אנחנו לא (תמיד) נחמדות

14 פבר'

|מאת חגי|

אחד הטיעונים החוזרים בשיטתיות במסגרת ביקורות על תנועות לשינוי חברתי היא הטענה שהפעילים לא נחמדות, שהן נוטים לרידוד והשטחה של הסוגיות, שהקשב שהם נותנות למבקרים ולדיאלוג מוגבל, וזאת, למרות שהן רוצים ליצור חברה טובה יותר. יתר על כן, לא פעם הדרישה לנחמדות מופנמת מספיק בשביל להוביל לצנזורה עצמית, שלרב גוררת בפני עצמה ביקורת, והפעם על כך שהטענות הן לא קוהרנטיות.

לדוגמא, מזה זמן ארוך אני מוטרד מהאיסור על תרומות דם של הומואים בישראל. האיסור הזה, עליו כתבתי בהרחבה כאן, הוא כבר מזמן לא מדעי, ומבוסס בגלוי על התנגדות פוליטית של גופים שונים לשינוי הסטטוס קוו. כמו כן, האיסור מעלה שאלות משפטיות ופילוסופיות רציניות ביותר, ולכל הפחות ראוי לדיון משפטי. ובכל זאת, גם אלו שהשתכנעו לגופו של עניין שהאיסור במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, חששו מלעתור כנגד פרקטיקה זו. הטיעון ששמעתי היה "הציבור לא מוכן לזה", "זה יפגע בתדמית של הקהילה" או במילים אחרות "שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים".

כמובן, אין לי שום התנגדות לשיקולים טקטיים במהלך לשינוי חברתי. אלו שיקולים חשובים ביותר. הבעיה היא שמגיע הרגע שהם הופכים לשיקול הכמעט יחיד. יכול להיות שיש בין הקוראות כאלו שמסכימות שהמאבק על תרומות הדם יוציא אותנו לא נחמדים. ברגעים כאלו אפשר להיזכר שאם זה היה תלוי בארגונים לשינוי חברתי, גם התביעה של יונתן דנילוביץ' לא הייתה מוגשת לעולם. גם לדנילוביץ' אמרו שהתביעה שלו תיתפס כקטנונית ולא נחמדה. והנה, בשם טיעון הנחמדות כמעט נמנע התקדים החשוב ביותר בהיסטוריה המשפטית של הקהילה בישראל (בערעור בעליון האגודה לזכויות האזרח כן יצגה אותו).

  להמשיך לקרוא 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

"אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות

12 פבר'

*פוסט אורחת*

|מאת עלמה כץ|

"חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם", זו הכותרת שניתנה להפגנה שנערכה בכיכר אתרים מול מועדון חשפנות חדש שנפתח. ההפגנה ביקשה להבליט את הקשר בין זנות וחשפנות ולהתנגד לדרישתם המוצהרת של בעלי המועדון, להפוך את ה"בילוי" במקומות כמו שלהם ללגיטימי.

להמשיך לקרוא 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי

22 ינו'

|מאת חגי|

 בסוף השבוע האחרון החליט גל אוחובסקי לענות לכל ה"ממורמרים" שמתחו ביקורת עם זכייתה של תל אביב בתחרות על העיר המהווה את אטרקציית הגייז הטובה בעולם. את הטור לוותה בפייסבוק הערה מטעם הכותב: "כדי לסיים את הדיון על תל אביב והגייז, הקדשתי את הטור השבועי במאקו לכל ההומואים הממורמרים באשר הם. סוף שבוע נעים". כמו שציין אייל גרוס באותו שרשור, יש משהו אירוני בשימוש במונח "ממורמרים", ששימש (לפני שנים ארוכות) את אורנה בנאי לתיאור הקהילה כקבוצת בורגנים בעלי פריבילגיות שמתבכיינים. אותה אורנה בנאי שאוחובסקי תקף בחריפות ו"רמז" שהיא לסבית. בגדול, אני מסכים. יש משהו בעייתי בלמתוח ביקורת על זכייתה של תל אביב בתחרות שכזו, שלא נעשתה ביוזמת הממשלה, ולא נועדה לשרת שום מטרה פוליטית. על הצורך להבחין בין פינק-וושינג (Pink Washing) לבין גאווה בהישגי הקהילה ככאלו, כתבתי כבר בעבר כאן. יחד עם זאת, קריאה בטור של אוחובסקי, יותר משמקדמת שיח כלשהו, מגלה מניפולציות ודמגוגיה המסתירות ניסיון השתקה של הביקורת. להמשיך לקרוא 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

על האפליה הסמויה בדיני איסור אפליה

19 ינו'

|מאת חגי|

השבוע אושר בקריאה שנייה ושלישית חוק שירות התעסוקה (תיקון – הרחבת איסור האפליה), התשע"ב–2012. עיקרו של התיקון הוא בהוספת שורת קריטריונים לאיסור האפליה שהיה קבוע בחוק עוד קודם לכן, בהם איסור אפליה על רקע נטייה מינית. נדמה לי שלא צריך להרחיב הרבה על חשיבות חקיקה שעניינה איסור אפליה. ובכל זאת, התיקון הנוכחי לחוק מעורר, לפחות אצלי, אי נחת קלה.

את התיקון לחוק גיליתי לאחר שרבים מחברי בפייסבוק בירכו על הכללת האיסור החדש הזה. כמובן, אני האחרון שאצדיק אפליה על רקע נטייה מינית. ובכל זאת, השאלה המתעוררת היא מה המשמעות שיש לאיסור הנוכחי. נניח שהחוק הזה לא היה מתקבל- האם המצב המשפטי היה שונה? עיקרון השיוויון, במשפט המנהלי (ושירות התעסוקה, שהוא שירות ציבורי, כפוף למערכת דינים זו) אומץ לפני שנים רבות, עוד בטרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זהו עיקרון כללי, החולש על כל פעולה ופעולה המבוצעת על ידי הרשויות. לכאורה, אפשר לטעון שחשיבות החקיקה הפרטיקולרית במקרה הזה היא להבהיר לרשות שחובת השיוויון חלה גם עלה שירות התעסוקה. יחד עם זאת, יש משהו מגוחך בסוג ההבהרה הנוכחית. ממש כפי שלא היינו רואים טעם בחקיקת חוק האוסר על רצח של מזרחים, ערבים או נשים, לצד האיסור הכללי על רצח, הדרך להתמודד עם מציאות של אפליה על רקע נטייה מינית בשירות התעסוקה, ככל שזו ישנה, אינה על ידי הצהרה של מה שאמור להיות מובן מאליו. אם השירות בחר, עד לחקיקת החוק הנוכחי, לפעול שלא כדין, הרי שהצהרה נוספת לא תעלה ולא תוריד. אם אין אפליה בשירות התעסוקה, התוספת הזאת היא חסרת משמעות.

בחינה ביקורתית יותר של התוספת תגלה שהיא לא רק חסרת משמעות אלא אף מזיקה. להמשיך לקרוא 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

"דמיינתי ששם יגלו לי את הסודות הכי כמוסים של גוף האישה" – על רופאי נשים, גלולות נגד הריון, וסודות כמוסים

5 ינו'

*פוסט אורח*

|מאת אנונימית|

אני נכנסת בבהילות למרפאה הלא-מוכרת של קופת החולים שלי. רק בהרצליה  היה התור הפנוי הכי קרוב לרופא נשים. אני לא מכירה את הרופא הזה, ולמעשה, זו הפעם הראשונה שאני זוכה להיכנס להיכל הקדוש הזה, שתמיד היווה בעיניי מעין טקס התבגרות שאיחרתי לעבור. דמיינתי את משרדו של רופא הנשים מוקף הילה של קדושה ששמורה רק לנשים בשלות. דמיינתי ששם יגלו לי את הסודות הכי כמוסים של גוף האישה – כלומר, שלי.

אך המרפאה אפרורית וקירותיה מתקלפים. הפקידה נוזפת בי קשות, כשאני מבשרת לה ששכחתי בבית את הכרטיס המגנטי של קופת החולים, אבל אני מפצירה בה – אם אפשר בכל זאת לבקש מהדוקטור שיקבל אותי, כי אני ממש צריכה את התור הזה ואחריו אין תורים לעוד חודשיים לפחות. אחרי המתנה לא קצרה, כשאני נכנסת סוף סוף למשרדו של הרופא – גם הוא מוצא לנכון לנזוף בי. איזו מין חוסר אחריות זו, לשכוח ככה את הכרטיס? עכשיו הוא איננו יכול לבצע את עבודתו כמו שצריך, בגללי. לא עוזרות תחינותיי והתנצלויותיי, הרופא – בשלו.

רק אחרי נאום התוכחה, הרופא מוצא לנכון לשאול אותי למה הגעתי אליו. אני עונה, לא בלי גאווה בקולי, שאני רוצה מרשם לגלולות. "אהא…", הוא מהנהן. "את בטח יודעת שאני לא יכול לתת לך מרשם בלי הכרטיס המגנטי, נכון?" – "כן, כמובן שאני יודעת" (לא, אני לא. אני בסה"כ בחורה צעירה ודי מפוחדת, בביקור הראשון שלה אצל רופא נשים. והמלקחיים האלה שם בצד? אתה מתכוון להשתמש בהן עליי? בבקשה אל תשתמש בהן עליי). "אבל אולי אפשר יהיה לסדר איזה משהו…", הוא ממשיך ומצית ניצוץ של תקווה בעיניי.

הוא פוצח בשאלות רבות: גיל. היסטוריה מינית. האם בריאותי טובה בדרך כלל. האם יש אלרגיות. האם אני עושה פעילות גופנית: "כן, אני עושה," אני עונה לו. "כמה פעמים בשבוע?" הוא ממשיך. "3 פעמים…" אני מנסה. *מבט בוחן ומזלזל מצד הרופא*. ואז, "ומתי התחלת את האימונים האלה, לפני שבוע?". *צחוק רשע*. ואני לא מבינה, "זה באמת רלוונטי..?"

לבסוף הוא פותח מגירה שנראה שיש בה הרבה חבילות של תרופות. הוא מפשפש שם קצת ומוציא משם חפיסת גלולות חדשה וצבעונית. "הנה", הוא מגיש לי אותה, "קחי את החבילה-לדוגמה הזו". הוא מבטיח לי שאלה הגלולות הטובות ביותר עבורי. אז, בתמימותי, לא העליתי על דעתי לשאול כיצד בדיוק הוא יודע שאלה הגלולות הטובות ביותר עבורי, אם הוא לא עשה לי שום בדיקה ואפילו לא התאפשרה לו כניסה לפרופיל הרפואי שלי. הרופא גם הסביר לי שאם ארצה מרשם לגלולות האלה, אצטרך לבוא אליו שוב עם כרטיס מגנטי, אבל אני יודעת שלמרפאת הגיהנום הזו אני כבר לא אחזור.

להמשיך לקרוא 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

וג'יינה פאוור

26 דצמ'

|מאת רוני|

את יערה רוזנבליט הכרתי כשלמדנו יחד בתיכון – 4 שנים למדנו בכיתות מקבילות, בלי להחליף יותר מכמה מילים, אולי. לפני כמה שבועות נחשפתי לדף מסקרן בפייסבוק, בשם וג'יינה פאוור, בו מוצגות שלל עבודות אמנות שמציגות את איבר המין הנשי על שלל צורותיו, שנעשו בטכניקות שונות ומגוונות. חיפוש אחר האמנית שהקימה את "וג'יינה פאוור", ויצרה את דמות הקומיקס "וג'יינה פלאוור" (שמוצגת גם היא בדף בפייסבוק), הוביל אותי אל יערה, כמעט עשור אחרי שסיימנו להיות תלמידות תיכון מבוישות.

כיום יערה היא סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב, לאחר תואר ראשון בתכנית "אופקים", תכנית ללימודי ספרות ופילוסופיה יהודית. במקביל, היא גם עובדת בתור מורה בבית ספר בכפר הירוק. נפגשתי איתה כדי לשמוע ממנה עוד על האמנות שלה, ועל דמות הקומיקס החיננית וג'יינה פלאוור. וג'יינה פלאוור כשמה כן היא – פרח-וג'יינה. בחוברות קומיקס קטנות שיערה מפיצה ברחובות העיר, מתגולל סיפורה של פלאוור – כיצד באה לאוויר העולם (היא נולדה לאמה למודת ניסיון החיים, וג'יינה פאוור), וכיצד היא מתמודדת עם עצם היותה איבר מין נשי בעולם פטריארכלי, ששוב ושוב מדכא את הרצון שלה לחוות אהבה בלתי אמצעית, ולתת אמון באחרים ואחרות.

עבודה של יערה רוזנבליט מתוך תערוכת הרחוב הראשונה שלה

להמשיך לקרוא 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

מיס פיגי ואני

19 דצמ'

|מאת שירה|

תמיד היו לי רגשות מעורבים בקשר למיס פיגי. מצד אחד, היא הצטיירה לי בתור דמות צעקנית, אגרסיבית, חסרת עידון ובעלת מחסור מוחלט במודעות עצמית. אף פעם לא באמת הצלחתי להזדהות עם החזירה הבלונדינית, הראוותנית, הקשקשנית, שמתעקשת לנשק את הצפרדע שלא באמת רוצה לנשק אותה בחזרה. מצד שני, ככל שעברו השנים, התחלתי לראות אותה פתאום בתור דמות נשית חזקה, כזאת שיודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מפחדת להגיד את זה, בתור מישהי שלא מתחשבת אפילו קצת במה שאחרים חושבים שהיא אמורה להיות, מה שנראה לי די נדיר.

זה לא שאין בעיות עם הבובה שהיא מיס פיגי, נתחיל בזה שהיא מייצגת תופעה רווחת בטלוויזיה שמוכרת בעולם התקשורת בתור The Smurfette Principle. הניתוח של התופעה, שנערך במקור בתחילת שנות ה-90 אבל לצערי הוא עדיין די רלוונטי, הראה כיצד אם לא היה מדובר בסדרה שמיועדת במיוחד לנשים, ברוב סדרות הטלוויזיה הפופולאריות הוצגה תמיד רק אשה אחת בעלת תפקיד מרכזי. דמות שבדרך כלל גם התאפיינה בתכונות נשיות סטראוטיפיות למדי.

ובאמת, בהקשר של מיס פיגי, לא קשה להבחין שהיא הדמות הנשית המרכזית היחידה בכל הקאסט הצבעוני והמשוגע של החבובות. חוץ מזה שמדובר בייצוג לגמרי לא מאוזן של המציאות, גם הקיצוניות של הדמות שלה היא קצת בעייתית. כלומר, בגלל שבעולם של החבובות מיס פיגי היא האשה בה הידיעה, העובדה שהיא בעצם חזירה תאוות פרסום, בעלת מיניות מתפרצת, צעקנית על גבול הצווחנית וגם מי שמרביצה לחבר הצפרדע שלה על בסיס קבוע, לא יכולה שלא להעביר לצופים ולצופות הצעירים מושג חלקי ולא לגמרי חיובי של מה זה אומר להיות אשה או לפחות אשה מצליחה.

 

  להמשיך לקרוא 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 207 שכבר עוקבים אחריו