אין לי שום כוונה לקצור את מה שהאדם הלבן זרע

19 אוק

|מאת רוני|

*מחשבות מליל אמש*

הצימר. בר-הופעות אפלולי ברחוב הגדוד העברי בתל אביב. מקום של תרבות שוליים. פירוש המילה "צימר" בגרמנית: חדר. ומדובר באמת בחדר אחד קטן. מקום מלוכלך, מרוהט ומקושט באופן אקלקטי, רנדומלי. אווירה איזוטרית. אני הולכת לראות הופעות מוסיקה בצימר, לפעמים ערבי הקראת שירה, שנקראים "שירע". המקום הקטן מתמלא די בקלות, מספיקים שלושים אנשים –וכבר נתקעת בחוץ, לעשן סיגריה על שולי המדרכה. ועם זאת, בדרך כלל לא מגיעים יותר מדי אנשים. בכל זאת – איזוטריה. שוליים.

כשאני מגיעה לצימר, בדרך כלל חלק מהפרצופים מוכרים; אנשים מהאוניברסיטה, מבית הקפה הקבוע, מהעבודה, מערבי שירה אחרים, ממועדוני הופעות נוספים. חברים של חברים. מפה ושם. אנשים שיגדירו את עצמם כמודעים אופנתית, מודעים תרבותית, מודעים פוליטית-מגדרית-חברתית. מודעים לאיכות הסביבה. מודעים לעצמם. מודעים לאחרים שרואים אותם. מודעים לדעות השוליים הפופולאריות יותר ופחות של התקופה. בכל זאת, שוליים. הם וגם אני לא יוצאים לאזורי הבילוי הסואנים, הומי האדם במרכז העיר. בדרום העיר יש שקט מוזר, ולא חייבים לתת דין וחשבון לאף נורמה חברתית מיינסטרימית. השכירות זולה, ולכן גם האלכוהול זול. אך האווירה, לפחות בעיני המשתתפים בתרבות השוליים הזו, היא איכותית. אפשר ליהנות מאיכות תרבותית באווירה מסתורית ומתחמקת, במקום שהוא הילד הרע של העיר.

אני לא מכירה באופן אישי את רובם, את רוב האנשים שמגיעים לצימר. אך אני יכולה למקם אותם כמו שמיקמתי אותם עכשיו. המודעות המדומה הזו, מקיפת-כל, המודעות לעולם ולעוולותיו, חשובה בעיניהם, לכל הפחות כקונספט. זה חלק מהפרסונה, ועל הפאסון צריך לשמור מכל משמר. גם אני מבינה את זה, ותמיד תוהה עד כמה אני משחקת את המשחק החמקמק של פוזה רבת-פנים. ועם זאת, בכל פעם שאני מבקרת בצימר, אני חשה תחושה עמוקה ומטרידה של עיוורון סביבתי: הצימר ממוקם ברחוב צדדי וחשוך בדרום העיר. בכל ערב בסביבות השעה 9, מתמקמות מחוץ לצימר שתיים-שלוש זונות רחוב, מחכות ללקוחות. את אחת מהן ראיתי כבר כמה פעמים, אתמול היא הנהנה אליי בהכרה, חצי-חיוך. זו היתה יכולה להיות אנקדוטה משעשעת, אילולא היתה כל כך עצובה. הן מחכות שם, מציעות את גופן למכירה, ואנחנו – אני והחברות שלי ובחורות נוספות – הולכות לשמוע מוסיקה, לבושות חשוף כמעט כמוהן, אך בסטייל אחר לגמרי מהשמלה הצמודה עם הפאייטים – בנעליים שטוחות וישנות, בחולצה לפעמים קצת מגוחכת ונערית, על אופניים חצי-שבורים. שיער לא מסודר, קצר. לפעמים מגולח. הולכות לשמוע הקראת שירה ולשתות בירה. לפגוש בחורות נוספות, וגם בחורים.

כמעט חצי מיושבי הצימר נמצאים בכל ערב נתון על המדרכה, ברחוב. זה חלק משמעותי מהבילוי – המינגלינג. משקר מי שיגיד אחרת. ואנחנו מתמנגלים מול הזונות. קבוצות של עשרות אנשים, בנים ובנות כאחד, עומדים סביב בבגדיהם החדשים-ישנים בהלך רוח שלא ניתן לכנותו אחרת מ"אדישות". בינתיים, המכוניות עוברות להן. מכונית-מכונית והגבר שיושב לבד בתוכה. תר בעיניו אחר אישה למכירה. מסתכל גם עליי, לרגע תוהה אם אני למכירה. מסביבי דיבורים על לימודים ועל ספרות, צחקוקים. הגבר במכונית פונה אליי בדברים ענייניים בקול גס. מישהו לידי מבקש סיגריה, מישהי מניחה ראש מתנחם על הכתף של החבר שלה. אני מתעלמת מהגבר במכונית, מתקשה לא לחוש מושפלת. לידי שואלים אותי אם אני רוצה שיביאו לי בירה מבפנים. הגבר במכונית מבין את טעותו ומחפש את מי אפשר באמת לקנות. אני אומרת שלא, תודה, אני לא רוצה בירה. הגבר במכונית מוצא מישהי למכירה מימינו. מבפנים ניתן לשמוע את המוסיקה בוקעת, מישהו שר "כן כן כן, גם אני בקטע…". משא ומתן קצר בין הגבר לבין האישה למכירה. היא נכנסת למכונית, והם נוסעים משם.

כך אני מביטה על הסצנה, החוזרת על עצמה פעם אחר פעם. ועל האדישות הסביבתית שעוטפת את קבוצת האנשים המודעים חברתית-פוליטית-סביבתית-מגדרית-ספרותית-פילוסופית-תרבותית וכו'. איפה המודעות למה שקורה פה, מתחת לאף, מול העיניים?

בינתיים, אני מרגישה שאני הורסת לאנשים את האווירה. אני מדברת איתם על הזונות שעומדות לידינו ברחוב. ההיענות קלושה. אומרים ש"זה נורא". אומרים "כן, באמת לא נעים". וממשיכים לנושא שיחה אחר. מעטים מביטים ישירות בהתרחשות המטרידה ברחוב. ואף אחד לא מדבר על זה, או לפחות אני לא שמעתי.

בפנים, הקראת שירה. מישהו מקריא שיר על מקומו בעולם בין שמיים לארץ. רוח מול חומר. הרצון לחיות בתוך רעיון פילוסופי עוטף-כל. הרצון לזיין ולהתפלסף על כך תוך כדי. למי שמורות הזכויות האלה? לא לנשים שעומדות בחוץ, בקושי לי. כך אני מקשיבה לשיר, ורק חושבת על החוץ. על הרחוב. על הלבטים הפריווילגיים של גברים צעירים בעלי זכויות-יתר. ולנשים שהן אנחנו, שגם לנו זכויות-יתר – אנחנו יכולות לשבת בפנים ולהקשיב, לעשות ספקולציות ולכתוב בעצמנו, לספר לאנשים מעוניינים מה אנחנו חושבות על מגוון רחב של נושאים, לעמוד על הבמה ולשיר ולקרוא ולרקוד, ושימחאו לנו כפיים על קניינינו הרוחני. אנחנו לא צריכות לעמוד ברחוב ולמכור את גופנו למי ש(לא) מרבה במחיר. הבעיות שלנו אחרות.

בדרך הביתה אני מציינת בפני עצמי שהיו בצימר הופעות טובות הלילה. המוסיקה היתה מקורית, הטקסטים היו חזקים; אהבה בלתי-ממומשת, מחשבות על כיבוש ומלחמה, גברים מבולבלים, נשים מטורללות, משיכה מינית מהולה בשנאה עצמית. דברים שאני מכירה. אני הולכת ברחוב החשוך, ואני לא מרגישה בטוחה. סביבי יש גברים קונים ונשים מוכרות ואני, לבד, נופלת בין הכיסאות. מבוהלת. אני תוהה אם עוד בחורות שהיו הערב בצימר, חשות מבוהלות ברחוב החשוך. הרושם הוא לא כזה – לפחד בדרום העיר זה לא מגניב, זה מיינסטרים. להגיע לצימר (אפילו שזה בדרום העיר וחשוך שם) זה מגניב.

אני מתירה את שרשרת הברזל שקושרת את אופניי לעמוד חשמל, מנסה לשדר עניינים כרגיל. על האופניים אני תופסת תאוצה, נוסעת מהר מאוד, על הכביש עם כל המכוניות, כמו שאני אוהבת. אף אחד לא יעצור אותי. אף אחד לא יקנה אותי. אני לא שומעת אף אחד. אני נוסעת לבית שלי, לחדר שלי, למיטה שלי, מפזמת שורה משיר עם מודעות עצמית פוליטית-חברתית-תרבותית, מהולה באירוניה, ששמעתי בהופעה, "אין לי שום כוונה לקצור את מה שהאדם הלבן זרע – שהאדם הלבן יקצור את מה שהוא פאקינג זרע."

מודעות פרסומת

8 תגובות to “אין לי שום כוונה לקצור את מה שהאדם הלבן זרע”

  1. Brownies אוקטובר 22, 2010 בשעה 3:06 pm #

    אני חושבת שהמצב מורכב מזה שאת מציגה, ואני חושבת שמורכבות הזו היא שמניאה אנשים מלהגיב.
    אין כאן מסתורין גדול, אף אחד (אני מדברת על "אף אחד" מאוד ספציפי, כלומר, מז'אנר יושבי הצימר // קוראי הבלוג, נקרא להם, "המודעים": פוליטית/אופנתית/מגדרית/מה שבא), אף אחד לא רוצה לגעת בנושא הזה כי הוא מכיל כל-כך הרבה טאבואים וסתירות, ושאלוהים יציל אותנו מן השיח המורכב. כי הרי, מיהי הזונה? המדוכאת או המדכאת? אמרת זונה – העלת באוב את כל הארכיטיפים הקמאיים הכי אפלים, אמרת זונה – דיברת על אוקראיניות שבריריות וגם על נשים שיש להן, רחמנא לצילן, תאווה מינית מוצהרת. (המקרה המוזר של ליעד קנטרוביץ' מגלם בתוכו המורכבות הזו – האם היא שולטת או נשלטת במציאות שלה? האם היא אישה שמחזיקה את הגברים סביבה מהקטן או שמא, כפי שמציגים זאת ברוטר.נט, ה"מזרן הפלוגתי" של קהילת האנרכיסטים בארץ?) אמרת זונה, ובמילה אחת תפסת את תפקיד האישה במרחב הפטריאכלי: קדושה או קדשה? אין ביניים, אין אפס, או זה או זה, ותבחרי.
    [ורגע, אפילו לא התחלנו לדבר על טרנסג'נדריות בשמלות נצנצים ופלטפורמות לבנות העומדות בגאון במרחבי דרום העיר, שהוא, לפחות בעיני, המקרה דנן.]
    יש בכל העסק הזה משהו מאוד מפחיד, מיני ואפל, אני עוברת ולא יוצרת קשר עין, הן עושות משהו אסור, משהו מאיים, וכולנו יודעים, בערך, מה יקרה מהרגע שהן יכנסו למכונית, אבל אנחנו אפילו לא מסוגלים להעלות את זה על הכתב, הכחשה כדרך פעולה.
    בחברה השמרנית שאנו חיים בה, אין מקום לדיון אמיתי על זנות, על דיכוי, על השפלה, בזות, נשיות והעצמה, אין לדיון כזה אפילו אניץ של סיכוי. ולכן, לא יודעת, זה ישמע מוזר, זה ישמע פרברטי, אבל אני דווקא שמחה על קיומן של הזונות מול הצימר. יש בקיומן משהו שמחלץ מן החשכה נושא שהוא מפחיד כל עוד לא מדברים עליו בגלוי. אני שמחה שהזונות מול הצימר קיימות, בשבע בערב, כדי שגם אני וגם הגברים במכוניות נוכל להעריך את עצמינו מולן, בגלוי. אולי אם נדבר על זה נוכל להבין שמי שבזוי פה הוא לאו דווקא מי שגופה מוצע למכירה…
    (רואה, אמרתי "זונות" ו"שמחה על קיומן" באותו משפט, כבר אני עם רגל אחת עמוק בתוך הבוץ המגדרי, כבר אני בעצם חלק מהדיכוי הגברי ההפוך-על-הפוך המשונה הזה… אין לי לאן לברוח. ובעצם, מי נתן לי זכות דיבור? הייתי זונה פעם? לא? אז אשתוק.) (או לחילופין: רואה, אמרתי "זונה" ו"שמחה על קיומן" באותו משפט וכבר נתתי לגיטימציה למקצוע, ובעצם, למה לא, כפי ששני מכרים נסחו זאת בפניי לא מזמן "מה? להזדיין כל היום ועוד להרוויח על זה כסף?! הלוואי והייתי יכול…")

  2. רוני אוקטובר 22, 2010 בשעה 3:47 pm #

    טלינקה,
    תודה על התגובה וסחתיין על האומץ לכתוב את מה שכתבת. אמנם זה הוציא ממני כל מיני "הו!" ו"הא!" תוך כדי הקריאה, אבל את כותבת דברים שכמעט כולם חושבים, אבל מתקשים להודות בכך.
    גם אני מאוימת מהזונות שעומדות ברחוב. תחושת ה"זו לא אני" היא תחושה חזקה מאוד. לכולנו חשוב להרגיש אותה. וכולנו מוצאים לנו אנשים שהם דמויות-מראה לנו, כדי לחזק את הזהות שלנו בעיני עצמנו.
    העניין הוא, בעיניי – וגם את הצבעת על כך – שזונות הן אמנם דמות מראה עבורי ועבורך, אבל הן לא רק. הן גם אנחנו. אנחנו זה הן. כמו שאמרת – הקדושה או הקדשה? אין אמצע. עבור רוב הנשים בעולם אין אמצע. אין דימויים תרבותיים של נשים שהן אנשים לפני שהן נשים. ואז, לרוב, הן מוצגות כזונות או כבתולות / אמהות / אחיות. ולכן כשאני מביטה בזונה, אני מרגישה שההתעלמות שלנו מהתופעה המתרחשת תחת אפינו, היא חטא כלפיהן באותה מידה שהיא חטא כלפי עצמנו.
    בעקבות הפוסט הזה, דיברתי עם אנשים רבים על העניין. נקודה אחת שחזרה על עצמה היא הקשר בין הזנות לבין יחסי גברים-נשים באשר הם. לדעתי הקשר הוא הדוק, ולא ניתן להפרידו: כל עוד קיימות נשים בעולם שכל מטרתן היא להיות חפץ מיני חסר קול / פנים / שם, כל הנשים בעולם נתונות לשיפוט דומה. אותו הדין עם פורנוגרפיה.
    אני לא שמחה על קיומן של זונות מחוץ לצימר, וההרגשה הרעה שאני חשה לנוכח התופעה, עולה על כל הרגשה אחרת. אני מסכימה איתך שנוכחותן שם יכולה להיות פתח לדיון על מרחב הבושה, ומיהו זה שצריך להתבייש – הזונה או הלקוח? בכלל, אני חושבת שמצב פרדוקסלי כזה, כפי שתיארתי בפוסט, יכול להיות פתח לדיון בתוך כתלי הצימר – במקום להתעלם לחלוטין מהנוכחות הקשה של נשים (או נשים שהיו גברים) שמוכרות את גופן. עם זאת, קשה לי עם העובדה שאמשיך להתייחס אל הזונות כאובייקט – הפעם כאובייקט בו אני דנה עם אנשים נוספים – בשביל אולי לנקות את מצפוני הלא-שקט.
    פתרון מעשי אין לי. הצימר ימשיך להתקיים – ובצדק – והזונות ימשיכו לעמוד שם. אינני יכולה להציל אותן, ואני לא מתכוונת לנסות, לפחות לא בשלב זה של חיי. אבל האם הרחבת הדיון והשיח בנושא לא יכולים להועיל? אני חושבת שכן. אנסה להמשיך לחשוב בכיוון.

  3. אלונה אוקטובר 26, 2010 בשעה 10:33 am #

    נדמה לי שברחוב המדובר נראות לא מעט נשים טרנסיות שנמצאות בזנות. רוני, כאן את מוזמנת לא להפריד בין ההגדרות, הרי בפוסט עצמו כתבת רק על נשים זונות, אם הן טרנסיות או סיסג'נדריות זה לא המקום להתחיל וליצור הפרדה.

    רק רציתי לחזק את מה שכתבת "נקודה אחת שחזרה על עצמה היא הקשר בין הזנות לבין יחסי גברים-נשים באשר הם."
    אם נשים סיסג'נדריות (שאינן טרנסיות) סובלות מהיחס של הגברים בכל אספקט בחיינו כך גם נשים טרנסיות.

    • רוני אוקטובר 26, 2010 בשעה 11:26 am #

      האמת היא שכלל לא שמתי לב שהן טרנסיות וטל הסבה את תשומת לבי לכך. לא היתה כוונה לעשות הפרדה.

  4. hagaikalai נובמבר 3, 2010 בשעה 1:58 pm #

    שלום חברות,

    כשקראתי את התגובות ואת האזכור לזונות הטרנסג'נדריות נזכרתי בחוויה שעברתי לפני כמה חודשים. הגעתי למשמרת שלי באגודה והעובד הסוציאלי ביקש שאצטרף אליו לביקור בית אצל טרנסג'נדרית (לצורך העניין נקרא לה א) שצריכה סיוע משפטי לאחר תאונה. כשהגענו היו בבית שלוש נשים מבוגרות יחסית (מראשונות העובדות בתל ברוך, כפי שהעידו על עצמן). שלושתן חיות מהיד אל הפה, כי הביקוש לנשים מבוגרות הוא לא כל כך גבוה. ישבנו, ועל כוס מים ואינסוף סיגריות שמענו את הסיפור הבא: דיפלומט ברכב דיפלומטי הגיע למקום בו הן עובדות וביקש מאחת מהן להצטרף אליו. אחרי שהם סיימו א' יצאה מהרכב. הדיפלומט, מסיבה שלא ידועה לה, החליט לדרוס אותה, צבר תאוצה והתנגש בה עם הרכב בעוצמה. היא שברה את האגן ונחבלה בכל הגוף. הרכב התוקף ברח. א' ישבה בביתה אחרי שהשתחררה מבית החולים. היא לא ידעה איך תשלם שכר דירה בלי לעבוד. היא הייתה מודאגת מהעתיד. היה לה ברור שהיכולת שלה לקבל סיוע היא נמוכה. כששאלתי מדוע היא לא מגישה תלונה במשטרה א' כמעט צחקה בפעם הראשונה מאז התאונה. היא ידעה בודאות שאין שום סיכוי לפנות למשטרה. זאת לא הפעם הראשונה שהתייחסו אליה ככה. היא, וכל החברות שלה, עברו את זה עשרות פעמים. המשונה ביותר בעיני היה שהן בכלל לא קישרו את הסבל שלהן לזנות. נדמה היה שמדובר בשני דברים נפרדים לחלוטין.

    זה לא סיפור מפתיע. הוא לא חריג. הוא לא זר. אני אפילו מאמין שהוא סיפור מייצג במובנים רבים. ברמה האישית, לי החוייה הזו סגרה את הדיון. זונה היא לא קדושה ולא טמעה, אבל אני חושב שלרב היא אדם שסובל, ומפנים באופן בלתי נמנע את הלגיטימיות של הסבל שלו, עד לעיוורון כלפי מקורות הסבל.

    אין פה שום תשובה טובה למה שצריכים לעשות יושבי הצימר כשהם רואים זונות. כנראה שזה מופרך לצפות מפרטים בודדים בחיי היום יום לנסות לעשות משהו למול תופעה כל כך גדולה ומושרשת. אבל נדמה לי שאפשר לצפות מהם לכל הפחות לחשוב על הנושא, ולהיות מפוקחים מספיק בשביל להפסיק לקנות את הדימוי של שחקנית הפורנו העשירה והמאושרת שנוהגים למכור לנו ביחס לזונות.

  5. יובל בן-עמי נובמבר 4, 2010 בשעה 2:04 pm #

    אכן אזור הצימר הוא אזור של טראנסיות, חלקן גברים של ממש ביום יום, מה שלא מחליש אף טיעון כאן אלא שופך אור מעניין ומורכב עוד יותר על העניין.

    מה שכן, אני לא מבין לאן שואף הפוסט. האם הכותבת חשה אשמה על כך שהיא לוגמת בירה בבר במקום להיות אקטיוויסטית למען זכויותיהן של עוסקות בזנות או נגד סרסורות וסחר בבני אדם? אין שום בעיה. אפשר לעשות גם וגם ואפשר להשתמש בבלוג כדי לעודד אחרים להיות מעורבים גם הם.

    הנה שני קישורים שעשויים לעזור, מוקד סיוע לעובדים זרים עושה המון פעילות למען האוכלוסיה הזאת: http://www.hotline.org.il/ שדולת הנשים מרכזת פעילות כזאת ויכולה לספק אופציות למעורבות. http://www.iwn.org.il/index.asp

    • רוני נובמבר 4, 2010 בשעה 5:55 pm #

      היי יובל,
      אין צורך לפנות אליי בגוף שלישי – "הכותבת" נמצאת פה, ומגיבה כל הזמן.
      לעניינינו – כן, אני חשה אשמת-מה על כך שאני לוגמת בירה להנאתי מול סצנות הזנות המתרחשות ברחוב. אבל תשובת ה"אין שום בעיה" שלך היא מעט פשטנית בעיניי. כן, אני רוצה לעורר מודעות, אבל אני לא יודעת אם אני רוצה לקרוא לפעולה. כמובן שאשמח שכמה שיותר אנשים יתנגדו לזנות באופן פעיל, אבל זה רחוק מלקרות, וגם אני לא עושה זאת. וגם אם נפעל – האם יפסיקו לעמוד זונות מחוץ לצימר? כנראה שלא – כנראה שלא נמגר את הזנות בימים הקרובים. האם זה אומר שכדאי שנפסיק לבלות בצימר? גם לא. ואם בכל זאת נחליט לא ללכת – האם זה אומר שאין זנות? כמובן שלא.

      לאן הפוסט הזה שואף? לדבר על מה שקשה לדבר עליו. להוציא לאור תחושות קשות, שאין להן תמיד פתרון "פשוט". לעורר שיח ודיון סביב הנושא, לקוות שעוד אנשים יקראו ויחשבו על כך – וזו כבר התחלה. ותודה על הלינקים, שכן – מי שירצה לקום ולפעול, בהחלט יוכל לעשות בהם שימוש.

Trackbacks/Pingbacks

  1. האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר » Blog Archive » עדכוני בלוגים פמיניסטיים חדשים (ולא חדשים) בעברית - נובמבר 1, 2010

    […] ורהוט שמתעסק בפמיניזם ומגדר דרך פרסומות על טמפונים, מועדוני הופעות, פמיניזם, אקטואליה ועוד מלא דברים טובים. מתוך הבלוג: […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: