"הנהגת-בת הכי טובה שאני מכיר"

2 ספט

|מאת רוני|

"את הנהגת-בת הכי טובה שאני מכיר," אמר לי לפני כמה ימים י', ידיד לעבודה, אחרי שסיימנו נסיעה ממשרדנו שבירושלים לתל אביב, והחניתי את האוטו-הילוכים שלו בחניית רוורס אלגנטית. "אני יודע שזה דבר קצת שוביניסטי להגיד, אבל מה לעשות… רוב הבנות לא נוהגות כל כך טוב."

"טוב, זה נכון," הסכמתי. "אני באמת נוהגת טוב, את המחמאה הזו אני מוכנה לקבל בשמחה. אבל אתה יודע למה הרבה בנות לא נוהגות 'טוב'? זו הבנייה חברתית – כל החיים שלנו אומרים לנו שאנחנו נוהגות גרוע, אנחנו מפנימות את זה היטב, ואז כשמגיע הרגע – אנחנו באמת נוהגות גרוע."

"זה גם תחום שאתן לא 'אמורות' להתעסק בו לכאורה – מכוניות," הוא נגע בנקודה חשובה.

"נכון, כל העניינים הטכניים – הילוכים, מנוע. מה לזה ולבנות, הא?" עניתי. מבחינה חברתית, התכוונתי. כמובן שבנות יכולות להתעסק במנוע, וגם להצליח בכך, אבל את רובנו לימדו להתרחק ממנועים, קרבוראטורים, הילוכים, בוכנות… רגע, מה זה בכלל בוכנה?

אני שמה בצד חלק מעניין שיכול להיות מרכז הדיון – מה זה בכלל "לנהוג טוב"? מי החליט שנהיגה "גברית" טובה יותר מנהיגה "נשית"? אבל אני רוצה להתייחס לתופעה רחבה יותר: נשים, ככלל, אינן בטוחות ביכולות הנהיגה שלהן כמו גברים. זה בא לידי ביטוי בכך שלהחנות ברוורס, לעקוף בכביש המהיר, לטעות בדרך ולחזור למסלול – הם חומרים עשירים לביעותים שפוקדים נשים רבות שניגשות אל ההגה. אני אישית מכירה כמה נשים שיעדיפו לעשות צניחה חופשית ללא מצנח, מאשר לנהוג לעיר שטרם ביקרו בה. פתח-תקווה, נניח. שירה הוסיפה נקודה חשובה נוספת – לנשים רבות יש הרבה פחות ניסיון נהיגה מאשר לגבר הממוצע. כמעט תמיד, כאשר יש גבר בסביבה, ברירת המחדל היא שהוא נוהג. נשים מוותרות בקלות על ה"תענוג" של לנהוג על כביש בין-עירוני, ולרוב החבר / ידיד / אבא / אח, לוקח פיקוד על ההגה.

אחרי השיחה עם י' חזרתי הביתה מהורהרת, ונזכרתי בדיון רב-משתתפים שהתנהל מעל דפי פייסבוק לפני כמה חודשים, כאשר ע', חברה טובה, בחורה מבריקה ורבת-תושייה, עשתה תאונה קטנה עם האוטו שלה, וקיבלה עזרה מבחור שהיה במקום והציע את עזרתו. ע' חזרה הביתה וכתבה סטאטוס בפייסבוק: "תאונה עם האוטו, לא ידעתי מה לעשות, כיאה לסטריאוטיפ (אני מרגישה עם זה חרא, בנות, באמת) וגברבר חמוד ונעים הליכות הציע את עזרתו. אני שואלת את עצמי, מה אני צריכה ללמוד מזה?"

טוב, זו היתה הרמה להנחתה, כמובן. אך ע' לא ידעה לאן היא מכניסה את עצמה, ותוך כמה שעות הדיון הפך לוהט ממש, ומשך לכיוונים שונים, מנוגדים, מעניינים, ולעתים מעצבנים לעילא. מה לא נאמר שם על נשים, גברים, תפקידים חברתיים, עזרה, מוסר אנושי ומה שביניהם. לו הייתי מנסה לסכם את העמדות השונות שעלו בדיון, הייתי כותבת דפים על גבי דפים, כך שאסתפק בלתת את הניתוח שלי לסיטואציה. אתחיל ואשאל את השאלה שע' ניסחה באופן כל כך מדויק – 'מה אני צריכה ללמוד מזה?'

ומה באמת צריך ללמוד מזה, אם בכלל. למה לתת על כך את הדעת? ע' נקלעה למצוקה רגעית, כמו כל אדם אחר שהיה עושה תאונה וקצת נלחץ, ומישהו הציע לה עזרה. במקרה היה זה גבר ("זה לא במקרה!" ט' מזדעקת בעת דיון על הסוגיה בבית הקפה, ואני בעצם מסכימה). למה המצב הזה עורר בע' אי-נוחות? האם היה בהתנהגות שלה או של הגבר טעם לפגם? ובכן, לא, לא היה בהתנהגות של מי מהם טעם לפגם. אבל תחושת אי הנוחות היא זו שמעניינת אותי, זו שמקורה, לדעתי, בתחושה של חוסר אונים מדומה, מהסוג שאינו אמיתי, שכן ע' יכלה להסתדר היטב בכוחות עצמה, וגם היתה עושה זאת לו היה מתעורר הצורך. אבל הגיע אותו גבר, הציע-נתן את עזרתו, לקח פיקוד על המצב, וע' לא היתה צריכה לפעול.

אם כך, ע' לא נדרשה לפעול. היה שם בחור שלקח על עצמו את האחריות המלאה לתקן את המצב. גם היא וגם הוא מנעו ממנה לקחת פיקוד על הסיטואציה, והיא נותרה בחוסר-אונים מדומה. הכוח שהיה בידיה נלקח ממנה ללא צורך, והיא נתנה אותו ללא התנגדות; זה היה נוח, זה היה נעים, זה היה מה שמצופה מאישה במצוקה לעשות. אבל ע' יודעת היטב שאישה במצוקה היא לא, ושבעצם היה זה סוג של משחק תפקידים; היא מילאה את תפקידה החברתי, כמו שהגבר שקפץ לעזרתה – מילא את שלו. ובהצגה כמו בהצגה – רובנו יודעים שמדובר בהצגה. אבל כשההצגה מתחפשת לאמת, אנחנו מתחילים לנוע באי-נוחות.

אין פה משום האשמה כלפי ע' או הגבר, שבאמת היה אדיב להפליא. שניהם פשוט הלכו בדרך הידועה מראש, זו שכולנו הולכים בה יום-יום, שעה-שעה. דרך, שכדי להסתדר בעולם אנחנו הולכים בה. כשמשהו כבד לי, לרוב יש בחור שמוכן / נלהב להרים את ה"משהו" שלי; כשאני צריכה להחנות את האוטו במקום מסובך, כמעט תמיד יצוץ בעל מכולת עם הוראות וכיוונים, ואף יציע להחנות בשבילי; בדייטים ראשונים, רוב מכריע של גברים ישלם עליי; פעמים רבות גיליתי ששמלה מחמיאה יכולה בקלות לקנות לי מקום ראשון בתור ארוך, לא משנה איפה ובאיזה הקשר (בנק, בית קפה, משרד הפנים, תור לשירותים בבאר, רחמנא ליצלן). דחיל רבאק, כשאני רק נעמדת לפעמים ברחוב, תוהה לאן לפנות, לא פעם צץ לו איזה בחור ושואל אותי אם אני צריכה עזרה.

"מה," אתם בטח חושבים, "אי אפשר לבקש עזרה יותר? אי אפשר להציע עזרה? כל עזרה היא ישר שוביניזם?!" אני רוצה להסביר עד הסוף: לא, לא כל עזרה היא שוביניזם. עזרה היא דבר נפלא ויפה, ואדיבות ונדיבות הן מעלות נדירות ואציליות.  אך העניין הוא כזה – עזרה, במובן הקלאסי של המילה, כבודה במקומה מונח; כשהיא מגיעה מרגשי כבוד והדדיות, ואינה מוחקת את יכולותיו של האחר, היא נעימה ומחזקת. וכך צריכה להיראות עזרה – מחזקת. הבעיה עולה, כשנותנים ומקבלים עזרה שמקבעת חולשה, במקום לחזק את מקבל העזרה, או במקרה זה – מקבלת העזרה. בעצם, לא מדובר פה יותר בעזרה, כי אם במשהו אחר לחלוטין. ע' לא קיבלה עזרה עם האוטו שלה, מישהו פשוט עשה את זה במקומה.

אני מדמיינת לעצמי נשים רבות שמהנהנות בראשן מול המחשב בהסכמה למקרא המילים האלה: רובנו למדנו לצפות להתנהגות כזו מצד גברים באשר הם, ואם גבר לא מתנהג כך, אז הוא נתפס כלא-ג'נטלמן ועדיף להתרחק ממנו מהר-מהר. כשלפני שבועיים עשינו במשרד ניקיון יסודי, היו הרבה ארגזים לפנות ומחשבים ישנים להרים. אוטומטית הנחתי שעמיתי לעבודה שיושב איתי בחדר, יפצח במבצע פינוי-בינוי אינטנסיבי. אבל הוא צחק ואמר: "את לא יכולה להרים את הארגזים האלה? הם מלאים במסמכים שלך!". הוא צדק. יכולתי להרים אותם, והתחלתי במלאכה, תוך רטינה מופגנת. הוא, בתגובה למניפולציה-בקטנה שלי, הרגיש אשם וניסה פתאום לקחת את האחריות הזו, אבל אני כבר הייתי בשלי – הרמתי, העמסתי על העגלה, יצאתי, חזרתי, העמסתי שוב וחוזר חלילה. הזעתי קצת, התנשפתי, אבל וואלה, הרגשתי טוב. לא באמת הייתי צריכה את העזרה הזו, ושמחתי שעשיתי את זה לבד. לא היה כל פסול בכך אם עמיתי למשרד היה מרים איתי כמה ארגזים (הוא גם באמת נתן יד). הבעיה היתה זו: אני ציפיתי ל"עזרה" של עמיתי למשרד מעצם היותו גבר, ואני אישה. אם להודות על האמת, בכלל לא ציפיתי ל"עזרה". אנחנו כאמור קוראים לזה "עזרה", אבל אני ציפיתי להרבה יותר מזה – שהוא יעשה את זה במקומי.

בגלל ההרגל של לקיחת אחריות מופרזת מצד גברים מחד, וויתור של נשים על הבנה בתחומים מטריאליים רבים מאידך, נשים רבות אינן לומדות להכיר את גבולות הכוח הפיזי שלהן, ואינן מודעות להיקף היכולות הטכניות הגלומות בהן. פעולות פשוטות (גם אם לא מהנות במיוחד) כמו החלפת נורה, תקיעת מסמר בקיר, הליכה עם האוטו למוסך וכו', הן בלתי נתפסות עבור רבות מאיתנו. את רובנו, אף אחד לא מלמד כיצד לבצע את הפעולות האלה ואף אחד גם לא מצפה שנדע לבצע אותן כהלכה. אנחנו בתגובה עושות הסכמה שבשתיקה, ומצפות לחבילת "עזרה" גברית הכל-כלול למשך כל החיים, לא כולל אחריות. וכך, פעמים רבות אנו נסמכות על "עזרתם" של גברים – קרובים יותר או פחות. לפעמים זה אבא או בן זוג שמסדרים דברים בבית (תודה, אבא!). אבל לפעמים, זה סתם מישהו ברחוב שעוצר ומציע עזרה, יהיו כוונותיו אשר יהיו, ולא, לא די לחכימא ברמיזא – כאשר אין לנו את היכולת להסתדר לבד, ואנחנו סומכות באופן בלעדי על עזרה מבחוץ, אנחנו עלולות גם למצוא את עצמנו מקבלות עזרה מאנשים שאין לנו כל רצון לקבל מהם עזרה, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת ברגע נתון (וסליחה כנה לכל הטובים שביניכם, שכוונת הזדון היא לא בסיס למעשיהם). אם להיות ברורה עד הסוף – דמיינו לילה, אוטו תקוע באמצע שומקום, מישהו עוצר ומציע עזרה. הסיפור הזה יכול להיגמר בדרכים שונות לגמרי, נעימות יותר או פחות. הרבה פחות.

מדובר במצב של חוסר יכולת בסיסית להסתדר בעולם המטריאלי בו כולנו חיים; עולם בו נשים נוהגות ברכב, אבל לא יודעות איך לתחזק אותו. עולם בו אנחנו מסתובבות לבד בעולם, אבל מתמרמרות ומתקשות כשאנחנו צריכות להרים מזוודה כבדה לבד. עולם בו נשב שבוע בחושך, כי אין מי שיחליף נורה. נשמע קיצוני? אולי. נשמע מכליל? כנראה. הרי אני וחברותיי מסתדרות יפה מאוד, רוב הזמן. כמעט כל הזמן. כלומר, רק לפעמים לא. נכון?

*חיפשתי ברשת אתרים מז'אנר ה-"do it yourself", אבל כאלה שמיועדים לנשים. עניין אותי מה יש שם בחוץ, והאם נשים רבות מתעניינות בשיפור יכולותיהן הטכניות. האמת? לא מצאתי כמעט כלום. לעומת זאת, נתקלתי לפני כמה ימים באתר LivingOnADime.com שאמנם לא מצהיר על עצמו כמיועד לנשים, אבל נו, תעשו לי טובה. הנה סרטון מובחר מבית היוצר(ת) של האתר. נשים, שימו לב, יש עוד כ"כ הרבה ללמוד!

מודעות פרסומת

17 תגובות to “"הנהגת-בת הכי טובה שאני מכיר"”

  1. אחות של ספטמבר 2, 2010 בשעה 2:01 pm #

    רוני,

    פוסט מעולה, בדיוק בגלל שהוא עוסק בנושאים ובסטיגמות שכולנו כבר מכירים, רק מבהיר אותם מאוד.
    שאלות כמו 'מה הגבול הדק בין עזרה לשוביניזם?', 'למה עזרה שוביניסטית היא שלילית בבסיסה ובהשלכותיה?', ועוד, מקבלות פה מענה מאוד יפה.
    במיוחד אהבתי את דוגמת בעל המכולת שכמעט הכריח אותי לצאת מהאוטו ולתת לו את ההגה בעודי מנסה לחנות ברוורס ברחוב צר בפלורנטין כשמאחוריי 5 מכוניות צופרות. לא יצאתי!

  2. ענבל ספטמבר 2, 2010 בשעה 3:01 pm #

    כל כך נכון!
    וצריך לזכור את זה! פעם הבאה גם אני מרימה דברים לבד במשרד!!

  3. דניאל ספטמבר 2, 2010 בשעה 4:52 pm #

    מעולה.
    אתחיל עם הסרטון, ואו אני חייבת לנסות את זה! לא ידעתי שזה יכול להיות כזה פשוט.

    יש לי שני סיפורים להוסיף לפוסט.
    הראשון איך שעברתי לגור לבד, נתקלתי בבעיה המפתיעה הבאה – איך פותחים צנצנת זיתים עם וואקום כשהידים שלך קטנות ואין לך שותף! הנסיון הראשון היה מתסכל להפליא. לא האמנתי שאני נאלצת לא לאכול זיתים כי אני לא מצליחה לפתוח את הצנצנת. הרגשתי עלבון ותסכול ואפילו השפלה. איך יכול להיות שיש משהו שאני לא יכולה לעשות! הנחתי אותה בצד אחרי ניסיונות מאומצים בתקווה שפתרון יתגלה. למחרת ניסיתי שוב. שוב כשלון. וכך כמה ימים. עד שבסופו של דבר נפתחה הצנצנת. או שהידים שלי קצת התחזקו (אימוני פתיחת צנצנצת יומיים עושים את שלהם) או שהצנצנת נכנעה ללחץ. בכל מקרה, אלו היו הזיתים הכי טעימים שאכלתי.

    הסיפור השני קרה ממש לא מזמן. טסתי לבד לחו"ל והורי ליוו אותי לשדה. רגע לפני שנפרדנו אבא שלי אמר לי את המשפט האלמותי הבא:
    "זה הזמן להפעיל את האינסטינקטים של הזאב הבודד שבך!"
    ישבתי במטוס וחשבתי על הביטוי "זאב בודד" (והאמת חשבתי על זה לארוך כל הטיול) הוא לא אמר לי "תשמרי על עצמך" שזה אולי מה שהייתי מצפה מאבא להגיד לבת שלו. אבא שלי קרא לי "זאב בודד". ואהבתי את זה. זה דרש ממני להיות סקרנית, הרפתקאנית ובעיקר אקטיבית. שלא כמו "תשמרי על עצמך" שנשמע לי פתאום קצת פאסיבי מתגונן. "זאב בודד" זה ביטוי שכמעט תמיד אפשר לשמוע רק בהקשר גברי, ולהבדיל אלף הבדלות מהביטוי הנורא "רווקה זקנה".

    מבחינתי הסיפור הראשון הוא הצלחה, והסיפור השני מתאר מאיפה היא הגיעה.

  4. רוני ספטמבר 2, 2010 בשעה 5:14 pm #

    תודה על התגובות המעניינות…
    דניאל – שני סיפורים מוצלחים בהחלט! צודקת בהחלט בנוגע למינוחים שמשמשים לנשים ("רווקה זקנה") לעומת מינוחים לגברים ("זאב בודד") שמייצרים מציאות. אפשר לראות את זה כבר בילדות, כאשר לילדות פונים הרבה פעמים במחמאות שנוגעות למראה החיצוני שלהן, ולילדים פונים במחמאות בנוגע להתנהגות כגון "אומץ" והצלחה בפעילויות פיזיות שונות. המסרים האלה מופנמים עוד לפני שאנחנו יכולים להיות מודעים לעצמנו.
    דוגמה נוספת שחשבתי עליה היא שם התואר "דעתנית" שמייחסים לנשים שמביעות את דעותיהן הנחרצות בפומבי. האם אי פעם שמעתן על גבר "דעתן"? יש לי הרגשה שהמילה הזו, שהקונוטציות שלה אינן בדיוק חיוביות ומעוררות תחושה של אישה קטנונית ונודניקית, אינה חלה על גברים.

    • radicallyblonde ספטמבר 3, 2010 בשעה 5:51 pm #

      אני גם מצטרפת למחמאות, ולסיפורים.

      מספר חודשים לאחר שעברתי לגור לבד, במהלך שיחת טלפון עם אמא שלי, סיפרת לה שנשרפה לי הנורה במקלחת.
      התגובה שלה הייתה "ייי… ומה עשית?"
      אני – "החלפתי אותה?"
      אמא – "מה לבד?"
      אני – "כן"
      אמא – "איך הצלחת?"
      אני – "זה לא היה כזה קשה, וידאתי שהאור מכובה, טיפסתי על השיש, הברגתי את הנורה החוצה, הנחתי אותה בצד, הברגתי נורה חדשה פנימה, וידאתי שהיא אכן מוברגת היטב, ירדתי מהשיש והדלקתי את האור."
      אמא – "וואו, כל הכבוד". בהבעת התפעלות כנה.

      על אף שבמידה מסוימת הדיאלוג הזה ממש מצחיק, הוא גם ממש עצוב, ומאוד משקף. אמא שלי, אישה עצמאית, משכילה, בעלת מקצוע מכובד, ותפיסות מתקדמות יחסית. עדין, התדהמה שלה מכישורי החלפת הנורה המפתיעים שגיליתי הייתה כנה לגמרי, והיא כנראה לו הייתה מוצאת את עצמה במצב דומה לא הייתה חושבת כלל על האפשרות לעשות את זה לבד, אלא מחכה לאבא שלי. גם אני, עד השלב שבו עברתי לגור לבד, כלל לא נתקלתי במצב בו אני צריכה להחליף נורה, או בו מישהו מסביר לי איך אמורים לעשות את זה. אותו הדבר אמור לגבי הרבה דברים אחרים שהוזכרו ושלא הוזכרו בפוסט הנ"ל.

      • רוני ספטמבר 3, 2010 בשעה 9:53 pm #

        מדהים שסיפור הנורה-להחלפה חוזר על עצמו שוב ושוב. יש אנשים שמופתעים שדבר כ"כ בסיסי עדיין דורש עזרה חיצונית… אבל כן, אפילו קראתי בטור של דנה ספקטור לא מזמן (שכתיבתה מעלה לי את הסעיף בנושאים רבים אודות נשים-גברים) שהיא פתחה מערכה של ממש מול בעלה, שדחה החלפת נורה שנשרפה משך שבוע שלם. קטסטרופה של ממש.

  5. מיטל שרון ספטמבר 3, 2010 בשעה 5:41 pm #

    פוסט יפה.
    אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה עם ניתוח הסיטואציה.
    לנשים וגם לגברים, המקרים הפרטיים שלהם, לא הנשיות והגבריות, יש תחומים חלשים. הרבה פעמים הם באים בתואם עם המגדר. כלומר, סביר להניח שאישה תדע פחות לנהוג ברוורס וגבר יידע פחות לכבס. אבל הרבה פעמים הם לא. כלומר, אישה שכן יודעת להחליף גלגל אבל לא יודעת לכבס (דוגמאות מפגרות, אני יודעת, אבל זו לא הנקודה).
    כשאנחנו נתקלים בבעיה בתחומים החלשים שלנו, הרבה יותר כיף לתת למישהו אחר לטפל לנו בה. אפילו אם הוא רק זר אדיב.
    אולי העניין בסיטואציה שתיארת הוא לא העובדה שהוא לקח פיקוד והיא נתנה לו אותו כי כך זה נעים ונוח, אלא דווקא העובדה שהיא הרגישה מובכת כי התחום החלש בא בתואם עם המגדר שלה.

    כלומר, ברמה הגלובלית, הנשיות והגבריות, ברור שיש בעיה עם האופן שבו התרבות מתייחסת לנשים ונהיגה. אבל אולי ברמה הפרטית, "זה לא אומר עליי" כלום (כמו שנוסחה השאלה) שאני לא יודעת מה לעשות אחרי תאונה, כמו ש"לא אומר עליי כלום" שאני יודעת לקדוח חור בקיר.

    • רוני ספטמבר 3, 2010 בשעה 6:04 pm #

      מיטל,
      קודם כל, אני שמחה שאהבת. שנית, אני מסכימה איתך שכשאנחנו נתקלים בבעיה בתחומים בהם אנחנו חלשים, כיף לתת למישהו אחר לטפל בשבילנו בהם. וזרים אדיבים ברחוב זה בכלל דבר נפלא, כי כאמור, לא כל זר הוא זר אדיב דווקא.
      אבל אני לא מסכימה עם מה שכתבת בהתחלה – אני חושבת שזה לא מקרי שנשים לא יודעות לקדוח חורים בקיר וגברים לא יודעים לכבס. הסיבה לחולשות האלה, שנתפסות הרבה פעמים כ"טבעיות" וכמתאימות למין ולמגדר שלנו, היא בדיוק בגלל האימפליקציות החברתיות של המין הביולוגי שלנו; גברים יודעים לכבס פחות טוב (אגב, פעולה טכנית למדי) כי אף אחד לא מלמד אותם להפעיל מכונת כביסה, לא כי הם נולדו עם איברי מין זכריים ועם כרומוזומי Y. וכנ"ל הפוך לגבי נשים.
      אני חושבת שזה שהחברה שלי לא ידעה להתמודד עם האוטו, כן אומר עליה (אבל גם על הרבה נשים) משהו – לא שהיא חסרת יכולת ושיש לה חולשה בנקודה זו, אלא שהיא מעולם לא עשתה מאמץ לדעת מה לעשות כשהאוטו שלה עושה בעיות. מהי חולשה? כאשר את עושה משהו באופן לא מוצלח במיוחד. אבל ע' בכלל לא ידעה מה לעשות מלכתחילה, זה לא שהיא ידעה מה לעשות ופשוט אמרה "טוב נו, יש פה מישהו שיודע יותר טוב."
      אני לא יודעת להחליף גלגל כשיש פנצ'ר, אני מודה. מעולם לא עשיתי את זה. זה באמת לא אומר עליי כלום מבחינת מי אני ומה היכולות שלי. אבל זה נראה לך מקרי שהמווון נשים לא יודעות להחליף גלגל והמווון גברים לא יודעים להפעיל מכונת כביסה (כאמור, פעולה טכנית כמעט לגמרי)? יש לכך רק הסבר אחד והוא, שאף אחד לא לימד אותם לעשות את זה, כי אף אחד לא חשב שזה חשוב או הכרחי.

      • מיטל שרון ספטמבר 3, 2010 בשעה 6:23 pm #

        ברור. ברור שיש בעיה עם האופן שבו החברה מגדלת אותנו. החברה מגדלת אותנו באופן אידיוטי. ולכן זה באמת לא מקרי שהמון גברים לא יודעים להפעיל מכונת כביסה. (לא באמת נראה לי שיש כאלה. אנשים שלא יודעים להפעיל מכונת כביסה. רק כאלו שלא רוצים).
        אבל זה לא פחות אידיוטי (טוב, אולי קצת פחות, אבל עדיין מטריד) שפמיניסטיות (כמוך, אני יודעת מהפוסט, וכמו החברה שלך, אני מניחה מהשאלה, וכמוני) תמיד חשות שדווקא בתחומים הסו-קולד גבריים אסור להן להיות חלשות. כאילו, זה בסדר לא לדעת לבשל, אבל אם את לא יודעת להחליף גלגל, את צריכה לפשפש טוב טוב במעשייך ולבדוק אם לא הפנמת את הדיכוי, או משהו כזה.

  6. ליבי ספטמבר 3, 2010 בשעה 9:13 pm #

    הנטייה לצפות שדברים ייעשו בשבילך, אינה בלעדית לנשים. שימי לב לחוסר האונים של גבר, שנדרש לתפור כפתור, כשמעולם לא עשה זאת. כנ"ל לגבי מבחר פעולות שמילדותו נעשו בשבילו. אני מכירה גם נשים, שאין להן מושג בתפירה (למשל). כנראה, מעולם לא נדרשו לידע מעשי מהסוג הזה. בנוגע לדוגמא שנתת עם בעל המכולת המכוון בחניה, אני יכולה להוסיף דוגמא מהכיוון השני, שמעידה גם היא על התקבעות בתפקידים "גבריים" ו"נשיים": בוודאי מוכרת לך הסיטואציה, שבה גבר מנסה, נניח, לקפל כביסה או לנקות, והאשה שאיתו עוצרת אותו בזעם, ומסננת: "לא ככה עושים את זה! תן לי" – ואז, הפלא ופלא, כל העבודה ה"נשית" חוזרת לכור מחצבתה, והגבר יכול לשבת רגל על רגל, בעוד האשה תמשיך להאשים אותו שהוא לא עוזר לה בבית. אני כבר מזמן למדתי כמה מיומנויות בסיסיות, ולכן אינני זקוקה לאף עזרה כשאני נוהגת, תופרת, קודחת בקיר, מחליפה נורה (?!) או עובדת על המחשב. כשאני צריכה עזרה – אני לומדת מה לעשות בפעם הבאה, כדי לא להזדקק לעזרה שוב.

  7. רוני ספטמבר 3, 2010 בשעה 9:46 pm #

    מיטל – אני לא מוצאת את זה מטריד שחשוב לי לדעת להסתדר בתחומים האלה. בעיקר כי אני מרגישה שאני יכולה, ויש כ"כ הרבה תחומים שבהם אני מציבה לעצמי רף נורא גבוה של הצלחה, אז כן – ידע בסיסי ביכולת שלי להסתדר בבית זה משהו שחשוב לי לדעת, כמו גם לתפעל מכשיר שאני משתמשת בו (אוטו, נניח). ציינת בישול כדוגמת נגד, שכאילו פמיניסטיות לא דורשות מעצמן את הידע לבשל, אבל אני אישית הייתי מאוד מובכת אם לא הייתי יודעת להכין לעצמי חביתה. אני לא דורשת מעצמי ידע בבישול גורמה, אבל אני דורשת מעצמי לדעת להאכיל את עצמי בצורה מאוזנת. זה משול בעיניי לידע של להסתדר עם דברים טכניים באופן בסיסי.
    אני לא מרגישה ש"אסור" לי להיות חלשה בתחומים הסו-קולד גבריים. אני פשוט מרגישה שזה טיפשי להיות חלשה בתחומים האלה סתם כי כולם אומרים לי שאני חלשה בהם. אולי אני אלמד קצת ואגלה שאכן, אני ממש גרועה בתיקונים והברגות. אבל לפחות אדע שניסיתי, ושלא ויתרתי מראש רק כי אני אישה. ונקודה אחרונה – אני חושבת שהמצב בו פמיניסטיות מפשפשות בעצמן כדי לראות שהן לא נפלו לפח הדיכוי הוא מובן, אפילו אם לפעמים זה נראה כמו הגזמה. הסיבה לכך היא מן הסתם, שכשאת בעמדה חלשה יותר בחברה, ומנסה לזכות בשוויון, כבוד והכרה, קשה לעשות לעצמך ויתורים.

    ועל הדרך אגיב גם לליבי – מסכימה איתך, והטענה שלי לא באה במקום הטענה שגם גברים סובלים מאותה בעיה. ברור לי לחלוטין שזה עובד לשני הכיוונים. זה מאוד חבל גם כשנשים לוקחות אחריות בלעדית בתחומים "נשיים" ובכך פוטרות גברים מהאפשרות לכבס / לבשל / לנקות לעצמם בעצמם. אבל אני חושבת שזה מקום בו גברים יכולים גם לקום ולהגיד "אני לא רוצה שתעשי את זה במקומי, אני רוצה ללמוד לעשות את זה לבד," ומי שעושה זאת – כל הכבוד לו. למה להישאר במקום המקובע הזה של חוסר ידע כי מישהו הוא גבר או כי מישהי היא אישה? זה מזכיר לי סיפור שאחותי סיפרה לי לא מזמן: ידיד שלה מהצבא נסע הביתה לסופ"ש, ואמו טסה לחו"ל. הידיד ואביו היו במצוקה קשה כאשר הם הבינו שהם לא יודעים להפעיל את מכונת הכביסה, והמדים מהצבא נשארו מלוכלכים. כמו כן, האבא ניסה להכין מלאווח קפוא לאכול, והכניס אותו לטוסטר-אובן עם עטיפת הנייר עדיין עליו.

    אך אני לא יכולה לדבר כגבר, אני העליתי את הבעיה מנקודת המבט שלי. שלי, כלומר, אישה, ושל חברותיי, נשים גם כן, שמרגישות כמוני: שלהן לא תמיד בא שיעשו דברים במקומן (וזאת, מבלי להוריד מערך העזרה, שתמיד מתקבלת בברכה, כל עוד היא לא מגיעה ממקום של מחיקת יכולות האחר).

  8. נילי ספטמבר 4, 2010 בשעה 2:55 pm #

    ממרומי גילי המופלג הבנתי כמה דברים:
    1. שלעולם לא אוכל להחליף גלגל מהסיבה הפשוטה ששום כוח שאפעיל לא יפתח את הברגים הארורים האלה. לא עזרו קפיצות נלהבות על הג'ק ולא תחינות לאלוהי הפנצ'רים. משום מה רק גברים מסוגלים לפתוח את הברגים האלה ואני לא בטוחה שזו לא קונספירציה כדי שנזדקק להם בפאתי דרכים נטושות…

    2. לפעמים אני חוטאת בחלימה שכל מה שצריך לעשות ייעשה על ידי מישהו אחר (וכניראה שזה צריך להיות ממין זכר) – להחליף את הנורה, לחבר את הדי.וי.די. לטלביזיה, לטפל במכונת כביסה מקולקלת, לעשות טסט לאוטו, לחדש את ביטוח הרכב, לקדוח חור בקיר, להבריג בורג רופף, להרים ארגז כבד נורא, ועוד ועוד מפלצות מאיימות מהסוג הזה. ואחרי שאותו קוסם יטפל בהם שרק יבוא ויגיד לי שהכול בסדר ואין מה לדאוג יותר. הוקוס פוקוס!

    3. שדבר אחד גברים לא יכולים לעשות במקומנו – לשאת תינוק/ת תשעה חודשים וללדת אותו/ה. ולמרות שהם נמצאים כיום במקום האירוע וממשיכים לתת הפניות והכוונות (כאילו מדובר בחניה ברוורס): תנשמי, תעצרי, תלחצי, תשעני ימינה, תתכופפי שמאלה – זה רק כדאי להרגיש קצת בשליטה במקום שאין להם כל שליטה בו. זה, בנות יקרות, אך ורק שלנו הוא!

    זהו בינתיים. אם יהיו לי עוד תובנות – אשתף אתכם.

    • רוני ספטמבר 14, 2010 בשעה 8:22 am #

      כמה נקודות בתשובה לנקודות שלך:
      1. יכול להיות שחלקנו לעולם לא תוכלנה להחליף גלגל מפאת קושי פיזי. אבל זה לא אומר שאי אפשר להתקשר לגרר לבד, וגם את זה נשים רבות לא יודעות לעשות – איך לטפל בפרוצדורה של טיפול באוטו מבלי להתקשר ישר לאבא/בן זוג שיגיד לנו מה לעשות עכשיו.

      2. כולנו לפעמים חולמים. תראי את התגובה של אמירה ותשימי לב שהיא מפנטזת על משרת. יופי, גם אני. אבל יש פנטזיה ויש מציאות. וגם הפנטזיות שלנו נובעות מנורמות חברתיות. למה את חולמת שזה גבר? כי ככה נהוג בחברה שלנו. מעבר לחלומות, כדאי שבמציאות נדע להסתדר.

      3. נכון, גברים לא יכולים להיכנס להריון. אבל זו טענה קלושה. כמו שהריון יכול להיות דבר נפלא – הולדת ילדים והטיפול בהם משמשים ככלי שמקבע הרבה מאוד חוסר שוויון כלפי נשים בחברה שלנו. אז באותה מידה אני בטוחה שיש נשים שהיו מוותרות על התענוג ומעבירות את האפשרות הביולוגית לגבר, רק שלפחות יתייחסו אלינו באופן שווה (באופן אישי, הריון זה עדיין רחוק ממני, ולכן אני לא רואה איך זה משהו שיש לי עליו בעלות רגשית בחיים שלי כיום. כך שהטענה הזו של "זה רק שלנו" קצת מוזרה לי, כי זה אפילו לא שלי).

  9. ענבר ספטמבר 10, 2010 בשעה 8:40 pm #

    אני רוצה להוסיף כמה תחומים שאני מרגישה שיש לי פחד מהם ובזמן האחרון הבנתי שזו בעיה יותר גדולה.
    כסף ובירוקרטיה.
    יש לי פחד משניהם. אני חושבת שהפנמתי שעליי לפחד מזה, להרגיש טיפשה וגם לא לשאוף לצבירת ידע.
    בכל הנוגע להשקעות, צבירת הון וניהולו. כסף מתחבר למשפט יחיד שרוני כתבה בפוסט הזה "בדייט ראשון הוא ישלם". כן, הוא מצהיר על יחסי הכוחות, הוא מממן אותך. הרבה גברים מאויימים מנשים שיש להן בטחון כללי, לא יכולים לסבול את המחשבה שבת זוגן תרוויח יותר מהם.
    הבנתי לאחרונה שעצמאות כלכלית היא העצמאות, ה ה ה עצמאות.
    זו תחושת שליטה שאין כמוהה. אני מאחלת אותה לכל גבר ואישה.

    אני מעלה את הנושא דווקא בגלל שיש לי שליטה חזקה הן במטבח והן בתיקונים ושיפוצים. אני מאוד אוהבת ונהנת משניהם.

  10. אמירה ספטמבר 14, 2010 בשעה 8:10 am #

    אני אשה פמיניסטית שבהחלט צריכה גבר שרת. למה שלא יעבוד, ויעש כל מה שמאוס עלי?
    אני לא רוצה, במודעות לא שואפת להיות אשה באיונית. פעם דודתי אמרה לבתה: תתיחסי אליו (הכוונה לבעל) כשוטף כלים ומרצפות. ככה שיש שובניזם דו צדדי. ובכלל כל הענין הזה של יכלת ואי יכלת, כל איש צריך לעשות את המכסימום שהוא יכול מבלי ליחס לדברים כותרות כמו פמניזם או מצ'ואיזם. דבר המצ'ואיסטית אמירה.

    • רוני ספטמבר 14, 2010 בשעה 8:16 am #

      היי אמירה, תודה על התגובה!
      אני לא מסכימה איתך. ברור שכל אחד מאיתנו היה רוצה משרת צמוד שיעשה את כל המאוס עלינו, אבל לרוב (לדאבון כולנו), העולם לא עובד ככה. ואם תבחני את כלל העולם, תגלי שכשמישהו משרת מישהו בביתו שלו – לרוב מדובר באישה שמשרתת את הגבר. וברוב הבתים בעולם אין על כך עוררין.
      שובניזם לא יכול להיות דו-צדדי. אבל אם כן, אני גם נגד שהוא יהיה לכיוון השני.
      נכון, כל אחד צריך לעשות את המקסימום שהוא יכול. אבל זה בהחלט קשור לפמיניזם ומגדר, אם מישהו לא עושה משהו לא בגלל שהוא לא יכול, אלא בגלל שהחברה אומרת לו שהוא לא יכול. אז איך זה מסתדר? זה קשור ישירות לדיכוי מגדרי.

  11. הדס דצמבר 6, 2010 בשעה 6:54 pm #

    הי רוני,

    (מצטערת על התגובה המאוחרת, יש לי הרבה להשלים בבלוג שלכם..)

    אני מסכימה עם כל מה שאמרת. חלוקת המטלות המגדרית, כיום, נובעת מעצלות. אני באמת מתעצלת לבדוק פנסיות וביטוח לאומי ובעלי באמת מתעצל לנקות ולכבס. בקשר לחלוקה פיירית, גם אם לא שיוויונית, אני בעד שכל אחד יעשה לפחות את הדבר שבן הזוג השני הכי שונא לעשות, גם אם זה לא נופל בבצד הנכון של המגדר.

    אגב, בקשר להחלפת גלגל, זה באמת לא ברור איך הם (הגברים) עושים את זה. זכורה לי סיטואציה בה אני מקפצת בכל כובד משקלי על הידית של "הדבר הזה שפותח את הברגים והתעצלתי ללמוד איך קוראים לו", ולא משנה מה זה לא נפתח. מזל שהאבא הגיבור שלי היה שם כדי לעזור לי 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: