מורה נבוכים לצרכנית הנבוכה

24 ספט

|מאת רוני|

אני מסיימת כמעט כל שבוע עם הלשון בחוץ. לפעמים זה בגלל עומס בעבודה ובלימודים, ולפעמים אני פשוט מבינה שקרו כל כך הרבה דברים בעולם, בעצם – עזבו עולם – בישראל בלבד, שקצרה היריעה מלתת על כולם את הדעת. הזירה המגדרית בלבד מספקת די והותר לחשוב עליו. אז על מה כותבים? טוב, הלכתי על מה שהצית אצלי רצון עז יותר לחקור מי נגד מי, ולמה. והפעם – קבלו במחיאות כפיים מזויפות את הקמפיין של אגאדיר, הלוא הוא לוח השנה הפרובוקטיבי, בו מוצגות מלצריות של רשת מסעדות ההמבורגרים כשהן מדגמנות תנוחות מפתות בחדרי השינה שלהן. בעקבותיו עלו מחשבות, ובדקתי קמפיינים נוספים מכיוונים שונים. על השולחן: אגאדיר כקטליזטור, מה בין פורנו לדוגמניות אופנה, הקמפיינים הסקסיסטיים והגזעניים של אמריקן אפארל, ורטרו-סקסיזם בפרסום.

מתוך הקמפיין של אגאדיר ("המלצריות בסביבתן הטבעית," כפי שציינו אנשי הנהלת הרשת):

מדוע לוח השנה הזה סר טעם וסקסיסטי להחריד? לא צריך להיות חד-אבחנה או גאון הדור כדי להצביע על כך שהמלצריות מוצגות בצורה פורנוגראפית. עם זאת, תגובות רבות ברחבי הרשת טענו שאין כל פסול ביוזמה, שהמלצריות יפות ונאות למראה אז "למה לא?", שאף אישה לא נוצלה בתהליך הפקת לוח השנה ועוד כהנה וכהנה טענות שיכולות להישמע לא לחלוטין מופרכות. הבעיה כיום היא, שאנשים באמת מאמינים במה שהם אומרים על לוח השנה הזה, ועל כך אני מצרה. הגבול שבין ייצוג חיובי של גוף האישה לבין ייצוג פורנוגראפי מבזה כבר מזמן טושטש ונעלם כמעט כליל. מעמדן של נשים נתפס כמעמד טוב בחברה, על אף שמדובר לעתים קרובות במראית עין בלבד, ולכן צילומים כמו אלה שבלוח השנה לא נתפסים כמנצלים או מזיקים. כמו כן, אם עד לא מזמן היתה חלוקה ברורה בין כוכבות פורנו לדוגמניות אופנה, שלא נראו אותו הדבר ולא הצטלמו באופן דומה, הרי שגם זה כבר מזמן לא המצב.

רק בעשרות השנים האחרונות התפתח מוסד הדוגמנות כמו שאנו מכירים אותו כיום, נעמי וולף כותבת בספרה "מיתוס היופי". אפילו בתחילת-אמצע המאה הקודמת, נשים שהיו מדגמנות או עוסקות במקצועות שדורשים מראה ייצוגי, היו נשים בעלות מעמד חברתי נמוך מאוד, שנאלצו להתפרנס מיופיין. שכן "יופי" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, לא היה ערך חברתי נעלה כל כך. אמנם, אישה נמדדה דרך מראה מטופח, ויופי ואסתטיקה תמיד היו חשובים, אך הצלחה נשית נמדדה בדרכים אחרות רבות: למשל, אם את מנקה את הבית כמו שצריך. מאז שנשים החלו להשתלב בשוק העבודה, טוענת וולף, מראה ייצוגי לפי סטנדרטים כמעט בלתי אפשריים הפך לפן הכרחי נוסף של חיי היומיום של נשים, להן מעמידים סטנדרט כפול: הצלחה קרייריסטית לצד מראה חיצוני ללא רבב. מראה חיצוני הפך למעין מטבע-סחר הכרחי עבור נשים שמבקשות להתקדם בשוק, ולצד האדרת מראה חיצוני, החלו להתפתח תחומי עיסוק כמו מוסד הדוגמנות, ועל יופי משלמים בהרבה מאוד כסף. וכסף, כידוע לכולנו, שווה בחברה שלנו לכבוד. אך אליה וקוץ בה – הכבוד המדובר מוטל בספק גדול כאשר מסתכלים מסביב, ורואים שהנשים היחידות שמרוויחות בעולם סכומים המתקרבים לאלה של גברים רבים, הן או דוגמניות צמרת, או זונות צמרת. כלומר, נשים עדיין מקבלות הכי הרבה כסף על להיראות טוב. על גוף. ולא על שום דבר אחד. כבוד מפוקפק ביותר, אם ככה.

