בזכות החברות

|מאת רוני|

לפני כמה ימים, ידידה פרסמה בפייסבוק סרטון בכיכובו של אייל קיציס, היוצא בבקשה אל העם היהודי היושב בציון וחוגג את ליל הסדר, להכניס אורחים שאין להם איפה להתארח – חיילים בודדים, משפחות חד הוריות, מובטלים. מבלי להפחית בחשיבות המסר ובמצבם של אנשים שבאמת היו רוצים לחגוג את ליל הסדר אבל אין להם איפה, עוד לפני שצפיתי בסרטון, כתבתי בתגובה, "אני בעד שידוך מחדש של כל מי שחוגג/ת את ליל הסדר, כולל אנשים שיש להם אצל מי לחגוג. זה יכול להפוך את הסיפור להרבה פחות מעיק והרבה יותר כיף."

ובאמת, כל שנה לקראת פסח ולקראת חגי תשרי, אני קצת שמחה אבל בעיקר טרודה. שמחה – כי אני אוהבת את ליל הסדר בסך הכל, בעיקר בגלל שאני חובבת מאכלים יהודיים מסורתיים באופן כמעט חולני, וטרודה – כי הישיבה בחיק המשפחה בדיוק במאורעות כאלה, זה לא תמיד מה שבא לי לעשות. שרשור התגובות לסרטון של קיציס המשיך, וכתבתי, "אני כל שנה מנסה לארגן מרד על ליל הסדר המשפחתי (בלי להפחית מכבוד המשפחה) ולבלגן את המערכת עם ליל סדר של חברים מכל מיני מקומות. אבל בסוף כולם מתנקנקים ונכנעים ללחץ המשפחה. הגיע הזמן ליצור מסורת חדשה!" על כך הגיב ידידי א', "השאלה פה היא מי המשפחה. מי אמר שאת לא המשפחה." וזה מיד נגע לי במקום שאני מעניקה לו הרבה מחשבה בשנים האחרונות: השאלה היא פה מי המשפחה. מי אמר שאת לא משפחה.

הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן

|מאת חגי|

אני אתחיל בגילוי נאות. סתיו שפיר ויונתן לוי הם חברים שלי עוד מלפני המאבק הנוכחי. לכן, כשאני רואה אותן, ובעיקר את סתיו, בטלביזיה, אני קשוב יותר מבדרך כלל. ומה שרואים בימים האחרונים בטלביזיה זה את החלוקה המאוד ברורה בין מרכז ושוליים, בין גברים ונשים, בין עשירים ומעמד הביניים.

למשל, אתמול בערוץ שתיים ראיינו את שפיר יחד עם אלי הורוביץ מייסד טבע, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. הורוביץ, בקונסטלציה הזאת, הוצג שמפשר, כמי שאינו מחויב לאחד הצדדים, כגורם האובייקטיבי (וכמובן, הוא לא הסתיר זאת, אלא טרח לחזור שוב ושוב על הדרישה להיות "אובייקטיבים"). הראיון עם הורוביץ היה מרתק. הוא כלל התייחסות לשפיר כאל "יקירתי", והסברים באורך הגלות על הצורך במתינות, סבלנות, עדינות, נחמדות. במילים אחרות, הורוביץ ראה את תפקידו בתור מבוגר אחראי, שצריך לאלף את המורדת הסוררת. ממש אחרי הראיון הוסיף אהוד יערי שהיה ראיון מרתק אבל חבל שסתיו לא הקשיבה יותר לדברים שהסביר לה אלי הורוביץ. המעניין לדעתי הוא שיערי (אהוד?) לא היה מעלה על דעתו להגיד ש"אלי" צריך להקשיב. בעיקר כי הוא לא היה חושב בכלל שזה לגיטימי לדבר עליו תוך שימוש בשמו הפרטי בלבד.

כמובן שהשיטה הזאת, של האובייקטיביות המדומה, של הצבת קצוות לדיון ומציאת קו האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו פה בבלוג. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? מדובר בגבר אשכנזי עשיר (מאוד). זה כמעט משכנע כמו הצטרפותם של בעלי ההון למחאה.

סתיו שפיר ויונתן לוי

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).