ביקורת בונה

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

מילים בשפה, היום אנחנו כבר יודעים, הן יותר מאשר מסמן שמצביע על מסומן. לכל מילה שפע משמעויות שעולות ממנה, כמה מהן ניתנות לזיהוי ותיאור באופן פשוט וכמה מהן צריך "לחלץ". השילוב הזה, בין המשמעויות השונות, וניתוח האופן בו הן משחקות תפקיד בתקשורת, יכול ללמד אותנו הרבה על מצבו של הדובר, מצבו של הנמען והקשר ביניהם. נקח לדוגמה את המילה "שקיפות" – ברור שמדובר במילה בעלת קונוטציות חיוביות. כל פוליטיקאי מתהדר ב"שקיפות" שיש במפלגה שלו, בממשלה שלו, בהתנהלות הלשכה שלו וכד'. שקיפות היא ערך חיובי מפני שהיא נתפסת בעינינו כדבר שתורם לדמוקרטיה הייצוגית – היא מאפשרת לציבור להכיר את נבחרי הציבור ואת אופן פעולתם וכך מאפשרת בחירה מושכלת יותר, נוסף על כך שהיא מונעת שחיתויות או פעולות "מסריחות" אחרות.

אולם המילה "שקיפות" אומרת יותר מזה: באמצעותה נוצרת גם הפרדה בין בעל הכוח לבין נטולי הכוח: אמנם הוא תלוי בהם על-מנת להבחר, אבל הוא לא חייב, ולא היה חייב מעולם, לארגן את לשכתו כך שתהיה "שקופה". הוא מרגיש שיש לשבח אותו על כך, שהוא עושה מעשה נאצל. השקיפות עצמה חושפת את הפעולה של הפועל, בעל הכוח לפעול, אל מול אלו שהם חסרי כוח לפעול ולכן הם נזקקים לשקיפות הזו, כמנגנון הגנה, על-מנת לאזן מעט את יחסי הכוחות בין הפוליטיקאי (הג'נטלמן) שפועל בשקיפות לבין האזרח נטול הכוח. הדבר לא הופך את המילה כולה לשלילית, הוא לא מנטרל את המשמעויות החיוביות שלה ולא הופך את השקיפות לדבר שאיננו רצוי, אך ההבנה של המשמעויות הנוספות תורמת להבנת הקשר שבין הדוברים המשתמשים בשפה על-מנת לתאר את עולמם.

הפוסט האחרון, ומאיר העיניים, של חגי נפתח במשפט שאמר אימרי קלמן ל"עכבר העיר": "הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה". חגי מצא במשפט זה בעיות בשלושה מישורים: מישור זהות המארגנים – כולם גברים אשכנזים, מישור הזלזול בביקורת והחיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת. נדמה לי שאם ננסה להבין את צירוף המילים "הביקורת היא לגיטימית" כמו שהבנו את המונח "שקיפות" נגלה דברים נוספים על איך רואים את עצמם מארגני המצעד. כמו הפוליטיקאי שלנו, מארגני המצעד הם ג'נטלמנים, הם לא שוללים ולא פוסלים את הביקורת, הם מקבלים אותה, "מחבקים" אותה, שומעים אותה ואפילו, שומו שמים, נותנים לה לגיטימציה. הנחת היסוד למשפט הזה היא החשובה כאן: הם אלה שנמצאים בעמדה לקבל את הביקורת.

אולם מי שמם בעמדה זו? חבר הכנסת שזה עתה נבחר להיות ראש מפלגה חדש ומבטיח (שביעי במספר, בשנתיים האחרונות) נבחר על-ידי הציבור. דרך הבחירה אולי מעט עקומה, במקרים רבים היא קשורה בארגזים וב"דילים", אבל הדרך הזאת זוכה ללגיטימיות חברתית מסוימת, מה גם שהיא ידועה לכל ("שקופה"). ומי נבחר לארגן את המצעד? איך הוא נבחר? בעכבר העיר טרחו לציין שכל מארגני המצעד עושים זאת בהתנדבות. מחמם את הלב. אבל איך, לעזאזל, הם הגיעו לשם? כלומר, מבחינה מעשית, איך מגיעים למצב שבו אתה, ודווקא אתה, מתנדב לארגן את מצעד הגאווה? לא מדובר כאן על התנדבות עם קשישים בבית תמחוי או בבית ספר לאוטיסטים, שם הדרך די ברורה (דופקים על הדלת ושואלים אם צריך מתנדבים) והמטרה נאצלת. מדובר בהתנדבות שנותנת ל"מתנדב" המון כוח – הוא ייעצב לפי רצונו את אחד הארועים המשמעותיים ביותר (אם לא המשמעותי ביותר) של השנה עבור הקהילה הלהטב"קית, בעיר החשובה במדינה. כדי להגיע לעמדת המתנדב לא מספיק לבוא ולשאול אם צריך מתנדבים, אלא צריך לדעת עם מי בדיוק לדבר, איך מגיעים אליו ומה צריך לעשות כדי שהוא יתן את הכוח דווקא לי.

כל המידע הזה והיכולות האלה לא נמצאים ברשותי, וארשה לעצמי להניח שהם לא נמצאים ברשות רוב קוראי בלוג זה. וכאן אנחנו חוזרים לשאלה שכבר נשאלה – מי שמם בעמדה זו? אף אחד, הם פשוט שם. זו הסיבה שהמארגנים הם כולם הומואים אשכנזים, ואין בין המארגנים אף טרנסג'נדרית או לסבית מזרחית. מקומם של אותם הומואים אשכנזים התקבע בחברה עוד לפני שהם נולדו, ובפעולתם (כמתנדבים, נחזור, נזכיר ונתרגש) הם חוזרים ומייצבים את מקומם ומעמדם. מבנה הכוח הזה לא נקבע מתוך בחירה מודעת וחופשית, או מתוך פעילות אקטיבית של שימוש בכוח הזרוע, אלא הוא היה קיים כבר כמערכת יציבה – אם כי אין זה אומר שהיא איננה ניתנת לשינוי – שהעמידה אותם שם, כאשר הם, בתורם, חוזרים ומייצבים את המערכת. אגב כך, כאשר יבואו בנות המצעד האלטרנטיבי ויארגנו את המצעד האלטרנטיבי, שיצעד לכיוון אחר, אף הן יחזקו את המערכת באישרור הפוזיציה שלהן כ"אלטרנטיביות", לעומת אותם אלה שנמצאים בפוזיציה של ה"רגילים".

חשוב לציין – אין לי רצון לייחס כוונה שלילית לקלמן עצמו. אין לי רצון לייחס כוונה שלילית לאף אחד אחר ממארגני המצעד, ואני מניח שכל אחד מהם היה יכול לומר את המשפט הזה באותה מידה של כנות. אני משוכנע שכוונותיו היו טובות, ואני משוכנע (בלי שמץ של סרקאזם) שכוונותיהם של כולם טובות. הבעיה היא לא עם הכוונות, אלא הקבלה האוטומטית של סדר הדברים, העובדה שהם לא הרהרו אף פעם האם, בעצם, לא הם היו צריכים להיות שם, או שאולי אחרות ואחרים היו צריכים להיות שם איתם.

זו דוגמה נהדרת לאחת המוגבלויות הגדולות שלנו כבני-אדם, מוגבלות שבמקום להפוך אותנו לצנועים ומודעים לחולשותנו, הופכת אותנו דווקא ליהירים: כל אחד מאיתנו רואה את העולם דרך העיניים שלו. כשאחד מאיתנו מסתכל על העולם ורואה דמויות רבות מסתובבות בו, הן מבחינתו רק דמויות. רובנו מבינים שגם לאותן דמויות יש צרכים, רצונות, שאיפות ואהבות ורובנו אפילו חשים אמפתיה כלפי הדמויות האחרות והמאפיינים האלה שלהן. אבל ביני לבין חברי יש פער בלתי ניתן לגישור מבחינתי – הוא לא אני. האהבה שלו היא לא האהבה שלי, הרעב שלו הוא לא הרעב שלי והגוף שלו הוא לא הגוף שלי. ולכן, אם הומו היפותטי מסוים, נקרא לו גל, נמצא בעמדת כוח מסוימת, הוא יכול לבחור אם לפעול על-מנת לחלק את הכוח הזה או לשמור אותו בידיו. אם עמדת הכוח בה הוא הוצב גורמת לו להרגיש לא לחלוטין בנוח, הוא יהלך בין הטיפות ו"ישמע את הביקורת" – אבל זאת דווקא כדי לעצור את הביקורת. הוא לא יעשה זאת מתוך זדון ולא מתוך כוונה, אבל הוא יעשה זאת מכיוון שהוא מראש קיבל את עמדת הכוח אליה הוא צנח. הומואים מסוימים, כמו ההומו הלא-היפותטי שגם לו קוראים גל, מעולם לא הרהרו או ערערו במוצדקותה של הצניחה הזאת, ולכן מבחינתם כל מי שלא קיבל אותה כלגיטימית הוא "ממורמר". הומואים עם חשיבה קצת פחות שטוחה וקצת יותר רגישה משל גל (כלומר- כל הומו עם רגישות של חתול בית ממוצע) מבינים את המצב הזה, ולכן הם "מקשיבים לביקורת".

הם מקשיבים לביקורת, אבל לא הרבה מעבר לכך. לכן, אם הצורך שלהם הוא במצעד שיסתיים במסיבת חוף (וזהו צורך אנושי, תרבותי וחברתי לגיטימי לחלוטין, בעיני) אז מסיבת החוף תהיה המובן מאליו. אם איזו משפחה חד-מינית העלתה טענה שמסיבת חוף רועשת לא מתאימה לשתי הורות (או שני הורים), ילד קטן וכלב, יארגנו על החוף "פינת משפחות", שמן הסתם לא תהפוך את קרחאנת סוף-השבוע השמשית למתאימה לצרכיהם אלא אולי (אולי!) לקצת פחות עוינת. אין שום דרך אחרת לראות את הצעקות הנבובות של כמה מהמנחים במסיבת החוף כשבמעברים בין די-ג'יי אחד למשנהו מקפידים להשחיל איזה משפט (ובאמת שלא יותר) על "שוויון זכויות". הם עושים את זה כדי שהממורמרים האקטיביסטים ירגישו שחשבו עליהם, יחד עם המשפחות שנדחקו מתחת לשמשיית המשפחות או הטרנסג'נדרים שקיבלו איזו עצם בדמות נאום בגן מאיר, לפני המצעד. אחר-כך יוכלו להגיד שניסו לחשוב על כולם. שינוי מבנה המצעד, ככה שמראש יתאים לקבוצות שהן לא רק קבוצת ההומואים- הצעירים- היפים- והשזופים- שבאו- לחפש- תיירים- בלונדינים- מאירופה, לא בא בחשבון. הוא לא בא בחשבון, כי אותן קבוצות הן בעמדת נחיתות מובנית א-פריורית. את עמדת הנחיתות הזאת צריך רק לתחזק, וזאת נעשה הכי טוב על-ידי הקשבה לביקורת, כך שאין צורך בעלבונות כמו "ממורמרים". אולי אפשר לספר את זה כטיפ לגל אוחובסקי, לקראת המאמרים שיכתוב השנה.

המודל ההגמוני – הטרונורמטיביות סיסג'נדרית

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה

|מאת חגי|

"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.

לשבור את הקרטל

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.