פניתי לראות את התגובות לקמפיין של אגאדיר. לצד גינויים רוויי תסכול של ארגוני נשים, שמגנים ומגנים אך עולם כמנהגו נוהג, ב-ynet התפרסם טור "בעד ונגד", בו שתי כותבות שטחו את דעתן – מדוע מדובר ביוזמה מופלאה מחד, לעומת מדוע מדובר ביוזמה שבא למות מאידך. דעת ה"בעד" היתה קשה ביותר לקריאה, אך אכזבה גדולה גם נרשמה ביחס לדעת ה"נגד", שכן הנימוק הבסיסי בו השתמשה הכותבת  נגד הקמפיין, הוא שהקמפיין צולם בצורה לא מקצועית, ושמדובר בהעתקה לא מוצלחת של קמפיינים של רשת הבגדים האמריקאית אמריקן אפארל (ואכן, אגאדיר הודו שמדובר בשימוש בפורמט דומה לקמפיינים של אמריקן אפארל, כמו גם שימוש בבגדים של הרשת לצילומי לוח השנה). ההתייחסות לשימוש בוטה ופוגעני בגוף האישה בשביל למכור המבורגרים, נדחקה הצידה. אותה כותבת סיכמה את דעתה במשפט הבא: "אם כבר גנבתם קונספט אמריקאי, עשיתם סטיילינג אמריקאי והשתמשתם בשפת צילום אמריקאית (דודי חסון aka טרי ריצ'רדסון) אז למה שלא תגנבו גם את המודעות ואת מעמד האישה הנהוג באמריקה, שהוא רחוק יותר מעשר שעות טיסה מישראל?" מעמד האישה באמריקה רחוק ממעמד האישה בישראל? האמנם? והאם אמריקן אפארל היא הדוגמה הטובה לכבוד ביחס לגוף האישה?

מסתבר שאמריקן אפארל, רשת הבגדים האמריקאית הפופולארית, כבר מזמן נמצאת במוקד דיון של ארגוני נשים רבים בארצות הברית, ולא – המותג לא מוזכר לחיוב. ארגונים כמו About Face, מגזינים כמו Bitch Magazine ועוד רביםוטובות, נימקו את הסיבות לכך שהן דורשות מאמריקן אפארל לשנות את מדיניות נהלי הרשת, ואת הקו הפרסומי שלהם לאלתר. מעבר לכך שדוב צ'ארני, מנכ"ל הרשת, כבר נחשד בעבירות של הטרדות מיניות של עובדות ברשת, ייצוגי הגוף הנשיים בקמפיינים של אמריקן אפארל מבזים נשים, כך נטען שוב ושוב. נשים פשוקות רגליים, חשופות חזה, בתנוחות פתייניות ונוטפות מיניות, משמשות למכירת הבגדים של הרשת לנערות צעירות, קהל היעד הברור של המותג. בראיון הבא ניתן לשמוע את מנכ"ל About Face מנמקת ומסבירה:

About Face גם הצביעו על הייצוגים הבעייתיים של נשים כהות עור בפרסומות של אמריקן אפארל, וסטנדרט היופי העקום שנקבע לאותן דוגמניות כהות עור. הדוגמניות כהות העור נדרשות להיות בעלות שיער חלק בלבד, כדי שהמראה ה"טראשי" השחור שמזוהה עם שיער מקורזל, לא יפגום בדימוי ה"יוקרתי" (ע"ע לבן) של מותג הבגדים. על ייצוגי נשים בעייתים של נשים כהות וגדולות-מימדים הצביעה גם צפי סער בכתבה מוצלחת שהתפרסמה לפני שבועות אחדים בטור גברת מג'ונדרת, בה כתבה סער על גבורי סידיבי, שחקנית שחורה וגדולת-מימדים, אשר נבחרה לעטר את שער עיתון האופנה "אל". כיצד בחרו ב"אל" להציג את סידיבי? מובהרת-עור, מוחלקת שיער, כשרק פלג גופה העליון מצולם, וגופה מוסתר. על כך גם הצביע עידו קינן בבלוג חדר 404.

לאחר צפייה בראיון עם מנכ"ל About Face, המשכתי לקרוא בבלוג Feminist Frequency, שמנוהל על ידי מי שראיינה את המנכ"ל.  ראיתי כמה מהסרטונים שלה, שעוסקים בדימויי נשים בתרבות פופולארית, ותפס אותי הסרטון הבא, בו היא מסבירה כיצד פרסמואים כיום משתמשים בדימויים סקסיסטיים מיושנים, כדי לקשור קשר מחתרתי הומוריסטי עם הצופה, דרך מה שהיא מכנה "רטרו-סקסיזם". הפרסומאים מעבירים את המסר הבא לצופה: "כן, אנחנו יודעים שזה סקסיסטי להחריד, אבל אתם יודעים שאנחנו יודעים שזה סקסיסטי, ואנחנו יודעים שאתם יודעים שאנחנו יודעים. אם כולנו יודעים, אז בואו נצחק וזהו." אז זהו, שלא:

אני, שירה וחגי לא שותים גולדסטאר בדיוק מהסיבה הזו; הקמפיין שלהם בחמש השנים האחרונות סובב סביב הפיכתן של נשים לנלעגות. כנראה שכולנו נזכור לעד את פרסומת הדגל של הקמפיין, שעלה לפני מספר שנים, בה מוצגת בחורה המנגנת על גיטרה בפאב, ששרה ומתייפחת בו זמנית: "אין לך לב ולי זה כואב," בעוד עשרות נשים מייבבות ושולפות ממחטות נייר. הגברים על הבאר, לעומת זאת, מודים לאל הטוב על כך שנולדו גברים, ולא גוש הורמונים מיילל והיסטרי, אמממ, כלומר, נשים. בחיפושיי אחר הפרסומת המדוברת (שלא צלחו), נתקלתי בעוד פרסומת מהקמפיין, גרועה לא פחות, אם לא יותר:

פרסומת זו היא דוגמה מובהקת לרטרו-סקסיזם. האם הדימויים הסקסיסטיים בפרסומת של גולדסטאר "בסדר" כי כולנו יודעים שהם סקסיסטיים? לא! מעגל הסקסיזם ממשיך להיות מוזן על ידי הדימויים השליליים, והעובדה שאנחנו צוחקים מאותם דימויים לא ממגר אותם, כי אם מצדיק את קיומם באופן אחר לגמרי – הם כעת נועדו לשעשע אותנו. כלומר, אם את במקרה (ככה ממש במקרה) אישה הצופה בפרסומת, ומוצאת את עצמך נפגעת או סתם לא מרוצה מהייצוג הנשי שהוצג בה, את לא רק מקשת הדימויים שהוצגה לך בפרסומת, כי אם גם נטולת חוש הומור. ועל כך כבר היגגתי בפוסט קודם.

כמו כן, נזכרתי בויכוח מר שהיה לי עם מכר על הפרסומת הזו לדאודורנט אקס:

הפרסומת עושה שימוש בייצוגים נשיים חזקים כדי לרתום אותן – רבבות מהן – לגבר אחד ויחיד. אם בפעם הראשונה שראיתי את הפרסומת, הייתי מרותקת למסע המפרך שהנשים עוברות כדי להגיע – כך חשבתי – ליעד חשוב, כמובן שהתבדיתי. אז גם שמתי לב שכולן לובשות ביקיני זעיר וחושפני שמאפשר תנועה מוגבלת ביותר, ולמרות שמדובר בעשרות נשים, כולן נראות אותו הדבר בדיוק, שכפולים מביכים אחת של השנייה. כך, נעשה שימוש בדימוי של אמזונות – שהיו נשים לוחמות חזקות שנמנעו מחברת גברים, ולפי מיתוסים מסוימים הן אף היו כורתות את אחד השדיים שלהן כדי להשתמש היטב בחץ וקשת – כדי להפוך את היוצרות ולייצר דימוי נשי חזק-חלש, אשר נלחם בכל מאודו (כל מה שביקיני מאפשר) על הדבר היחיד החשוב באמת: הלוא זהו גבר.

ולסיכום – אין סיכום. נגעתי בקצה הקרחון של תופעה רחבת-מימדים. אך לכל מסנגרי אגאדיר למיניהם – תבדקו פעמיים נוספות לפני שאתם גומרים את ההלל על הנשיות החופשית המוצגת בקמפיין לכאורה.


מודעות פרסומת

19 תגובות to “מורה נבוכים לצרכנית הנבוכה”

  1. ליאור ספטמבר 24, 2010 בשעה 1:15 pm #

    פוסט יפה, והקישורים מעניינים ממש.
    אז התופעה המרכזית שאת מזהה בקמפיינים האלו היא רטרו-סקסיזם — כלומר מן שימוש מתחכם בדימויים סקסיסטיים ישנים, תוך עטיפה של מודעות עצמית (וגם מודעות לשיח הפמיניסטי שאופף אותם), מתוך מטרה לנטרל את אותו שיח פמיניסטי ואותו מבט ביקורתי שכבר פיתחנו ביחס לדימויים האלה.

    מצד שני, נראה לי שאחרי הנטרול, הדימויים האלה "עובדים" באותו אופן רגיל ושגור על הצופים. בסופו-של-יום, מה שניבט מלוח השנה או מהמסך אלו אותם ייצוגים של אידאל יופי מופרז ומחפצן. (בסופו של דבר לוח השנה של אגאדיר הוא פשוט עוד לוח שנה סקסיסטי, והתחכום נוצר בגלל ההקשר — אנחנו בכלל רשת המבורגרים, תאוות בשר, וכו')

    הנטרול עובד כי כאילו קשה לנו לאורך זמן לאחוז במבט הביקורתי, מניסיוני האישי לפחות (אחרי שסיימתי את התואר וטקסטים ביקורתיים נשמטו אט-אט מהתפריט שלי). לתרבות הפופולרית יש כוח אמיתי ולא-מודע לשחוק את הביקורתיות. נראה לי שמעיין ניסיון כזה לנטרל מבט ביקורתי-פמיניסטי על תופעות תרבותיות הוא רחב מאד, וקיים לא רק בקמפיינים האלה, אלא במגוון צורות תקשורת כמו כתבות מגזין, עיתוני גברים ונשים, או תוכניות טלוויזיה. לכן אולי שווה לשבץ רטרו-סקסיזם לצד אסטרטגיות שחיקת-ביקורתיות אחרות שקיימות למכביר.

  2. רם ספטמבר 24, 2010 בשעה 1:53 pm #

    ואילו אני, איני שותה גולדסטאר כי אני לא אוהב את הטעם.

    הפרסומות שלהם דווקא מצחיקות בעיני. הן גם חשובות מאוד ואפילו ניתן לומר שהן מקדמות את מעמד האשה ואת הנושא המגדרי, כי אם לא הן, על מה עוד היה אפשר לכתוב בבלוגים פמיניסטיים?

    • רוני ספטמבר 25, 2010 בשעה 10:19 am #

      הפרסומות באמת מצחיקות ברמה כלשהי. אבל כשאני צופה בהן – יותר משאני מרגישה שזה משעשע אותי, אני מרגישה שמזלזלים באינטליגנציה שלי. כאילו מישהו עומד שם מלמעלה ואומר לי "את מטומטמת. אה, וגם אתה, זה שצוחק שם בצד – גם אתה מטומטם. תקנו גולדסטאר." מבחינתי הן אפילו לא אמינות, ככה שהעוקץ הולך לאיבוד. השורה התחתונה היא שהן הרבה יותר מטמטמות את המוח ומעלות את הפיוזים מכל דבר אחר. אז צחוק-צחוק – אבל זה לא מצחיק כמו שאנשים היו רוצים שזה יהיה באמת.
      ולגבי קידום מעמד האישה – ספר את זה למגיבים ביוטיוב…

