מישהי משמיעה את הקול שלי

20 ספט

|מאת שירה|

אם לא הייתי מוצאת את עצמי בפלאגסטאף אריזונה, לבד, באמצע גל קור באפריל, כנראה שלא הייתי קוראת את מחברת הזהב. רוב הסיכויים שלא הייתי שומעת על הרומן עטור השבחים של דוריס לסינג ובטח שלא הייתה לי סבלנות לקרוא 595 עמודים של פרקים מורכבים ומלאי פרטים באנגלית. אבל כשגיליתי שכל אכסניית הנוער שלי מלאה באמריקאים שאין לי בדיוק על מה לדבר איתם אם אני לא רואה את סדרת הריאליטי החדשה על אחוזת פלייבוי, יצאתי להסתובב ברחוב הראשי היחיד שיש בעיירה הקטנה הזאת ומצאתי את אחד הספרים החשובים ביותר שקראתי בדוכן של ספרי יד שנייה.

לקח לי זמן – הרבה זמן, לסיים את הספר. קראתי אותו לאט ולעומק (לא ממש היה לי משהו אחר לעשות, השיחות הכי מעמיקות שהיו לי שם היו עם העובדים בבית הקפה הסמוך לגבי איזה תה אני רוצה עם המאפין) ואחרי שסיימתי הרגשתי ואני מרגישה גם היום שהקריאה במחברת הזהב של דוריס לסינג הינה אחת מהחוויות הנדירות הללו שבהן ספר שינה את האופן שבו אני תופסת את עצמי ואת החיים שלי. קולן של הגיבורות בספר היה בעיני כה שונה וייחודי, עמוק ומשכנע שהרגשתי שאין לי ברירה אלא לחקור ולהרהר באיטיות, בין השאר, על אודות נשיות, גבריות, חיי רגש ופוליטיקה.

אנה ומולי, שתי גיבורות הרומן הינן חברות קרובות בלונדון של שנות החמישים. הן דומות לנשים שאנו מסוגלות להיות היום, אך בתקופתן כמעט ולא היו נשים מן הסוג שלהן. במהלך הספר הן מתחבטות בשאלת תקפותו של מוסד הנישואין כתנאי ליחסים של אהבה. מגדלות ילדים לבדן. פעילות במפלגה הקומוניסטית ופורשות ממנה.הן גם הולכות לטיפול פסיכולוגי בתקופה שבה רוב האנשים לא חשבו כלל על טיפול כאופציה ובעיקר עוסקות בחייהן כיוצרות ולא רק כנשים.

אנה כותבת חמש מחברות שונות כשבכל אחת מהן ייצוג אחר של קולה שלה. המחברת השחורה מוקדשת לשנותיה הראשונות באפריקה, במחברת האדומה,תיעוד של הצטרפות, אכזבה ולאחר מכן עזיבה של המפלגה הקומוניסטית, בצהובה, רומן בהתהוות, פרי עטה ובו גיבורה המזכירה את אנה אך מסוגלת לבטא רגשות ומחשבות באופן שאנה אינה מסוגלת לו. המחברת הכחולה היא יומן אישי – ומחברת הזהב, זו שיש בה התאהבות עמוקה ומטלטלת לצד משבר נפשי קשה, היא הנקודה בה מתלכדים חייה של אנה לכדי משהו חדש.

אני קוראת הרבה ספרים, תמיד קראתי, מרגע שלמדתי לקרוא קראתי כמעט את כל מה שהיה לספרייה העירונית להציע, אחר כך עברתי על רוב הספרייה בבית הספר התיכון והיום אני לומדת ספרות באוניברסיטה. כשגיליתי את הספר הזה יצא לי כבר לקרוא הרבה ממה שנחשב ספרות יפה, ספרים שכתבו סופרים וסופרות. אבל אף אחד מן הספרים הללו, לא של נטליה גינזבורג, לא של כהנא כרמון לא של גבריאל גרסיה מארקס או של בורחס, אף אחד מהם לא העביר לי את התחושה המופלאה הזאת של המורכבות המטורפת או אפשר אפילו לומר של הפרגמנטציה שאנחנו חוות או חווים בעומק החיים שלנו. אף אחד מן הספרים האחרים לא שיקף לי כך את ריבוי הזהויות שלנו בכל רגע נתון. הרומן הזה עושה כמיטב יכולתו לא להכליל הכללות, לא לאפיין את הדמות של אנה בתור דמות ברורה וקוהרנטית שכבר נתקלנו בה בצורה זו או אחרת בספר אחר, לא להניח לנו לחיות עם איזו מסגרת חיצונית של מי שהיא אמורה להיות. לסינג תיארה בצורה המעמיקה ביותר,הרגישה ביותר והמורכבת ביותר שנתקלתי בה עד לאותו רגע את חיי הנפש, הרגש והיום יום של הגיבורה שלה.

בתור אישה הייתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בגיבורה מהסוג הזה, גיבורה שניתן להזדהות לא רק עם המורכבות המופלאה שלה אלא גם עם האוטונומיות שלה בעולם, עם התחושה שהנושאים עמם היא מתמודדת אולי קשורים להיותה אישה אבל האומץ בו היא מביטה בעצמה וההישרדות שלה בעולם אינם קשורים כלל למין שלה,הם קשורים רק לעומק המחשבה ולרוחב היריעה היצירתית שלה.

הספר אינו מתעלם מן הנשיות של אנה או של הגיבורות האחרות שברומן, להיפך, היא מקבלת את מרכז הבמה, רבים מן הנושאים שהן מתמודדות איתם אינם רלוונטיים לגבר, בטח שלא בשנות החמישים. אבל זה אחד הדברים שהופך את הספר לייחודי, לסינג מתארת בצורה רגישה ומדויקת את הקשר המורכב של אנה עם בתה, את הצורך שלה להעמיד פנים שהכול בסדר מולה גם כאשר היא חווה משברים נפשיים קשים ואת חוסר היכולת שלה להצליח לעשות זאת כל הזמן. היא אינה עושה אידיאליזציה לקשרי האהבה ולקשרים המיניים השונים המתוארים במחברות השונות. הגיבורות שלה אמנם מתאהבות ולעיתים בצורה משתקת וסוערת אך מצד שני הן נקשרות לגברים או שוכבות עם גברים כשהן בעצמן לא מבינות מדוע. מה שחשוב הוא שבכל מקרה הן רואות היכן הן עומדות. הן מצליחות לראות את החולשות שלהן וגם את החולשות והאנושיות של הגברים שמולן. הן אינן תופסות את הקשרים הללו כחוויות שאמורות לפתור להן בעיות או לשנות להן את החיים אלא כחוויות המלמדות אותן על עצמן ועל העולם.

מה שמרתק בספר הזה הוא שאף אחת מן ההתמודדויות הללו אינה הופכת את דמותה של אנה או של המקבילות שלה לדמויות שטוחות, אינה כולאת אותן בתוך הנשיות הזאת יותר ממה שכל אדם אחר בעולם כלוא בזהותו. החוויות שהן עוברות אולי אינן זהות לחוויות של גבר בתוכן שלהן אך הן אינן שונות מאלו של גבר במהותן. יש להן חשיבות, יש להן משמעות ,עמוקה ורצינית וחשובה כשל החוויות של כל מי שחולק או חולקת איתן את חוויות הקיום האנושי.

מן הבחינה הזאת לסינג מעניקה לנו בספר הזה חוויה יוצאת דופן, היא מעניקה לנו את האפשרות לראות את עצמנו במלוא מורכבותינו המערערת והנפלאה. הספר הנדיר הזה, מאפשר לנו להסתכל על עצמנו אחרת ולראות שלפעמים ההבנה שלנו את עצמנו מגיעה רק עד למקום שהציעו לנו להעמיק אליו.

הוצאה: עם עובד 2008

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

595 עמ

מודעות פרסומת

3 תגובות to “מישהי משמיעה את הקול שלי”

  1. בר ספטמבר 20, 2010 בשעה 4:08 pm #

    עשית לי נורא חשק לקרוא את הספר, ולראות אותך.

  2. shirale6 ספטמבר 21, 2010 בשעה 6:58 am #

    תודה בר, יש לי עותק באנגלית בבית..וערב קטע מתקרב, אז אם לא לפני כן, אני מקוה שנתראה שם 🙂

  3. יופי אוקטובר 2, 2010 בשעה 4:34 pm #

    זה אכן ספר נפלא ומטלטל. כמו שאומרים בפרסומות של ידיעות אחרונות "ספר חובה בכל בית, ששום ספרייה ביתית אינה שלמה בלעדיו". תודה שהזכרת לי זאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: