צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה.

בנות, קניות, הפגנות (או: שתי הערות מגדריות על התפתחויות של תנועות מחאה בזמן האחרון)

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

פעולת המחאה המפורסמת ביותר של הסופרג'יסטיות, ניפוץ חלונות הראווה בחנויות הכולבו של לונדון במחאה על היעדר זכות ההצבעה לנשים, התרחשה במרץ 1912, בשעת צהריים. כשהגיעו למקום הפעילות הפוליטיות, כמה שעות לפני שהחלו במתקפה המפורסמת הזו, הן העמידו פנים שהן חלק מהמון הקונות, על מנת לא לעורר את זעמה של המשטרה. הן ניסו להעביר את הזמן עד שתינתן האות, הן ניסו לא להתבלט, הן היו בסביבת כולבו. אז הן עשו שופינג. או לפחות "וינדו שופינג": סובבות בחנות, מתבוננות בפריטים נאים, מודדות. היו כאלה שהספיקו גם לקנות משהו. שעה קלה לאחר מכן הן התחילו להשליט טרור בעיר.

לסיפור הפנטסטי הזה, ולעוד כמה סיפורים מעניינים לגבי קניות ונשים בלונדון, נחשפתי בספרה של ההיסטוריונית אריקה רפפורט, Shopping for Pleasure. רפפורט מתארת את המאה ה-19 ואת מרכזי הקניות האורבאניים כעידן הולדתו של סוג מיוחד של עונג, עונג הרכישה, שמשנה את היחסים בין גברים ונשים. עולם הכולבו, אומרת לנו רפפורט, הוא עולם נשי. גם גברים קונים, אבל נשים הרי "עושות שופינג". הן אלו שיכלו לבלות שעות במרחב העירוני החדש שנפתח בפניהן, מרחב שהיה מצד אחד ציבורי ומצד שני בטוח מאי פעם עבור נשים.

קצרצרים: בונד מוכר?

*פוסט אורח*

|מאת שירה|

אצלנו בסלון פיתחנו מנהג להשחיז את יכולת העברת הביקורת שלנו בזמן צפייה בפרסומות. הרי בכל מקרה אין משהו טוב יותר לעשות בהמתנה המייגעת ששדרן החדשות המייגע יואיל בטובו לספר לנו עוד קצת על לא חדשות כן מיגעות. בכל מקרה, אחד מסולמות הדירוג הפופולאריים ביותר בקרב תושבי הסלון הוא סולם השוביניזם. אנחנו כל כך רגילים להזדעזע מפרסומת נוספת שמציגה נשים בתור יצור תלותי חסר אונים אך לעיתים שופע סקס אפיל, שכמעט פספסנו פנינה מעניינת.

לא מדובר בפרסומת מדוברת במיוחד, ועל כן אשקיע מספר מילים בתיאורה. הפרסומת נפתחת כאשר מוסיקת ג'ימס בונד מתנגנת ברקע, ברנש מסוקס ממהר להיכנס לרכבו, מביט בשעונו בדאגה,  ומאיץ ליעד לא ידוע. הרכב נעצר, והתמונה עוברת לחדר מלא בילדים לבושים בבגדי קרטה. דרך הדלת נכנס אותו בחור מסוקס שפורס את זרועותיו אל עבר ילד בלונדיני חמוד. הפרסומת מסתיימת במשפט "Every day action" על רקע המכונית המתרחקת בה יושבים האב ובנו.