  3. ליאור ספטמבר 25, 2010 בשעה 12:08 am #

    טוב, סליחה על ההפגזה בתגובות, אבל אם להוסיף משהו קטן (ואולי טריוויאלי):

    נראה לי שקל לתרבות הפופולרית לעשות את המהלך המנטרל הזה כלפי החשיבה הביקורתית, משום שמראש קיים בתוכנו (בתוכי לפחות) מתח בין החשיבה הביקורתית לבין אורח החיים והחשיבה שאני מורגל בהם. קשה להודות בזה, אבל על אף שאני מחזיק בעמדות פמיניסטיות, ויכול להחיל אותן על עצמי ועל העולם כשאני בהלך-רוח ביקורתי-רפלקסיבי, עדיין חשיבתי הרגילה והמגע היומיומי שלי עם אנשים נעים לעיתים בנתיבים סקסיסטיים. עם הבוס. עם החבר מהפאב. זה לא לגמרי מודע או נשלט. הניסיונות לשלוט בזה לחלוטין מתישים. מדי פעם אתה רוצה לנוח מהביקורת העצמית על תגובותיך-שלך.

    אני חושב שהמהלך הרטרו-סקסיסטי הוא אפקטיבי במיוחד כי הוא פונה אל המתח או הדיאלקטיקה הפנימיים הללו. הוא קורא לכאורה להשעיה רגעית של המתח הפנימי: "מותר לקחת דברים באיזי, מה הרצינות הזו כל הזמן," אך ההשעיה בעצם הופכת תמידית ולמעשה מקעקעת את הביקורתיות שאתה נח ממנה.

  4. רוני ספטמבר 25, 2010 בשעה 10:12 am #

    כשכתבתי "לסיכום", נורא התפתיתי לכתוב שעכשיו אני גם אפצח בחרם על אגאדיר ואמריקן אפארל. אבל אני יודעת היטב שאני צורכת המון מוצרים שאינם מיוצרים באופן שעולה בקנה אחד עם הערכים שלי. ואני מוותרת על לדעת, הרבה פעמים, ואני קונה.
    העלמות העין שלנו כלפי ביקורת, כלפי תהליכי ייצור נצלניים, כלפי דימויים מבזים, הן מה שמאפשרים לנו עדיין לחיות בעולם הזה. אם נחרים הכל, ולא נדבר עם כל מי שסוטה בדעותיו מדעותינו, לא נוכל לתפקד כפי שאנו מתפקדים. אז הויתורים האלה הכרחיים לכולם.
    הביקורת הפנימית הזו תמיד תהיה שם ברמות שונות. מתי נחים ומוותרים (כמאמר הפתגם "תנוחי, תנוחי")? לא יודעת. כנראה שלעולם לא.

  5. יודה ספטמבר 26, 2010 בשעה 9:55 pm #

    לפני הכל: תתחדשו על הבלוג! 🙂

    תודה על הפוסט המעניין. בהקשר של המבורגרים ופמיניזם אפשר להזכיר את זה, שזה לא טקסט נטול בעיות, אבל עדיין נראה לי שכדאי לקרוא אותו.

    • עלמה ספטמבר 28, 2010 בשעה 2:25 pm #

      פוסט יפה ומוצלח. מזעזע אותי כל העניין הזה עם הפרוייקט של אגאדיר, וזה גם חושף באופן בוטה במיוחד את אחד המאפיינים המטרידים של המלצרות כמגזר עסקי. רבות דובר (עדיין לא מספיק, אבל בכל זאת) על תנאי ההעסקה המחפירים, הניצול, העובדה שמלצריות עובדות על טיפים ולא מקבלות תנאים סוציאליים- אבל פחות מזה נמצאת במודעות העובדה הפשוטה שמלצרית מגישה, לרוב, גם את עצמה ואת המיניות שלה לשולחן. זה חלק מהחוקים הבלתי כתובים, מחשוף=טיפים, מקום שמתהדר במלצריות נאות—
      אגאדיר פשוט הרהיבו עוז להשתין כבר מהמקפצה ולומר, הנה, אתם אפילו לא צריכים לאכול פה, פשוט קחו את המלצריות.
      ויש לכן אחלה בלוג, אגב. ישר כח. אפרסם בקרב חבריי ומכריי…

      • עמיצי ספטמבר 28, 2010 בשעה 10:23 pm #

        מעניין לציין שהבחורה בסרטון המדבר על רטרו סקסיזם מאופרת למשעי, כמובן עם ליפסטיק, ואף עשתה גבות ושיער לפני הצילום.
        לא שזה נגמר כאן, החמידות שלה (טוב בחלקה היא טבעית אבל לא רק), גובה הקול שלה והנימה האופיינית לנערות mall קליפורניות (אם כי לא רק).
        אבל אנחנו יודעים והיא יודעת שאנחנו יודעים שהיא בעצמה בתוך הסטטוס הקוו.

  6. רוני ספטמבר 29, 2010 בשעה 11:07 am #

    עמית, קשה לצאת מהדיון המעגלי הזה. גם נעמי וולף, שהזכרתי אותה כמחברת "מיתוס היופי", היא אישה שבבירור מטפחת את עצמה בדרכים הקונבנציונליות: איפור, שיער, תכשיטים ובגדים אופנתיים. לפני שבוע גם קראתי ראיון עם פרופ' אווה אילוז, שמחקרה הסוציולוגי עוסק ביחסים מגדריים בחברה המערבית. בראיון היא העידה על עצמה כאחד הקורבנות הגדולים ביותר שהיא מכירה של מותגים, מוצרי קוסמטיקה וטיפוח וכו'.
    מה זה להיות "טבעית"? אין לנו באמת מושג קלוש. הטבע אבד לנו מזמן, וכולן רוצות להיראות אסתטיות, לפחות בעיני עצמן (אך כמובן שלא רק). גם אני מתאפרת ושמה תכשיטים ולובשת בגדים נשיים מאוד. אני אוהבת בגדים ונעליים וקרם גוף שמריח נעים. מה זה אומר עליי?

    • דורית ספטמבר 29, 2010 בשעה 5:07 pm #

      ראשית, כל הכבוד על הפוסט!
      לעמית, שני דברים, ודבר שלישי נוסף-
      גם אני חשבתי על המבטא שלה, וחשבתי שהדרך שבו היא מדברת ושכל הסרטון ערוך מפריעים לי קצת, כי זה עשוי באופן שמזכיר פרסומת. ואז חשבתי שטוב שכך, כי באופן זה יהיה לאנשים קל יותר לקלוט את התוכן, וזהו תוכן חשוב בעיני. לצורה יש תפקיד מאד חשוב, וזה מדגיש עד כמה אנו קולטים ומפנימים את הדימויים שאנו רואים בפרסומות האלו. אני עדיין מעדיפה לקבל את התוכן שאני בוחרת בצורה מאתגרת יותר, אבל אני לא היחידה שצופה בזה, ויש כאלו שיראו זאת רק בצורה הנוכחית. בכל אופן, זה נושא מעניין.

      לגביי המראה שלה- מדוע פמיניסטיות צריכות להיות מכוערות ולא מטופחות בדיוק? אני יכולה להסכים שהמראה החיצוני בעולמנו לרוב מושפעמדימויים סקסיטיים, שכן מה שנחשב מושך בחברה שלנו מתבסס על דימויים אלו. אני גם יכולה להסכים שאם אמרתי קודם שהסרטון מזכיר קצת פרסומת, חלק מזה קשור במנחה. אבל ממש לא בגלל שהיא מאופרת ועשתה גבות. יותר מזה, המחשבה שלהיות פמיניסטית זה לא להתאפר וכד' היא מאד בעייתית. זה דיון מורכב מידי, ואני יכולה להבין למה לטפח את עצמך על פי סטנדרטים של יופי שמוגדרים בחברה פטריארכלית זה בעייתי, אבל המחשבה שלהיות פמיניסטית זה להיות נטולת זהות מינית נשית מושכת היא שוביניסטית בעצמה, וזה בדיוק המקום שאומר שהיחידות שיצאו נגד קמפיין כזה הן המכוערות שלא יכולות להשתתף בו(ע"ע הבעד ונגד שרוני הפנת אליו). אבל שוב, זה מורכב מידי לכרגע.
      ודבר נוסף שקשור לנושא-
      האישה בלינק הראשון שמדברת נגד אמריקאן אפרל טוענת שהדימויים הללו הם בלתי אפשריים למימוש בשביל נשים רגילות, וזה חלק מהסיבה שהם לא לגיטימיים בעיניה. ועל זה תהיתי. הרי אם נשים מודל מוסרי אידיאלי בלתי ניתן למימוש, לא נטען שזה פסול להציגו. להיפך, נטען שזהו אידיאל שצריך לנסות בכל זאת לשאוף אליו, וחוסר היכולת לממשו רק אמורה להמריץ אותנו להתקרב אליו (גם אם נוכל לטעון דברים אחרים, זו טענה אפשרית). אני לחלוטין חושבת שהדימויים הללו הם אידיאל פסול מבחינה ערכית, וזו הסיבה שהם לא צריכים להיות מוצבים שם. לגביי העובדה שאידיאלי היופי שלנו, כשמם הם, אידיאלים- אני חושבת ששווה לבקר את הטיעון שפוסל אותם על כך (שוב, לדעתי הם אידיאל בעייתי בגלל שהם מחפצנים את האישה, אבל אני לא בטוחה שהם בעיתיים כי הם אידיאל). כמובן, אנחנו לא רואים בשלטי חוצות פוסטר דוגמת "היה אדם פחות חומרני", והעובדה שאנחנו כן רואים אידיאל של יופי ומייד מקשרים אותו לתפיסות עולם שנלוות לפוסטרים הללו, שהן לרוב שוביניסטיות וכד', יוצר קישור בי האסתטי למוסרי באופן בעייתי, ועל כן אני חושבת שהעובדה שמוצג שם אידיאל כן מייצרת תופעות נוספות ששווה לחשוב עליהן. בעיקר כאשר בשני הקמפיינים מוצגים נשים שהן כביכול לא אידיאל, הרי הן "סתם" בנות שעובדות שם.
      טוב, זה היה מעין סיעור מוחין מהיר.אולי חבל שכך אבל אני צריכה לזוז לעבודה וממש התחשק לי להגיב.

      • עמיצי נובמבר 1, 2010 בשעה 3:18 pm #

        אני אינני טוען שנשים צריכות להיות מכוערות או לא מטופחות. אך כמובן המונח "מטופחת" עצמו הוא בעייתי כיון שהוא תוצר של תעשיה שלמה. כקורבן גברי של תעשיה זו בוודאי לא אהיה זה שאוכל לשפוט את זה ובוודאי לא את אורח חייך רוני.
        אם זאת, בלי שיפוטיות, עד כמה שזה אפשרי, הסרטון הזה מבחינת מאפייניו האודיו-ויזואליים) ולוח השנה של אגדיר הם אותו צד של אותו מטבע, והשוני הוא רק במידה. שניהם כאלה בגלל שהם "מוכרים", כלומר מוכרים את אותו דימוי נשי, אחד בוטה יותר והשני בוטה פחות. אחד מוכר "פמיניזם" והשני מוכר חיות מתות.
        המינימום שאני יכול לעשות זה לעורר מודעות, בדרכי שלי.

  7. רוני נובמבר 2, 2010 בשעה 7:34 am #

    עמית, אני לא מסכימה איתך. אי אפשר לקנות פמיניזם, גם לא כרעיון. גם למכור פמיניזם אי אפשר. וחוץ מזה, אתה פשוט לא משאיר מקום לפתרון, אפילו חלקי: אם האישה בסרטון היתה מכוערת, היו אומרים שהיא סטריאוטיפית לפמיניסטית זועמת. אם האישה היתה יפה-אך-שמנה, היו אומרים שהיא בטח מזניחה את נושא משקלה כי היא פמיניסטית. אם היא היתה יפה ולא מאופרת, היו אומרים שהיא עושה דווקא. ואם היא יפה ומאופרת, אתה אומר שזה גם לא מוצלח. וכו'. אז איך בדיוק אמורה להיראות אישה ש"מוכרת" פמיניזם? וזה עוד אחרי שאני עוד איכשהו מוכנה לקבל את ההנחה שיש פה מישהי שמוכרת משהו (מה שאני לא מסכימה איתו).

    לסיכום, אני חושבת שאתה מבלבל בין הרבה מאוד דברים. וזה לא בדיוק מעלה מודעות.

    • עמיצי נובמבר 2, 2010 בשעה 7:45 am #

      כמו כל רעיון, פמיניזם אפשר בהחלט למכור ולקנות. לא כל שכן, מוצרים רבים הנמכרים היום משווקים את עצמם, אבל גם את הקפיטליזם עצמו ואת ההפרדה המגדרית. ההיפך גם הוא אפשרי. אני אישית קניתי הרבה רעיונות, חלקם בפורמט של ספר, חלקם בפורמט של סרט אבל גם ארוזים בכל מיני דרכים אחרות.
      אגב, לא טענתי שיש פיתרון. אין ספק שהמערכת שפועלת מאחורי הדרך בה אנו חובים את העולם היא חזקה ומיומנת. כמו שציינתי הדרך היחידה שנראית לי כדרך פעולה היא לחשוף את העומד מאחורי הדברים, את אמצעי הייצור של הנשיות.
      האם אישה יכולה להיות "אישה" ופמיניסטית? בוודאי. האם סרטון פמיניסטי יכול לחתור דרך כנגד עצמו? בוודאי. עם זאת ישנם גם מודלים אחרים של נשיות שאינם מבוססים על איפור/גבות/קול גבוה ופעמוני, גם בחברה שלנו, שבהחלט אפשר לאמץ אותם אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שיש יתרון בהבדלה בין גברים לנשים.

  8. יריב מ נובמבר 10, 2010 בשעה 6:29 pm #

    חלק מהפרסומות דוחות להחריד, אבל מעבר לפרספקטיבה הפמיניסטית במובן הקלאסי, ישנה פרספקטיבה של היחסים הבין אנושיים בכלל, שהופכים יותר ויותר אינסטרומנטליים, מנוכרים, מחופצנים ושאר ביאושים. אני הראשון להודות שזה משעשע לפרקים ודוחה רוב הזמן, אבל הבעיה מתחילה כשזה המיינסטרים של הייצוגים ולא הסייד-קיק.

Trackbacks/Pingbacks

  1. סוכות | ספר חברה תרבות - ספטמבר 26, 2010

    […]  יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר הבלוג של רוני שירה וחגי רוני, שירה וחגי – מסתובבים ביחד, לומדים ביחד, מדברים על כל מיני דברים (כולל מגדר) ביחד, שותים/רוקדים/יוצאים ביחד, ועכשיו כותבים בלוג ביחד. מדי פעם יתארחו פה אורחי כבוד שעושים איתנו עוד כל מיני דברים ביחד. […]

  2. נשים .vs אגאדיר « - ספטמבר 28, 2010

    […] בפוסט הקודם כתבתי על לוח השנה המקומם של אגאדיר, המציג את מלצריות הרשת מדגמנות בתנוחות פרובוקטיביות בחדרי השינה שלהן. שמחתי לגלות שיש מי שיצאו למחות ישר מול סניף הרשת בנחלת בנימין, במטרה לעורר מודעות ודיון מחד, וגם כדי לפגוע בדימוי הרשת ולהזיק לה כלכלית, מאידך. […]

  3. בלי שליט ובלי נשלט « - דצמבר 25, 2010

    […] שלנו. הרבה מאד מן הדימויים שאנחנו רואים וקולטות הם של נשים מיניות באופן לא פרופורציונאלי למציאות, נשים שמופקעות מן החלקים האחרים של האישיות שלהן, […]

  4. קצרצר: בונד מוכר? « - יולי 13, 2011

    […] מסולמות הדירוג הפופולאריים ביותר בקרב תושבי הסלון הוא סולם השוביניזם. אנחנו כל כך רגילים להזדעזע מפרסומת נוספת שמציגה נשים […]

  5. "עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים « - נובמבר 23, 2011

    […] והגוף הנשי אינו רק מודר ממרחבים ציבוריים מסוימים, אלא נוכח באותם מרחבים ממש בצורה מחפצנת, מבזה, ולעתים אף אלימה כלפי נשים. לכן לא מפתיע ש-Ynet דיווחו על […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: