אך אנחנו רק אמרנו – בלי טובות

14 דצמ

|מאת חגי|

לפעמים ניתן לחשוב שהשיח הפמיניסטי הוא שיח בשביל נשים, השיח הקווירי הוא למען להט"בים והדרישה לשיוויון זכויות לשחורים, עולים, ערבים, בעלי מוגבלות או כל קבוצה מוחלשת אחרת היא למען אותה קבוצה מוחלשת. בפוסט קודם כתבתי על המהלך להדרת נשים מהצבא בשביל לשלב חרדים. סיפרתי שם על הפגיעה שתגרם לנשים בעקבות תוכנית שח"ר ובתגובות התפתח דיון סביב השאלה האם השירות הצבאי עוזר לקידום נשים בחברה או לא. אחד הטיעונים שנטענו נגדי שם הוא (בניסוח מחודש) כיצד ניתן לראות בשיוויון חובות (השירות הצבאי) כפועל לטובתן של נשים. בניתי תשובה מורכבת, המדברת על הקשר שבין חובות וזכויות ומעמד חברתי וניסיתי להראות שחובת השירות הצבאי היא חובה עם הרבה פריווילגיות בצידה.

שתי נשים חשובות בחיי, אחותי, נטע, וחברה קרובה, טלי, הגיבו לפוסט בעל פה. שתיהן הסכימו שתוכנית שח"ר היא תוכנית מסוכנת. שתיהן ציינו שחסר לי נימוק מרכזי אחד. אחרי ששמעתי אותן, הבנתי שהנימוק הזה לא חסר במקרה, או בשביל לקצר, והוא גם אינו נימוק משני; שתיהן ציינו ששכחתי את המחיר שגברים ישלמו, ושהציבור כציבור ישלם, במידה ונשים יודרו מיחידות מסוימות, כחלק מתכנית שח"ר. הייתי כל כך מרוכז בניסיון להראות כיצד התוכנית מפלה ופוגעת בנשים, עד שהתעלמתי לחלוטין מכך שהצבא, כמוסד, בעצם מפסיד גם הוא מהדרת הנשים על ידי כך שהוא מאבד בדרך זו 50% מהאוכלוסייה – 50% שהן בעלות פוטנציאל לבצע את העבודה ברמה גבוהה ואיכותית. זהו אבדן שמשמעותו שבמקומן של הרבה תוכניתניות מצוינות ישרתו תוכניתנים פחות מוכשרים. במקום שהצבא ייעזר בעלית האיכותית של כלל האוכלוסייה, הוא נעזר רק במחצית העלית זו.

אחת מהבעיות עימן מנסים להתמודד כלכלנים לאורך כל ההיסטוריה, ובוודאי שבעידן המודרני, הינה בעיית האבטלה. תוכניות אין ספור ומודלים מורכבים מנסים ולהסביר כיצד לצמצם באחוזים בודדים את שיעורי האבטלה. עם זאת, בשום שלב של מאבק הנשים לשילובן בשוק העבודה לא הובל המאבק על ידי כלכלנים. צמצום האבטלה והגדלת הצמיחה הינו יעד לאומי. שילוב נשים בשוק העבודה – סוגיה של פמניסטיות. "ג'סטה" שאנו, זאת אומרת המדינה, זאת אומרת ההגמוניה הגברית, מוכנים לתת לנשים בגלל שאנחנו מאמינים שצריך לתת להן זכויות. אם קוראים היום הסברים לפריחה הכלכלית של המערב במאה השנים האחרונות (באופן יחסי) ניתן לקרוא נימוקים רבים- המבנה המשפטי, ליברליזציה של השווקים, תרבות מסחרית ועוד ועוד. העובדה ששוק העבודה הכפיל את עצמו, עם כניסת הנשים אליו, אינה נתפסת כגורם מרכזי לצמיחה (אם מתחשבים בעובדה שבערך באותה תקופה גם עבור שחורים נפתחו שווקים חדשים של עבודה ויכולתם לתרום תרומה אפקטיבית לשוק העבודה גברה פלאים, ההסברים ה"מתעלמים" נשמעים בעייתיים וחסרים ביותר). התוצרים שנשים מייצרות אינם בעלי ערך חברתי. הם רק ביטוי לשיווי זכויות האישה. לעובדה ש"אנחנו" יותר צודקים כלפי נשים ולא לעובדה שאנחנו חברה יותר צודקת.

כשאנו חושבים, במשפט ובתרבות, על הזכות לחיים, אינני חושבים עליה כעל זכות שמוענקת. גם לזכות לגוף, לקניין, לחירות או לחופש ביטוי אנו נוהגים להתייחס כזכויות טבעיות, הקיימות מעצם אנושיותו של האדם. את הזכות לשיוויון, זכות טבעית כביכול, אנו מעניקים. אנו מעניקים כי העולם לא הוגן, וצריך להגן על החלשים. שיח זה אינו שיח הנובע משיוויון אלא שיח המנסה לשאוף לשוויון. השיוויון אינו נקודת המוצא של הדיון.

השיח הזה מעצב את החשיבה לא פעם ביחס לעולם ולגברים ונשים בעולם. הוא מעצב את התפישה הרווחת ששיוויון זכויות, ופמיניזם, הם "מחירים" ש"אנו" מוכנים לשלם בשביל לקדם צדק. אז, השאלה שצריך להתמודד איתה היא עד איזה מחיר אנחנו מוכנים להשקיע. השאלה המרכזית הופכת להיות שאלת האיזון בין "מחיר" השיוויון, למול יעילות כלכלית וחברתית. זוהי שאלה של הקרבה לטובת החלש, הנובעת מהכרה בזכויותיו כפרט.

בפסק דין אליס מילר, שכבר הוזכר פה, קבעה השופטת דורנר בצורה חריפה "זכויות אדם עולות כסף". קביעה זו זכתה, מאותה עת ואילך, לאין ספור ציטוטים. קביעתה של השופטת דורנר ניתנה בתגובה לטענת המדינה, כי שילוב נשים בקורס טיס יוביל לעלויות ניכרות על הצבא, שידרש להתקין מתקנים המתאימים לנשים, ולהתאים את ההכשרה לגברים ונשים כאחד. השמחה הרבה על מהפכניותו של פסק הדין גרמה למבקרים לשתוק, ולקבל את המשוואה – זכויות אדם, ושיוויון לנשים, הן מחיר שיש לשלם כחברה. אם נבחן את פסק הדין בכלים של מדיניות ציבורית, מתוך מטרה מצומצמת למקסם את התועלת בעלויות מינימאליות, נגיע לתוצאה שונה לחלוטין. נניח שמחצית מפרחי הטיס יהיו נשים. העלות המצטברת של הקורס לא תשתנה כלל, שהרי על כל תא שירותים נוסף שיהיה צורך לבנות עבור נשים, יהיה תא אחד פחות שיהיה צורך לבנות עבור גברים. המחיר (הזניח ממילא) של מתקנים לגברים ונשים ישאר, פחות או יותר, אותו המחיר. לעומת זאת, איכות הטייסים והטייסות תהיה גבוהה לאין שיעור מאיכותם אם יהיו גברים בלבד. העלות הנוספת היחידה שתיווצר כאשר ישולבו נשים בקורס טיס היא הצורך, בשלב המיונים הראשון, לבחון את כלל האוכלוסייה, ולא רק גברים (בשלב הגיבוש ממילא מספר המקומות מוגבל, ולכן אין סיבה לחשוב שעלויות הגיבוש יעלו באופן כלשהו). ניתן, אם כן, לערער על הרלבנטיות של פסיקתה של השופטת דורנר. אולי זכויות אדם עולות כסף, אבל לא במקרה הזה. במקרה הזה, שיוויון בשילוב נשים בקורס טיס מעלה את התועלת החברתית, ובפועל אין בו כמעט עלויות נוספות כלל.

דוגמא לא פחות מעניינת ניתן למצוא במאבק לשילוב נשים בועדת טירקל (נושא שראוי לדיון בפני עצמו, ועוד יזכה להתייחסות ספציפית פה בבלוג, שווה לחכות). הדיון המרכזי בתקשורת ובשיחות הסלון סבב את השאלה האם יש לקדם את המאבק לשיווי זכויות האשה דווקא באמצעות הועדה. הועדה הציבורית, העוסקת בסוגיות כבדות משקל של ביטחון ומשפט בין-לאומי, אינה הזירה לקידום מאבקם של הארגונים הפמיניסטים לשיוויון. גם בית המשפט העליון, בפסק דין שכתב השופט פוגלמן ובהסכמת השופטת נאור והשופט ג'ובראן, נכתב באותה מסגרת רטורית. בית המשפט תוקף בחריפות את טיעוניה המבישים של המדינה, שהעזה להציג מצג כאילו אין נשים כשירות לכהונה בועדה. בית המשפט מזכיר כי המדינה כבר התחייבה לקיים את חובתה החוקית לשלב נשים בועדות לקביעת מדיניות (חובה המעוגנת בחוק שיווי זכויות האשה מזה חמש שנים ואינה מיושמת). קביעתו של בית המשפט, שיש לפעול לאיתור נשים כשירות לשרת בועדה, מלווה בתחושת השפלה חמורה הנגרמת לנשים. הטיעון כי הועדה תתפקד טוב יותר באם יהיו בה גם נשים אינו נשמע. האינטרס הציבורי בשילוב נשים בועדה נותר מחוץ לתחום השיח. מאז הקמת הועדה חבר ועדה אחד נפטר, קושי שללא ספק העיב על עבודת הועדה. אחד מחברי הועדה הנותרים הוא פרופ' מכובד למשפט אזרחי (פרופ' מיגל דויטש) שכל זיקתו לתחום הנדון הוא שבעבר ישבו השופט בדימוס טירקל ופרופ' דויטש בועדה אחרת יחדיו (הועדה לעיצוב הקודקס האזרחי), והשופט טירקל העריך את יכולותיו האינטלקטואליות. ישנן לא מעט אקדמאיות שזיקתן למשפט הבינלאומי ולמשפט וצבא גדולה לאין שיעור מזיקתו של מומחה לדיני קניין, חוזים ותאגידים. אין ספק שניתן למצוא דיפלומטיות בעבר ובהווה שאינן על סף מוות ויכלו לצלוח את משך כהונת הועדה בחיים. אם היו נשים אלו משולבות בועדה, לא רק מעמדן של נשים היה מתחזק, אלא אף תפקודה של הועדה.

בשנים האחרונות מתפתחת כתיבה, בעיקר בארצות הברית, הבוחנת את המאבק הפמיניסטי מנקודת המבט של יעילות מצרפית (בארץ, ככל הידוע לי, עוד לא קמו אקדמאים ואקדמיות העוסקים בהיבט זה). שיח זה, שמקורו בדיסיפלינה הנדמית זרה לפמיניזם, חושף במידה רבה על מוגבלות השיח הקלאסי על שיוויון. כלים ליברליים הנתפשים באופן מסורתי ככלים לקידום אוכלוסיות מוחלשות, דוגמת איסור אפליה, מתגלים ככלים לקידום יעילות חברתית. העדפה מתקנת, כללים לשילוב אוכלוסיות מוחלשות והעצמה של אוכלוסיות אלו, המשוייכים לא פעם לפמיניזם הראדיקלי, מתגלים ככלי אפקטיבי לתיקון כשלי שוק. לפתע, השיח הרווח ביחס לשיווי זכויות, כשיח של הענקת זכות, מתגלה כשיח דכאני בפני עצמו. הניסיון להפריד את ספרת זכויות האדם מספרת היעילות הכלכלית משקף שליטה הגמונית באופני יצור הידע. זוהי הפרדה המאפשרת דמוניזציה של המהלך הפמיניסטי, כסכנה ליציבות החברתית. הפרדה זו נובעת מנקודת מבט לא שיוויונית בעליל, ומוסיפה להחזיק בחשד סמוי ביכולתן של נשים לתרום לחברה או בצורך בתרומה זו.

כשאנו בוחנים את ההקשר הרחב, מתגלה הניתוח הכלכלי, הקר והיבש, ככלי אפקטיבי לא פעם לבחינת שילוב אוכלוסיות מוחלשות במוסדות חברתיים שונים. למרות החשדנות המוצדקת כלפי דיספלינה שלא פעם שימשה כחיץ בין מוסדות חברתיים לקידום שיוויון, אין היא עוינת לזכויות האדם באופן אינהרנטי. להיפך, השיח הפמיניסטי הליבראלי והראדיקלי יכול לעשות שימוש רחב בכלים אלו של ניתוח, אפילו ביחס לסוגיות הנחשבות ל"ליבת" הויכוח. דיון אודות חופשת לידה אינו צריך להצטמצם לשאלת יכולתן של נשים להשתלב בשוק העבודה מול העלות של מתן חופשות לידה לנשים. ניתן וראוי לשאול האם אין בחיוב מעסיקים למתן חופשת לידה משום תיקון כשל שוק המוביל, בסופו של יום, לשוק יעיל יותר ולצמיחה גדולה יותר. אמנם, לכל מעסיק בפני עצמו אין אינטרס לתת לעובדות חופשת לידה, אך בהקשר ציבורי, קיומה של חופשת לידה מרחיבה את מעורבות הנשים במשק ותורמת לצמיחה. דיונים כאלה מתקיימים תדיר ביחס לשכר מינימום, חוקים להגנה על זכויות העובד (חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק עבודת ילדים וכדומה). משום מה, בהקשר של זכויות נשים במקום העבודה, סוג זה של דיון הינו נדיר ביותר.

אפילו בסוגיות הקשות ביותר, דוגמת זנות ופורנוגרפיה, ניתן ליצר שיח פמניסטי המבוסס על כלי ניתוח כלכלי, מתוך הנחת הרצון למקסם את התועלת המצרפית. העלויות של זנות, במונחים של תועלת או אושר (בניגוד לעושר), כאבדן תחושת כבוד, פגיעה בדינמיקה חברתית המבוססת על אינטימיות ותקשורת בין אישית וכדומה (כולם, סוגי תחושות שהינם בעלי תועלת גבוהה במיוחד שכן היא "משכפלת" את עצמה ללא עלויות נוספות, בהתאמה, הנזק הנגרם אינו רק לזונה וללקוח, אלא הינו נזק המחצין את עצמו על כלל המרקם החברתי) גבוהות לאין שיעור מתועלת הנובעת מקיומו של המוסד. בדומה, העלות החברתית הנוצרת מאבדן תפישה מהותית של האדם ומהחפצתו במסגרת צריכת פורנוגרפיה (שוב, נזק שיוצרי וצרכני הפורנוגרפיה אינם נושאים במחירו, ומהווה החצנה ברורה), גבוהה מהתועלת המופקת ממדיה זו.

אכן, השיח הכלכלי נותר מוגבל וחסר, וכמו שכתבתי בפוסט קודם, אינו מסוגל לשקף באופן מלא ערכים שאינם כמיתים ואינם ניתנים למילול. אינני מציע שנחליף את השיח הפמיניסטי הקיים בשיח כלכלי (הצעה כזו נראית לי מסוכנת ביותר). אני כן מבקש, וטוען שראוי, לשלב את סל הכלים הכלכליים והיבטים כלכליים של מגדר בסוגי שיח הנתפשים כיום כמנוגדים לשיח הפמיניסטי. שיח מסוג זה אף יאפשר להתחיל לגבש שורת מנגנונים חדשים להתמודדות עם סוגיות של פגיעה מגדרית (רק לשם הדוגמא, כלי אפקטיבי להתמודד עם ההחצנות הקשות הנוצרות בגין פורנוגרפיה הינו מיסוי הגורם להפנמת ההחצנות החברתיות, בדומה למיסוי המוטל על מוצרי טבק, מפעלים מזהמים וכדומה). אני מבקש להתחיל ולחשוב על מגדר ושיוויון לא כעלות חברתית בה נושאת החברה לטובת הנשים, אלא ככלי מרכזי בהגדלת התועלת החברתית עבור כלל הפרטים בחברה, גברים ונשים כאחד.

מודעות פרסומת

13 תגובות to “אך אנחנו רק אמרנו – בלי טובות”

  1. שירה דצמבר 14, 2010 בשעה 11:45 am #

    חגי,

    הפוסט מרתק, הוא גרם לי לחשוב על איך שאני באמת חוזרת המון פעמים לרעיון הזה שבשביל להרוויח זכויות אדם אנחנו מפסידים משהו בתור חברה והזכיר לי שקל מדי להתמקד בחלקים מסויימים של דיונים חברתיים ולשכוח את התמונה הרחבה.

    נתקלתי לאחרונה די במקרה בהרצאה הקצרה הזאת:

    שבה הלה טומאסדוטיר- כלכלנית איסלנדית, מדברת על עקרונות "נשיים" בתחום הייעוץ הכלכלי. לדעתה, מעבר להרחבת המשאביים הכלכליים על ידי שיוויון מגדרי, גם יישום ההבדלים בין מחשבה "נשית" למחשבה "גברית" כפי שהם באים לידי ביטוי כיום מסוגלים לשנות את פני הכלכלה העולמית העכשווית. עדיין לא התעמקתי מספיק בפרטים של התיאוריה שלה אבל זה בהחלט רעיון מעניין שנראה לי קשור מאד לפוסט הזה.

  2. עומר דצמבר 14, 2010 בשעה 12:53 pm #

    רק לגבי הטיעון שלך שהוספת נשים לקורס טיס אין בה עלויות, אתה מתעלם משיקולים כלכליים אחרים – אם יש לי עודף של טייסים גברים טובים (כלומר, יש גברים שיכולים להיות טייסים, אבל אין לי מקום בשבילם), אז הוספת נשים רק מעלה עלויות, כי אני לא מרוויח מהגדלת המאתר (אותו דבר היה קורה אם היו רק טייסות, והיו רוצים לשלב טייסים). יתר על כן, בשל העובדה שלאישה יש שירות צבאי קצר יותר, מערכת התמריצים שמניעה אותה לרצות בקורס טיס שונה מזו של גברים (יש גם מימד סוציולוגי משמעותי שרלוונטי כאן בנוסף, כמובן), ולכן איכות מאתר הנשים לא בהכרח זהה לאיכות המאתר הגברי (כלומר, יכול להיות שיש יותר גברים מוכשרים שיסכימו ללכת לקורס טיס מנשים מוכשרות).

    ואחרון חביב, לגבי עלויות המתקנים – בשל הבדלים פיסיולוגיים מסויימים, נשים דורשות יותר מטרז' שירותים מגברים – אפילו כמות מתקנים זהה לא מספיקה. ראה כאן: http://www.economist.com/node/16542591?story_id=16542591

    (וכמובן שכל הטיעונים האלה הם עדיין לא תירוץ למדיניות הצבא. וקיומה של חברה צודקת זה דבר שפועל לטובת הכלל, ולא רק לטובת קבוצות חלשות)

  3. סתיו דצמבר 14, 2010 בשעה 4:36 pm #

    יותר מטרז' שירותים?! גברים לא מטילים מימיהם באוויר הפתוח ברחבי הביס"ט, למיטב ידיעתי, אלא משתמשים גם הם בשירותים, באופן מתורבת יחסית. ובזמן הגיבוש, נשים הולכות (רצות) יפה מאוד אל השיחים כדי לעשות את צרכיהן, בדיוק כמו בעלי המזרקה המתקפלת הטבעית. רצועת בד שהונחה מראש מפרידה בינן לבין משתנות הגברים ה"ספונטניות" ובזאת מסתיים הסיפור – הסיבה היחידה שזה נראה משונה, מהצד, היא משום שהרבה יותר מקובל תרבותית לראות גברים עומדים במכנסיים מופשלים ומפיצים את נוזליהם במרחב, בעוד נשים אמורות להתחבא ולהסתיר (שהרי נשים לא משתינות או, חלילה, מחרבנות). אולי עם השתן תבוא ההשתנות.

    טענת אורך השירות גם היא מופרכת, מכיון שגם המועמדים וגם המועמדות לטיס מסכימים לשרת 12 שנה במקום שנתיים\שלוש במסגרת התפקיד. ברמת האיכות, אפשר לטעון (אך לא מוכרחים) כי הנשים יותר איכותיות מכיוון שאלו המוכנות לגבור על ההשלכות החברתיות של כניסה לתפקיד שכזה בוודאי יש להן מוטיבציה מוגברת. ואינני בטוחה אם הבנתי את טענת העודף – הרי כפי שיש עודף טייסים טובים יש גם עודף טייסות טובות, באופן פוטנציאלי, לא?

    אך כל זה באוף-טופיק. התחושה האינטואיטיבית שלי בפסקה הראשונה של המאמר היתה שיופי, אנא הוציאו לא רק חלק – אלא את כל הנשים מהצבא, אם בכך אתם חפצים. אולי יטב להן, לנשים, לנו – שיגרשו אותנו מהגוף הזה ולא יאפשרו לנו להידבק במניירות מיליטריסטיות, בשטיפת המח הצבאית, באלימות שהופכת לאינסטינקט, בפשרות מוסריות משפילות. אולי עדיף לנו ככה, לא מלוכלכות בשמן רובים שחור. נתח בחברה הישראלית שיוותר פתור-חלקית מחינוך צבאי כפוי ומטראומות מלחמה. הרי יתכן שאת המהפכה הגדולה יחוללו לא אלה שמכירים את המערכת מבפנים, אלא מי שכלל לא נשרטו תחת ציפורניה. לא העם כולו יהיה בצה"ל, אלא רק חציו – מין רודף שלום מול מין רודף מלחמה, ולמי אכפת הדיכוטומיה המגדרית.

    כמי שבעבר יכלה מאוד להזדהות עם אליס מפיילוט-לנד, המאבק לשירות שוויוני לנשים – אשליה מרוחקת גם היום – מרגיש לי אבסורדי. לא אוכל להילחם למען שילובן (או נגד גירושן) של נשים בצה"ל מכיוון שהאידיאה האישית שלי מכוונת למקום ההפוך, של כמה שפחות צבא וכמה שפחות חברה בתוך הצבא ועוד פחות מההיפך. אני במלכוד אידיאולוגי, אם כך. הרי ברור, סטטיסטית, שכמעט כל מי שהגיע לעמדות מפתח בממשלה ושלוחותיה עשה קודם את שנותיו – בדגש על עשה ובדגש על שנים – בצה"ל. ברור שמעמדן של הנשים בחברה הישראלית משתקף באופן מושלם במעמדן בחברה הצבאית (מהקפה ועד המסק"ר), ושמשום שלא ניתן להפריד בין החברות האלה, הצבאית והאזרחית, גם לא ניתן לשפר את מעמד הנשים בחברה מבלי לשפר את מעמדן בצבא. אם נשים ירדו לעמדות נחותות בצה"ל, כוחן הפוליטי בספירה האזרחית יחלש גם הוא.

    כל אלה הן הנחות פופולריות למדי, אך אני לא תמיד בטוחה בנכונותן בטווך הארוך. הרי, מנגד, הנשים מעולם לא נטשו את מעמדן כאמהות ממתינות-לבשורה ומחבקות טייסים מסוקסות. הן בסך הכל הערימו עליו משרות נוספות. תפקיד מגישות הקפה והאם המלווה את הקרב ברוחה עדיין מתמלא בנאמנות על ידי בנות המין היפה בעל הלב המפעפע. ובכל זאת, אנחנו רוצים-רוצות לראות זאת כהתקדמות: מעמד האישה השתפר, בהחלט, גם אם רק במעט, ואיכשהו זה מוכרח להיות קשור גם למלחמות כמו זו של מילר ודומותיה. אך האם השתפר, באמת? או שפשוט נחמד לנו להניח שאנחנו בתוך תהליך מתמשך, ובכך להסכים עם המצב הקיים ולהסתפק במאבקים שרק מנציחים אותו?

    הרי כולנו, סליחה – אני – הייתי שמחה לו כל חיילי וחיילות צה"ל יהפכו מחר למחבקי ילדים עושי קפה, לוגמי קפה ורובצי חוף-ים הבוהים בשמיים במקום להילחם. הייתי מאושרת לו אלו שהיו מטפסות אל צמרת הממשלה היו נשים בדמות תמר גוז'נסקי ולא תא"ל במיל' מירי רגב. ללא או עם קשר לכך שמעולם לא חויבו לעמוד בדילמה, קרבי או לא קרבי – לשרת או לא לשרת, ומעולם לא נאלצו לעבור מור"קים אינסופיים עד שנוצרה בהם התשוקה לסמל מכובד יותר, לפס כסוף נוסף על הכותפת, לכומתה אדומה – ואחר כך לנשק יותר מתוחכם, להישגי מלחמה נערצים יותר, לכח וכח וכח. אולי כך, ללא התוספות החינוכיות שהפדגוגיה הצבאית דואגת לטפח בדייקנות בקרב כל אחד מנתיניה ונתינותיה הרכים, יוותרו בקרבנו אנשים שעוד יש בהם אופטימיות מספקת כדי להוביל שינוי גדול באמת, לא כזה שאיבד את מיטב שנותיו למסגרת ששאבה ממנו את האמון במהפכות ועשתה אותו לבורג מנומנם במערכת שלעד תרגיש גדולה ממנו, וגם כשיצא ממנה – ימשיך לחקות ולתעד את מנהגיה.

    אולי יותר טוב ככה.

    *
    [התגובה הארוכה בתבל. אנא סלחו לי]

    • עומר דצמבר 14, 2010 בשעה 8:07 pm #

      רק אתייחס למה שמתקשר לתגובה שלי: אפשר לקרוא בלינק למה נשים צריכות יותר, אבל זה נובע מכך שיש אצל גברים משתנות שתופסות פחות מקום (אז כן, הם מטילים מימיהם באוויר הפתוח), וגם שבממוצע (הנתונים המדוייקים בלינק) נשים נמצאות יותר זמן בשירותים.

      טענת אורך השירות רלוונטית כיון שנשים צריכות לחתום פי 6 ממה שהן משרתות וגברים "רק" פי 4. כמובן שזה קשור גם לתרבות הרווחת, שחושבת שאשה צריכה להיות נשואה עם ילד עד גיל 30, מה שעשוי להיות קשה יותר לעשות כטייסת. כל זה עשוי להשפיע על רצונן של נשים להתנדב לטייס.

      קיומם של טייסים עודפים משנה כי זה אומר שלא עוזר לי כלכלית להגדיל את כמות המועמדים. כמות המקומות בקורס טיס קבועה – ללא קשר להרכב המגדרי של הקורס. לכן, אם יש לי מספיק מועמדים מוצלחים מהמאתר שלי, לא יעיל עבורי לחפש עוד. זה כמו שאם אני צורך 2 ביצים ביום, ויש לי 2 תרנגולות בלול שמספקות כל יום 5 ביצים (3 הולכות לפח), זה לא יעיל עבורי להוסיף ללול עוד 2 תרנגולות, אפילו אם הן מניבות 6 ביצים ביום. אני צריך רק 2 – למה לי לשלם על בניית תוספת ללול לשכן עוד 2 תרנגולות?

      לגבי שאר הדברים אני לא ממש מסכים, אבל ממש ממהר, אז אאלץ לסתום את הפה 🙂

  4. חגי דצמבר 15, 2010 בשעה 10:01 pm #

    וואו, איזה תגובות דרמטיות. אני מודה שהצבא לא היה אמור להיות במרכז הפוסט הזה, אבל אני שמח על הדיון.

    עומר, אני לא כל כך מסכים עם הטיעונים שלך, למעט הטיעון לגבי השירותים שאותו קשה לי לאשש או להפריך, אבל הוא נראה לי זניח (אני לא יודע כמה עולה עוד חצי מ"ר של תא שירותים, אבל נדמה לי שבטוח להניח שזה סכום זעום).

    לגבי המאתר- אני חושב שדי בטוח להניח שהשיטה עובדת כך שממלאים את המכסות מהמועמד הטוב ביותר עד למועמד הגרוע ביותר, וכל השאר נדחים. המשמעות היא שאפילו אם יש אישה אחת שיותר טובה מהמועמד הגבר הכי גרוע, הגיוס שלה לחיל האוויר ישפר את איכות החיל. אני לא חסיד גדול של הדוגמא שלך עם התרנגולות, אבל אפילו אם נניח שהיא מתאימה (והיא לא, כי בניגוד לצריכת הביצים שלך, שהיא קבועה, ככל הנראה אין "תקרה" לאיכות חיל האוויר, מעבר לה אנחנו לא רוצים שחיל האוויר ישתפר)לא ברור לי מה היתרון של "רק גברים". האם בגלל שזה המצב עכשיו, אין טעם לשנות אותו, כי חיל האוויר יהיה אדיש לגבי השינוי. נדמה לי שבמקום שיש "אדישות" כלפי מאתר של גברים ונשים, אז באמת השיקול הכלכלי אינו רלבנטי, לא כחיזוק לקידום השיוויון ולא כטענה למניעתו.

    לגבי המוטיבציות של נשים – אני מסכים עם סתיו לגבי הטענה שאפשר לחשוב לנשים שהולכות לקורס טיס תהיה יותר מוטיבציה. בנוסף, אני חושב שיש משהו בעייתי בלטעון ששירות נשים בחיל האוויר לא משתלם בגלל שנת ההפרש, במיוחד מאחר ואבחנה המקורית בין נשים וגברים לשאלת אורך השירות הצבאי היא שרירותית. יתר על כן, זה יוצר מצב מעגלי – הסיבה שלא משווים את זמן השירות היא בין היתר הטענה שאין בהם צורך מאחר והן לא ממלאות תפקידים רבים. עם זאת, הסיבה שהן לא ממלאות תפקידים רבים היא, במידה רבה, לצד שוביניזם, על בסיס הטענה שאופק השירות שלהן קצר יותר.

    חשוב גם לזכור – אם יש פחות נשים עם מוטיבציה לשירות בחיל האוויר, גם עלויות המיון שלהן יהיו קטנות יותר (כי הן לא יגשו לגיבוש).

    ובסוף, לגבי הטענה המרומזת שהסיכוי שנשים יצאו מהשירות בשל סיבות שונות (הריון וכדומה). הטענה הזאת עלתה גם בפרשת אליס מילר. בתגובה לדרישת שדולת הנשים, הצבא בהתחלה סירב לחשוף את שיעורי ה"נשירה" של טייסים משירות ומשירות מילואים, אבל בסוף חשף אותם לבית המשפט ולעורכות הדין של מילר. את הנתונים אנחנו לא יודעים, אבל המסקנה שעלתה משם הייתה שאחוז הנשירה של טייסים, מסיבות שונות, הוא כל כך גבוה, עד שהמשקל שיש לתת לסיבות של נשירה כמו היריון ולידה הוא קטן ביותר.

    סתיו,

    אני לא לגמרי יודע איך להתייחס לתגובה שלך. היא מעניינת, אבל אני לא לגמרי מסכים איתה. בכל מקרה, אם אנחנו חוזרים למגדר, לא לגמרי ברור לי האם את טוענת שיש לתת לנשים שחרור במסגרת מהלך חתרני שישחרר בסוף את כולם מהשירות הצבאי, או שיש משהו יחודי לנשים שמצדיק שרק הן לא תהיה במערכת הצבאית. אם הכוונה היא למהלך הראשון, נדמה לי שאנחנו פשוט עוברים לדיון אחר, על השאלה האם צריך להיות צבא.

    אם הטיעון הוא השני (למרות שאני חושב שאת מתכוונת לטיעון הראשון), אני לא מסכים איתך. נכון שהצבא הוא מערכת פטריאכלית, אבל נדמה לי שאם נשים יוצאו מכל מערכת פטריאכלית התוצאה תהיה רק הדרה הולכת ומוגברת של נשים מהזירה הציבורית.

    • עומר דצמבר 16, 2010 בשעה 3:37 pm #

      ראשית, לא טענתי שלא צריך לשלב נשים בחיל-האוויר. טענתי ששיקול כלכלי קר הוא לא בהכרח מוטיבציה שמובילה לזה. בשיקול כלכלי אתה מסתכל על מצב נוכחי, על עלות השינוי למצב אחר, והיתרונות של המצב האחר. הטיעון שלי הוא שבכלל לא טריויאלי (כמו שהשתמע ממה שכתבת) שיש יתרון כלכלי מובהק לשינוי (גם אם לשינוי יש יתרונות כלכליים, לא ברור שעלות השינוי לא עולה עליו) – ואם לשינוי אין יתרון כלכלי, אז לא יעברו אליו, כי יש עלות למעבר.
      גם ההערה שלך ש"אין תקרה" לאיכות חיל האוויר היא לא נכונה, בראייתי (ובוודאי שלא בשיקול כלכלי). מדינת ישראל לא בהכרח רוצה ש-x האנשים הטובים ביותר יכלו לטייס. אולי היא רוצה אותם במחקר מדעי, בפיתוח אמל"ח או במודיעין. ולכן בוודאי שיש מחיר כלכלי שלא משתלם לשלם עבור איכות חיל-האוויר. קונקרטית לגבי חיל-האוויר, אז באמת אם תטען שנשפר את איכות טייסי חיל האוויר אז יש יתרונות לגיוס נשים (ובמישור הכלכלי נשאל האם יש הבדל של ממש באיכות חיל האויר אם יש לנו את 0.0001% מהטייסים הטובים בארץ, או 0.0002% המטייסים הטובים ביותר, שזה המצב בהיעדר נשים, ובהנחה שאיכות טיסה מתפלגת באופן אחיד באוכלוסייה).

      והעובדה שלנשים שהולכות לקורס טייס יש מוטיבציה גבוהה לא בהכרח מעיד שיהיו טייסות טובות (יש לך השערה שלקורסיסטים גברים אין מוטיבציה גבוהה? ובמקרה הזה, אני חושב שאין משמעות לתוספת מוטיבציה), השאלה היא האם סוג הנשים שירצו להיות טייסות הן סוג הנשים שיהיו טייסות טובות. וכיון שעסקינן בהשוואה – האם סוג הנשים יהיה שונה מסוג הגברים. לטעון שהסוציוליזציה ארוכת השנים של נשים לא תבוא לידי ביטוי ברצונן של נשים איכותיות לרצות להיות טייסות היא, לדעתי, מופרכת, ומתעלמת באופן מובהק מהמציאות (לא ברורה לי הכוונה בציטוט המחקר על נשירה מסיבות הריון ו"טענה מרומזת" מצידי – טענתי שציפיית החברה לדברים מסויימים לנשים תביא לזה שחלקן לא ירצו להפוך לטייסות, לא לכך שיפרשו במהלך הקורס יותר מגברים). אני מסכים איתך שאורך השירות הוא חלק מהסוציאליזציה הזאת (וגם מסכים שיש כאן מעגל).

  5. סתיו דצמבר 15, 2010 בשעה 10:44 pm #

    כוונתי לא היתה לערוך מהלך חתרני – למעשה, לא היתה ממש כוונה, אלא הרהור בקול במוטיבציה למאבק למען שדרוג מעמד האישה בצה"ל או לשם מניעת קריסתו. שתי שאלות: האם יש על מה להיאבק, והאם כמי שלא מאמינים בדרך הצבאית (אלה מבינינו שלא מאמינים בה) אנחנו בכלל חפצים במאבק כזה.
    הדילמה שניסיתי להציג פשוטה למדי. מחד, אני רוצה לפעול למען קידומן של נשים (ומקופחים אחרים) בתוך גוף מסוים, מתוך הנחה שלגוף כח שלא הייתי רוצה שיוחזק בידי גברים (או קבוצה שלטת אחרת) בלבד אלא מחולק באופן הוגן יותר – ומצד שני, אני מתנגדת לגוף הנ"ל באופן מהותי ועל כן חשה משונה להיאבק על משהו שנוגע להצטרפות של א\נשים נוספים לשורותיו.

  6. נטע דצמבר 16, 2010 בשעה 11:49 pm #

    אוקיי אולי נתחיל ממשהו קצת פחות אטרקטיבי מטייס.. בוא נדבר על שירות בחיל תותחנים שנפתח לנשים. יש נשים שמתאימות לחיל ולתפקיד קרבי וזה מאפשר לבחורים שממש לא מתאימים לתפקיד הצבאי הזה לא להיות בו. חייל המודיעין- יש תפקידים שבפועל ניתנים היום לבחורים בלבד בגלל אורך השירות שלהם מה שלא אומר שבחורה לא היתה יכולה לתרום בצורה שווה לתפקיד. הגדלת מאגר האנשים לכל תפקיד, בין אם בצבא ובין אם בחברה בכלל, יכולה רק לשפר את איכות האנשים, לספק נקודות מבט נוספות ופתרונות וביצוע יעיל יותר של המשימות. חברות שמורכבות רק מאנשים דומים אחד לשני נוטות לחשוב אותו דבר ולספק נקודת ראות צרה. חיל האויר לטווח בארוך בטוח הרוויח משילוב נשים, כפי שחברות מסחריות מרוויחות משילוב נשים בתפקידים ניהוליים. הדיון כאן הוא שוב לא רק על זה שצריך לשלב נשים אלה על כך ששילוב נשים בתפקידים מגוונים ופתיחת האפשרויות בפני נשים מאפשרת בפועל גם לגברים להרחיב את האפשרויות העומדות בפניהם- גברים יכולים לפנות לתפקידים חינוכיים, טיפוליים ועוד שכיום לא כל כך מתאפשרים להם. פתיחת האפשרויות תאפשר למצוא אנשים מתאימים באמת לכל תפקיד. לגבי קורס טייס- נכון, פתיחת תפקידים נחשקים לאוכלוסיות מגוונות אכן תפחית את כמות הגברים בתפקיד, אכן נדפקתם, בדיוק כמו שכשפתחו עבודות לשחורים בארצות הברית נשארו לעיתים גברים לבנים בלי עבודה, שיוויון דורש איזון- האם נשים בעלות מוטיבציה יכולות להיות טייסות טובות כמו גברים? זאת לא צריכה להיות שאלה בכלל,- ברור שיש נשים שיכולות להיות טייסות מעולות בדיוק כמו שיש גברים שיכולים להיות מטפלים מעולים- רק צריך לפתוח את הראש ולאפשר את כל זה.

  7. יונתן דצמבר 20, 2010 בשעה 12:52 am #

    רק הערה קטנה: בניגוד לדעה הרווחת, בפסק דין אליס מילר השופטת דורנר לא אמרה "זכויות אדם עולות כסף". האמירה המצוטטת בפסק הדין (שאם לדייק, אמרה ש"הגנה על זכויות אדם עולה כסף") מצוטטת מתוך אחד מספריו של אהרן ברק, ובפסק הדין היא נמצאת בחוות דעתם של השופט מצא ושל השופט טל (שהיה בדעת מיעוט). לא שיש בכך להפחית מתרומתה של השופטת דורנר לקידום זכויות האדם בישראל.

  8. דוד אפריל 2, 2011 בשעה 11:10 pm #

    משום מה הנחת שהניתוח הכלכלי מצדד בעמדה הפמיניסטית הרידקלית בכל נושא שעל הפרק.

    אבל השאלה היא מה קורה כשזה לא כך, למשל ע"ע דברי של פרופ' רבקה כרמי על הנזק שהנשים גרמו למקצוע הרפואה:
    http://onlife.co.il/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94/8961/%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%9E%D7%93%D7%99-%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%96%D7%95-%D7%A1%D7%9B%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%95%D7%A2

    אפשר להתווכח על המקרה הספציפי הזה, אבל השאלה העקרונית בעינה עומדת.

    • חגי אפריל 3, 2011 בשעה 10:01 am #

      אני לא מוכן להתייחס לעמדה של כרמי, שהיא פשוט עלבון לאינטיליגנציה. אבירמה גולן ביקרה את הדברים בצורה יפה ואני ממליץ לך לקרוא אותה.

      מכל מקום, אני בכלל לא מניח שהניתוח הכלכלי מצדד בעמדת הפמיניזם הרדיקאלי. למעשה, אני בטוח שהוא לא. הניתוח הכלכלי במהותו מניח פרטים רציונאליים ואוטונומיים בעוד שהפמיניזם הרדיקאלי מניח פרטים שתודעתם מובנית על ידי הסביבה והמנגנונים האידיאוליים (תודעה כוזבת).

      הטענה היא רק שבהקשרים מסויימים, רבים משניתן היה לשער, יכולה להיות חפיפה בין התוצאה הנורמטיבית של שני סוגי הניתוח. משכך, ניתן להשתמש בשפת הכלכלה בשביל לקדם מאבקים של זכויות אדם וזכויות נשים בפרט, ולא להתסתגר גם במרחב הצר של השיח הרדיקאלי.

Trackbacks/Pingbacks

  1. הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן « - אוגוסט 1, 2011

    […] הרציונליות של השוק, היא אמירה שהוכחה לא פעם כשגויה, ואפילו אמירתה אמורה להעלות גיחוך בקרב א/נשים חושבות (היד הנעלמה לא תיקנה, למשל, את אפליית הנשים, השחורים […]

  2. אתן לא באגו טריפ | העוקץ - אוגוסט 3, 2011

    […] הרציונליות של השוק, היא אמירה שהוכחה לא פעם כשגויה, ואפילו אמירתה אמורה להעלות גיחוך בקרב א/נשים חושבות (היד הנעלמה לא תיקנה, למשל, את אפליית הנשים, […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: