בלי שליט ובלי נשלט

25 דצמ

|מאת שירה|

חגי שאל אותי אתמול על הנטייה שלי לכתוב על ספרים או יצירות תרבות אחרות ולהשתמש בהם כדי לדבר על הנושאים שמעניינים אותנו. כשעניתי לו הבהרתי את הנקודה הזו גם לעצמי: המציאות, כמו שאנחנו מגלים בכל יום, רחוקה מלהיות מושלמת, וקיימים בה עיוותים עמוקים שקשה מאד להתמודד איתם בלי להתייאש. ביצירות בדיוניות לעומת זאת, ליוצר או היוצרת יש את הכוח לברוא או לשקף מציאות מורכבת יותר, מעניינת יותר ולעיתים צודקת יותר – לפחות במובן הרוחני. מציאות, שלא רק שמעודדת את רוחי אלא נוסכת בי תקווה שרעיונות ומילים יכולים באמת להשפיע על העולם.

בעולם ה"אמיתי" אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כמה היסטוריה כולנו סוחבים על הגב. כמה מיתוסים לגבי מי שאנחנו ומה שאנחנו אמורים להיות טבועים בנו. בכמה ציפיות אנחנו מוקפים, לא רק לגבי עצמנו בהווה אלא גם לגבי המסלול של ההתפתחות שלנו. גם בלי ידיעתנו המלאה, התרבות, השיח הציבורי, הסביבה והמשפחות שלנו מעצבים לנו בהדרגה את התודעה (עיצוב שבשלב מסוים גם אנחנו לוקחים בו חלק) ועוד לפני שאנחנו לגמרי עומדים על דעתנו, פעמים רבות כבר הפנמנו את כל הציפיות הללו בלי היכולת להפריד אותן מאיזו מהות פנימית שנדמה שכולנו מרגישים שהיא קיימת.

בתור אשה, אני מוצאת שהתופעה הזאת קיצונית אפילו יותר. התפיסה שאני נמדדת על פי החיצוניות שלי, על פי המיניות שלי, שיש בעולם מי שמרשה לעצמו לשפוט או לבחון אותי לפי הגוף, העדינות או הנשיות שלי, משתקפת לי מכל עבר. מה שאפילו מעציב יותר הוא שגם בתוך קשרי אהבה מלאי הערכה ושותפות, אני עדיין מרגישה לפעמים שאני צריכה לכופף את עצמי, לפעמים אפילו להקטין את עצמי לתוך המסגרת הזאת של הנשיות. לרוב זה אפילו לא קורה בגלל שהשותף שלי לקשר מצפה לכך ממני במפורש – זה משהו שכבר טבוע עמוק בתוך הדפוסים החברתיים שלנו, דפוסים שגם אם חלקנו כבר מזהים כשגויים או לא מתאימים לנו יותר, עדיין קשה מאד להשתחרר מהם.

המציאות הזו שבה אני מרגישה שאני לא יכולה להיות לגמרי האדם שאני רוצה להיות, חידדה אצלי את התחושה שהאשה הזאת – שהיא מעבר לעצמי – עדיין מכתיבה הרבה ממה שאני יכולה או לא יכולה להיות ולעשות בעולם. למשל, לקח לי זמן להבין מה זה אומר שנשים נתפסות בתור אובייקטים, אבל אני יכולה להגיד היום שזה משהו שתמיד הרגשתי. גם עכשיו, כשמעמדן של נשים והאפשרויות העומדות בפניהן רחבות מאד ומגוונות, קיימת במרחב הציבורי אובייקטיפיקציה קיצונית שלנו. הרבה מאד מן הדימויים שאנחנו רואים וקולטות הם של נשים מיניות באופן לא פרופורציונאלי למציאות, נשים שמופקעות מן החלקים האחרים של האישיות שלהן, שמוגדרות על ידי סט כללים שונה לגמרי משל אחיהם הגברים. זוהי תופעה שלא רק שמשפיעה  על גברים להתייחס לפעמים לנשים כאל גוף או אפילו חפץ, אלא גם משפיעה על האופן שבו אנחנו תופסות את עצמנו, גורמת לנו פעמים רבות לצפות מעצמנו הרבה יותר בתחומים של חיצוניות או משפחתיות והרבה פחות בתחומים של ההתפתחות האישית או המקצועית שלנו.

התופעה הזאת שואבת ממקורות היסטוריים ותרבותיים עמוקים. לאורך שנים רבות נשים היו נחשבות לרכוש של ממש, השייך לבני המשפחה הגברים שלהן, ובהמשך עדיין נדרשו נשים לסור למרותם באופן מוחלט כמעט בכל תחום. גם היום, כשמעמד האשה השתפר והתחזק באופן ממשמעותי ועמוק –  לפחות בחברה שאנחנו רגילים להסתובב בה – עדיין קיימות עדויות רבות לתפיסה הבסיסית הזו של האשה כאובייקט. הדבר בולט מאד במסגרת של יצירות תרבות. כמעט בכל קלאסיקה נחשבת בין אם מדובר במוסיקה, תיאטרון, קולנוע או ספרות נשים עדיין מוצגות באופן שלא תופס את מלוא מורכבותן כסובייקט – יצור תבוני ומורכב שלא נועד לספק צרכים של אף אחד אחר. מעניין לראות איך בספרות הקאנונית למשל, הסיפור של האשה לא המשיך מעבר לסוף הטוב, שמגיע בדמות הנסיך על הסוס הלבן או החתונה. למרות שברומנים הגדולים היה קיים תיאור מורכב ומלא של כל ספירות החיים של גברים, הסיפור של האשה מסתיים כאשר היא מממשת את עצמה בקשר של אהבה. עד לסוף הטוב הזה, היו לה כלים ומשאבים רבים שהיא היתה יכולה להשתמש בהם בכדי להגיע אל המטרה של חתונה ומשפחה, אבל ברגע שגבר כלשהו בחר בה, לרוב הסיפור הפסיק להיות מעניין ולא שמענו עליה יותר. כמובן שגם לא כל סוף טוב כזה היה באמת טוב. בעולם שבו האשה היתה חייבת להתחתן בשביל לשרוד, הבחירה שלה לעשות זאת לא תמיד היתה באמת בחירה טהורה. ובאמת, קל מאד לראות שגיבורות ספרותיות וגם נשים אמיתיות שסטו מן התבנית הנשית המוכרת וניסו למרוד בנורמות המקובלות, כמעט תמיד מצאו את עצמן מתות – או לפחות מנודות – בסופן של היצירות הללו וגם בחיים האמיתיים.

כשמתחילים לקרוא באופן מגדרי, קשה מאד להשתחרר מן התחושה, שעל אף שכיום כבר קיימות יצירות ספרותיות שמספרות את סיפורן של נשים חזקות ושלמות, אין בעצם הרבה כאלה. בנוסף, קשה שלא להבחין שקיימות עוד פחות יצירות שמתארות זוגיות בין גבר לאשה בצורה מורכבת, אמיתית ומעוררת מחשבה, על היופי והכאב הרבים הנחבאים בפרטיהם של הקשרים הללו. גם יצירות מורכבות ויפות מאד על אהבה לא תמיד מציגות את האשה כאדם חופשי בעולם, אלא כאידיאל מרוחק של מלאכיות ויופי או מסתורין וסכנה שקשה להבין ולהתקרב אליהם, או לחלופין כאל סט של תכונות מובהקות של משפחתיות, אמהות ועבודות בית.

"כל המחבק אשה הוא אדם. האשה היא חוה. הכל קורה לראשונה… הלל לאהבה שאין בה לא שליט ולא נשלט, כי שניהם נכנעים… הכל קורה לראשונה אבל בדרך שהיא נצחית."

הציטוט היפה הזה מתוך שיר של חורחה לואיס בורחס, מופיע בתחילתו של הספר "המציאה", רומן מאת הסופרת הדרום אפריקאית נדין גורדימר. בהקשר של הדיון הזה ולא בלי קשר לדיונים שמתנהלים כאן בבלוג, אני חושבת הרבה בזמן האחרון, על נשים וגברים. על קשרים אמיתיים של אהבה. אני לא יודעת למה, אבל היתה לי תחושה שיתגלה לי משהו מתוך הספר הזה דווקא, ולשמחתי זה באמת מה שקרה.

הקריאה בספר של גרודימר דומה לחוויה של נשימה עמוקה. היא מזכירה את התחושה הזאת שאולי לא הכל טוב או מושלם בעולם אבל יש משהו שניתן להיאחז בו. הספר עוסק ביחסיהם של ג'ולי, אשה דרום אפריקאית לבנה וצעירה מבית עשיר, ושל איברהים–עבדו, מהגר עבודה מארץ אסייתית מוסלמית ששמה אינה מוזכר. החיבור בין השניים וסיפור האהבה שלהם, מערער על הרבה ממה שאנחנו יודעים ומספרים לעצמנו על גברים ונשים, וחושף באופן מורכב ועמוק את היחסים בין מה שאנחנו קוראים להם "העולם המערבי" ו"העולם השלישי."

תחילתו של הקשר בין בני הזוג מקרי לחלוטין. איברהים, שנקרא עבדו בדרום אפריקה בכדי להתחמק מן הרשויות, מתקן את הרכב הישן של ג'ולי ולאחר מכן עוזר לה למצוא רכב חדש. ג'ולי, שברחה מן הבית העשיר שגדלה בו לטובת חיים בוהמיינים יותר, מתעניינת באיברהים כיוון שהבעת עניין ב"עולם שלישי" נופל לקודים של החברה החדשה והבוהמיינית אליה היא משתייכת, אבל כשהקשר ביניהם הופך לסיפור אהבה, מתעוררים מכשולים ממשיים. המכשול הגדול ביותר הוא הגירוש המתקרב של איברהים, גירוש שגם כל קשריה של ג'ולי אינם מצליחים לבטל. כאשר איברהים עומד לחזור לארצו, ג'ולי מחליטה להצטרף אליו והם נישאים. המשכו של הספר מלווה את הזוג בכפר קטן בקרב משפחתו של איברהים, כאשר לאורך כל התקופה הוא מנסה נואשות לקבל אשרת כניסה למדינה מערבית שתיתן לו להגר אליה.

ייחודו של הספר הזה אינו דווקא בעלילה, על אף שגם היא מעניינת וכוללת תפנית מפתיעה מאד בסופו של הסיפור. גם השפה שבה משתמשת גורדימר מפתיעה; היא אינה עשירה וקולחת, בניגוד לספרים אחרים שאני קראת על אפריקה או אסיה. אין בתיאורי הנוף או המקום שום דבר אקזוטי – ניתן לומר אפילו שזהו ספר אנטי אקזוטי ובמובן זה גם אנטי אוריינטליסטי. ובדיוק כמו שגורדימר מצליחה להפשיט את אפריקה ואסיה מן הקישוטים שלהם, ולספר את סיפור ההישרדות של הגיבורים שלה, כך היא מצליחה גם להפשיט את ג'ולי ואיברהים מן המאפיינים המגדריים הקלאסיים שלהם. זה קורה כמעט בהפתעה. על פניו, העלילה יכולה היתה להתפתח למקומות של כוחנות, בין אם הרומן היה כזה המציג את יחסו הפטריארכאלי המוטמע של איברהים לנשים, או את הרצון של ג'ולי בגבר "פרימיטיבי" קשוח שישלוט בה, ובין אם העלילה היתה הולכת למקום של הצגתה של ג'ולי כמי שבוחרת בגבר פחות מערבי ממנה כבחירה קלה, או את איברהים כנישא לה בשביל כסף או קשרים. כל אלה דימויים רווחים מאד לגבי זוגות מן הסוג הזה. אבל גורדימר אינה נכנעת לאף אחד מן הדימויים הללו ולחילופין גם אינה מציגה את סיפורם של הצד השני כסיפור אהבה סוחף, החוצה גבולות וגורלות.

גורדימר משרטטת בדיוק רב תהליך מסוגר ומסוים של קרבה ואהבה. היא משמיעה את הקולות של שני בני הזוג במקביל. גורדימר מציגה את סקרנותה של ג'ולי ואת משיכתה לאיברהים בתור מקרה שהתפתח לאהבה, ואת פחדו של איברהים להיפתח ולהתאהב, אבל בעיקר מציגה את ההבדל התהומי שבין ההתייחסות של שניהם לעולם: ג'ולי, שגדלה בבית עשיר והנה אזרחית בעלת עבודה טובה, מתייחסת לכל חוויה כאל סוג של הרפתקה, בעוד איברהים מרגיש שהוא נמצא במלחמת הישרדות מתמדת.

גורדימר מייחדת את הרומן שלה באמצעות תיאורי האוטונומיה שהיא מייצרת עבור כל אחד מבני הזוג בנפרד. המהלך הזה אפשרי רק הודות לשינויי המיקום במהלך הספר. ג'ולי מצליחה להתעצב כסובייקט – ולא כאובייקט מיני או משפחתי – לא רק בגלל מעמדה העצמאי בעולם שהיא חיה בו, אלא בגלל מעמדו של עבדו – איברהים. היא אינה מוצגת לרגע כפטרונית שלו, אבל בגלל הזכויות הבסיסיות שקיבלה ונולדה לתוכן, היא אינה צריכה להתאמץ בכדי להיות יותר מגוף, פנים יפות וגם לא נאלצת להיות מנקה וטבחית. לא רק כיוון שמראש היא אינה אף אחד מן הדברים הללו, אלא גם בגלל שהיא אינה נמדדת מול גבר שיש לו יותר ממנה (שזה עדיין המצב בקרב רוב הזוגות במציאות של ימינו). כתוצאה מכך היא מצטיירת באופן ברור כאדם בפני עצמה בעולם. אין זה אומר שהזוגיות לא משפיעה עליה או משנה אותה, אבל אין כאן לרגע את ההתמסרות או ההיבלעות הנשית לתוך הזוגיות מכילת הכל שקיימות עדיין בכל כך הרבה סיפורים אהבה אחרים.

גם את דמותו של איברהים העלילה הפשוטה אך החכמה כל כך של הספר מאירה באור מורכב מאד. מצד אחד, הוא נושא עמו את כל האחריות הגברית של העולם המזרחי-מוסלמי שהוא מגיע ממנו. כשהם חוזרים לכפרו, גורדימר מתארת כיצד הוא מרגיש את הפחד של אחותו מפניו, וכמה אחריות הוא מרגיש כלפי ג'ולי ומשפחתו בתור הדמות המפרנסת והתומכת. עם זאת, קיימים אלמנטים רבים שמציירים אותו גם אחרת, החל מהקשר הייחודי שלו עם אמו, וכלה בהבנה העמוקה שלו שג'ולי איננה זקוקה לו, ומסוגלת לעזוב אותו בכל רגע, ושגם בתוך החיים בכפר שהיא דווקא משתלבת בהם מצוין, המעמד שלה שונה משל כל אשה אחרת רק מעצם היותה מי שהיא.

לאורך העלילה, כמעט ואין תיאור של ג'ולי ואיברהים המתפתחים בתור זוג. במקום זה, מתארת גורדימר את החוויות שכל אחד מהם עובר בנפרד, את האופן שבו הם מתבוננים ולומדים האחד את השנייה, את הפחד שלהם מהמושג אהבה, אבל את המסירות והנאמנות שהם רואים זה בזו. היא אינה מתארת את האהבה בתור פרץ פתאומי ומשנה חיים. במקום זה, היא מבהירה את התהליך, את ההפתעה, את האחריות העצומה הנחשפת פתאום כאשר לא ברור מאיפה האהבה מגיעה, ומצד שני את הטבעיות והנינוחות שבחיבור עם מישהו מן הצד האחר של העולם, על סמך שילוב לא ברור של גוף ורגש. אף אחד מבני הזוג אינו מאבד את עצמו בתהליך הזה וגם אינו מוצא את עצמו מחדש. היחסים שלהם מנוקדים ברוך ובהבנה וגם בתסכול וריחוק. בעזרת התיאורים העדינים אך הרחבים של המחברת, כל זה יחד הופך למכלול מורכב שניתן לקרוא לו קשר של אהבה.

ברקע של הרומן הזה שוכנות גם שאלות רבות אחרות: על אפריקה, מהגרי עבודה, בורגנות ושינוי חברתי, התנתקות ממשפחה וערכים מסורתיים, דת, אמונה, שורשים ומדבר. היחסים של ג'ולי ואיברהים הם רק חלק מאותו סיפור רחב, הכולל ומכיל את כולם, ואולי זה מה שמיוחד כל כך בספר הזה. בלי להגיד זאת במפורש, גורדימר מדגימה איך שום דבר לא יכול להיות נפרד מן ההגדרה העצמית והקהילתית של כל אשה וגבר באשר הם, ובאותה נשימה חושפת איך כל אינטראקציה בעולם היא רק חלק ממשהו אחר, מתופעה שהיא הרבה מעבר לעצמנו. אבל בתוך העלילה הרחבה של "המציאה", גורדימר בעיקר מאפשרת לנו לדמיין את עצמנו אחרת.

 

מודעות פרסומת

3 תגובות to “בלי שליט ובלי נשלט”

  1. אביה דצמבר 25, 2010 בשעה 11:27 pm #

    עושה חשק לקרוא! יש בבית?

    • שירה דצמבר 25, 2010 בשעה 11:37 pm #

      אני אשיג לך עותק, רק תחזרי כבר..

Trackbacks/Pingbacks

  1. על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות « - נובמבר 22, 2012

    […] בלי שליט ובלי נשלט […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: