|מאת חגי|
המחזה "מולי סוויני" (מאת בריאן פריל, בבימוי של ג'יטה מונטה, תאטרון החאן) הוא מחזה מאתגר. למעשה, בכלל לא מדובר על מחזה במובנו הקלאסי, אלא ברצף של מונולוגים הניתנים על ידי שלוש דמויות – מולי (אורית גל), פרנק (יואב היימן), וד"ר רייס (אבי פניני). סיפור העלילה הוא, בקווים כללים (זהירות, ספוילר) סיפור עיוורונה, ראייתה ועוורונה החוזר של מולי. מולי היא עיוורת מגיל שני חודשים. באזור גיל הארבעים, פרנק, בעלה הטרי, מגלה שיש אפשרות לתקן את ראייתה של מולי, ופונה לד"ר רייס- כוכב עולה בעולם הרפואה, שדעך לאחר שאשתו עזבה אותו. הניתוח הופך להיות מושא תקוותיהם של ד"ר רייס ופרנק. רק מולי לא יודעת אם חסר לה משהו, אם היא באמת תרוויח משהו מראייה, או שרק תאבד את היכולת לחוש את העולם. בערך באמצע ההצגה מבוצע הניתוח, אז כולם נאלצים לפקוח את עיניהם. התענוג של הראייה מתחלף מהר מאוד אצל מולי בעומס חושי וניתוק, שמוביל אותה לעיוורון סלקטיבי. אף שפיזית היא מסוגלת לראות היא חוזרת להיות עיוורת. חוזרת להיות עיוורת אבל לא חוזרת להיות מאושרת. היא מתנתקת מסביבתה ומאבדת את היכולת לחיות כחלק מהחברה שהיא הכירה לפני זה. פרנק, שמגלה שהפרויקט שלו נכשל, עוזב ועובר לפרויקט הבא (באפריקה). הרופא נאלץ להודות בכך שלא באמת חשב על מולי אלא על עצמו. בסוף המחזה נותרת מולי לבדה על הבמה שלאט לאט מחשיכה, עד שהצופות והצופים נשארים, כמו מולי, עיוורים. העיוורון החותם את המחזה אינו רק עיוורון פיזי. זהו העיוורון המטאפורי שמלווה את המחזה כולו, העיוורון של הרואים.
תגובות אחרונות