את לא אמורה להכין קפה?

10 ספט

*פוסט אורח*

|מאת אורחת של כבוד שבחרה להיוותר בעילום שם|


יום אחד, בזמן שירותי הצבאי שהסתיים לו לא מזמן, ישבתי עם עמיתי לצוות במשרדנו הצה"לי, בעוד מסתמך (מישהו שנמצא בשלב ההתלמדות לתפקיד) בא לשאול אותי שאלה. לקח לי קצת זמן לחשוב על תשובה ובינתיים עמיתי לצוות כבר הספיק לענות לו. כשהמסתמך יצא מהחדר, אמרתי לעונה-התשובה, שגם היה פקוד שלי, 'אף פעם יותר אל תערער על הסמכות המקצועית שלי מול מישהו'. הוא שאל אותי למה אני כל כך חסרת-בטחון, שכן ידוע שהתפקיד הראשי הוא שלי ואיש לא ייקח לי אותו. כשלא ידעתי לענות לו (ולעצמי), התחלתי לחשוב על זה והגעתי למסקנות הבאות.

אם הייתי מבקשת מכל אחד מחבריי לגף בצבא לתאר אותי מבחינה מקצועית, ודאי היו אומרים 'קשוחה', 'פרפקציוניסטית' ואף  'רודנית'. ובכן, במהלך השירות שלי בגף איישתי תפקיד בלעדי ומשמעותי מאוד לביטחון המדינה, תפקיד שאויש רק פעם אחת לפני כן על ידי אישה. התפקיד הזה דרש ממני לטוס כמה פעמים בשבוע; לעבוד במשרד עד השעות הקטנות של הלילה; ולפקד מקצועית על שלושה חיילים – שלושתם גברים. הכשרתי שניים מהם לתפקיד בעצמי, ואחד מהם הוכשר טרם בואי. כמו כן, רוב המפקדים שלי היו גם הם גברים.

אתחיל מהגישה המקצועית הכללית שלי: הייתי קשוחה בכל קנה מידה. לעתים מיררתי את חייהם של מסתמכים, מתוך שאיפה שרמתם המקצועית והמשמעתית תהיה גבוהה. כל אחד ידע שלעלות איתי על טיסה בתור מתלמד זה לא עניין מהנה, בלשון המעטה. לא בחלתי בנזיפות ובעונשים. דרשתי מהסביבה שלי, ובעיקר מעצמי, להיות הטובה ביותר. רבים כינו אותי 'workaholic' מסיבות מאוד ברורות: היו ימים שבהם לא זזתי מהמחשב שלי, אפילו בשביל ללכת לשירותים; עליתי על טיסות גם כשהייתי חולה, אפילו חולה מאוד; התכחשתי להיותי חולה. בקיצור, גוננתי על הנישה המקצועית שלי משל הייתה התינוק שלי.

ועכשיו לשאלה הגדולה – מה גרם לי, בעצם, להתנהג כך? מי שמכיר אותי אישית יודע שאני אמנם פרפקציוניסטית, אך גם רגועה, שקטה ונעימת הליכות. אוהבת אדם וחיות, ולא יכולה לפגוע בזבוב. יש לדעתי, אם כן, סתירה עצומה בין איך שהתנהגתי בתוך התפקיד שלי, כשלבשתי סרבל טיסה ונעלי צבא גבוהות, לאופי שלי בחיי היום-יום. מה שגרם לי להתנהג כך, לפי דעתי, הוא חוסר ביטחון תמידי שקונן בי: פחדתי על תפקידי ומעמדי המקצועי. הרגשתי כל כך בת מזל לקבל אותו מלכתחילה, שכן, כמו שהזכרתי קודם, נדיר שבנות מגיעות לתפקיד הזה. ולאורך כל הדרך הייתי חרדה שאאבד אותו. לא הרשיתי לעצמי להפגין חולשה מעולם, בגלל החששות הלא-הגיוניים שידיחו אותי מהתפקיד (ממש… את מי בכלל מדיחים מתפקיד בצבא?). לא הרשיתי לאף אחד בסביבתי, ולגברים בפרט, ובתוכם לאלה שהינם בעלי דרגה גבוהה ממני, לדעת יותר ממני על המקצוע שלי. הפגנתי קשיחות כי היה לי חשוב לבלוט ולהפגין רמה גבוהה ויכולת פיקוד מושלמת. כי רציתי, בעצם, להיות כמו כל גבר ששירת איתי בגף. ועם זאת, ראיתי את הגברים סביבי עובדים הרבה פחות קשה ממני ומתקדמים ומוערכים באותה מידה.

לעתים הרהרתי בקודמי בתפקיד, שהצליח בו לא פחות ממני. הוא היה במין 'סתלבט' תמידי, בין אם היה עומס עבודה ובין אם לא. תמיד הצליח לשלב בין עבודה לפנאי. היה לו, באופן כללי, הרבה פחות אכפת. איך ייתכן שהוא התנהג ככה והצליח כל כך בכל זאת? אני לא יודעת מה היה קורה אם גם אני הייתי נוהגת כך. יכול להיות שהייתי מצליחה ויכול להיות שלא. אבל מאז ילדותי, על אף שגדלתי בבית שוויוני וכו', חונכתי, בעיקר באופן תת-מודע, שכדי להצליח בחיים אני צריכה להיות כוחנית. שאישה צריכה לדחוף את דרכה מעלה בין הגברים. שאני באה עם חיסרון התחלתי ולכן כדי להתקדם עליי להיות לא פחות מאשר הטובה ביותר.

התפיסה הזו אצלי התחילה מזמן, עוד בתקופת התיכון וכנראה שגם לפני. למדתי בתיכון למדעים ואומנויות בירושלים. הרמה הלימודית שם מאוד גבוהה וביחד איתה באות הסטיגמות: מגמת פיזיקה – מקצוע מדעי "הארדקור" – מלאה בנים, במגמת כימיה – מקצוע מדעי "קל" יותר – יש קצת יותר בנות ובמגמת ביולוגיה – מקצוע מדעי שלא פעם מתייחסים אליו כאל ה"הומני" שבמקצועות המדעיים – רוב של בנות. בחלוקה להקבצות במדעי המחשב ומתמטיקה (יש להדגיש שזו חלוקה פנימית – כולם מחויבים לעשות 5 יחידות!) היה תמיד ידוע שההקבצות הגבוהות ביותר מאוישות בעיקר על ידי בנים. אני הייתי בהקבצה גבוהה במתמטיקה, שם היה מורה שהתעלל בי באופן חוזר ונשנה בגלל היותי בחורה. הוא ניסה בכל כוחו להוריד אותי מכיתתו להקבצה נמוכה יותר, אבל אני נלחמתי להישאר. בסוף 'שרדנו' שם שלוש בנות וכולם הסתכלו עלינו ביראה וכבוד.

למה שיהיו בכלל את ההבדלים האלה? למה בת בהקבצה הגבוהה נחשבת לחריגה ומקבלת הערכה יתרה על כך ובן לא – מכיוון שזה נתפס כמקומו הטבעי? אחרי כן הגיע הצבא. בתור גוף מיליטריסטי, צה"ל הוא גם גוף שפועל תחת חוקים פטריארכאליים ברורים. כשהגעתי להסמכה בתפקיד הראשון שלי, היה ברור שבנים תופסים את המקום המקצועי החזק בחולייה בה שובצתי. ציפו מהם ליותר אפילו בהיותם מסתמכים. גמלתי בלבי שאשנה את המצב, ולכן השקעתי את כל מרצי בלהיות הכי טובה בקורס. סיימתי את הקורס בהצטיינות, הוסמכתי ראשונה, ובקיצור – הייתי הכי טובה. בד בבד החלה ההתנהגות הנלווית לרמה המקצועית הגבוהה – אותה התנהגות כוחנית, שתלטנית כמעט, אותה רוח לוחמנית שהרגשתי כשנאבקתי במורה ההוא למתמטיקה בתיכון. כך, כשהגעתי לתפקיד השני שלי בגף, אנשים כבר שמעו מי אני וידעו שאיתי 'לא מתעסקים'. זו לא התדמית שרציתי לעצמי, אבל היא נוצרה בעל כורחי, וכך זכיתי לכבוד המקצועי שהייתי ראויה לו אחרי עבודה קשה. ועם זאת, זה לא מנע מטייסינו הבכירים ביותר להפלות אותי כל פעם שטסתי איתם במסגרת התפקיד: לאסור עליי באגרסיביות לבוא אליהם בבקשות כגון להנמיך את המזגן, לדרוש ממני להעביר בקשות רק דרך הקצין שלי וכדומה לזה. ראוי לציין שחיילים שעלו איתי לטיסות לא 'זכו' ליחס דומה. היכולות המקצועיות שלי גם לא מנעו מהטכנאים שלנו לקטלג אותי מיידית כ'טכנופובית' ולבדוק פעמיים את המערכת אחרי כל פעם שנגעתי ברכיביה. זה לא מנע מהקצין הבכיר באחת הטיסות לנסח את השאלה האלמותית מול כל הצוות במטוס: 'מה את עושה בכיסא מול המחשב – את לא אמורה להיות במטבחון, מכינה קפה?'. רק עור הפיל שלי וההתנהגות שסיגלתי לעצמי כלפי חוץ מנעו ממקרים כאלה, שקרו בתחילת כהונתי בתפקיד, לחזור על עצמם לאורך כל המשך שירותי.

"He may act like he wants a secretary, but most of the time they're looking for something between a mother and a waitress"

הרבה פעמים לא אהבתי את איך שהתנהגתי בתפקיד – זה לא אפשר לי לעבוד בצוות, לדוגמה. בנוסף, הרבה אנשים נפגעו ממני בדרך. בכל מקרה, אני יודעת שבגלל האופי התחרותי שלי לא הייתי יכולה לפעול אחרת. אני גם לא חושבת שהייתי מתקדמת כל כך ומגיעה למקומות אליהם הגעתי, לולא התנהגתי כך. האם, אם ככה, הסברה שחונכתי על-פיה, שאישה צריכה להיות כוחנית כדי להתקדם מקצועית, היא נכונה באמת בחברה שלנו כיום? הרבה נשים בצמרת ניהולית מתנהלות בצורה דומה לצורה בה אני עצמי התנהלתי, בשונה מגברים שבאותו דרג כמוהן; אומנם הם מתנהגים בסמכותיות גם כן, אבל בד"כ לא תמצאו בעיניהם את הפחד התמידי על התפקיד, לא תמצאו אותם – כמו שאני מצאתי את עצמי – מתרוצצים כמעט אחוזי דיבוק כדי להספיק את העבודה עד הדד-ליין. נדמה שהם פשוט צריכים להתאמץ הרבה פחות כדי להגיע לאותו הדבר. לפעמים שאלתי את עצמי האם הפחד שהרגשתי כל משך כהונתי מעוגן במציאות או שמא הוא פיקציה שהמוח שלי בדה בעקבות מסרים מודעים ותת-מודעים שהוא קיבל במהלך חייו. בייחוד תהיתי בנושא כשגברים סביבי שאלו אותי למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת, אמרו לי 'להירגע' קצת, להרשות לעצמי לקחת חופש – מסרים שלכאורה סתרו את ההרגשה שלי שאני צריכה להתאמץ ללא פרופורציה. אך מהר מאוד גיליתי שמסרים אלו הגיעו כאשר באמת התחילו לתפוס אותי כמקצועית ביותר, ופן אחר שלי הלך לאיבוד: ה'הווי' בגף היה שאני כלל לא אישה, כי אם 'אחת מהחבר'ה' במקרה הטוב. לא כך רציתי להיתפס!

נקודה נוספת שחשוב להעלות כאן היא שיכול להיות שבהתנהגותנו, ובאמירה זו אני מדברת על נשים בתפקידי מפתח ככלל, אנו רק מחזקות את התדמית חסרת-הביטחון שלנו. במסירותנו החרֵדה לתפקיד אנו מדגישות ביתר שאת את העובדה שאנחנו שונות מהגברים שסביבנו, שיש לנו יותר מה להוכיח, שאנחנו באות מנקודת פתיחה נחותה יותר מיום היוולדנו. רבות מאיתנו, נשים פמיניסטיות, מוכשרות וחזקות, אומרות לעצמנו את האמירה שלעיתים קרובות אני מבקרת – If you can't fight it, join it. אנחנו מתאימות את עצמנו לדפוס ולסטיגמות שלימדו אותנו כל חיינו ולרוב מצליחות בקנה מידה אובייקטיבית. אבל זה גובה מחיר כבד. מצאתי את עצמי חיה תחת מחסור לא הגיוני בשעות שינה, לעתים חולה, תשושה פיסית ובעיקר נפשית. מצאתי את עצמי בלי חיים כמעט מחוץ ל'עבודה'. ואי אפשר לדמיין בכלל נשים שיש להן גם משפחה וילדים בנוסף לכל זה. אבל, זה מעגל אינסופי: אם לא נתנהג לפי הדפוסים האלה, איך נתקדם מקצועית בחברה שהיא עדיין ברובה, למרות שנוטים להתכחש לזה, נשלטת על ידי גברים? ואם נמשיך להתנהג כך איך ישתנו הדפוסים שיראו ילדינו?

מודעות פרסומת

10 תגובות to “את לא אמורה להכין קפה?”

  1. הילי ספטמבר 10, 2010 בשעה 6:40 pm #

    אז נשים צריכות להתאמץ יותר בשביל להתקדם, שאלה יהיו הצרות שלנו. התקדמנו המון, ואני אישית לא מרגישה כמוך בכלל. אני עובדת במשרד וזוכה לאותו יחס כמו הגברים בדיוק, ואני חושבת שלהיות בעמדה הזו שאת מציגה, רק מעכבת את ההתקדמות של נשים בעולם. כל הניתוחים האלה לא יעזרו לנו – צריך פשוט לקום, להפשיל שרוולים ולעשות את מה שצריך לעשות. יש נשים שהצליחו כבר מזמן ולא נסמכו על פמיניזם ומהפכות בשביל להתקדם.

  2. ענבר ספטמבר 10, 2010 בשעה 7:29 pm #

    הערצתי את הכותבת מרחוק כבר מזמן, זהו גילוי נאות – דעתי הייתה מכורה מלכתחילה.

    אני לא רוצה שאלו יהיו הצרות שלנו.
    נשים רבות היו נופלות, שלא כמו הכותבת, בשלב הרבה יותר מוקדם. אולי אפילו לא היו מגיעות למקום של לחלום על זה.

    כשהחלטתי לא לעשות צבא, הרעיון שאהיה מושפלת בגלל היותי אישה היה אחד השיקולים שלי.
    אני יודעת שאני מעלה פה נושא אחר ומאוד טעון, אבל זו האמת. פתאום נזכרתי בתחושה הזו. הילדה בת ה-16 שהייתי פחדה שישפילו אותה במקום עבודתה. לכן נמנעתי מצה"ל. זו הייתה אחת מהסיבות, סיבה לא פחות דומיננטית מהאחרות.

  3. Gilad ספטמבר 10, 2010 בשעה 8:57 pm #

    לאורך כל הפוסט חיכיתי לרגע שבו תציעי או אפילו תזכירי את העובדה שנשים יכולות לקיים ולייצר דפוסי סמכות אלטרנטיביים (מה שקורה בכל מיני מסגרות ותחומים שונים כבר היום). הפוסט הזה הינו למעשה ווידוי של אישה שמצאה את עצמה חוטאת בכל חטאיו של גבר: כוחניות, תחרותיות והטלת סמכות ע"י אכזריות. האמת, לא הצלחתי עד הסוף להבין אם את חושבת שזה באמת בעייתי או אם את אומרת שזה פיתרון הכרחי לאישה שרוצה להתקדם.
    האם עשית איזשהו שירות למען מעמד האישה בישראל או למען עיקרון פמיניסטי כלשהו? לפי דעתי לא. לקחת חלק פעיל ואקטיבי (לפי תיאור התפקיד אני מנחש שהתנדבת אליו) בתפקיד בכיר בגוף שכל כולו דיכוי ושוביניזם, והיית לבורג במערכת. היית חיילת "טובה" והכשרת חיילים "טובים" נוספים בשביל אותה מערכת.

    • רוני ספטמבר 10, 2010 בשעה 9:07 pm #

      אמנם אינני יכולה להגיב בשם הכותבת, אך מעניין אותי למה אתה מתכוון כשאתה שואל אם היא עשתה משהו למען מעמד האישה במדינה. מה אני עשיתי למען קידום מעמד האישה, בעצם, חוץ מפתיחת הבלוג הזה? אני לא יודעת אם אפשר לומר ש"עשיתי" משהו.
      וגם – העניין של בורג במערכת הוא בעייתי. לשרת בצבא בכל תפקיד פירוש הדבר להיות בורג במערכת. לעבוד במשרד זה להיות בורג במערכת. בכל מערכת אנחנו קודם כל בורג, במיוחד בדרגים נמוכים כמו חיילים בסדיר. כלומר, אם את בכל זאת בחורה שמתגייסת לצבא תחת צו גיוס חובה, כנראה שלעולם לא תהיי יותר מ"בורג במערכת". ולהגיד שאפשר לשנות? ייתכן מאוד שיש דרכים אלטרנטיביות לייצר סמכות, אבל זה ממש לא מובן מאליו.
      זה מזכיר לי שלקחתי השנה סמינר בשם "אתיקה פמיניסטית" באוניברסיטה. כשדיברנו פעמים רבות על אפליה בספירות ציבוריות ובמקום העבודה, היתה סטודנטית אחת שכל הזמן התעקשה שהיא פשוט לא מבינה על מה אנחנו מדברות. למה? כי היא עבדה בארגון של דולות (מיילדות), וכולן היו נשים. אז דרך העבודה שלהן היתה שונה לחלוטין. אבל כמה מאיתנו עובדות רק עם נשים, והאם זו בכלל ערובה לאלטרנטיבה? רובנו נאלצות ונאלצים לעבוד עם המערכת, ולעתים לשתף איתה פעולה כדי להתקדם.

  4. Gilad ספטמבר 10, 2010 בשעה 9:27 pm #

    רוני, אני מסכים עם כל מה שאמרת.
    כל מה שאמרתי נבע אך ורק מכך שהפוסט גדוש בחשיבות עצמית צה"לית טיפוסית. שוב ושוב מודגש, גם אם בצורה אגבית, כמה התפקיד היה בכיר ואיזה הישג זה להיות אישה שמשרתת בתפקיד הזה. השאלה "האם עשית משהו למען קידום מעמד האישה במדינה" נבעה אך ורק מכך שהכותבת הדגישה את הראשוניות שלה בתפקיד הזה בארץ (או שבעצם היא הייתה השנייה…) – האם ככזאת היא חתרה לייצר נורמות אחרות?
    מה שניסיתי לומר זה שלהיות אישה בגוף כמו צה"ל ולהנכיח התנהגויות גבריות זה לא הישג גדול. יכול להיות שזו גם כוונתה של הכותבת אבל זה מאוד מעורפל ולא ברור.
    זה לא מובן מאליו שישנן דרכים אלטרנטיביות לייצר סמכות אבל זו צריכה להיות מטרה, לפי דעתי. שוב, מה שניסיתי לומר בתגובתי זה שלא ברור אם זו שאיפה של הכותבת או אם היא מונעת ע"י תכונות כמו כוחניות ותחרותיות וכועסת שלא נותנים לה לממש אותן בלי הערות סטייל "למה את לא במטבח?"… במילים אחרות: לטעמי, פמיניזם אינו מתן האפשרות לנשים לנהוג באותו האופן כמו גברים.
    אני חושב שהשאלה המעניינת מאוד העולה מתוך הפוסט (וגם מתוך תגובתה של ענבר) היא: האם אפשר להיות פמיניסטית בכלל בגוף כמו צה"ל? ובהנחה שלא (שזו ההנחה שלי) האם זה נכון לצאת מהמערכת לגמרי?
    מצטער על הפשטנות שבה נגועה כל התגובה הזאת, אבל זה טיבעו של דיון מסוג כזה…

    • רוני ספטמבר 10, 2010 בשעה 9:33 pm #

      אני לא חושבת שתגובתך נגועה בפשטנות. להיפך – דיונים מסוג זה באמת הולכים ומסתבכים והשאלות שהעליתי בתגובה אליך באמת העלו פה עוד כמה נקודות חשובות ורלוונטיות. האם באמת אפשר להיות פמיניסטית בצה"ל? שאלה טובה.
      לגבי שאר הדברים שכתבת – אחכה לתגובתה של הכותבת, אולי היא תוכל להאיר לנו עוד כמה צדדים שלא הוארו בפוסט עצמו.

  5. הכותבת ספטמבר 11, 2010 בשעה 7:28 am #

    שלום גלעד,

    תודה על התגובות.
    בפוסט שלי באתי להציג מקרה מהחיים, שקרה לי. מקרה שחשבתי שקורה לנשים רבות שנמצאות בסיטואציה דומה. אולי טעיתי בהכללתי ובאמת יש דרכים אלטרנטיביות לסמכות, אבל אני לפחות לא מצאתי כאלה.
    הפוסט לא בא לתת יותר מדי תשובות, שכן לי בעצמי עדיין אין את רובן. כתיבת הפוסט עצמו שלושה שבועות אחרי השחרור הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי 'להסתכל מבחוץ' בכלל על השירות הצבאי שלי מנקודת מבט מגדרית. לכן באתי יותר לשאול שאלות ולפתח דיון, בעיקר סביב השאלה המעגלית, שאם נשים חייבות להשתתף במשחק שהוכתב להן, איך הן ישנו אותו. השאלה היא בדיוק איך לפעול למען מעמד האישה בישראל, בד בבד עם התקדמות בצבא/מקום עבודה ושאיפה להצלחה מקצועית.
    לא באתי לטעון שלהיות אישה בצה"ל בתפקיד חשוב ולהנכיח התנהגות גברית זה הישג גדול. להיפך – טענתי היא שזה הישג קטן מדי, שבגללו אף פעם לא הייתי שלמה עם מה שאפשר להגדיר אובייקטיבית כ'הצלחתי המקצועית'. שאלתי איך אפשר להיות אישה דומיננטית בצה"ל בלי ההתנהגות ה'גברית' המדוברת, שכן ראיתי חברות רבות שלי שהתגייסו איתי מתנהגות אחרת, בצורה שהיא אולי יותר 'נשית', ולא מגיעות רחוק בהישגיהן.
    ואם הפוסט גדוש בחשיבות עצמית צה"לית זה כמובן לא בכוונה, אבל כנראה שזה נובע מהעובדה שבכל זאת אני מאוד גאה בתפקיד שביצעתי בשירות שלי, תפקיד שדווקא ביצעתי במסגרת גיוס חובה ולא בהתנדבות. ואין בכך פסול.

  6. נילי - אימא של ספטמבר 11, 2010 בשעה 8:33 am #

    הצבא מטבעו הוא גוף גברי שוביניסטי וכדי להתקדם בו אין ברירה אלא לשחק על פי חוקים גבריים. מאוד מסובך לחולל מהפכות בגוף כזה כיוון שהוא מבוסס על ציות לפקודות. חיילת תתקשה לסרב לבקשה של מפקד בלי לשלם על כך מחיר. אין בצבא כמעט אפשרות לדו שיח פתוח על פמיניזם וכו'.
    בכל זאת – הצבא שלנו הוא בעל אופי ייחודי בעולם מעצם העובדה שרק בישראל נשים חייבות בשירות חובה. האינטראקציה בין נשים לגברים בצבא היא משמעותית.
    האם חלה התקדמות בצבא מאז הקמתו? האם אליס מילר שעתרה לבג"צ ואיפשרה לחיילות להפוך לטייסות קרב שינתה או קידמה בעצם את הנשים או פשוט אפשרה להן להכנס לעולם גברי ולנהוג על פי קודים גבריים?

    מי שחושב/ת שנשים יכולות להגיע למעמד שוויוני מול גברים ללא מאבק – טועה בגדול! גם בחברה נאורה יחסית כמו שלנו (בחלקה החילוני לפחות) נשים עדיין משתכרות ב-30% מאשר גברים (באותו תפקיד), לא מאיישות תפקידים מהותיים במשק (מה שהצריך את בג"צ לחוקק תקנה על פיה יש לאייש לפחות שתי נשים בכל דירקטוריון ציבורי), מספר המנכ"ליות אומנם גדל אבל הוא עדיין מזערי יחסית וכו' וכו'.

    גם נשים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית הידועה נצרכות לתת יותר מאשר 100% לתפקיד. המחיר בצמרת עבור נשים הוא כבד, כיוון שנשים עדיין משמשות כהורה המשמעותי בבית.
    מנכ"לים רבים שדיברתי איתם הודו שלנשים יש הספק גדול יותר בדרך כלל במקום העבודה כיוון שהן לא יכולות להישאר שעות נוספות אל תוך הלילה כמו גברים, אלא הן צריכות לחזור הביתה בשעה סבירה לילדיהן.

    הספק גדול יותר פירושו עבודה קשה יותר על פני פחות שעות עבודה, פירושו – להוכיח שאת יכולה לעשות מה שגבר עושה אבל בפחות זמן, פירושו שאת לא יכולה להרשות לעצמך להספיק פחות רק כי את גם אימא כיוון שאת עלולה לאבד את המשרה.

    תופעה נוספת היא שנשים שעובדות יום מלא, צריכות בעיקר בשעות הצהריים (כשהילדים חוזרים הביתה ממוסדות החינוך) לטפל לוגיסטית בשלט רחוק בכל המהלך של – האם הם הגיעו בשלום? האם המטפלת אספה אותן? האם אימא אחרת יכולה לעשות טובה ולקחת אותם למספר שעות? האם הם אכלו ארוחת צהריים?

    בשעות הצהריים – אם כך, נשים עובדות נדרשות לעבוד במקביל בשתי משרות – המשרה בעבודה ולהיות אם בשלט רחוק.

    האם זה מוכיח שלנשים יכולות גבוהות יותר בעצם מלגברים? ייתכן, אבל זה נושא לדיון אחר. מה שכן – נשים בהחלט צריכות להיאבק על מקומן בצמרת, על היכולת להתקדם, נדרש מהן להוכיח יותר, להספיק יותר – וכל זאת מצריך אותן לעיתים לאמץ קודים של התנהגות גברית לצערנו.

    לכן, ייתכן ולכותבת לא היה מוצא אלא להתנהג בתפקידה כפי שהתנהגה. זה אמנם נגד במידה גדולה את האופי הרחום והנינוח שלה, אבל אפשר לומר שהיא השיגה הישג לא מבוטל גם עבור חיילות אחרות – היא הראתה למערכת שגם חיילות יכולות לאייש תפקיד שתמיד אוייש בידי חיילים ושאישה עושה את זה לא פחות טוב ואולי יותר טוב מהם.

    העובדה היא – שמי שהחליף אותה בתפקיד בסופו של דבר הוא חייל ולא חיילת. כמה מצער…

  7. I won't BeLOnG ספטמבר 11, 2010 בשעה 11:46 am #

    שלום לכותבת
    אהבתי מאוד את הרשימה הזאת, דווקא בגלל מה שגלעד לפני הגדיר כלא ברור. זאת רשימה שכולה שאלות, רבות וחשובות ואין בה תשובות. אני מניחה שכתבת אותה כי את מחפשת בכנות תשובות לשאלות שלך, ואכן, עדיין אין לך.
    את מתארת את עצמך כאדם תחרותי מאוד. לעניות דעתי אין פה שום קשר למגדר. אני למשל אשה, רואה את עצמי כפמיניסטית אבל אני אדם לא תחרותי כלל, ולכן הדרך שלי אחרת. עם זאת אני מבינה היטב את המניע להצטיין כאשר ניצבים מול אדם כמו המורה למטמטיקה שלך שהוא מרגיז באמת.לעומת זאת הערות כמו "את לא אמורה להכין קפה", מעידות בעיקר על קטנות וחוש הומור ירוד של אומריהן, והן לא מצליחות לעורר בי שום תגובה
    מטוב ועד רע.

    האם "נכון" לרצות להשתלב במערכת גברית בכלים גבריים? שאלה חשובה ביותר שאין לי תשובה חד משמעית לגביה.אני מאמינה שלחלק מהנשים זה מתאים, וחלק מהשחרור מכבלי המגדר הוא האפשרות לעשות זאת. יש נשים, ואולי גם גברים, שזה לא מתאים להם. מאלו האחרונים יש תקוה לצמיחה של מערכת ערכים אלטרנטיבית לזו ההגמונית הפטריאכלית. אני מאמינה שזה דרוש.
    מאחלת לך שתמצאי תשובות לשאלותיך, שהן בעצם שאלה אחת פשוטה-
    איך להיות אדם

  8. הכותבת ספטמבר 11, 2010 בשעה 3:42 pm #

    וענבר!

    אמנם גם אני מכירה אותך ואת שירייך רק מרחוק, אבל המון תודה על הפרגון!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: