בזכות החברות

|מאת רוני|

לפני כמה ימים, ידידה פרסמה בפייסבוק סרטון בכיכובו של אייל קיציס, היוצא בבקשה אל העם היהודי היושב בציון וחוגג את ליל הסדר, להכניס אורחים שאין להם איפה להתארח – חיילים בודדים, משפחות חד הוריות, מובטלים. מבלי להפחית בחשיבות המסר ובמצבם של אנשים שבאמת היו רוצים לחגוג את ליל הסדר אבל אין להם איפה, עוד לפני שצפיתי בסרטון, כתבתי בתגובה, "אני בעד שידוך מחדש של כל מי שחוגג/ת את ליל הסדר, כולל אנשים שיש להם אצל מי לחגוג. זה יכול להפוך את הסיפור להרבה פחות מעיק והרבה יותר כיף."

ובאמת, כל שנה לקראת פסח ולקראת חגי תשרי, אני קצת שמחה אבל בעיקר טרודה. שמחה – כי אני אוהבת את ליל הסדר בסך הכל, בעיקר בגלל שאני חובבת מאכלים יהודיים מסורתיים באופן כמעט חולני, וטרודה – כי הישיבה בחיק המשפחה בדיוק במאורעות כאלה, זה לא תמיד מה שבא לי לעשות. שרשור התגובות לסרטון של קיציס המשיך, וכתבתי, "אני כל שנה מנסה לארגן מרד על ליל הסדר המשפחתי (בלי להפחית מכבוד המשפחה) ולבלגן את המערכת עם ליל סדר של חברים מכל מיני מקומות. אבל בסוף כולם מתנקנקים ונכנעים ללחץ המשפחה. הגיע הזמן ליצור מסורת חדשה!" על כך הגיב ידידי א', "השאלה פה היא מי המשפחה. מי אמר שאת לא המשפחה." וזה מיד נגע לי במקום שאני מעניקה לו הרבה מחשבה בשנים האחרונות: השאלה היא פה מי המשפחה. מי אמר שאת לא משפחה.

וג'יינה פאוור

|מאת רוני|

את יערה רוזנבליט הכרתי כשלמדנו יחד בתיכון – 4 שנים למדנו בכיתות מקבילות, בלי להחליף יותר מכמה מילים, אולי. לפני כמה שבועות נחשפתי לדף מסקרן בפייסבוק, בשם וג'יינה פאוור, בו מוצגות שלל עבודות אמנות שמציגות את איבר המין הנשי על שלל צורותיו, שנעשו בטכניקות שונות ומגוונות. חיפוש אחר האמנית שהקימה את "וג'יינה פאוור", ויצרה את דמות הקומיקס "וג'יינה פלאוור" (שמוצגת גם היא בדף בפייסבוק), הוביל אותי אל יערה, כמעט עשור אחרי שסיימנו להיות תלמידות תיכון מבוישות.

כיום יערה היא סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב, לאחר תואר ראשון בתכנית "אופקים", תכנית ללימודי ספרות ופילוסופיה יהודית. במקביל, היא גם עובדת בתור מורה בבית ספר בכפר הירוק. נפגשתי איתה כדי לשמוע ממנה עוד על האמנות שלה, ועל דמות הקומיקס החיננית וג'יינה פלאוור. וג'יינה פלאוור כשמה כן היא – פרח-וג'יינה. בחוברות קומיקס קטנות שיערה מפיצה ברחובות העיר, מתגולל סיפורה של פלאוור – כיצד באה לאוויר העולם (היא נולדה לאמה למודת ניסיון החיים, וג'יינה פאוור), וכיצד היא מתמודדת עם עצם היותה איבר מין נשי בעולם פטריארכלי, ששוב ושוב מדכא את הרצון שלה לחוות אהבה בלתי אמצעית, ולתת אמון באחרים ואחרות.

עבודה של יערה רוזנבליט מתוך תערוכת הרחוב הראשונה שלה

"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.