נס גדול היה פה

11 דצמ

*פוסט אורח*

|מאת יבגניה|

בתום שירותי הצבאי, כאשר קיבלתי הודעה רשמית מהאוניברסיטה שהפכתי לסטודנטית מן המניין, הבנתי שהגיע הרגע להתחיל לחפש עבודה. האופציה שנראתה לי האטרקטיבית ביותר בתקופה ההיא הייתה עבודה מעודפת בתחנת הדלק. לפי ההמלצה של חברתי הטובה שכבר עבדה שם, המקום התאים מכמה סיבות- משכורת מכובדת בשילוב הבונוסים, משמרות גמישות שכוללות סופי שבוע, אווירה נעימה ומדים אדומים שמחמיאים לכל בחורה.

המצב בפועל היה די שונה מהתיאור הסימפטי שקיבלתי. כדי להגיע למשכורת סבירה, היה צורך לעבוד הרבה יותר ממה שסטודנט בפקולטה למשפטים יכול להרשות לעצמו, יש מנהל שמתחשב קודם כל בצורכי המערכת ומשבץ בשמחה למשמרת כפולה בלי להודיע על כך מראש, אמנם המדים אכן אדומים, אך תוך כמה שעות הם מתחילים להסריח בכל גווני הסירחון. לי לא היה אכפת. שאפתי לקבל את המענק המובטח בנדיבות רבה על ידי ביטוח לאומי, ובנוסף, כאשר שאלו אותי על מקום העבודה, הרגשתי שלמה ושלווה כשציינתי  שאני עובדת בעבודה מעודפת.

המנהל שהיה אחראי על שתי תחנות, שיבץ אותי למקומות המעניינים ביותר במדינת ישראל. התחנה הראשונה שעבדתי בה הייתה תחנת הבורסה ברמת גן. החנות הקטנה והמספר המצומצם ביותר של המשאבות גרמו לכל הלקוחות הסבירים לפספס את התחנה, אך כל "תושבי הבורסה המיוחדים" הכירו אותה היטב, ומהר מאוד הפכתי להיות חברה של כל החברים בעולם התחתון שהסתובבו שם באזור. במקביל עבדתי גם בתחנה אחרת – גדולה, יפה ומלאה בלקוחות מצפון תל אביב, שחסרונה היחיד גם היה קשור שוב למיקומה – תל ברוך.  מהר מאוד למדתי להיות זהירה ולא לתת הרבה אמון באנשים, להסתכל במצלמות ולהישאר עם היד על הדופק, כדי לא להיתקל במישהו שכדאי שלא אתקל בו.

היתרון המשמעותי שמצאתי בעבודה הזו היה האפשרות להכיר את העולם מקרוב, ודווקא את החלק הפחות "מרשים" שלו, המושתק והנעלם. שני מקרים – שונים ולא קשורים – והיחס של הסביבה המיידית אליהם, גרמו לי לחשוב מחדש על הסדר של הדברים, על האופן שבו אני שופטת את העולם ואת האנשים שבתוכו.

באחת ממשמרות ה"שבת בצהריים", ישבתי  לבדי בתחנת הבורסה, מרוכזת כולי בקריאת פסקי הדין לעבודה שעלי היה להגיש.  האמת הייתה שפחדתי והרגשתי לא נעים, וכן, קיוויתי שמשהו יבוא וישתה איתי קפה ואולי ישתף אותי בשיחה מאתגרת. אך הניסיון שרכשתי לימד אותי לפחד מאנשים ומהתקהלות יותר מאשר מבדידות, והבנתי שלא ניתן לצפות מהן הכוונות של אדם שרואה בחורה צעירה יושבת לה בחנות קטנה, כשאין אף אחד באזור הנראה לעין, שיסייע לה אם תידרש לכך.

בסביבות השעה תשע בערב, כאשר החשכה ירדה לרחובות הבורסה ושיחררה את תושביה ה"מיוחדים" ממחבואם, הופיע בכניסה לחנות גבר שהיה לבוש בצורה מוזרה, כל בגדיו היו מלוכלכים. הוא הסתכל עליי במבט פרוע לחלוטין והתחיל למלמל משהו לא ברור. כשהבין שאין לי מה לענות, הסתובב והתחיל להוריד מוצרים מהמדפים, הרים את הקול והמשיך לדבר עם עצמו.

פניתי אליו והצעתי עזרה, אך הוא אפילו לא הסתובב לכיווני. החלטתי להתקשר למשטרה, לחשתי למוקדנית את הכתובת וביקשתי שיגיעו במהירות המרבית.  אך מהניסיון שרכשתי, ידעתי שהשוטרים לא יבואו במהירות אם בכלל. תחנת הדלק היתה ידועה בקריאות, שבסופו של דבר אין מאחוריהן דבר – שניתן לדחות לסוף. בעבר כבר ניסיתי להתקשר למשטרה, אך כאשר הגיעו, אותו המטריד כבר נמלט ומה שנותר לי לעשות זה להתמודד עם התגובה הלא סימפטית של השוטרים שדי התעצבנו על הפנייה הריקה (ועל כך בפוסטים קודמים בבלוג). בנוסף, לא הייתי בטוחה שגם אם יגיעו מהר יחסית הם לא ימצאו אותי שוכבת על הרצפה בלי הכרה. בינתיים אותו הגבר המשיך להפיל דברים ולצעוק על מישהו דמיוני שלא הפסיק לעצבן אותו. נשארתי שקטה ורק הסתכלתי עליו, בלי לנקוט באמצעים כלשהם. כאשר הגעתי למסקנה שעדיף להעיר את המנהל ולקרוא לו להגיע, נכנס לקוח נוסף לחנות וביקש ממני לפתוח לו משאבה. הוא הציג בפניי תעודת עורך דין המעניקה לו הנחה בשירות עצמי. מבטו עקב אחרי האורח ה"נחמד" שלי, אך לאחר התשלום, עורך הדין עזב את המקום בלי לשאול אותי אם אני צריכה עזרה. לרגע נדהמתי – חוסר האכפתיות המרשימה של האדם שקיבל השכלה משפטית הפריעה לי נורא, למרות שבאותה תקופה התרגלתי לפגוש עורכי הדין מסגנון שכזה. דמיינתי לעצמי איך הוא השתתף בנלהבות בשיעורים, כתב עבודות על צדק חלוקתי, דיבר עם חבריו ללימודים על עוולות החברה, אולי אפילו השתתף בהפגנות למען שמירה על בעלי חיים כאלו ואחרים, בעוד שבשטח לבו נשאר קר והעוולה החברתית (או העבירה) שאולי בעוד כמה דקות תתרחש במקום הספציפי, כלל לא עניינה אותו. הוא הרגיש מספיק בנוח לסגור את העניים ולעזוב. בשלב מסוים חייכתי לעצמי; לא מדובר בפעם הראשונה שמצאתי את עצמי בסכנה והלקוחות העדיפו להעמיד פנים ששום דבר לא קורה כאן. הדבר בלט במיוחד כאשר מדובר היה באנשים מבוססים שמגיעים ברכבים מפוארים ומתייחסים אל המוכרים כאל "דבר", כלי-עבודה נטו, חסר צלם אנוש.

בינתיים הלקוח המטריד הסתובב אליי, ציין ש"המדינה הזאת הורסת נשמות טובות", יצא מהחנות והתיישב על הכיסאות  שעמדו בצד, כאשר הוא ממשיך לריב עם האויב הדמיוני שלא התכוון להעניק לו מנוחה אפילו לדקות ספורות. התקשרתי למנהל והגעתי לתא הקולי, התקשרתי למשטרה  ושוב פעם הזכרתי שאני קיימת ועדין צריכה סיוע. ואז הנס קרה. בכניסה לחנות הופיע שוב אותו עורך הדין שכעסתי עליו כל- כך קודם. תחילה חשבתי שבוודאי מצא טעות בחשבון והגיע כדי לדרוש ממני החזר או פיצוי, אך הוא שאל לשלומי והסביר שעזב את המקום במהירות כי אשתו, שהיתה בחודש השביעי להריונה, הייתה ברכב. למרות זאת, הוא החליט לחזור ולראות מה מצבי, ובמידה ואצטרך עזרה, להיות לידי ולהגן עלי. נותרתי ללא מילים, רציתי להודות לו אך המילים בעברית לא יצאו מפי, היה נדמה לי שחזרתי לכיתה י' והמשפט היחידי שאני מכירה בעברית הינו "סליחה, אני רק חודש בישראל".

הצעתי לו קפה על חשבון התחנה, אך לא הסכים והעדיף לשלם. המשכנו לדבר וסיפרתי על עצמי, על לימודיי ועל החיים בתחנת הדלק בבורסה, שאלתי עליו, ניסיתי למצוא בתשובותיו הסבר להתנהגותו שנראתה לי כל כך לא צפויה. אבל תשובותיו נשמעו רגילות, הוא למד, התמחה, סיים מבחני לשכה, התחיל לעבוד… התחלתי לשאול שאלות פרטניות, כאשר אני מנסה להסביר לו מדוע אני להבין למה הוא לא התנהג כמו קודמיו ושידר אכפתיות. גם כאן תשובתו הייתה רגילה, "הרי יש לדאוג לאחרים, זו מחויבות של כולנו…"

הוא נשאר איתי עד להגעת המחליף, ועברה בראשי מחשבה אחרת – אני בדרך כלל חוויתי גברים כנדיבים כלפיי בעיקר כשחיפשו תמורה להענקת העזרה. הניסיון הזהיר – אולי טוב הלב הזה בעצם מבוים, ואין מאחוריו כלום חוץ מאינטרסים אישיים, שבלשון המעטה, אינם שלי. אך כשסיימתי את המשמרת והתחלתי להתקדם לכיוון תחנת האוטובוס, הוא נפנף לי עם היד, נכנס לאוטו ונעלם. כעבור שעה וחצי, הלקוח המטריד  התעייף לשבת בתחנה והמשיך בדרכו. המשטרה מעולם לא הגיעה.

יום למחרת, הגעתי שוב פעם לעבודה, הפעם לתחנה בתל ברוך. החלטתי לבצע מחקר קטן. עברתי בין כל העובדים של משמרת בוקר וצהריים, סיפרתי להם את שקרה לי יום לפני, וחיכיתי לתגובתם. כולם אמרו אותו דבר – לא יכול להיות. כל אחד נזכר במקרה שקרה לו בעבודה, ואיך הוא התמודד עם זה לבד בלי שמישהו מהלקוחות הנכנסים יחכה לרגע לראות האם הוא מסתדר. הבנות קראו לאותו יום בצחוק – "נס גדול היה פה", וכך אני ממשיכה לקרוא לו עד עכשיו.

זמן קצר אחרי האירועים הללו קרה מקרה כמעט הפוך, הפעם בתחנת תל ברוך הגדולה יותר, כשנאלצתי לעבוד בפעם הראשונה  לילה ומשעה עשר, ונשארתי לבדי בחנות. באותו לילה ישבתי בחנות ריקה מאנשים, כאשר בתוכי צמחה הרגשה לא טובה. ראיתי את עצמי כלואה כמו עכבר בתחנה. ואז הן הופיעו. אני בכוונה אומרת הן, למרות שעקרונית, ניתן להתווכח על סיווג הזהות המגדרית של האורחות שנעמדו בכניסה לחנות והתחילו לדפוק בדלת, בלי כל ניסיון להסתיר את העצבים שנבעו מהעובדה  שסגרתי את הדלת עם מנעול מרוב פחד.

לרגע נעמדתי במקום בלי לדעת מה לעשות – האם לפתוח את הדלת ולהכניס אותן, או להשאיר אותן בחוץ בתקווה שיעזבו לבד? בחנתי את שתי האופציות, כדי לבחון אותן מקרוב ולבחור במסלול המצמצם את הנזק. במידה ואכניס אותן פנימה, אבטיח לעצמי רעש וצעקות אין סופיים עד לתחילת משמרת בוקר. יכול להיות שיעשנו גראס בשירותים וינסו לגנוב כמה שוקולדים וצ'פס שקל להבריח בלי שאשים לב. האופציה השנייה הבטיחה לי בוודאות שכעבור כמה דקות, הבנות הנוספות יצטרפו אל האלו שכבר מחכות בכניסה. כמובן, יכולתי להזמין משטרה והעניין היה מסודר (כשמדובר בזונות, השוטרים מגיעים בדרך כלל), אך מחר תבואנה שוב. לא המשכתי הלאה בניתוח ופשוט פתחתי את הדלת במהירות, כאשר חיוך מלא בחיבה עלה על פניי (ולא הוסר משם במהלך כל הערב).

למען האמת, יש להזכיר, כי את האוכלוסייה העובדת בתל ברוך הכרתי מקרוב גם לפני אותו הלילה, אך באור היום הבנות נראות שונה, כי  הן כבר עייפות, רוצות להיפטר מהר מעול הקניות ולנסוע הביתה לישון, לכן יש להן הרבה פחות אנרגיה ורצון לפתח שיחה. בלילה הכול השתנה. לפי ההדרכות שהייתי מקבלת בצבא (שירתתי במשטרה הכחולה), הדבר החשוב ביותר לעשות כאשר מגיעים לשטח, הוא לבצע הערכת מצב נכונה בפרק זמן הקצר ביותר.

לפעמים הדרך הכי מוצלחת הינה הדרך הכי קלה. מניסיון שרכשתי בחיי בהתמודדות עם אנשים שאינם בדיוק סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, ידעתי שהאפשרות היחידה שעומדת בפניי הינה לתת להן יחס, ולתת להן שירות מדרגה הראשונה, שאף לקוח מצפון תל אביב שמוכן להשאיר טיפ של 50 ₪ לא זכה לו.

במהלך החיים הסוערים שהיו לי גיליתי דבר אחד – להיות נחמד זה עובד. האוכלוסייה הקשה והלא מובנת של זונות תל ברוך, מצפה ליחס ומגיבה ליחס. פתאום פניהן של הבנות השתנו, העצבים נעלמו ואפילו הקללות פחתו. המילים היפות והמכבדות שלי שינו את התמונה והתחלתי גם אני לראות מתחת לשכבות המייק-אפ חיוך אמיתי, ואפילו סוג של חיבה. באותו רגע הרגשתי שגיליתי את המתכון לעשיית קסמים ונפלאות, כי ידעתי באותה דקה הספציפית שאין לי ממה לפחד, הבנות לא ינסו לפגוע בי ולא יהפכו לי מוצרים בחנות. הרגשתי שאני בטוחה במי שעומד מולי, ולכן הן בטוחות במי שעומדת מולן. ואכן, וכעבור כמה דקות קיבלתי הוכחה לכך.

לאחר שהכנסתי את הבנות, שכחתי לסגור את הדלת בחזרה, ולחנות נכנסו שלושה גברים שיכורים. הבנות ישבו בפנים בצד, לכן האורחים החדשים הינחו שאני לבדי בתחנה. מיד הם התקרבו אל הקופה והתחילו לדבר איתי במילים גסות, כאשר הכוונה שלהם הייתה לי ברורה. לעומת הסיפור עם הגבר הלא שפוי, כאן ידעתי בוודאות – אני בצרות.  פחדתי נורא וידעתי שהמשטרה לא תגיע בזמן הקרוב גם אם אלחץ על כפתור המצוקה במהירות. פתאום, להפתעתי (וגם להפתעת הגברים המחפשים הרפתקאות), הבנות שישבו בצד קמו ממקומן והצליחו – על ידי שימוש בכוח פיזי לא מבוטל – להוציא את הבחורים מהחנות, ואפילו המשיכו לרדוף אחריהם גם כאשר הגברים המובהלים נכנסו לרכב כדי לברוח.

כאשר המנצחות שבו בחזרה, הרגשתי מוזר. לכאורה, לא הייתי מעלה על הדעת שהסיוע יגיע דווקא ממקום הלא צפוי הזה. קניתי להן שתייה חריפה על חשבוני, ושיחקתי את תפקיד המלצרית במסעדה יוקרתית. הבנות נשארו איתי עד לתחילת משמרת הבוקר והשאירו לי טיפ גבוה שלא קיבלתי מעולם מאף לקוח אחר.

לפני שעזבו, שאלתי אותן רק שאלה אחת והיא "למה?", תשובתן הייתה פשוטה – הן נהנו מהיחס המכבד שקיבלו ממני, הוכחתי להן שאני ראויה לזכות בכבודן.

במשמרות הבאות חזרתי למחקר שהתחלתי לאחר המקרה הראשון, ושאלתי את עובדי התחנה מה הם חושבים על המקרה. התפלאתי לקבל תגובות חיוביות בעניין – כולם היו בטוחים שדווקא מ"בנות הלילה" ניתן לקבל את הסיוע המיידי כאשר המצב מצריך זאת. אף אחד לא הופתע מהעובדה שהן עזרו לי. חלק מאנשים אמרו שהבנות, שעוברות תקיפות על בסיס קבוע בעצמן, הזדהו איתי ולכן הגיבו. חלק אחר חשב שרק אנשים פשוטים, נטולי יכולת ומעמד חברתי מוכנים לעזור, כי יש להם הבנה עמוקה יותר של מהו צער. המנהל סבר, כי הבנות עזרו כתוצאה מהיחס ומהשירות שהענקתי להן.

ואותי עניינה שאלה אחרת – למה לא מצפים מעורך דין, אדם שלפי מקצועו אמור להילחם למען הצדק, שיבוא ויגן על הבחורה שנקלעה לסיטואציה מסוכנת, ודווקא מבנות הלילה שבקושי מצליחות להגן על עצמן- כן? הבנתי כי כל העובדים בתחנת הדלק בטוחים בכך שהעזרה לא תגיע ממשכילים המחזיקים בעמדות כוח או עמדות מפתח – הם לעולם לא יבינו מתי פשוטי העם יזדקקו להגנה שביכולתם להעניק. לא ברור לי מה המסקנה מכל האירועים האלו. אולי היא שדווקא מי שמוגדרים כ"שוליים" הם הרבה יותר מרכזיים וחשובים ממה שנדמה לנו במבט ראשון. אולי הקשר בין היכולת לדבר על צדק ובין לעשות אותו אינו כל כך הדוק כמו שחושבים לפעמים. ואפשר גם להצביע על ההבדל בין "אנשים של חג", כאלה שאנו תופסים כרמי מעלה, לאנשים של יומיום, כאלה שאנו לא מקדישים להם יותר מדי זמן או מייחסים להם חשיבות יתרה; הרי כשהבנות עוזרות לך זה טבעי ויומיומי, אך כשעורך דין עוזר לך, זה סוג של נס חנוכה. וניסים לא קורים יותר מדי.

מודעות פרסומת

15 תגובות to “נס גדול היה פה”

  1. דרור דצמבר 11, 2010 בשעה 6:06 pm #

    כתיבה יפה ונושא מעניין

  2. עומר דצמבר 12, 2010 בשעה 12:08 am #

    פוסט מעניין מאוד.

    ההתרחשויות שתארת בתחנת הדלק בתל ברוך נראות כלקוחות הישר מסרט של אלמדובר, וכנראה שהסרטים לא כ"כ רחוקים מהמציאות..

    בנוגע לנקודה עצמה, אני חושב שגם אצלנו בפקולטה רואים פעמים רבות, למרבה הצער, מרצים שמדברים גבוהה גבוהה על זכויות אדם, אך אין להם בעיה להיות חרא של בני אדם או לפחות לא אכפתים, אל מול הסטודנטים, האנשים האמיתיים שמולם. חשוב לי להדגיש שיש מרצים לא מעטים שאינם נגועים בצביעות הזו.

    הלוואי שהיינו יכולים לצפות תמיד מעורך דין להיות מעורב חברתית ולעזור בזמן אמת, אבל צריך לזכור שעורכי דין, כמו כל בני האדם, יש מסוגים שונים, חלקם אכפתיים יותר וחלקם פחות.

    נדמה לי שקורסים "מן המניין", גם אם נדבר בהם על הנושאים הנאצלים ביותר, יהיו פחות רלבנטים כגורם דוחף לסיוע לאדם שנמצא במצוקה בזמן אמת. כאן משפיע הרבה יותר הרקע שלך, הבית בו גדלת, השירות הצבאי וכד', אבל אני גם רוצה לקוות שחוויות יותר מעשיות, סטייל קליניקה, הל"ב וכד', ידחפו יותר עורכי דין צעירים להסתכל על בני האדם שסביבם ולא רק על התיק המשפטי, מעניין ככל שיהיה.

    בכל מקרה, אני חושב שהצבעת על עניין חשוב, והוא הקושי של כל אדם שהוא להזדהות עם בעיות שרחוקות ממנו. למי שסבל מתקיפה של שיכור יהיה קל יותר להחלץ לעזרה בסיטואציה כזו, בעוד שאדם שהתרחשויות כאלה הן "לא ברדיוס שלו" עלול אפילו לא לקלוט שעזרתו נדרשת.

    • יבגניה דצמבר 13, 2010 בשעה 5:34 pm #

      תודה רבה על התגובות!

      עומר, גם לדעתי הפרויקטים כמו "הלב" וקליניקות משפיעים על הסטודנטים ועורכי הדין הצעירים במידה רבה יותר מאשר הקורסים "מין המניין", אך גם לקורסים שכאלו קיים אפקט "חינוכי" לא מבוטל.

    • חגי דצמבר 13, 2010 בשעה 9:40 pm #

      נדמה לי שגם עם התוכניות השונות והמגוונות לסיוע חברתי שיש באוניברסיטה ובפקולטה הבעיה לא באמת נפתרת. זווית ההסתכלות בתוכניות האלה היא של כמה שעות שצריך לבוא ולעזור. זה מסגרת מתוחמת של עזרה, שהרבה פעמים מטפחת את הפער בין ה"עוזר" ל"נזקק". כל זמן שנמצאים בתוך המסגרת צריך לעזור, אבל ברגע שיוצאים ממנה, שוב הכל נהיה מעורפל, ואפילו אפשר להגיד לעצמך "הי, כבר עזרתי כל כך הרבה, עכשיו אני אדם טוב וגם אם אני אפילו לא רואה כל מיני עוולות זה לא נורא, כי כבר עזרתי". אני זוכר שביחס לסיוע לטרנסג'נדרים באגודה זאת תמיד הייתה התחושה שלי- שהרבה אנשים (לא כולם) עושים "טובה", "חסד".

      כמובן שגם המוטיבציה הזאת לעזור היא חשובה, אבל אני חושב שיבגניה מצביעה על משהו עמוק יותר, והוא העובדה שהנכונות לנסות ולעשות פשוט טוב צריכה להגיע לא ממקום של מפגש עם ה"נזקקים" אלא ממקום של מפגש עם אנשים שבמקרה צריכים עזרה באותו רגע.

      אולי אם אני אנסח את זה אחרת זה יצא יותר מובן. אפשר להבחין בין מי שתופס את הבן אדם לו הוא עוזר קודם כל בתור נזקק, ובין מי שעוזר למישהו שאותו הוא תופש קודם כל בתור בן אדם.

      • רוני דצמבר 14, 2010 בשעה 7:54 am #

        זה שוב מחזיר אותי לפוסט שלי על השכנים, ואיך אף אחד לא התקשר למשטרה. וגם לתיאוריה של ז'יז'ק בדבר הדרכים המודרניות שלנו לפתור את עצמנו מאחריות מוסרית לסביבה שלנו, על ידי קנייה של מוצרים עלק-ידידותיים לסביבה האנושית והאקולוגית של העולם.

        אפשר בעצם לסכם בכך שהכיוון שהחברה שלנו הולכת אליו כבר זמן מה, הוא כיוון של האדרת האינדבידואליזם, ובישראל גם "לא להיות פראייר". עזרה לזולת עדיין נתפסת כערך חשוב ועליון, אבל היישום לוקה בחסר, בלשון המעטה.

      • עומר דצמבר 14, 2010 בשעה 9:38 pm #

        כמו שכתבתי בתגובה הקודמת, הרבה פעמים מי שלא מכיר את המצב מקרוב, לא יחוש בכלל שאדם נמצא בעת צרה, בעוד שאדם המכיר את סוג הקשיים האלה יבין ברגע במה מדובר.

        אני יכול לתת לך דוגמא מתחום דיני העבודה. תמיד הייתה לי רגישות לנושא החברתי, אני יכול להגיד לך שזה מגיע עוד מסבתא שלי שהלכה לאגד עובדים בתור פעילה בנוער העובד בימי ראשית המדינה, אבל השנה בקליניקה נתנה לי משהו נוסף. אם בעבר יכולתי בקלות לזהות קיפוח של עובדים בידיעה בעיתון, אני חושב שאני מזהה כיום עובדים שזכויותיהם נרמסות בחיי היום יום הרבה יותר בקלות, ואני מפתח איתם שיחה בעניין באופן טבעי. נדמה לי שזה קורה לרבים.

        כמובן שחשוב לתפוס את האדם שמולנו כבן אדם, אבל גם לא צריך להגרר לקשקושים פוסט-מודרניסטיים (בעיני) שאין נזקקים וחזקים, כולנו עוזרים לכולנו, כי משם הדרך קצרה ל"השלום מתחיל בתוכי", קרי שכל אחד יעזור לעצמו (הרי הוא נזקק בדיוק כמוני) ושיעזוב אותי בשקט.

  3. ליאור וכטל דצמבר 13, 2010 בשעה 3:35 pm #

    פוסט מעניין מאד שהגעתי אליו לגמרי במקרה!

    • אולג אומלי דצמבר 13, 2010 בשעה 8:22 pm #

      סיפורים מעניינים וכתבה מאוד טובה). מה שאני רוצה לומר הוא שיש לי ב"הלב" כאלה אנשים שקשה לראות בהם באמת מי שחפץ בכל לבו ונפשו לעזור לאנשים מסכנים. יותר מזה, על פי המבט שלהם והבעות פנים אפשר לראות אפילו עד כמה הם מרגישים עצמם נטע זר בסבך הבעיות של אנשים קטנים. נותר רק לקוות שאנשים כאלה ישתנו לפחות במעט. צריך פשוט תמיד לזכור בכל סיטואציה בחיים שאנחנו אנשים וזה אומר משהו…

  4. Ilya Kazmirouk דצמבר 14, 2010 בשעה 2:16 am #

    First of all, I'd like to say that this story could be one of the best scripts for student movie! Interesting, full of senses and hidden meanings. You know what I mean to(.
    Second, I'm very glad to see you writing again since we've worked on movie scripts together. Moreover, your writing has been improved so much and I liked your style. Lifeful, little bit funny, with questions I'd really like to ask – "why?"
    Why do we trust to these "simple" people more than to those who are "high-educated"?
    I think, you have given a good answer to this question by depicting your own situation (or story) and I have nothing to add.
    Bravo!
    P.S. Sorry for English, don't have Hebrew keyboard and I thought typing in Russian would not be fair for others.)

  5. ריקי כהן דצמבר 17, 2010 בשעה 7:56 pm #

    פוסט מרתק, שמעלה אצלי מחשבות ואפילו סוג של חשבון נפש .
    כתבת היטב, העלית שאלות מפרות.
    אין לי תשובה האם דווקא אנשים במעמד מוחלש בחברה יחושו סולידריות וירצו להגן על חלשים, אני לא בטוחה שזה כלל גורף. גם ההפך לא בטוח גורף אם כי אני יותר נוטה לקבל את המסקנה שלך לגביו.

  6. לירן דצמבר 18, 2010 בשעה 2:01 pm #

    תוספת לסיבות שהוצגו: לאנשים ה"גבוהים" יש יותר מה להפסיד. וכשיש לך יותר מה להפסיד, אתה יותר נזהר.
    עורך דין עם אישה בחודש שביעי וחיים טובים בסך הכל, או שלישיית זונות מתל ברוך שלא ברור אם יש להן קשר אנושי חזק למישהו או איזושהי סיבה משמעותית לקום בבוקר עם חדוות חיים.
    למי מהם יש יותר מה להפסיד? מי מהם יסכן יותר, ולכן ייטה להיזהר יותר, גם כאשר כבר יזהה סיטואציה בעייתית ונטיית הלב הראשונית שלו תהיה להתערב?

    אינני פוסל אף אחת מהתגובות הקודמות, אבל נראה לי שגם לנקודה שציינתי יש משקל כלשהו בכך ש"אנשים פשוטים" ייטו יותר להגיש עזרה בפועל.

    • חגי דצמבר 18, 2010 בשעה 2:21 pm #

      נדמה לי שהתפישה הזאת, שלאליטות יש יותר מה להפסיד, היא תפישה שמשרתת בעצמה את השיח ההגמוני, ולא מבוססת על יותר מידי.

      אפשר לטעון בדיוק הפוך – כשעורך דין ניגש לעזור למישהי (או מישהו) הוא יודע שבגדול, אם יקרה משהו, כל המדינה תהיה מאחוריו. הוא יהיה הגיבור שהמשטרה, בתי המשפט, התקשורת ומי לא ירוממו. הוא יהיה ה"ישראלי היפה". לעומת זאת, טרנסג'נדרית, כשהיא ניגשת לעזור למישהי, יודעת שאם תהיה בעיה אף אחד לא יעמוד מאחוריה. להיפך, היא תהיה הראשונה שתואשם, כולם יחפשו את הזווית של "הקרבן" המסכן שבסך הכל שתה קצת יותר מידי וכבר זונה טרנסג'נדרית צמאת דם קפצה עליו.

      בסופו של יום, מה שאנשים יכולים להפסיד כשהם מתערבים זה בדיוק את אותו הדבר, את המעט שהם נותנים לו ערך. העובדה שאנחנו מתייחסים לחיים הטובים של עורך הדין כבעלי יותר ערך מהחיים ה"קשים" של הזונות, היא הבעייתית. אני לא אומר שהחיים של הזונות טובים כמו של עורך הדין. בכלל לא. אני רק אומר שעבורן, להפסיד את המעט הזה זה לא פחות נורא מעבורו לקבל מכות בתחנת דלק.

      הדוגמא הכי בולטת עולה דווקא מהתגובה שלך. לשלישית זונות מתל ברוך יש קשר אמיץ עם מישהו. למשל, אחת עם השנייה. בכל פעם שאני נתקל בבנות האלו התחושה הכי מובהקת שעולה מהן היא של משפחה אלטרנטיבית שכזו. ויש להן המון סיבות טובות לקום בבוקר, פשוט לא הסיבות שבדרך כלל אנחנו מייחסים להן חשיבות בשיח התרבותי.

      נדמה לי שההבדל היחיד הוא שלרב, זונות בתל ברוך יודעות איך ההרגשה להפסיד את הכל פעם אחר פעם, ולא רוצות שזה יקרה למישהו אחר. עורך הדין – פחות.

      זה קצת מתקשר למה שדיברנו פה מקודם, על המקום הבעייתי של הסטודנטים שבאים לעזור מעמדה של "החיים הנכונים" לאלו שהחיים שלהם "לא נכונים". אני חושב שהתובנות של הפוסט מודרניזם, בהקשר זה, הן בכלל לא שטויות, והן לא מובילות למסקנה שלא צריך לעזור. כל מה שנובע מהן הוא שלא צריך לחשוב שבשביל שמישהו אחר יהיה מרוצה הוא צריך להיות אתה.

      • לירן דצמבר 21, 2010 בשעה 1:06 am #

        חגי, הרשה לי קודם כל לשבח אותך על כישרון מרשים למצוא נקודות ראות שונות ולבנות מהן עמדה חזקה, ועל כושר רטורי משובח הדרוש כדי להציג אותה בפועל. בהחלט היו טיעונים וצורות השקפה שלקחתי לתשומת לבי.

        סיימתי את הקריאה בתחושה שמצד אחד, רבים מהטיעונים שלך יפים, ומצד שני, מרגיש כאילו אתה מתאמץ יותר מדי "לחפור" בנושא כדי להגיע למסקנות מרחיקות לכת, ולפעמים המציאות פשוט… יותר פשוטה מזה. אביא כמה דוגמאות.

        אם הם אליטות, יש להם יותר, ולכן יש להם יותר מה להפסיד. זו המשמעות מרגע שקראנו להם אליטות/אנשים "גבוהים"/"אנשים של חג". אלא אם תטען שיש שוויון בין עורך הדין הנ"ל ובין הזונות הללו, ושהוא לא סוג של אליטה ביחס אליהן.

        כשעורך הדין ניגש לעזור וכשהטרנסג'נדרית ניגשת לעזור, הסכנה האמיתית שמרחפת מעל שניהם היא אותה אחת: לחטוף מכות/דקירות, חזקות, שישאירו פגיעה לטווח ארוך שתמנע תפקוד תקין. שניהם נמצאים באותה הסכנה מהבחינה הזו, במידה מסוימת עורך הדין נמצא בסכנה גבוהה יותר כי הוא אחד לעומת שלוש, וסביר להניח שהוא פחות מנוסה במאבק גופני מאשר הבנות. שיקולים של מאחורי מי החברה תתייצב וכו' וכו' הם באמת מאוד משניים, מצטער. מה גם שהחברה כנראה לא תפגע ממש באף אחד מהם בעקבות אירוע כזה.

        בסופו של דבר, אם אתה מסכים איתי שהחיים של עורך הדין טובים יותר מאלה של הבנות, איך תוכל להגיד שכאשר הוא מסכן אותם הוא לא מסכן יותר מאשר הבנות?

        נדמה לי שההבדל היחיד הוא שלרב, זונות בתל ברוך מעמידות את עצמן בסיכון להפסיד את הכל פעם אחר פעם, ובחלק מהפעמים גם מפסידות. עורך הדין – פחות. וכך גם הפעם, לכן יותר הגיוני בעינינו שהן תיקחנה את הסיכון כדי לעזור לה.
        האם אני מאמין בפסקה האחרונה שכתבתי? ממש לא בהכרח. יצאה מפי אמירה איומה ונוראה, ביקורתית ושיפוטית ומה לא. אבל היא סיפקה הסבר אלטרנטיבי למציאות שמוצגת בסברה שלך. לא קשה למצוא סברות שיעמידו את המניעים של צד זה או אחר באור טוב או רע.

        בעוד שאני מסכים איתך בכלליות, אני פשוט לא מסכים שנכון ואפשר ליישם את המשפט הזה למצב הספציפי המדובר. לא מאמין שזונה טרנסג'נדרית יכולה להיות, בגדול, מרוצה מחייה. סורי, פשוט לא מאמין.

      • עומר דצמבר 21, 2010 בשעה 10:34 pm #

        השאלה היא לא של מי החיים "נכונים", והאם מישהו צריך להיות אני כדי להיות מרוצה, אלא למה אנחנו עוזרים.

        יש מעט מאוד סטודנטים שיוצאים לעזור לקשישים בקיסריה וסביון, או מייעצים בהתנדבות לתאגידי ענק איך למצות את זכויותיהם. מדוע? כשאנחנו באים לעזור למישהו, יש הנחה מובנית מאליה שלפחות בתחום בו אנחנו עוזרים לו, יש לנו יכולות טובות יותר משלו, ושהוא נזקק לעזרתנו. כן, מי שעוזרים לו בהתנדבות שייך לשכבה סוציו-אקונומית חלשה/מוחלשת. לא צריך להתבייש להגיד את זה.

        אם בעצם אין חזקים וחלשים, אז למה שאני אעזור לאחר? האם יש מין מעגל קרמה קסום שבו הסטודנט עוזר היום לחייב בהוצל"פ, ואותו חייב ישיב לו טובה יום אחד? בסרטים זה עובד, במציאות הרבה פחות. אם זו המטרה, אפשר לוותר בכיף על העזרה.

        כמובן שזה לא המצב, אנחנו עוזרים למי שצריך עזרה. הוא אדם, ואנחנו חזקים ממנו, ואנחנו חשים מחויבות כלפיו. מהי התפיסה של מדינת רווחה אם לא מחויבות כלפי המוחלשים בחברה? אם אין מוחלשים, אין צורך בסיוע.

        זה כבר חורג בהרבה מהדיון כאן, אבל נדמה לי שכבר שמעת אותי אומר שהפוסט מודרניזם הוא משרתו הנאמן ביותר של הנאו-ליברליזם, גם אם הוא לא מתכוון לזה.

Trackbacks/Pingbacks

  1. זהות, פוליטיקה וחירות ההנאה « - דצמבר 29, 2010

    […] קשה להזדהות עם הסובל. במובן מסויים, האמירה הזאת נכונה. בפוסט קודם עלתה השאלה מדוע ברור שטרנסג'נדריות יעזרו בשעת הצורך, […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: