללבוש חולצה צמודה או חולצת פלאנל הוא לא פחות אמיתי.

אמרטיה סן, כלכלן, זוכה פרס נובל וראדיקאל לא קטן, מנסה בחצי המאה האחרונה לגבש תיאוריה של צדק שמשלבת את הפוליטי ואת האישי. אפשר לבקר את המודל שלו בהרבה מאוד רמות, אבל הבסיס נשמע נכון באופן כמעט אינטואיטיבי. סן מציע מודל משולש – well being, agency ו-perception. שני המדדים הראשונים הם כמותיים – הם שואלים כמה משאבים יש לפרט  ומה היקף חירות ההחלטה שלו ביחס למשאבים אלו. על בסיס קיום חומרי, וחירות בחירה סימבולית, ניתן, לגישת סאן, להתחיל לדבר על העדפות פרטיות ועל סובייקט. ככל שטווח הבחירה גדול יותר, ההעדפות פרטיות יותר, מאחר והן אינן מוגבלות לנתיב מסויים (רק לשם ההברה, גם אם סן אין לי כוונה להכנס למיטה, הוא מבוגר ממני ב-52 שנים).

מהמודל של סן אולי אפשר להתחיל לדבר על הנאה. הנאה, במובן מסויים, היא להיות מאושרים מטווח האפשרויות, החומרי והסימבולי, שיש לנו, בהנחה שכיום להרבה אוכלוסיות מוחלשות יש טווח שכזה. זה לא אומר שלא צריך לשאוף להרחבת הטווח, לשיוון חומרי ולחירות בחירה סימבולית. המאבקים האלו, שניהם, חשובים מאוד. אבל, זה כן אומר שמותר לנו לבחור לאן להפנות את המבט. אפשר להסתכל על ההעדר, החלקי והפגום, אבל אפשר גם, ברמת הסובייקט, לבחור להתמקד במיצוי הקיים. שני הדברים בכלל לא סותרים האחד את השני, או לפחות יכולים לחיות בשלום.

כל מה שאנחנו עושים יכול להעשות בכיף אם נדע שזה מותר לנו. פוליטקה זה כיף (תראו למשל כאן), עבודה זה כיף, לכתוב בלוג (ובעיקר, לעשות ישיבות בלוג עם שירה ורוני) זה כיף, פעם איזה גברת משונה אפילו טענה שלסדר את החדר יכולה להיות פעולה כייפית.

מתוך תפישה של הנאה, חתרנות וממסדיות אינם ביטויים מקבילים ל"מאבק" מול "כיף". שניהם יכולים לשקף וליצר הנאה. אפשר להנות מסופ"ש בצימר עם בן זוג בצפון, ואפשר להנות ממסיבת זימה בוילה ברמת השרון. אולי שתי הפעולות האלה הן גם פוליטיות, אבל הן לא רק פוליטיות. הן גם לעשות מה שבא לנו לעשות, מה שעושה לנו טוב.

ד"ר סוס פעם אמר את שני המשפטים הבאים:

"Be who you are and say what you feel, because those who mind don't matter, and those who matter don't mind."

וגם

"Today you are You, that is truer than true. There is no one alive who is Youer than You."

נדמה לי שזה קולע בול.

מודעות פרסומת

16 תגובות to “זהות, פוליטיקה וחירות ההנאה”

  1. אודי דצמבר 29, 2010 בשעה 6:13 am #

    אהבתי מאוד הפעם – הגיע הזמן שיחגגו קצת את חשיבות הכיף, במיוחד בקונטקסט של בלוג כמו זה, בו תמיד קיימת הסכנה של לקחת את עצמו ברצינות יתרה.
    שתהיה 2011 נפלאה לכולם 🙂

  2. אורלי דצמבר 29, 2010 בשעה 8:36 am #

    פוסט מעולה. קשה להתעסק במגדר ולא להיות בתוך זה 24/7. אין ספק שצריך קצת חופש 🙂
    ולגבי גיליגאן: בדיוק כתבתי עבודה שעוסקת בin a different voice ומדברת על התפיסה המוסרית הנשית שגיליגאן מתארת. תפיסה כזו אמנם קיימת, אבל למעשה משמשת ככלי נוסף לדיכוי נשים. ההבדל בין חוש הצדק הנשי והגברי משרת את הגבלת החירות הנשית: בעוד הגבר מציב את זכויותיו וזכויות הפרטים האחרים בחברה במרכז הבמה, כשווים באופן אובייקטיבי, האישה מציבה את אחריותה כלפי עצמה וכלפי סביבתה כערך המרכזי, כשערך השיוויון לפיכך הוא סובייקטיבי, ומחייב את האישה ברש ובראשונה, ומכתיב את ציפיותיה מעצמה יותר משהוא מכתיב את ציפיותיה מאחרים. המוסר השונה המצופה מנשים וגברים ומיושם על ידיהם באופן שונה מהווה מנגנון נוח להפעלת שליטה חברתית על נשים ומונע מהן לחרוג מן הקונצנזוס, בתואנה מוסרית. במקביל, תפיסה כזו מאפשרת לגברים לקחת פחות אחריות על סביבתם.

  3. דנה דצמבר 29, 2010 בשעה 10:58 am #

    פוסט מעולה, נראה לי שהסוד הוא לא תמיד לקחת הכל ברצינות כל כך.
    דרך אגב- אני לא יכולה לחשוב על דרך יותר מוצלחת כן להכניס א5ת מקינון למיטה מאשר לקרוא יונה וולך באמצע סקס, אז אולי כל העיסוק בפוליטי יכול אפילו להוסיף לכיף

    בהקשר הזה יש לך מזל כי אני די בטוחה שאף גבר סטרייט לא יסכים לעשות דבר כזה…

    נקודה אחרונה- אני אנצל במה זאת כדי להודות שאני גם חולה על ליידי גאגא וגם צופה אדוקה באח הגדול

  4. מל דצמבר 29, 2010 בשעה 11:21 am #

    קודם כל, סחתיין על השימוש בד"ר סוס, זה מבריק וגורם לי לחשוב מחדש על הילדות שלי.

    שנית, אני מאד מעריכה את מה שאמרת לגבי מקינון וגיליגן, הרב פעמים נדמה שאנחנו תקועות במקום הזה, המקום של השונות הפוליטית מכיוון שההגמוניה הדכאנית באמת בכל מקום, אחד המקומות בהם לא צריך לתת דין וחשבון (חוץ מעם האנשים איתם מבלים) זה המקום של העונג הגופני.

    פוסט מעולה.

  5. תומסו דצמבר 29, 2010 בשעה 2:03 pm #

    פוסט מעולה, נכון וכנה .

    שילובים של ניגודים ואיזונים בינהם תמיד נראה כמו דרך חיים מאושרת יותר בעיני.

  6. רוני דצמבר 29, 2010 בשעה 5:50 pm #

    כולם מעודדים – איזה יופי! כן, למרות מה שמשתמע לפעמים מהבלוג – אני, שירה וחגי דווקא אנשים שיודעים ליהנות באופן כללי (במיוחד חגי, זה לא ייאמן), ואנחנו בעד כמה שיותר הנאה מצטברת, גם מינית (במיוחד חגי, זה לא ייאמן). אז איחולי שנה טובה ומענגת במיוחד לנו ולכל הקוראים המגניבים שלנו!

    • יואב דצמבר 30, 2010 בשעה 6:41 am #

      פוסט טוב ושנה טובה.

  7. תומאס דצמבר 29, 2010 בשעה 7:51 pm #

    כמה נקודות עליהן תהיתי:
    1. בהקשר לאחד הפוסטים הקודמים (על הפורנו). האם גם
    בשטח הזה אתה מרגיש את ההתנגשות בין האישי לפוליטי ? האם הויכוח הזה רלוונטי בכלל לסקס הומוסקסואלי ?
    2 . להערכתי, יש מרכיב אינהרנטי של כח הטבוע כמעט בכל יחסים אירוטיים. להוציא או לנטרל את מרכיב הכוח מיחסי מין (על ידי התייחסות מתמדת לפוליטי, לדוגמא) הוא למעשה להוציא מהם את האירוטיקה. אינני בטוח בכך, אך זה נראה לי כך באופן אינטואיטיבי.
    3. אני, עם מרי פופינס, נכנס למיטה בכל רגע נתון. אם אתה יכול להסיח לרגע את דעתו של הנודניק הזה עם התופים שלו והמברשות שלו, מאד אודה לך…

    • חגי דצמבר 31, 2010 בשעה 8:25 am #

      אני חושב שפורנו זאת דוגמא מצויינת להתנגשות בין הבניה חברתית-פוליטית לבין ביטוי למיניות הפרטית. זאת גם התחלה טובה לתשובה על השאלה השניה שלך.

      גם אם יש קשר בין אירוטיקה וכוח (ואני לא בטוח שיש אבל לצורך הדיון נניח) השאלה היא איך מעוצב הכוח הזה. אני חושב שהטענה שהכוח הוא לא שווה היא טענה די חזקה. השאלה היא איך עושים סקס אישי ולא פוליטי בעולם שבו המבנה של היחסים הוא פוליטי. זאת שאלה קשה, ועליה אני רוצה להתחיל לעבוד.

      לגבי מין הומוסקסואלי, אני חושב שאין הרבה הבדל. למרות שנדמה שעצם העובדה שאין חלוקה מינית תוביל לביטול הקטגוריות המגדריות במיטה, אני חושב שלאט לאט החלוקה לאקטיבי ופסיבי הופכת למקבילה לנשי וגברי, ויחסי הכוח בהתאם. כמובן שזה לא מחויב המציאות (ולדעתי גם מטופש). סתם לשם הדוגמא, אני הייתי בטוח שתופעה של נשים מוכות יכולה לקרות רק בזוגיות הטרוסקסואלית, ואז גילית שיש גם לא מעט נשים מוכות בזוגות לסביים. הסיבה היא שהמגדר, למרות שאנחנו לפעמים מדמיינים אותו כ"טבעי" הוא לא טבעי בכלל, וגם קבוצות מיעוט משעתקות את ההרגלים המגדריים של קבוצת הרב.

      • תומאס דצמבר 31, 2010 בשעה 3:05 pm #

        ברור שהכח אינו שווה, אחרת לא תהיה היררכיה, נכון ? (וכל בעלי החיים כמעט מאד אוהבים היררכיה)
        והאם ההסבר הפשוט ביותר לעובדה שיחסי כח לא שוויוניים אופייניים גם ליחסים חד מיניים אינו כי הם מאפיין של גברי לעומת נשי אלא מרכיב אינהרנטי בכל מערכת יחסים (מינית, לצורך עניננו) ? ואתה צודק – מחקרים מדווחים על שכיחות זהה של אלימות בין זוגות הטרוסקסואליים וזוגות לסביות.
        אם אני מבין נכון את תשובתך, גם אצלך יש איזו התנגשות בין האישי לפוליטי בהקשר של פורנו (אני מניח שזו דרך מרומזת מספיק לשאול אם אתה צופה בפורנו ואיך , אם כך אתה מיישב זאת עם הפוליטי ? – או שאינך סבור שפורנו הומוסקסואלי סובל מאותן בעיות כמו פורנו הטרוסקסואלי?).

      • חגי ינואר 1, 2011 בשעה 12:03 pm #

        תומאס, נדמה לי שאתה מנסה לגרור את הדיון בחזרה לשאלה של יחסי לפורנו, ויכוח שנערך בצורה די סוערת לפני שני פוסטים. אני מבטיח שאני עוד אכתוב בצורה רצינית מה דעתי בנושא. בכל מקרה, אני לא לגמרי בטוח שהשפה של ההנאה מתאימה לחלוטין לדיבור על פורנו. אני מנסה לטעון שמתוך מקום של מודעות ועשייה חברתית אפשר להנות גם. אין לי שום כוונה לטעון שלא צריך לקחת אחריות על פעולות שעושים או משהו בסגנון זה. הפוסט בהחלט לא קורא לאסקפיזם. להיפך, הוא קורא לאנשים ולנשים לתקן את העולם עם חיוך.

  8. אסףר דצמבר 30, 2010 בשעה 8:32 pm #

    רשימה נהדרת. ובמקרה בדיוק היום היתה לי שיחה על גיבורים מותשים וחסרי הנאה, ובה הוזכר נאום הזכייה באמי של ג'וס ווידון שהסתיים במשפט הנפלא:

    “This is our small proof not only that things can be done differently in this business, but that the greatest expression of rebellion is joy.”

  9. נטע דצמבר 31, 2010 בשעה 8:06 am #

    פוסט מעולה D: תמשיך להנות

Trackbacks/Pingbacks

  1. התחושה המדויקת של הבלתי נראה « - ספטמבר 21, 2011

    […] אמרטיה סאן ומרתה נוסבאום התחילו בפרויקט הזה לפני כמה עשרות שנים, פרויקט שעדיין לא זכה למקום לו הוא ראוי בשיח הישראלי. גישת היכולות של סאן ונוסבאום מעמידה יוצאת כנגד מודלים כלכליים "אובייקטיביים" לאושר, המעמידים את המצב החומרי בתור הערך המרכזי של האושר. לגישתם, מודל המנסה לכמת את האושר של בני ובנות חברה מסויימת חייב, לצד בחינת העושר של הפרטים, לבחון גם את שליטתם של הפרטים בחייהם. נוסבאום וסאן הכניסו למודל שלהם, לראשונה, גם פרמטרים של סוכניותו של הפרט (Agency) כחלק מהותי. אלמנט נוסף אותו הכניסו השניים הינו אלמנט האושר. השאלה הישירה את הפרט עצמו האם הוא או היא מאושרים (על מודל זה כתבנו כאן). […]

  2. ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי « - ינואר 22, 2012

    […] […]

  3. הגנה, הלכה, הבניה, אפליה « האחות הגדולה - ינואר 22, 2012

    […] […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: